עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
על חלקם של היהודים יוצאי גרמניה בסגל האוניברסיטה העברית בשנות ה- 30 והשפעתם הרבה. המאמר מביא את סיפורם של ארבעה חוקרים בתחום הביולוגיה: שמעון פריץ בודנהימר, מיכאל אבן ארי, גיאורג האס ואלישבע גולדשמידט.



חוקרים בעברית חולמים בגרמנית : מדענים יוצאי גרמניה באוניברסיטה העברית בתקופת היישוב
מחברת: ד"ר נורית קירש


כשנוסדה האוניברסיטה העברית בירושלים, ב- 1925, היה הסגל האקדמי שלה מורכב כולו מיהודים מהגרים, שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה וממרכזה. במהלך שנות השלושים, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הפכו יהודים ילידי גרמניה ואלו שקיבלו את חינוכם האקדמי באוניברסיטאות גרמניות לרוב מכריע בסגל האוניברסיטה.

לכאורה, היה לאוניברסיטה העברית בשנות השלושים יתרון גדול על אוניברסיטאות פריפריאליות אחרות ברחבי העולם, בכך שעמד לרשותה מאגר עצום של אנשי מדע יהודים מן השורה הראשונה, שאותם היה אפשר להזמין לירושלים. באופן מעשי לא הגיעו למוסד האקדמי הצעיר זוכי פרס נובל, ובדרך-כלל גם לא פרופסורים ותיקים ובעלי שם.בספרה Biologists under Hitler (Diechmann), מציינת אוטה דייכמן כי לאחר עליית הנאצים לשלטון סולקו ממשרות אקדמיות בגרמניה 45 ביולוגים מתוך 337 (30 מביניהם ממוצא יהודי או נשואים לבת זוג יהודייה; 15 האחרים מסיבות פוליטיות או אחרות), ורק שניים מתוכם הגיעו לארץ ישראל. אחד מהשניים (מיכאל אבן-ארי, שהוא אחד מארבעת המדענים שאציג כאן) השתלב באוניברסיטה העברית. בפני מרבית המדענים היתה פתוחה האפשרות להגר לארצות-הברית או לארצות אחרות באירופה, והם העדיפו אפשרויות אלו.

המדענים שהגיעו בכל זאת לא"י המנדטורית, שהיתה פריפריה ענייה, עשו זאת או מטעמים ציוניים, או משום שהיו מדענים צעירים בראשית דרכם שלא עמדה בפניהם אפשרות אחרת. בשונה מעלייתם של מאות רופאים יהודים מגרמניה ארצה, שהביאה לגידול של כמעט פי ארבעה במספר הרופאים בארץ ישראל, בקרב אנשי האקדמיה לא היתה תופעה דומה. אך אף שאלו הגיעו לירושלים היו מיעוט מתוך אנשי המדע היהודים בארצות מרכז אירופה, בתוך האוניברסיטה העברית הם היו כאמור רוב משמעותי, והשפעתם היתה רבה. הוגו ברגמן, שהיה הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, ציין שהתפתחות האוניברסיטה העברית בירושלים היתה במידה רבה יצירה של העלייה ממרכז אירופה. גם בנימין מזר, ששימש כרקטור וכנשיא האוניברסיטה בשנות החמישים, ראה את שנת 1933 כנקודת מפנה בתולדות המדע וההשכלה בישראל.

באיזו מידה השתלבו מדענים יוצאי גרמניה בתרבות הישראלית, או הארץ ישראלית, והפנימו אותה, ובאיזו מידה השפיעו על פעילותם התרבות הגרמנית ומסורת המחקר הגרמנית שבה קיבלו את עיקר חינוכם? כדי לענות על שאלה זו אתמקד בארבעה חוקרים מתחום הביולוגיה, שהגיעו לאוניברסיטה העברית מגרמניה ומאוסטריה. סיפוריהם של ארבעה מדענים אלה מייצגים במידה רבה את קורותיהם של עשרות המדענים האחרים שהגיעו ממרכז אירופה לירושלים בשנות העשרים והשלושים.

שמעון פריץ בודנהימר היה זואולוג ואנטומולוג, יליד העיר קלן שבגרמניה. הוא החל בלימודי רפואה ואחר-כך עבר ללימודי זואולוגיה באוניברסיטאות פרנקפורט ובון. אביו של בודנהימר היה מראשוני העוזרים של הרצל בתנועה הציונית, ופריץ בודנהימר עצמו נשא לאשה את רחל אוסישקין, בתו של ראש ציוני רוסיה. ב- 1922, שנה לאחר שסיים את הדוקטורט שלו, הגיע בודנהימר לתל-אביב, על מנת לייסד מחלקה לאנטומולוגיה בתחנת הניסיונות החקלאית שאך זה הוקמה.

שלוש שנים לאחר הקמת האוניברסיטה העברית, בשנת 1928, הצטרף בודנהימר אל הסגל שלה ועסק בחקר חוקים מזיקים בחקלאות, ובעיקר בהדרים. תחום זה היה, כמובן, בעל השלכות כלכליות. בשנת 1954 זכה בפרס ישראל בחקלאות.

הבוטנאי מיכאל אבן-ארי שימש כסגן נשיא האוניברסיטה העברית במהלך שנות החמישים. אבן-ארי נולד בעיר מץ שבאלזס-לוריין, שהיתה אז בשטח גרמניה, בשם ואלטר שווארץ. עם עלייתו ארצה שינה את שמו לשם עברי. למד בוטניקה כמקצוע ראשי וכימיה כמקצוע משני באוניברסיטת פרנקפורט, אך להוריו סיפר שהוא לומד כימיה, שנחשבה מקצוע מכובד יותר, וגילה להם את האמת רק עם קבלת תואר הדוקטור. עם סיום הדוקטורט עבד אבן-ארי כאסיסטנט באוניברסיטת פראג במשך שלוש שנים (1930-1927). אחר-כך הוזמן ללמד באוניברסיטת דרמשטט, אך ב- 1933 פוטר ממשרתו ונסע לפלשתינה.

הזואולוג גיאורג האס נולד בווינה, ולמד זואולוגיה ופליאונתולוגיה באוניברסיטת וינה. בשנים 1932-1931 עבד במכון הקיסר וילהלם בברלין, וב- 1932 הזמינו בודנהימר לאוניברסיטה העברית, והוא עלה והחל לעבוד במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית. האס לא ראה את עצמו כציוני.

הגנטיקאית אלישבע גולדשמידט נולדה בפרנקפורט שעל המיין. היא החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת פרנקפורט, אך לאחר שנת לימודים אחת, עם עליית הנאצים לשלטון ב- 1933, נאלצה לעזוב. היא התקבלה לאוניברסיטת לונדון, אך לא ניתנה לה האפשרות להמשיך בלימודי הרפואה, ובלית ברירה עברה ללימודי זואולוגיה. ב- 1936 עלתה ארצה, ונרשמה ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית, בהנחייתו של גיאורג האס.

ארבעת המדענים שהצגתי, משהגיעו לא"י, לא היו מיעוט זר, אלא חלק מקולקטיב שהיה קבוצת הרוב, ולכן חלק מהבעיות האופייניות להגירה נחסכו מהם. יחד עם זאת, המעבר מליבו של המרכז לפאתי הפריפריה העמיד קשיים אחדים, והראשון שבהם היה בעיית השפה.

בעיית השפה

שפת ההוראה באוניברסיטה העברית היתה עברית, ואף שמרבית המרצים היו יוצאי גרמניה, רק חלק קטן מאוד מהסטודנטים הגיעו מגרמניה. המרצים נאלצו אם כן ללמד בעברית. גם בודנהימר וגם האס דיברו עברית גרועה ביותר, ואנקדוטות רבות מספרות על ביטויים שהמציא כל אחד מהם ועל השימוש שעשה האס בידיו, ברגליו ובבגדים, תוך שהוא מעדיף לעתים את הפנטומימה על ההסבר המילולי.

אבן-ארי כתב באוטוביוגרפיה שלו: "לבעיות יומיום נתווסף עוד גורם מכביד. המעבר מגרמניה הנאצית לארץ ישראל מנע ממני להשתמש בלשון הגרמנית שבה דיברתי, חשבתי, כתבתי, פרסמתי ולימדתי. תוך פחות משנה מאז בואי לארץ היה עלי לשאת הרצאות בעברית, לדבר בשפה זו ולפרס מאמרים באנגלית ובעברית... מימי לא למדתי אנגלית בבית-הספר ולא נותרה לי ברירה אלא לקנות שפה זו בכוחות עצמי. אשר לעברית: אמנם בהיותי חבר בתנועת הנוער כחול-לבן, למדתי את יסודותיה, אך מכאן ועד לקריאת הרצאות בלשון זו היתה הדרך רחוקה." במהלך השנים הצליח אמנם אבן-ארי להשתלט על השפה העברית, אך כשכתב, לאחר שכבר מלאו לו 80, את האוטוביוגרפיה שלו, עשה זאת בשפה הגרמנית.

בניגוד לשלושת האחרים, גולדשמידט גדלה במשפחה אורתודוקסית והיתה בבית-ספר ובתנועת נוער יהודיים-אורתודוקסים, ולכן רכשה ידיעה טובה למדי בשפה העברית עוד בטרם עלייתה. עד מהרה כבר הגיעה העברית שלה לרמה טובה, והיא היתה מסוגלת להרצות בה בלא קושי. גם השנים שחיה באנגליה היוו יתרון. בעוד שרבים מעולי גרמניה לא ידעו אנגלית, שלטה גולדשמידט היטב גם בשפה זו ואפילו שימשה שנים אחדות כמורה לאנגלית בבית-ספר תיכון.

בעקבות השואה החליטה גולדשמידט שלא לבקר בגרמניה, והיא ובעלה נמנעו מלדבר ביניהם בשפה הגרמנית. רק עם הוריה, שהגיעו ארצה ב-1946, דיברה בשפה זו. גם בהקשרים אקדמיים השתדלה גולדשמידט להימנע ככל האפשר משימוש בשפה הגרמנית. כך, למשל, כאשר הופנה אליה מכתב שהגיע מגרמניה ובו שאלות על האוגר הזהוב, נמנעה גולדשמידט מלענות ישירות לשאול בשפתו, וניסחה מכתב תשבה בעברית, שאותו העבירה לדיקן. כמו כן, אף אחד ממאמריה של גולדשמידט לא נכתב בגרמנית, ובכלל זה פרסומים שבהם שיתפה פעולה עם חוקרת אוסטרית.

להוציא את גולדשמידט, ההתמודדות עם בעיית השפה הקשתה על החוקרים, ולמרות השנים הרבות שחיו בישראל, העברית לא תפסה באופן מלא את מקומה של הגרמנית.

בעיית השפה התבטאה בעיקר במסגרת ההוראה, ובמידה מסוימת גם במסגרת הכתיבה המדעית. בתחום המחקר עצמו נתקלו החוקרים בבעיות מטרידות לא פחות: מחסור בתקציבים ובציוד מדעי וכן הריחוק מהקהילה המדעית, ריחוק שהפך לניתוק גמור במהלך שנות מלחמת בעולם השנייה.

נושאי המחקר

אילוצי התקציב והציוד היו קשים, וכך למשל כתב בודנהימר שבראשית העבודה בתחנת הניסיונות החקלאית בתל-אביב, המיקרוסקופ היחיד שהיה בתחנה היתה המיקרוסקופ שהוא עצמו קיבל כמתנה לבר-המצווה.

על המחסור במשאבים כלכליים חיפה במידת-מה יתרונה של ארץ שעולם החי והצומח שלה כמעט לא נחקר עד אז. בזכות היותה של ישראל גשר בין אסיה, אירופה ואפריקה, אפשר למצוא בה בעלי-חיים וצמחים המהווים חוליות מעבר בין מינים מוכרים המצויים ביבשות השכנות. ארבעת החוקרים עסקו, לפחות בראשית דרכם בארץ, במחקר סיסטמטי של הפאונה והפלורה (עולם בעלי-החיים והצמחים, בהתאמה) של הארץ, ויצאו לסיורי מחקר רבים בארץ ישראל ובארצות השכנות. זאת, אף שאבן-ארי והאס התמחו באירופה בפיזיולוגיה ובאנטומיה.

המחקר הסיסטמטי התבסס על מסורת מחקר אירופית, ועל המסורת הקולניאלית של יצירת אוספים מוזיאונים של Natural history. המחקר הסיסטמטי הושפע גם מההקשר הלאומי, שהתבטא ביחס רגשי לנוף וברצון להכירו וליצור בכך שייכות. ההיכרות עם הצמחים ובעלי-החיים נעשתה פעמים רבות דרך הטקסט התנ"כי, כך שהמחקר הפילולוגי היה חלק מהותי מהמחקר הבוטני והזואולוגי. דגש מיוחד הושם על חקר המדבר, שהיווה, בהקשר של המדע העולמי, הזדמנות למחקר ייחודי וחדשני, וכלפי החברה בארץ, היה בעל ממדים חלוציים מובהקים.

דוגמה למחקר ייחודי שנעשה לאחר העלייה ארצה היא נסיעתו של שמעון פריץ בודנהימר לסיני ב- 1927. מטרתו של בודנהימר היתה להתחקות אחר המן המקראי ולבחון אם "גרגרי" שיח ה-Tamarisk , שהם למעשה הפרשות של נוזל סוכרי מגופם של חרקים, היו עשויים להיות המן המוזכר בתנ"ך. בודנהימר השווה את התופעה הביולוגית לפסוקי התנ"ך ונעזר גם בתיאורים של יוספיוס פלביוס ובמשמעותן של מילים בערבית.

אבן-ארי השתתף, כבר בשנה שבה הגיע ארצה, במשלחת של שבעה אנשי האוניברסיטה העברית שנסעו לעיראק על פי הזמנת משרד החקלאות בבגדד. המטרה העיקרית של המשלחת היתה סקירת יערות כורדיסטאן: הכנת רשימה של העצים הקיימים והגשת הצעות לייעור ולשמירה על היערות. באותה שנה נסע אבן-ארי גם לסיור מחקר במדבר יהודה, ב- 1936 נסע לירדן וב- 1940 לחצי האי סיני.

מחקר נוסף שהעסיק את אבן-ארי ועמיתיו בשלב מאוחר יותר, במשך 28 שנה, היה חקר החקלאות המדברית, ולצורך כך שחזרו שלוש חוות נבטיות בנגב.

האס, שתחום עיסוקו העיקרי היה אנטומיה של נחשים, היה בעל אוסף זוחלים גדול. לאחר הגיעו לארץ, בעקבות שלל מאובני צפרדעים שנמצאו במכתש רמון, נכנס האס לתחום חדש לגמרי – פליאונטולוגיה, והרבה בנסיעות לנגב בחיפוש אחר מאובנים.

גולדשמידט, שמחקריה היו בתחום הציטולוגיה והגנטיקה, חקרה אוכלוסיות של יתושים וזבובים ואוכלוסיות סרטנים מאזור ים המלח, שהיו שונות במבנה הכרומוזומלי שלהן מאוכלוסיות אירופיות. טוביה קושניר, לימים מבין אנשי הל"ה, שהיה סטודנט של גולדשמידט, מצא שני זנים של ערצבים לא-מוכרים לעולם המדעי, אחד מהם בעל מספר כרומוזומים ייחודי, המהווה חוליית מעבר בין הערצבים האירופיים לערצב האפריקני. שני הזנים שאפיין קושניר כרומוזומית ומורפולוגית הוגדרו חמישים שנה לאחר מותו כמינים חדשים למדע: ערצב טלי וערצב ים המלח (Gryllotalpa tali ו-(G. marismortui.

החל מאמצע שנות החמישים התמקדה גולדשמידט גם בחקר הגנטיקה של העדות. מבחינת המכשור ומבחינת היכולת הכלכלית, היה המצב בישראל פחות טוב מאשר במוסדות מחקר במערב, אך המאגר האנושי המגוון והלא-אירופי שעמד לרשות גולדשמידט ועמיתיה בעקבות העלייה הגדולה היווה יתרון עצום. בחלק מהמקרים היו דגימות הדם נאספות בארץ ונשלחות במטוס לארצות-הברית לצורך ביצוע בדיקות חדשניות.

מתוך התיאור הקצר של נושאי המחקר, אפשר לראות כי הבחירה בנושאי המחקר הושפעה ממסורות מחקר אירופיות, אך גם מהמפגש עם הארץ הבלתי מוכרת, מתחושת חלוציות וכן מאילוצי תקציב ומכשור.

המדענים השתלבו גם במשימות הביטחוניות של החברה היהודית בא"י. אמנם, תחום זה אינו שייך לעשייתם המדעית, אך הוא מצביע על הפנמה של האתוס הביטחוני, אתוס מרכזי בחברה שבה חיו.

השתלבות בפעילות הביטחונית של היישוב ושל מדינת ישראל

בספרו האוטוביוגרפי A Biologist in Israel כתב בודנהימר בגאווה על תפקידיו הצבאיים ב"הגנה" ובצה"ל. הוא אף ציין שנפצע בקרבות בירושלים ב- 1948.

שבועות אחדים לאחר הגעתו הצטרף אבן-ארי ל"הגנה" ומילא תפקידי שמירה פעמיים או שלוש בשבוע. ב- 1940 התנדב אבן-ארי לצבא הבריטי ושירת בו במשך חמש שנים וחצי. במהלך התקופה שבה היה חייל, מצא זמן גם למחקרים בוטניים-סיסטמטיים באיטליה ובקפריסין.

ב- 1948 הפכה השכונה שבה גרה אלישבע גולדשמידט לשדה מערכה, וגולדשמידט השתתפה בשמירות ואף קיבלה לידיה רימון... שלא ידעה להשתמש בו. האס היה היחיד מבין ארבעה אלה שלא היתה לו שום התנסות צבאית.

ממודל גרמני למודל אמריקני

קשריה של האוניברסיטה העברית עם ממשלת המנדט, וכן עם מדענים בריטים, היו מועטים ביותר. האוניברסיטה אימצה בעיקר מסורות מדעיות וארגוניות גרמניות. אימוצו של המודל האקדמי הגרמני בא לידי ביטוי באימוץ המבנה ההייררכי, בדגש שהושם על מחקר, בכך שהלימודים היו אך ורק לתואר מוסמך ולא לתואר בוגר, ובאי-הכללת מקצועות שימושיים כהנדסה ומנהל עסקים.

האוניברסיטה העברית בראשיתה היתה בעלת מאפיינים גרמניים כה בולטים, עד שבביקורו של הקונסול הצרפתי באוניברסיטה, במרץ 1925, הוא החשיב אותה כמוסד גרמני. האדריכלות של הבניינים היתה גרמנית, כל הציוד היה מתוצרת גרמניה, והשפה הזרה הראשונה (והיחידה למשך שנים מספר) שנלמדה היתה גרמנית1.

על פי המודל הגרמני, הוצב בראש כל מכון פרופסור יחיד ששאר אנשי הסגל כפופים לו. ואולם, בניגוד למצב בגרמניה, שבו לא היה אפשר להגיע לתפקיד ראש מחלקה אלא בגיל מבוגר ולאחר מסלול ארוך ומפרך, באוניברסיטה העברית זכו גם אנשים צעירים לעמוד בראש מכון או מחלקה. שאר אנשי המחלקה בירושלים היו בדרך-כלל צעירים אך במעט מראש המחלקה, והדבר גרם למתיחויות רבות ולמאבקים קשים.

אחת הדוגמאות הקיצוניות לניצול של ההיררכיה הנוקשה היא הדוגמה של בודנהימר, שכיהן כראש המחלקה לזואולוגיה. שמו של בודנהימר הופיע תמיד ראשון בפרסומים שבהם השתתף, אף שרוב העבודה נעשתה בידי אחרים. הוא התייחס בגסות לסטודנטים ולעוזרי המחקר שלו. את אחד החוקרים במחלקתו חייב לצייר מאות ציורים עבור ספר שכתב, ובאחרים נעזר לסידור הספרייה בביתו, לעזרה לאשתו בניקוי השטיחים ולשליחויות שונות.

ב- 1934 פורסם דו"ח ועדת הרטוג – ועדת חקירה שהוקמה כדי לבדוק את מצב האוניברסיטה. בעת כתיבת הדו"ח היה בודנהימר מסוכסך עם שלושת חברי המחלקה האחרים ועם שניים מהשלושה, גיאורג האס וקרל רייך, אף לא החליף מילה. לפני כן הסתכסך גם עם העוזרים הקודמים שהיו לו. בדו"ח נכתב כי בודנהימר אינו מתייעץ עם איש ומחלק הוראות גם בנושאי מחקר, וכן הוא "מנהל את המחלקה בשיטות של הצבא הפרוסי".

כל זמן שבודנהימר היה ראש המחלקה לזואולוגיה, היו האס ורייך ביחסים מצוינים ופעלו יחד לביסוס מעמדם, אך משעה שהוקמה מחלקה נפרדת עבור בודנהימר (המחלקה לאנטומולוגיה), נוצרה תחרות קשה בין השניים ויחסיהם הפכו למסכת ארוכה של האשמות הדדיות, כעסים ועלבונות. בינתיים המשיך בודנהימר לשמש כמרצה בחוג לזואולוגיה ויחסיו עם עמיתיו לא השתפרו2.

לעומת האחרים, יש פחות עדויות להשפעות גרמניות על אבן-ארי, שהיה באוניברסיטה רק שנים אחדות עד מלחמת העולם השנייה, שבה התגייס לצבא הבריטי. במיוחד גילה אבן-ארי התלהבות רבה כלפי ארצות-הברית בכלל והאוניברסיטאות האמריקניות בפרט. בשובו ארצה העדיף, למשל, שתפקיד ראש המחלקה יעבור ברוטציה, וכסגן נשיא פעל למען הכנסת תחומים מעשיים ודיסציפלינות חדשות לאוניברסיטה, דוגמת מנהל עסקים וגנטיקה.

בניגוד לאבן-ארי, בודנהימר בספרו A Biologist in Israel קונן על כך שעם גידולה של האוניברסיטה, היא דמתה יותר ויותר, במבנה וברמה, לבתי-ספר המעניקים מיומנויות מקצועיות ואינם מחנכים לחשיבה ולידע כללי. הוא הוסיף שמגמה מסוכנת זו היא מגמה עולמית. למעשה ביכה בודנהימר את שקיעתה של האוריינטציה הגרמנית באוניברסיטה העברית ואת עלייתה של האוריינטציה האמריקנית. ואולם, בשונה מבודנהימר, שהיה מעט מבוגר יותר, שלושת האחרים לא רק שראו את השינוי בעין יפה, אלא היו למעשה בין סוכני השינוי.

כבר באוקטובר 1945 ביקשו ראשי מחלקות הבוטניקה והזואולוגיה לשלוח נציג מכל מחלקה לאנגליה או לארצות-הברית על מנת ללמוד את המבנה של המחלקות, ולהחליט בדבר רכישת ציוד לבניין חדש שיוקם ללימודי הביולוגיה. הביקור היה אמור גם לסייע ביצירת קשרים עם אוניברסיטאות בעולם, לאחר שש שנות ניתוק בשל המלחמה. נציגי הזואולוגיה והבוטניקה, האס ואבן-ארי, נשלחו לארצות-הברית לסיור שנמשך כשלושה חודשים וחצי והניב קשרים עם אוניברסיטאות ועם עמיתים אמריקנים.

בשנת 1950 הפליגה גולדשמידט לארצות-הברית למעין פוסט-דוקטורט מאוחר. היא בילתה מחצית השנה במעבדתו של תיאודוסיוס דובז'נסקי (Dobzhansky) באוניברסיטת קולומביה, ומחציתה במעבדה של קורט שטרן (Stern) באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שניים מהגנטיקאים המובילים בארצות-הברית. לנסיעה זו היתה חשיבות מכרעת מבחינת הקריירה האקדמית של גולדשמידט, כיוון שבארץ לא היה לה אצל מי להשתלם בגנטיקה.

השפעה אמריקנית חלחלה ארצה בהדרגה, והחל מאמצע שנות החמישים היתה להשפעה דומיננטית. באוניברסיטה העברית באה ההשפעה האמריקנית לידי ביטוי בהנהגת התואר בוגר משנת 1949 (ובמדעי הטבע החל מ- 1956), ובהכנסת תחומי לימוד מעשיים שלא היו מקובלים באוניברסיטה המרכז אירופית, כמו חקלאות ומנהל עסקים.

כמו כן הוכנסו שיטות הוראה חדישות, ונוצרה שבירה של ההיררכיה והריחוק, שאחד מביטוייה היה פנייה למרצים בשמם הפרטי. 

לסיכום

האם כל הגירה מלווה בהכרח במשבר? ארבעת המדענים שהצגתי נאלצו להתנתק מארצם וממשפחתם ולעבור מהאוניברסיטאות המתקדמות ביותר באותה תקופה לאוניברסיטה נידחת, קטנה ודלה. היה אפשר לצפות שיחוו את ההגירה כמשבר וכזעזוע. ואולם, למרות הקשיים, ממד ההמשכיות בהגירה של ארבעתם עולה על ממד השבר. ההגירה לא היתה עבורם משבר, אלא שינוי המעמיד אתגרים ופותח אפשרויות. אף שנאלצו לעזוב את גרמניה ואוסטריה בשל אנטישמיות או בעקבות עליית היטלר לשלטון, חוו ארבעת המדענים את הגעתם לירושלים, ולא למקום אחר, כנובעת מבחירה אישית ולא מאילוץ, או לפחות כהתרחשות חיובית.

כל אחד מהמדענים שהצגתי הגיע לאוניברסיטה העברית בשלבי ראשית הקריירה המדעית שלו: מאלישבע גולדשמידט שהגיעה לירושלים לאחר שסיימה תואר ראשון, ועד למיכאל אבן-ארי שהספיק ללמד בגרמניה במשך שלוש שנים. העובדה שהמוסד שאליו הגיעו היה מוסד אקדמי צעיר, שחוקיו וסגנונו נמצאו בתהליך התגבשות, פיצתה במובן מסוים על היותו מוסד קטן, פריפריאלי ועני. הדינמיות המאפיינת אוניברסיטה צעירה, המשוועת לכוח אדם מקצועי, הקלה את ההתאקלמות ואפשרה למדענים גמישות בבחירת כיווני המחקר. היא אף אפשרה לכל אחד מהם להתקדם במהירות לתפקידים נכבדים, במיוחד בהשוואה לשיטה הגרמנית שבה התחנכו, שהקידום בה היה תהליך אטי, מתיש ולעתים קרובות מתסכל. אך יותר מזה, בעוד שבארץ שבה נולדו וחיו הרגישו בודנהימר, אבן-ארי, האס וגולדשמידט תמיד כזרים בלתי רצויים, באוניברסיטה העברית הם הרגישו כנראה, סוף-סוף, בבית.

ד"ר נורית קירש מלמדת באוניברסיטת בר-אילן בתכנית הבין-תחומית למדע, טכנולוגיה וחברה ובתכנית להכשרת מורים.

הערות שוליים:

    1. מדיניות גרמניה היתה לעודד פעילות תרבותית מחוץ לגבולותיה, על מנת לחזק את מעמדה הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפיכך זכתה האוניברסיטה הארץ-ישראלית לתמיכה חומרית גרמנית שהתבטאה בתרומת ספרים לספרייה כבר מ- 1920, ובמימון קתדרה לשפה ולספרות הגרמנית מטעם משרד החוץ הגרמני בשיתוף עם הקהילה היהודית בגרמניה (שיתוף שנמשך אף חודשים אחדים לאחר עליית הנאצים לשלטון).

    2. ב- 6.5.51 פנה בודנהימר במכתב נרגן אל הדיקן והתלונן על שאר אנשי המחלקה לזואולוגיה: "אין ספק שהתנהגות זו היא בלתי הגונה", "חוסר הנאמנות של תשובתו בחוג היא כה בולטת שאיני רואה אפשרות לשתף עבודה פורייה אינו", "דחייה זו לחודשיים וחצי נראית היא בעיניי כסבוטז'ה". המכתב מסתיים בפסקה שלהלן: "במסיבות אלה שהם עברו את הציפויים השחורים ביותר שלי בהרבה, ברור שאין לי אפשרות בעתיד עוד להשתתף בעבודת החוג, אם כב' יעמוד על כך להכריחני לכך, אני אוכיח על-ידי תעודת רופא שמצב בריאותי אינו מאפשר לי לעבוד אם באותו הזמן אני נתון להתרגזויות כאלה".

לקריאה נוספת:

אבן-ארי, מיכאל, המדבר מתעורר, ירושלים: מאגנס, 1988.

כהן אורי, ההר והגבעה – האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל-אביב, 2006.

כ"ץ, שאול והד, מיכאל (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – שורשים והתחלות, ירושלים: מאגנס, 1997.

נידרלנד, דורון (1983), השפעת הרופאים העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1948-1933), קתדרה 30, 160-111.

Kirsh, Nurit (2004), "Geneticist Elisabeth Goldschmidt: A Twofold Pioneering Story", Israel Studies "Science in Israel – a special Issue", 9(02): 71-105.

ביבליוגרפיה:
כותר: חוקרים בעברית חולמים בגרמנית : מדענים יוצאי גרמניה באוניברסיטה העברית בתקופת היישוב
מחברת: קירש, נורית (ד"ר)
תאריך: מאי 2008 , גליון 117
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. עורכת הגיליון: שלומית עוזיאל (רז-עוזיאל)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית