עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויות > ערבים
מקסם


תקציר
מה זה אומר להיות ערבי במדינת ישראל? - סאלם ג'וברן, משורר ועיתונאי ערבי, מנסה לענות על שאלה.



להיות ערבי בישראל
מחבר: סלאם ג'ובראן


עכשיו, כאשר מדינת ישראל חוגגת יובל שנים להיווסדה מצד אחד, והעם הערבי הפלסטיני מציין יובל שנים לטרגדיה אשר פקדה אותו, הסיטואציה הזאת ממחישה יותר מכול את המצב המיוחד, את הבעייתיות המיוחדת של המיעוט הערבי בישראל, שגם הוא חלק מישראל, ולכן סביר לצפות שיקח חלק בחגיגות היובל למדינת ישראל, ובהיותו חלק מן העם הפלשתיני סביר להניח שהוא יזדהה עם רגשות שאר עמו. המורכבות הזאת ליוותה אותנו מן היום הראשון והייתה אופיינית לכל חיינו, הווייתנו ותקוותנו.

הערבים בישראל הם מיעוט, שאולי אין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית המודרנית. אנו מהווים מיעוט בישראל לא בגלל שהיגרנו לישראל כיחידים, כהגירת איטלקים לארה"ב או הגירת ערבים ויהודים לארה"ב. הפכנו למיעוט בעקבות שינוי דמוגרפי דראסטי, פתאומי, בעקבות המלחמה אשר הפכה אותנו מבני הרוב בארץ המנדטורית לפני המלחמה, לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל.

מצד אחד, אנחנו ערבים פלסטיניים בישראל, כאשר במשך 50 שנה ישראל לא הכירה בעצם קיומו של עם פלסטיני ("איפה יש עם פלסטיני?" שאלה גולדה מאיר), ומצד שני, ההנהגה הלאומית הפלסטינית והכלל ערבית לא הייתה מוכנה להכיר בזכות קיומה של ישראל.

אנחנו בתווך ידענו, ששני הקצוות בלתי אפשריים, וכי פתרון הגיוני מתון היה זמן רב בלתי אקטואלי, לכן חיינו את חיינו באופן פרגמטי מאין כמוהו, מתחמקים כל הזמן מלהציע פתרון. עם כל זאת חיכינו לפתרון, וככל שחלפו השנים סברנו כי הפתרון חייב לקחת בחשבון את קיומה ועצמאותה ועתידה של מדינת ישראל, ולא פחות - את קיומו ועתידו ועצמאותו של העם הפלסטיני.

יש הרבה יהודים אשר שואלים בכנות ולא כהתגרות: איך אתם יכולים לחיות במדינה ולא לשמוח בחגה. השאלה הגיונית באמת, אבל מה ניתן לעשות כאשר המלחמה אשר בעקבותיה קמה ישראל היא המלחמה אשר המיטה אסון על עמנו? מה לעשות ולעשרות אלפי משפחות ערביות בישראל יש קרובים במחנות הפליטים בלבנון ובירדן? מה לעשות כאשר יותר מרבע מיליון מערביי ישראל הם פליטים וצאצאי פליטים, פליטים במולדתם, רחוקים מספר קטן של קילומטרים מבתיהם ההרוסים ומשדותיהם הנטושים או המעובדים על-ידי יהודים, שהיו עולים חדשים.

מה לעשות כאשר בכל שטחי החיים מרגיש הערבי שהוא מופלה לרעה, נדחק לשוליים שבשוליים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, ומרגיש בצדק שהוא נשלט ולא שותף!

לא. השאלות שלי אינן פרובוקטיביות, אלא שהמציאות קשה, ולפיכך היא מעלה שאלות קשות ומציגה את הבעייתיות המורכבת והקשה.

עם הקמת המדינה מנו הערבים כ-150 אלף נפש. כיום מונה האוכלוסייה הערבית יותר מ-900 אלף נפש, מבלי למנות את אזרחי מזרח ירושלים "המסופחים", שלא מרצונם, ואת אזרחי רמת הגולן הרואים עצמם סורים לכל דבר, החיים תחת כיבוש ישראל ומסופחים אף הם שלא מרצונם.

הערבים בישראל עברו תהליכים מהירים מאוד של מודרניזציה והתפתחות. האוכלוסייה שהורכבה ברובה מאיכרים ומבדווים, בעלי תודעה לאומית וחברתית נמוכה, עם הדגשת זהותה על-פי המוצא העדתי-דתי, החמולתי והשבטי, הפכה לאוכלוסייה מודרנית, מגובשת מבחינה לאומית בעקבות רכישת השכלה רחבה ותהליכי גיבוש ריבוד חברתי מהירים.

האוכלוסייה שהייתה א-פוליטית, מבודדת בשוליים, בעלת דפוסי תרבות מסורתיים, הפכה לאוכלוסייה תוססת, שהייתה נתונה בתהליך פוליטיזציה שיטתי וממושך.

האוכלוסייה, שברובה המכריע לא סיימה רכישת השכלה יסודית, הפכה לאוכלוסייה משכילה הכוללת יותר מ-20 אלף אקדמאים, יותר מ-6,000 סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות ברחבי הארץ ויותר מ-1,000 סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות בחו"ל, ובעלת תודעה הולכת ומעמיקה בדבר חשיבות החינוך, ההשכלה, המדע והטכנולוגיה.

הערבים בישראל אחרי 50 שנות חיים משותפים עם האוכלוסייה היהודית הפנימו הרבה ערכים דמוקרטיים מודרניים. שליטתם בעברית פחות או יותר כשפת אמם - הערבית. מעורים במציאות הישראלית, בתרבות, בתקשורת, בספרות ובחיי החברה.

למראית-עין, קידום מזהיר בהשוואה לקו ההתחלה. אבל דווקא הקידום בחינוך ותהליכי המודרניזציה, האורבניזציה והפוליטיזציה המואצת פקחו את עיני הערבים בישראל למצב הפערים העמוקים, לעתים התהומות, בין המגזר הערבי למגזר היהודי. ובצדק, הערבי בישראל אינו עושה השוואה עם מצב הוריו לפני 50 שנה, ולא עם מצב אחיו בארצות ערב, אלא עם הרמה הממוצעת של ההתפתחות בחברה בה הוא חי, בה הוא אזרח, החברה הישראלית.

כאשר אנו שומעים יהודים "אחראים" מדברים אלינו בפטרוניות עד כמה התקדמנו ושעלינו לאמר תודה למדינה, ליהודים, בפינו תשובה ברורה, ישירה ובלתי מגמגמת:
* כל מה שהישגנו היה בזיעתנו, בעבודתנו בתנאים הקשים ביותר, ממטולה ועד אילת.
* יש לסגור את הפער ולשתפנו כשותפים ושווים.
* אנחנו כאן בזכות ולא בחסד, ומה ש"קיבלנו" רכשנו בעמל רב. הגישה האדנותית המתנשאת היא בעצם יותר פוגעת ומכאיבה מאשר הפערים החומריים, אם כי גם זה וגם זה חייבים לבוא לסיומם.

לא פלא שבזמן האחרון ערבים, שהנם אזרחי ישראל ואינם מוכנים ללכת לשום מקום אחר כי אין להם מולדת זולת המולדת הזאת, שואלים שאלות קשות, לא לאומניות אלא אזרחיות, בדבר מידת השותפות, אופיה של המדינה, סמליה וכו'.

אנחנו הננו אזרחי המדינה הזאת, לא "זמנית", לא "על-תנאי", אלא באופן תמידי. ההווה והעתיד שלנו ושל ילדינו חשוב לנו מאוד, ולכן מעניין אותנו כיצד מתייחס הרוב היהודי אלינו, כיצד מתייחסת המדינה אלינו, וגם כיצד אנחנו מתייחסים לרוב היהודי ולמדינה.

המדינה בגרה, היהודים בשלו וגם הערבים בשלו. ולכן כל הדיון האזרחי והפוליטי היום שונה ממה שהיה לפני יובל שנים.

אנו, המיעוט הערבי בישראל, שונים במידה מסוימת מאחינו הפלסטינים בחוויות שעברו עלינו, בתודעה שגיבשנו ובמערכת הציפיות, ואל להם לצפות שננהג כמוהם בדיוק, הואיל והננו אזרחי ישראל. אך יחד עם זאת אנו שונים גם מן הרוב היהודי במדינה, ואל יצפו אחינו היהודים שננהג בדיוק כמוהם, הואיל והננו גם בני העם הפלסטיני.

הווייתנו המיוחדת, המורכבת, המלאה סתירות פנימיות, היא פרי מצבנו המיוחד והמורכב.

לכן ממעמקי לבנו שמחנו עם תחילת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. שמחנו עד דמעות כאשר ראינו את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל וערפאת לוחצים ידיים ומתחייבים זה לזה לבנות שלום, לאחר ששניהם יותר מכל סימלו בעבר את המאבק בין שני העמים. כל ענן של דאגה בשמי תהליך השלום הוא ענן כבד המאפיל על לבבותינו. כל סכנה של התמוטטות השלום היא סכנה של התמוטטות חיינו, ממש.

הערבים בישראל מאחלים כל טוב לעם שלהם, וזה מובן מאליו. אבל האמינו לי, שהערבים בישראל מאחלים כל טוב גם ליהודים השכנים ולמדינה בכלל, כי זה תנאי שגם לנו יהיה טוב. אם בזמן מלחמה צד הרוויח וצד הפסיד, והערבים בישראל היו קרועי לב ושרויים במצב בלתי אפשרי, הרי רק במצב של שלום מרוויחים שני הצדדים, ישראל ופלסטין, וערביי ישראל יכולים להזדהות עם כל הלב, ללא שום הסתייגות. סבלנו סבל כפול בכל מלחמה, ואנו מרוויחים רווח כפול מכל צעד בכיוון השלום.

לכן, אין זה פלא שהערבים בישראל תמכו תמיכה גורפת בשלום, וימשיכו לתמוך. השלום בין שני העמים, בין שתי התנועות הלאומיות, והגלדת הפצעים של שני העמים בעקבות כל המלחמות, הם משאת נפשם של הערבים בישראל - הרמוניה בין הלאומי והאזרחי, מציאת מוצא מן הסבך הטראגי הממושך של מלחמה בין העם אליו אנחנו שייכים לבין המדינה בה אנחנו חיים ונמשיך לחיות.


*סאלם ג'ובראן - משורר ועיתונאי, תושב העיר נצרת, מרצה במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.

ביבליוגרפיה:
כותר: להיות ערבי בישראל
מחבר: ג'ובראן, סלאם
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. סאלם ג'ובראן - משורר ועיתונאי, תושב העיר נצרת, מרצה במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית