במקרא אזרח משמעו תושב קבע או יליד הארץ, "חבר בעל זכויות מלאות של שבט או של עם; איש מושרש בעמיו" (מילון קדרי), כגון בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג, מב).
במשמעות מושאלת אזרח משמעו גם עץ שהשריש היטב במקום גידולו, כגון רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן (תהלים לז, לה).
יש אומרים שהמשמעות המושאלת היא הפוכה – המשמעות העיקרית של אזרח היא עץ שהשריש היטב במקום גידולו ואילו המשמעות המושאלת היא תושב קבע או יליד הארץ, בדיוק כשם שמוצאים נטיעה בעניין תושבים ולאו דווקא צמחים, כגון וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (עמוס ט, טו).
בעברית של ימינו אזרח משמש שימוש דומה כמו במקרא (כאמור, במשמעות של אדם שנולד במדינה או גר בה בקביעות, והוא בעל זכויות וחובות מלאות בה), וכן אזרח הושאל גם למשמעות חדשה: ההפך מחייל או מאיש ציבור וכדומה, כלומר אדם מן השורה.
אזרח בא מן השורש זר"ח. האם יש קשר בין אזרח ובין הזריחה (גם שורש זר"ח)?
המשמעות המקורית של זר"ח הוא אדום. כשהשמש זורחת קרניה מאדימות והרקיע נצבע אדום. וכיוון שהזריחה קשורה לזר"ח קיבל השורש משמעות של זוהר, אור. בערבית צַרַחַ (صرح. צד"י וזי"ן מתחלפות, כגון צעק-זעק) משמעו גם טהור, זך, צח, וזה דומה למשמעות התנ"כית של אזרח – "איש מושרש בעמיו" (כהגדרת מילון קדרי לעיל), ולא מישהו זר שלא שייך.
