עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
תיאור תרומתו של אלברט איינשטיין להקמת האוניברסיטה העברית והשקפתו על יעודה של האוניברסיטה כמרכז רוחני לאומי. במאמר תיאור הרצאתו של איינשטיין בפתיחת האוניברסיטה, קשריו עם חיים וייצמן ופעילותו בגיוס תרומות.



תורה ואורה לכל העולם הנאור
מחבר: ד"ר חנוך גוטפרוינד


"...הבמה המחכה לך זה אלפיים שנה."

בפברואר 1923 בא אלברט איינשטיין (1955-1897) עם אשתו אלזה לביקור של עשרה ימים בארץ ישראל. הוא ביקר בערים ובמושבות, בבתי-ספר ובמוסדות תרבות, במפעלי תעשייה וחקלאות. שיאו של הביקור היתה הרצאה שנשא בירושלים ב- 7 בפברואר, על הר הצופים, במקום שבו נפתחה שנתיים מאוחר יותר האוניברסיטה העברית (אבן הפינה לאוניברסיטה הונחה ב- 1918). במעמד נכחו הנציב העליון, פקידי המנדט הבריטי, ראשי היישוב היהודי, נציגי הקהילה הנוצרית וקהל רב. מנחם אוסישקין (1941-1863), ממנהיגי התנועה הציונית אשר קבע את ביתו בירושלים מ- 1919, פתח את האירוע. הוא פנה אל הקהל במלים נרגשות:

"לפני שלושת אלפים שנה בנה המלך שלמה על הר המוריה בית לאלוהי העולם, ותפילתו הראשונה בבית הזה היתה שהבית יהיה בית תפילה לכל העמים. עכשיו כשאנחנו בונים את הבית הזה הננו מתפללים שהבית יהיה בית מדע לכל העולם. פרופ' איינשטיין, עלה על הבמה המחכה לך זה אלפיים שנה."

איינשטיין פתח את הרצאתו בעברית:

"גם אני מאושר שהנני קורא את הרצאתי בארץ, שממנה יצאו תורה ואורה לכל העולם הנאור ובבית המוכן להיות מרכז לחוכמה ומדע לכל עמי המזרח. לצערי אינני יודע לקרוא את הרצאתי בשפת עמי ומוכרח אני לעבור לשפה המובנת לכולכם, השפה הצרפתית."

כתב של העיתון "דואר היום" תיאר את ההרצאה ביום המחרת במילים נלהבות: "...הוביל את שומעיו בתוך שבילי הרקיע, הוא דיבר על התנועה ועל הגדרת הזמן ועל הכובד של קווי האור וכו' וכו', עיקרי תורתו עד כמה שאפשר להסבירם לקהל הרחב... גם אלה שלא ירדו לעומקה של ההרצאה לא השתעממו... כשגמר את הרצאתו, שנמשכה כשעה וחצי, התפרצה סערה של מחיאות כפיים."

הרצאה זו של איינשטיין נחשבת להרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה העברית, שהתקיימה עוד לפני פתיחתה הרשמית. באותה שנה האציל איינשטיין מיוקרתו גם לפרסום המדעי הראשון של האוניברסיטה, כאשר הסכים לשמש כעורך של הכרך הראשון של "כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים." הכרך הזה הוא אוסף מאמרים במתמטיקה ובפיזיקה אשר נכתבו במיוחד לפרסום בקובץ זה ולא פורסמו בשום מקום אחר. כל אחד מן המאמרים מופיע בשפת מקור (גרמנית או אנגלית) ובתרגום לעברית. זה היה הניסיון הראשון להציג מחקר מדעי מודרני בשפה העברית המתחדשת. בהקשר זה מעניין לצטט את הערת המערכת שבפתח הקובץ: "מאין טרימינולוגיה עברית קבועה למדעים המדויקים לא היינו רשאים לנעול דלת בפני חידושיהם של המתרגמים."

איינשטיין לא הסתפק בתפקיד העורך, אלא תרם לקובץ הזה גם מאמר שלו עם יעקב גרומר, פיזיקאי יהודי צעיר שעבד איתו בברלין. גרומר גם תרגם את המאמר לעברית. המאמר הזה שייך לעבודותיו של איינשטיין במסגרת החיפושים שלו אחרי תורת השדה המאוחד, שמטרתה הבאת כוח הכבידה והכוחות האלקטרו-מגנטיים למסגרת אחת. יש בו הערות על רעיון שהציג באותם הימים בפני האקדמיה בברלין מדען צעיר בשם תיאודור קאלוזה (Kaluza), המציע להרחיב את המודל הארבעה-ממדי של המרחב-זמן של איינשטיין למודל חמישה-ממדי, אשר בו מייצג הממד החמישי את המטען החשמלי. המאמר הזה, אשר התפרסם במקום נידח ויוצא דופן, מוזכר מדי פעם בשנים האחרונות במסגרת הגלגול המודרני של המאמץ של איינשטיין לנסח תיאוריה המאחדת את כל הכוחות הידועים בטבע, המכונה "תורת המיתרים".

אלברט איינשטיין וחיים ויצמן

ארבע שנים לפני ההרצאה על הר הצופים, בשנת 1919, נענה איינשטיין בחיוב להזמנתו של חיים ויצמן (1952-1874), שהיה אז נשיא התנועה הציונית ומאוחר יותר נשיאה הראשון של מדינת ישראל, להצטרף לתנועה הציונית. איינשטיין זכה באותה שנה לתהילת עולם בעקבות הממצאים של משלחת אסטרונומית של החברה המלכותית הבריטית, אשר אישרו את אחת המסקנות של תורת היחסות הכללית, הקובעת שהמסלול של קרני האור מכוכבים רחוקים מתעקם בשדה הגרביטציה של השמש. התייצבותו של איינשטיין לצדה של התנועה הציונית הביא לה יוקרה רבה. זמן קצר לאחר מכן תיאר אותו ה-Times of London כציוני נלהב, שהבטיח לקחת חלק ביוזמה להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. אכן, השתתפותו בפעילות הציונית באה לידי ביטוי מוחשי ביותר בהקשר זה.

הוא הפך שותף לוויצמן בהעלאת יוזמה זו לעדיפות גבוהה על סדר יומה של התנועה הציונית. הוא ראה באוניברסיטה המתוכננת במה שעליה יבואו לידי ביטוי בזמנים מודרניים כושר היצירה של העם היהודי וערכי התרבות היהודית של רדיפת צדק, חיפוש האמת ולימוד לשמו. כך תפש איינשטיין את מהות היהדות ובזכות זה היה אסיר תודה לגורלו על השתייכותו לעם היהודי.

איינשטיין היה בן בריתו של ויצמן גם בוויכוח שהתקיים אז על אופייה של האוניברסיטה המתוכננת. רבים בתנועה הציונית, ביניהם זאב ז'בוטינסקי (1940-1880), האיצו במוסדות התנועה לפתוח את שערי האוניברסיטה לאלתר ולקלוט אלפי סטודנטים יהודים אשר סבלו מהפלייה בקבלה לאוניברסיטאות באירופה. נוכח המצוקה של צעירים יהודים ברחבי אירופה, היו ז'בוטינסקי ואחרים מוכנים להתפשר על רמתה האקדמית של האוניברסיטה המתוכננת, לעומתם, ויצמן ואיינשטיין, אנשי מדע אשר הכירו היטב את מרכזי המחקר וההוראה המצוינים באירופה, שאפו לבסס את האוניברסיטה העברית כמוסד מחקר ממדרגה ראשונה, אשר ימשוך לירושלים את החוקרים היהודיים הצעירים הטובים ביותר ויביא ברכה להם ולארץ, וכבוד לעולם היהודי כולו. בוויכוח זה היתה ידם של ויצמן ואיינשטיין על העליונה. כאשר נפתחה האוניברסיטה העברית היא כללה כמה מרכזי מחקר שבהם פעלו חוקרים מעולים ותלמידים לתואר דוקטור. לימודים לתארים הנמוכים יותר הופיעו בהדרגה בחוגים השונים בשנים מאוחרות יותר.

מסע ל"ארץ הדולאריה"

הפעולה המשמעותית הראשונה של אלברט איינשטיין במסגרת המחויבות שלו להקמת האוניברסיטה העברית היתה הצטרפותו למסע בארה"ב של משלחת ציונית בראשותו של חיים ויצמן. חברי המשלחת ביקרו במשך שישה שבועות בקהילות יהודיות בארה"ב. ברדתם מן באנייה ב- 1 באפריל 1921 בנמל ניו-יורק, אמר חיים ויצמן לעיתונאים: "פרופסור איינשטיין מכבד אותנו כשהוא מתלווה אלינו לארה"ב בעניינה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הציונים שאפו מזמן לייסד בירושלים מרכז לימוד אשר בו יבוא לידי ביטוי מלא הגניוס העברי, אשר ימלא את תפקידו כגשר בין עולם המזרח והמערב." איינשטיין הוסיף לדברים אלה: "אינני מכיר אירוע ציבורי אשר שימח אותי כמו ההצעה להקים אוניברסיטה עברית בירושלים. לאור המסורת היהודית של לימוד והרחבת הדעת אשר נשמרה במשך דורות ובתנאים קשים, מכאיב ומצער לראות כיצד בימינו בנים מוכשרים של העם היהודי מתדפקים לשווא על שערי אוניברסיטאות במרכז ובמזרח אירופה", ובהזדמנות אחרת התייחס להקמת האוניברסיטה העברית כאל "...הדבר הגדול ביותר שקרה בארץ ישראל מאז חורבן בית המקדש."

כדי להעריך עד כמה המסע היה חשוב לו, ראוי לציין שאיינשטיין נאלץ לוותר על הזמנה להשתתף בוועידת סולווי (Solvay Conference) כדי להצטרף למסע זה. ועידות סולווי היוו את הבמה היוקרתית ביותר שעליה הוצגו ונידונו ההתפתחויות החדשות והרעיונות המהפכניים של הפיזיקה באותם ימים. הוועידה, אשר התקיימה באפיל 1921, היתה הראשונה אחרי מלחמת העולם הראשונה ואיינשטיין היה הפיזיקאי הגרמני היחיד אשר הוזמן אליה. מסיבה זאת דחה איינשטיין הזמנה למסע הרצאות בשש אוניברסיטאות אמריקאיות עם תנאים חומריים נדיבים. אבל, כאשר קורט בלומנפלד (1963-1884), ממנהיגי התנועה הציונית בגרמניה, הציע לו בשמו של ויצמן להצטרף למשלחת הציונית לארה"ב, הסכים מיד. במכתב לידידו, הפיזיקאי ההולנדי הנדריק לורנץ (1928-1853), שהיה הרוח החיה של ועידות סולווי, הודה איינשטיין על ההזמנה והתנצל על שאינו יכול לקבל אותה מפני שידידיו הציונים מתכננים להקים אוניברסיטה בירושלים והם מאמינים שנוכחותו תשפיע על יהודים בארה"ב לתרום למטרה זאת בנדיבות, "...ועד כמה שזה נראה מוזר, הם כנראה צודקים." איינשטיין הרגיש שחובתו לעזור: "היוזמה הזאת קרובה ללבי וכיהודי אני מרגיש חובה לתרום ככל יכולתי להצלחתה." לורנץ הביע הבנה לצעדו זה של איינשטיין ואיחל לו הצלחה. גם ידידו הפיזיקאי הנודע פעול אהרנפסט (1933-1880) עודד את איינשטיין לנסוע ל"ארץ הדולאריה" כדי לקדם את הקמתה של האוניברסיטה בירושלים. ידידו של איינשטיין ועמיתו הגרמני (היהודי המומר), המדען הידוע פריץ האבר (1934-1868), גילה פחות הבנה. הוא ביקר את ההחלטה של איינשטיין לוותר על ההשתתפות בוועידת סולווי כשהוא משתמש בנימוקים פטריוטיים של מחוייבות למדע הגרמני ונאמנות לעמיתיו הגרמנים. נוסף לכך, טען האבר שצעד זה של איינשטיין עלול לעורר רגשות אנטישמיים נגד יהודי גרמניה. איינשטיין לא נרתע ודחה כל טענה על חוסר נאמנות לעמיתיו הגרמנים.

לנסיעה זו לארה"ב היתה חשיבות גדולה בעיצוב הקשרים של איינשטיין עם העולם היהודי בכלל ועם האוניברסיטה העברית בפרט. בכל מקום התקבל כגיבור. אלפי יהודים אמריקאים קבלו אותו בתשואות רמות, עם דגלי ארה"ב ודגלי כחול-לבן של התנועה הציונית וליוו אותו בשיירת מכוניות מהנמל לעירייה. כך היה בכל מקום שבו ביקר. ב- 25 במאי דיווח על ביקורו העיתון ניו-יורק טיימס ש"הוא התקבל במעין התפרעות של אוהדים, תזמורת צבאית ותהלוכה של 200 מכוניות. הוא ניצל מפציעה חמורה אפשרית רק בשל מאמציהם הכבירים של גדוד לוחמים יהודים ותיקים, שמנעו בכוח את ניסיונותיו המטורפים של ההמון לראותו."

שנים לאחר מכן כתב איינשטיין: "היה זה באמריקה שגיליתי לראשונה את העם היהודי. ראיתי אין ספור יהודים, אבל את העם היהודי לא פגשתי לא בברלין ולא במקום אחר בגרמניה. העם היהודי שפגשתי בארה"ב הגיע לרוב מרוסיה, מפולין וממזרח אירופה. מצאתי באנשים האלה מוכנות יוצאת מן הכלל להקרבה עצמית יחד עם יזמות יצירתית. למשל, הם הצליחו בפרק זמן קצר להבטיח את עתידה של תכנית האוניברסיטה העברית בירושלים, לכל הפחות במה שנוגע לפקולטה לרפואה." בהערה האחרונה מתכוון איינשטיין לארוחת ערב חגיגית של "ארגון הרופאים היהודיים בארה"ב", אשר נערך בנוכחותו במלון "וולדורף אסטוריה", ובה נאספו תרומות בהיקף גדול להקמת בית הספר לרפואה בירושלים.

"שליחותה של האוניברסיטה שלנו"

נסיעותיו התכופות של איינשטיין בשנים 1925-1921 כאורח של אוניברסיטאות ומוסדות מחקר הביאו אותו למקומות שונים בעולם. בכל מקום דיבר על חזון הקמתה של האוניברסיטה העברית. ויצמן הפציר בו לגייס סיוע עבור מפעל הקמת האוניברסיטה במקומות מרוחקים כמו סינגפור. ב- 1922, כאשר עצר לזמן קצר בסינגפור בדרכו ליפן, גייס כספים עבור האוניברסיטה. בפנייתו לקהילה היהודית שם, אמר: "ניתן לשאול לשם מה אנו זקוקים לאוניברסיטה יהודית? המדע הוא בינלאומי, אבל הצלחתו מושתתת על מוסדות לאומיים. עד כה, כיחידים, תרמנו ככל האפשר למען התרבות האנושית. יהיה זה רק הוגן כלפי עצמנו, אם כעת, בתור עם, נתרום לתרבות הכללית באמצעות מוסדותינו אנו." באותו נאום טען, כפי שעשה בהזדמנויות רבות אחרות, שאוניברסיטה יהודית היא צורך חיוני בזמן שאוניברסיטאות אירופאיות רבות מגבילות את קבלתם של סטודנטים יהודים או חוסמות בפניהם גישה לתחומי לימוד שונים. אחרי הביקור בסינגפור הגיע איינשטיין להרצאות באוניברסיטאות יפן. כבר ביום הראשון לביקור, סיפר לעיתונאים שאחרי יפן הוא מתכוון לבקר בפלשתינה, ארץ אבותיו, שם תקום בעתיד הקרוב אוניברסיטה עברית.

ביום פתיחתה של האוניברסיטה, ב- 1 באפריל 1925, פרסם איינשטיין מנשה תחת הכותרת "שליחותה של האוניברסיטה שלנו." המנשר הזה פורסם בעיתונות היהודית בארצות שונות ועורר התרגשות בעולם היהודי ועניין בעולם האקדמי. במנשר הזה כתב איינשטיין: "אוניברסיטה היא מקום שבו האוניברסאליות של הרוח האנושית באה לידי ביטוי" והביע את המשאלה ש"...האוניברסיטה שלנו תתפתח במהרה למרכז רוחני גדול שיעורר את הערכת התרבות האנושית ברחבי העולם." כאדם המחויב לערכים אוניברסאליים הוא כמעט התנצל על אופיה הלאומי של האוניברסיטה: "לאומיות יהודית היא היום הכרח המציאות מפני שרק על-ידי גיבוש חיינו הלאומיים נוכל לבער את הסכסוכים שמהם סובלים היהודים בעת הזאת."

איינשטיין והאוניברסיטה העברית אחרי 1925

בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה היה איינשטיין חבר בחבר הנאמנים ויו"ר המועצה האקדמית שלה. עד מהרה התפתחו חילוקי דעות חריפים בינו ובין נגיד האוניברסיטה, יהודה מאגנס (1948-1877). זאת לא היתה רק מחלוקת בין שני אנשים בעלי אופי חזק ורקע שונה, אלא גם עימות בין ההשקפה האירופית לאמריקאית על אופיו ועל דרך ניהולו של מוסד אוניברסיטאי. איינשטיין לא יכול היה להשלים עם השליטה הריכוזית של מאגנס בכל ענייניה של האוניברסיטה, הן בעניינים האקדמיים והן עם השפעתם של בעלי ממון בארה"ב על כל הנעשה בה. בתקופה זו הביע לעתים קרובות אכזבה אישית וביקורת קשה על הנעשה באוניברסיטה ועל העומד בראשה. חילוקי הדעות הללו הובילו להתפטרותו של איינשטיין מכל תפקידיו באוניברסיטה ב- 1928. ועדה אשר מונתה על-ידי חבר הנאמנים לדון בטענותיו של איינשטיין קיבלה בסופו של דבר את דעתו, וב- 1933 המליצה על שינויים מרחיקי לכת בדרכי הניהול של האוניברסיטה העברית. באותו זמן כבר היכה איינשטיין שורשים בפרינסטון אחרי שנאלץ לעזוב את גרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. אבל התחייבותו לאוניברסיטה העברית נשארה איתנה כמו שהיתה בעבר, והוא חידש את פעילותו הרשמית בענייניה ב- 1935. פקידים ונציגים של האוניברסיטה המשיכו להיוועץ בו בכתב בנושאים שונים ובעיקר בעניין מינויים אקדמיים. התכתבות זו מעידה על תשומת-לב זהירה ודייקנית שהיתה יכולה להיות רק פרי מחשבה רבה ודאגה עמוקה. את דעתו על חשיבותה של האוניברסיטה ביטא בהזדמנויות שונות בכתב ובעל פה. בעיצומה של מלחמת העולם, באפריל 1941, כתב: "מפעל הבנייה שלנו בפלשתינה... יצר מוסדות בעלי חשיבות עליונה לא רק לעבודתנו שם אלא גם לעם היהודי כולו. בהקשר זה עומדת האוניברסיטה העברית בשורה הראשונה".

איינשטיין תרם להתרחבותה של האוניברסיטה בשנים שלאחר מלחמת העולם וסייע באיסוף כספים למימון פעולותיה, כאשר כיהן כיו"ר המועצה הלאומית של שוחרי האוניברסיטה ב- 1947 וכנשיא הכבוד שלה ב- 1951. פרופסורים של האוניברסיטה העברית אשר יצאו למסעות התרמה למענה נשאו אתם מכתבי המלצה אישיים שלו. מיד אחרי הקמת מדינת ישראל, בנובמבר 1948, הביע דעתו ש"עצמאות מדינית אינה אפשרית, בטווח הארוך, בלי עצמאות אינטלקטואלית ... קהילייה יהודית אשר אינה מציבה את הלימוד כאחת ממטרות היסוד שלה, אינה מתקבלת על דעתי. לכן, תמיכה באוניברסיטה העברית בירושלים והקפדה על רמתה הגבוהה היא בעלת חשיבות מכרעת." האוניברסיטה העברית העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד ב- 1949.

ארכיון איינשטיין

ב- 1950 כתב איינשטיין את צוואתו האחרונה ובה הוריש לאוניברסיטה העברית את כל רכושו וקבע אותה כבית הנצחי של מורשתו האינטלקטואלית. כל רכושו היה ספרייתו הפרטית ואוסף גדול של מכתבים ומסמכים בנושאים מדעיים, ציבוריים ואישיים. כל אלה, ומסמכים שנאספו וצורפו אליהם אחרי מותו, מהווים היום את ארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה העברית.

ארכיון זה הוא אוצר תרבותי בעל חשיבות אוניברסאלית לאנושות ובעל משמעות מיוחדת למדינת ישראל ולעם היהודי. הארכיון מתעד את החשיבה ואת היצירה של אדם אשר שינה באופן העמוק ביותר את תפישת היקום שלנו. טיפוח הארכיון והשימוש שנעשה בחומר שבו הם הדרך הנאותה ביותר לשמר את מורשתו הרוחנית של איינשטיין.

הארכיון מכיל את האוסף הגדול ביותר בעולם של כתבי-יד מקוריים של איינשטיין והתכתבות ענפה עם פיזיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור בולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא מכיל גם אוסף גדול של חומר על איינשטיין. הארכיון מהווה מקור חשוב ביותר להיסטוריה של הפיזיקה המודרנית וגם להיסטוריה אינטלקטואלית, פוליטית וחברתית של אירופה, גרמניה, ארה"ב, ושל העם היהודי במאה העשרים.

ב- 2005 ציין העולם מאה שנים ל"שנתו המופלאה" של איינשטיין, שבה פרסם שורה של מאמרים אשר היו לאבני היסוד של הפיזיקה המודרנית וביניהם הקביעה של שקילות בין מסה ואנרגיה המתבטאת בנוסחה המפורסמת E=mc2 .

עקב אירועי השנה הזאת התעורר ברחבי העולם עניין ציבורי מחודש בחייו ובפעילותו המדעית והציבורית. בהקשר זה היו פניות רבות לאוניברסיטה העברית לעזור, לייעץ ולהשתתף בפעולות חינוכיות ותרבותיות שונות להצגת פועלו של איינשטיין במקומות שונים בעולם. האוניברסיטה ממלאת תפקיד זה מתוך רצון לשיתוף פעולה ומתוך תחושה של אחריות.

חנוך גוטפרוינד הוא פרופסור לפיזיקה, היה רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, היום אחראי על חלקה של האוניברסיטה בתערוכות על איינשטיין ברחבי העולם.

לקריאה נוספת

אלברט איינשטיין, רעיונות ודעות, עורך: יששכר אונא, הוצאת מאגנס, 2005.

Walter Isaacson, His Life and Universe, Simon&Schuster, 2007. נמצא כעת בתרגום לעברית, צפוי להופיע באביב 2009 בהוצאת ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות אחרונות).

דיויד בודאניס, E=MC2: סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, מאנגלית: יניב פרקש, כתר, 2002.

ג'רמי ברנסטיין,אלברט איינשטיין וחזיתות הפיזיקה, מאנגלית: עמוס כרמל, משכל, 2000.
וולטרס ס. מ', אלברט איינשטיין: חייו ותורתו, מאנגלית: עודד זיו, יבנה, 2002.

נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, מאנגלית: אדם דביר, מסדה, 1983.

ביבליוגרפיה:
כותר: תורה ואורה לכל העולם הנאור
מחבר: גוטפרוינד, חנוך (ד"ר)
תאריך: ינואר 2009 , גליון 125
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: עורכת הגיליון: נופר קידר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית