עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > יחסי יהודים ערביםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעות
כתר הוצאה לאור


תקציר
סיפורו של יוסף טרומפלדור והקרב בתל-חי.



טרומפלדור : סיפור חייו
מחברת: שולמית לסקוב


יום י"א באדר, היום השני בשבוע, היה יום מיוחד במינו, יום יפה וזוהר בעיצומו של חורף קר ושלגי, וההרגשה שכל רע לא יקרה גברה בשל השלווה שנסך מזג האוויר הנפלא.

בלילה הקודם חובלה אמת המים שמחוץ לחצר תל-חי, ממנה שאבו האנשים את מימיהם. עתה יצאו כמה חברים חמושים לתקנה. הדבר לא הדאיג במיוחד, שכן כבר אירע כמוהו בעבר.

טרומפלדור, עם עוד כמה חברים, עלה לכפר-גלעדי לצורך כלשהו. בדרך פגשו בפנחס שניאורסון, שהוביל את עדר כפר-גלעדי למרעה, החליפו ביניהם כמה מלים ופנו איש לדרכו.

זמן קצר אחרי כן הורגשה תכונה בלתי רגילה בין ערביי הסביבה ושניאורסון שרעה את עדרו סמוך לתל-חי, הכניס את העדר לחצר המשק - ליתר ביטחון.

אותה שעה נקהלו המוני ערבים מצפון לתל-חי (אנשים שנכחו באותו מעמד אומדים אותם במספר מאות) וכמה מהם, לובשי מדים וחמושים ברובים וברימונים, תבעו שיותר להם להיכנס פנימה, להיווכח שאין צרפתים במקום. אם כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהועלתה דרישה כזאת ואף נתמלאה, הרי בהעדר המפקד לא ראו החברים את עצמם מוסמכים להחליט כיצד לנהוג, על כן שיגרו שליח לכפר גלעדי להביא את טרומפלדור, ובינתיים הסתדרו בעמדות לפי תכנית שנקבעה מראש.

השעה היתה עשר בבוקר וטרומפלדור הסב אותה שעה לארוחה עם בני לווייתו וחברים מכפר-גלעדי. בהגיע השליח יצא מיד עם אנשיו, בריצה, בשרשרת, לתל-חי והגיעו לכניסה הצפונית של חדר האוכל, שם התנהל המשא והמתן בדבר החיפוש במשק.

הוא לא הסכים שהערבים ייכנסו (יש אומרים שחסם את הפתח בגופו) עד שהופיע כאמל מחלסה עם דודו, גם הם חמושים. למרות שהיחס לכאמל היה בבחינת כבדהו וחשדהו, הרי לאויב לא נחשב ומעולם לא מנעו ממנו את הכניסה פנימה. משום כך מתקבלת על הדעת גרסתם של חברים מתל-חי האומרים, כי לא היה כל מקום לוויכוח אם להתיר לכאמל את הכניסה. הוא עם טרומפלדור ושבעה מבין הערבים החמושים נכנסו פנימה ללא משא ומתן נוסף, שהרי כמה ימים לפני כן הותר, כאמור, לא רק בתל-חי, אלא גם בכפר-גלעדי, לקצינים ערביים לערוך חיפוש אחרי צרפתים במשק ואף באותם מקרים היו התקהלויות של המון ערבי גדול, דבר המוכיח מעל לכל ספק, שנוהל זה לא היה יוצא דופן. אפילו חברי "השומר", שנחשבו למומחים בכל הנוגע להתנהגות הערבים, נקטו אותו. ישעיהו דרז'נר, ממגיני תל-חי, שתיאר את אירועי אותו יום בכ"ב באדר כותב, כי "היות שזו לא הפעם הראשונה שהם באים בדרישות אלה, הרשו להם גם הפעם להתבונן בחדרים".

לא במקרה נעשה הדבר. רווחה אז הדיעה, כי רק אם יותר לערבים להיכנס (כמובן בראשותו של אדם מהימן משלהם) כשם שמכניסים צרפתים, תתקבל התנהגות היהודים על ידי הערבים כניטראלית ויהיה סיכוי להימנע מהתנגשות דמים. אף על פי כן טוען פנחס שניאורסון, שהוא התנגד לכניסת כאמל וחבורתו ובאותו מעמד התווכח על כך קשות עם טרומפלדור, אשר בו ראה, אמנם, איש עשוי ללא חת, אך זר לגמרי בכל הנוגע לערבים ולהליכותיהם וישר דרך מלהבין את עורמתם ותכונתם להוליך אנשים שולל במעשי מרמה.

ישנן עוד שתי גרסות על מה שהתרחש באותה שעה: לפי האחת, הכניס שניאורסון את הערבים לפני שהגיע טרומפלדור: לפי השנייה, נכנסו שניים או שלושה טרם הגיעו והוא התיר את כניסתם של היתר.

בסופו של דבר הותר לכאמל ולשבעת בני לווייתו לבוא פנימה והוא יחד עם טרומפלדור וארבעה מהם שמו פניהם לעליית הגג. עוד ערבי מן השבעה, בעל מכונת ירייה, הסתנן לתוך הבניין והתחבא באחד החדרים.

בעלייה נמצאו אותה שעה שרה צ'יז'יק שזה מקרוב באה, דבורה דרכלר, שכבר עשתה במקום כמה שבועות, יצחק קניבסקי, זאב וולף שרף, ממתנדבי הגדודים שהגיע בשיירתו של הרצפלד ובנימין מונטר ממטולה. גם על בלכובסקי הוטל להימצא בעלייה, כשנשקו - מדוכה צרפתית. נוסף על כך היה עליו לשמש חובש ואף קיבל הדרכה מד"ר גרי כיצד לנהוג בשעת הצורך. משום כך נמצאו מצרכי העזרה הראשונה למעלה. אולם ברגע האחרון העמיד טרומפלדור את בלכובסקי, ששמע ערבית, על המשמר בחדר הצפוני-מזרחי, כדי להאזין לדברי הערבים המתקהלים בקרבת מקום וכך, בשעת הצורך, חסר לו ציוד העזרה הראשונה.

בעודם עושים למעלה נקלע לשם ז'ולטי, שמע את הערבים נדברים ביניהם על החרמת הנשק והפנה לכך את תשומת לבו של טרומפלדור, שלא הבין את שפתם. מיד החל טרומפלדור יורד במדרגות כשז'ולטי הולך בעקבותיו. אותה שעה קראה דבורה דרכלר שלוקחים ממנה את אקדחה ואז, מיד עם הגיעו לחצר, נתן טרומפלדור על ידי ירייה מאקדחו פקודת אש וכל בעלי הרובים ירו בבת אחת. רק אחדים מהמגינים שמעו באותו רגע קול נפץ, כי מטח האש החרישו. גם אלה ששמעוהו לא ידעו מה משמעותו.

מטח האש הניס את הערבים המתקהלים. חלקם ברחו הרחק מן הבניין, חלקם הסתתרו מאחורי מחסה - סלע, גזע או תלולית. שניאורסון הבחין אותה שעה בערבי המסתתר בחדר, ירה בו והרגו. תוך כדי כך, עוד לפני שהספיק טרומפלדור, אחרי מתן פקודת האש, לצעוד צעד נוסף, נפגע מכדור; הוא נתן עוד אי אלה הוראות, נפגע מכדור שני ונפל פצוע בבטנו ובידו.

בחצר נקבעה עמדה נוספת מול השער, ואחד מאנשיה, יעקב ג'ייק טוקר, אף הוא ממתנדבי הגדוד האמריקני, נפל אחרי שנורה בראשו ונשפך מוחו. היורים היו הערבים שעלו למעלה והתמקמו במרפסת העלייה.

משנפצע טרומפלדור, מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון, כנראה משום שנחשב בעיניו מנוסה יותר מכל היתר בלוחמה מסוג זה. תמוהה העובדה שטרומפלדור לא דאג לממלא מקום מראש, בעוד שנקט צעד כזה כאשר הביא תגבורת למטולה. מדוע לא מינה איש כזה אין לדעת, כשם שאין לדעת מה אמר לעשות לאחר שהורה לפתוח באש, או באיזו דרך תכנן להתגבר על הערבים החמושים שבעלייה. במצבו הנוכחי לא היה מסוגל עוד לשום פעולה ואם לדון לפי התנהגותו ולפי פצעיו האנושים הרי היה זה מאמץ עילאי מצדו שלא ליפול למעמסה ולא לרתק אליו לשם הטיפול בו אנשים שהיו דרושים במקום אחר.

גם במערכת המתוכננת ביותר, המנוהלת על ידי מפקדים בעלי ניסיון קרבי רב, אין לעומדים בראש שליטה מלאה על המתרחש וחלק גדול מן הקרבות מתפתח באורח בלתי צפוי. מה גם שכאן, בתל-חי, היה הכל ערוך לקראת לחימה כלפי חוץ, מבלי שיעלה איש על דעתו, כי הרעה תיפתח מבפנים.

התהווה מצב כמעט ללא מוצא. הערבים בעלייה היו לכודים בפנים ולא יכלו לצאת, שכן לעבר שער היציאה ירו ארבעה חברים, שנקבעה להם עמדה באורווה שבאגף המערבי של הבניין. בצד הצפוני התנהל קרב יריות בין הערבים מבחוץ, ובין החברים מבפנים, שהיו להם עמדות ליד החלונות, מוגנות בשקים ממולאים בחול. המגינים לא יכלו לצאת מן הבית לחצר, כי עליה חלשו מלמעלה הערבים שבעלייה. גם בתוך החדרים נמנעה התנועה, מכיוון שהערבים הלכודים בעלייה ירו פנימה דרך חור שהבקיעו ברעפי הגג על ידי הטלת רימון. עזרה מבחוץ למגינים הנצורים לא יכלה להגיע כיוון שעתה הקיפו הערבים את תל-חי ואילו לערבים בחוץ לא היתה הנהגה, מכיוון שקציניהם היו שבויים בפנים.

היה הכרח להכניס את טרומפלדור לבית. ז'ולטי ניסה לעשות זאת, אך מיד נורה בחזהו. הוא הצליח להיכנס פנימה ולשכב וסיפר לשניאורסון מה קרה. אז קרבו אל שניאורסון שני בחורים והוא הורה לאחד מהם לחפות עליו באש. את השני לקח עמו החוצה ויחד נשאו את טרומפלדור פנימה. הוא הושכב על הרצפה בחדר הצפוני-מזרחי ולבקשתו הניחו את רגליו על מיטה כדי להגביהן. עוד דבר אחד ביקש, שיוכנסו לגופו מעיו שנשפכו החוצה (אנשי תל-חי סבורים שדרש זאת כדי למנוע מן המגינים את המראה הנורא העלול לרפות את ידיהם). עתה ניגש בלכובסקי לטפל בו. התורה שהקנה לו ד"ר גרי לא הספיקה לו למשימה קשה כהחזרת המעיים לגוף, אך טרומפלדור עצמו הורה לו כיצד לנהוג והוא עשה כפי שנתבקש לעשות. הואיל וחומרי העזרה הראשונה היו בעלייה ולשם אי אפשר היה להגיע, כי המדרגות החשופות שהובילו אליה היו קבועות בחצר, חבש בלכובסקי את בטנו של טרומפלדור במגבת. מכאן ואילך לא הטריד טרומפלדור איש.

ובינתיים עשו כאמל ואנשיו מאמצים נואשים לצאת ודרשו משניאורסון שיאפשר להם זאת. בתחילה סירב, אך לאחר שנמלך בדעתו מצא שאם יהיו אלה בחוץ ישופר המצב בהרבה. הוא פקד בצעקה להפסיק לירות, אך לא הכל נשמעו לו. כאשר עלו הערבים על הגג וביקשו לקפוץ ממנו צפונה, אל מחוץ למבנה, ירה בהם מתוך הבית, כלפי מעלה, אחד מאנשי אילת-השחר, שנתחרש ולא שמע את פקודתו של שניאורסון; וכאשר אמרו הערבים ללכת לעבר השער, הופנתה אליהם אש הארבעה שבאורווה - גם הם לא שמעו את פקודתו של שניאורסון, כי היו מנותקים לגמרי מן האחרים: קיר אטום חצץ בין האורווה ובין החדר הגובל עמה. מצבם היה נואש. תחמושתם
הלכה ואזלה. בשל הניתוק בטוחים היו שלא נותר אף אחד מחבריהם בחיים ועל כן גמרו ביניהם להותיר כדור אחרון לאיש לשם התאבדות, כדי לא ליפול חיים בידי הערבים.

אחד מן הארבעה לא השלים, כנראה, עם ההתאבדות - ושמא נאחז בשביב תקווה שעוד לא נהרגו הכל - ויצא לחצר כאשר אזלה התחמושת. מצב זה נוצל על-ידי כאמל ואנשיו. הם ירדו לחצר למקום שאליו יצא האיש מן העמדה, כך שהמגינים לא יכלו לירות בהם ומיד הסתלקו דרך השער.

בינתיים הצליח שני מן הארבעה לנקוב בכידון רובהו חור בקיר האטום ואז נתגלה שלא הכל אבוד והקיר הובקע כדי מעבר אנשים בו.

עם צאתם של הערבים התחדשה האש משני הצדדים ביתר שאת ונמשכה כשלוש שעות. אז הוסכם בין המחנות הנלחמים על הפוגה. הערבים אספו בהזדמנות זו את הרוגיהם ופצועיהם (לדברי שניאורסון היו להם ארבעה עשר הרוגים בשלב זה של המערכה) והמגינים הכניסו את טוקר, שמת כעבור חצי שעה. הם אף חידשו את מלאי המים ובלכובסקי ניצל הזדמנות זו לעלות לעלייה ולהוריד משם את חומרי העזרה הראשונה. הוא לא שיער כלל איזו זוועה תתגלה לעיניו: מה שראה היה איום ונורא - גופותיהם של שתי הבחורות ושל מונטר, שרף וקניבסקי, אשר אף הוא נראה לו כמת. ברדתו לא סיפר על כך לאיש מחוץ לשניאורסון, כדי שלא יפלו האנשים ברוחם לשמע הידיעה הקשה.

אפשר היה לחשוב, שבהפוגה, אשר נמשכה כשעה, תהיה לאנשים שהות להירגע מעט ואז ירגישו בחסרון החמישה שבעלייה - ואם לא בחסרונם של שלושת הבחורים, גברים בין גברים ואף חדשים במקום, הרי לפחות בהעדרן של שתי הבחורות היחידות שישבו עמם; אך דומה, שהיו יגעים והמומים כל כך, עד שלא חשו מאומה.

עם תום ההפוגה התחדש הקרב והתחמושת הלכה ואזלה. היה מלאי של תחמושת במחסן שמתחת לעלייה, אך פתחו היה מופנה לחצר ולחצר אי אפשר היה לצאת בגלל היריות. עתה נזקקו למכונת הירייה של הערבי ששניאורסון הרגו ובה פרצו פתח בקיר שחצץ בין המחסן ובין חדר האוכל. פליאה היא, שטרומפלדור לא נתן דעתו לגישה בטוחה וחופשית למלאי התחמושת ולא דאג, כמו כן, למעבר בין עמדת האורווה ובין שאר החדרים. מסתבר, שכל כמה שמתכוננים מראש ואפילו מדקדקים בפרטי פרטים, קשה להביא בחשבון את כל האפשרויות.

בהיותו במחסן שמעו האנשים גניחה וקריאה חלשה לעזרה שבאו מלמעלה. הם פרצו את התקרה לעלייה ומצאו את קניבסקי שהוא חי ופצוע קשה בבטנו ואת ארבעת הגופות. התברר, שקול ההתפוצצות שנשמע עם מתן פקודת האש של טרומפלדור בא מנפץ של רימון יד שהשליך לתוך העלייה אחד הערבים בעמדו על המרפסת והוא שחולל את ההרג הזה.

משהושגה התחמושת ניתן למגינים לנקוט אמצעים נמרצים יותר נגד האויב. ואמנם עלה בידיהם, בהטלת רימונים לעברם, לסלקם הרחק מן המשק. זה היה כבר לעת ערב.

במשך כל אותו יום שכב טרומפלדור על הרצפה מבלי להטריד איש, כאילו אמר לסלק מתודעת האנשים את העובדה שהוא פצוע קשה וזקוק לטיפול. לפי עדותו של בלכובסקי לא הביעו פניו כאב או צער. מדי פעם היה שואל לנעשה, מבקש לעודד את החברים, מוסר להם את משאלתו שיעמדו בכבוד במערכה. ז'ולטי, ששכב לידו, מספר, שכאשר התרוצצו הערבים על הגג וקול פסיעותיהם הגיע לאוזניו אמר וחזר ואמר: "אל תיתנו לכלבים לצאת". רק ז'ולטי שמעו אומר זאת. ואילו להרצפלד סיפרו אחר כך, שהוא "צעק להחברים שהוא קפוט (מחוסל) ונתן פקודה לא לעזוב את משמרתם עד אחד".

מששכך הקרב וירדה חשכה מצא טרומפלדור את הזמן כשר שייעשה משהו למענו ודרש להביא את הרופא. שלושה בחורים התנדבו למלא את השליחות ויצאו, ממש בזחילה, לעבר כפר-גלעדי. בהגיעם לשם מצאו קבוצה של חמישה עשר איש מוכנים ללכת לתל-חי ועמם ד"ר גרי והרצפלד. התמונה שנתגלתה לפניהם היתה מזעזעת. כותב הרצפלד: "מצאנו חורבן איום ונורא. כל הרעפים מהגג בחורים, בחדרים פוגרום. הכל נהפך קרוע וסחוף. חלונות אין. נשברו לרסיסים. הקירות בכל הפינות ניטלטלו. היו מקומות שנדלקו ובאיזה אופן השרפה לא נמשכה. האנשים כמו שלא היו וכל אלה שעמדו על המשמר על יד החלונות, מפני החושך ששרר בבית לא נראו. דממה כמו על בית-הקברות על יד המתים. היינו בטוחים שבכל חדר וחדר הרוגים ופצועים וכל צעד שאתה עושה חושד אתה בכך שדורך על איש חי, חצי חי, על חברך. לא נותנים להדליק מנורה או נר. ממשמש אתה באפלה - איפה הם הקדושים שלנו. פה ושם פצוע. עברתי עם הרופא את כל אלה וקיבלנו בשורה טובה שט' מסוכן ואין כבר תקווה".

תיכף פנו השניים אל טרומפלדור וכששאלו לשלומו ענה: " 'לא נורא' בלי שום אנחה כלשהי. כדאי למות בשביל ארץ-ישראל' הוא הוסיף" (*).

ד"ר גרי לא השלה את עצמו. הוא ראה שפצעי טרומפלדור פצעי מוות הם. היו עוד ארבעה פצועים והרופא הורה להעבירם לכפר-גלעדי. אלונקות לא היו בנמצא ואת הפצועים קשה, שלא יכלו ללכת, נשאו בשמיכות. לאחר חמישים שנה הביע הרצפלד תמיהה הכיצד הניח ד"ר גרי שיעבירו פצוע אנוש כטרומפלדור, שכל טלטול קל היה מסב לו, ללא ספק, כאב קשה מנשוא, בשמיכה ולא בעגלה או במיטה (**) ואולם במבוכה הגדולה ששררה במקום אז לא עלה על דעתו של איש לשקול באיזה אופן טוב יותר להעבירו. אין לדעת אם טלטלה זו היא שקירבה את קצו. כאמור הרופא לא ראה תקווה לחייו עוד בבדקו אותו בתל-חי. ואכן, בדרך נפח טרומפלדור את נפשו.

עוד באותו לילה רשם הרצפלד: "נעים וחביב הוא היה על כולנו. חזק ואמיץ בכל דרכיו. מת הוא כגיבור יוצא מגדר הרגיל, בלי צעקות ובכיות, בלי התאוננות, מוכן היה עוד במשך השעות האחדות ששכב לקבל רפורטים ולייעץ איך להתנהג או מלה חזקה ונעימה למסור לחיילים שלו".

שלושה ימים לאחר מכן הספידו דרז'נר במלים אלה: "דבריו האחרונים, בתשובה על השאלה מה שלומו היו: טוב למות בעד המולדת. - - לוקח מאתנו האיש אשר בכל סכנה היה הוא חש להצלה בראש השרשרת שלו, עם המאוזר בידו היחידה, עם השוליים המתבדרים של הפאלטו הבלתי נפרף שלו ואנחנו, בראותנו אותו מרחוק, היינו מתחזקים ומתעודדים".

הוחלט לפנות את תל-חי ולהמשיך להגן רק על כפר-גלעדי ומטולה. על עגלות הועמסו ההרוגים וחפצים בעלי ערך. נאספו גם הלול ומעט הפרות. פרה שנפצעה הרגוה. את המקום עצמו העלו המגינים באש. אחר כך יצאו ברגל בעקבות העגלות לכפר גלעדי.

טרומפלדור וחבריו החללים נקברו בו בלילה בכפר.

בי"ב באדר (2 במארס) הועברו הפצועים קניבסקי וז'ולטי למטולה וד"ר גרי ניתחם שם מיד. עזרה לידו האחות סוניה מלמוד, אשר עליה נאמר, כי היטיבה עם החולים כמעט כרופא.

אלעזר אלפרין מספר שבמטולה ביקר את קניבסקי והלה מסר לו את משאלתו של טרומפלדור: להחזיק מעמד עד הסוף.

ממטולה נשלחו קניבסקי וז'ולטי בעגלות לצידון. יום הי"ב באדר עבר בשקט יחסי. הרצפלד זימן אסיפה כדי להחליט כיצד להמשיך. בסך הכל היו שם חמישים ושלושה אנשים. נערכה הצבעה אם להישאר או לעזוב והרוב, עשרים ושבעה, היו בעד עזיבה: ביניהם המתנדבים האמריקנים אשר אמרו כי "אינם מוצאים להגיוני ונכון לעמוד במלחמה גלויה עם השכנים". עשרים ושישה הנותרים עדיין עמדו בתוקף על דרישתם להישאר במקום. הרוב דרש מן המיעוט שיצטרף אליו להליכה לצידון, כי הדרך היתה מסוכנת והיה לדעתם צורך במספר רב יותר של אנשים להבטחה. הדרישה לא נענתה והנשארים הטיחו בעוזבים דברים קשים על שהם מפקירים יישוב יהודי לפורעים. אף על פי כן יצאו באותו לילה שנים עשר איש לצידון ולקחו עמם את הפצועים שנותרו בכפר-גלעדי.

בו ביום כתב הרצפלד לוועד ההגנה באילת-השחר ובטבריה על מה שהוחלט באסיפה ודרש עזרה ותשובה מהירה, עד יום חמישי בשבוע (כלומר, הי"ד באדר, 4 במארס), כיצד לנהוג: להישאר או ללכת. "אני לא יכולתי לבוא לישיבה זו (כנראה של ועד ההגנה) מפני הטעמים המובנים לכם. אסור גם ברגע עצוב זה לעזוב את החברים".

בי"ד באדר עדיין דנו בבעיה אנשי ועד ההגנה עם חברי הוועדה מטעם הוועד הזמני, שיצאה לצפון לבדוק את המצב וגולומב כותב ביום זה לנחום וליוסף (נחום הורביץ ויוסף נחמני, חברי ועד ההגנה), כי פרט להפטר ולו עצמו, סבורים כל חברי הוועדה, ביניהם יוסף ברץ, שיש לעזוב.

האנשים בצפון לא המתינו עד שתגיע אליהם ההחלטה. בי"ג באדר בא שליח מכאמל בק אל-אסעד, אמיר המתואלים השיעים, שלמרות דתם היו ידידים מסורים ליישובים היהודיים, כי צבא סדיר עולה על כפר-גלעדי.
נראו גם התקהלויות של ערבים על ההרים מצד מזרח. האנשים מצאו, כי ההתנגשויות עם הערבים "חדלו להיות עניין של התגרות, אלא מלחמה ממושכת עם האויב ההולך הלוך ועצום מיום ליום בהכפילו את מספר אנשיו". גם מצב האספקה היה בכי רע. מצרכי מזון נותרו ליום אחד, מספר הכדורים - מאה וחמישים לאיש. כלי הובלה היו מעטים מאוד. כל אלה ריפו את ידי המגינים, שהגיעו לקצה גבול כוחם אחרי ימי המתח והחרדה שעברו עליהם, כאשר נהרגו שישה מאנשיהם - אחוז גבוה מאוד אף לגבי מערכה צבאית, ומנהיגם נלקח מהם. "אתך היו הכל עדת אריות", כתב אחד ממספידיו. "בלעדיך - צאן בלי רועה". נוסף על כך היו מנותקים ומרוחקים מכל יישוב יהודי. לא קם בהם הרוח להישאר. וכך, בעיצומו של יום, בהיעלם מן הערבים, יצאו את המקום בחשאי. לא העלו את המשק באש, כדי שלא יעמוד האויב מיד על העובדה שהכפר פונה.

"ביום י"ג באדר (3 במארס) סביב שעות הצהריים", כותב אלעזר אלפרין על מה שראה ממטולה, "התפלאתי לראות, כי מכפר-גלעדי, בשיפוע ההר, במרחקים, גברים יורדים אחד אחד ועולים ישר למעלה על ההר המערבי שמנגד. לא הבנתי את המעשה וגם לא יכולתי להתמיד ולהסתכל בנעשה, כי ממזרח המושבה (מטולה), על רוכסי הגבעות, הופיעו שרשרות מזוינות (של ערבים)". לא יצא זמן רב והתברר לאלפרין המצב לאשורו.

מפוני כפר-גלעדי מצאו מקלט בכפר טייבה המתואלי, אצל כאמל בק, אשר קיבלם בכבוד מלכים, הישקם והאכילם. מן הכפר יצאו שליחים למטולה לקרוא לנמצאים שם לצאת את המושבה אף הם.

למראה שרשרות הערבים המזוינים המתקרבות למושבה יצא אלפרין לבדוק את המשמרות. בהגיעו לבית-הספר לא מצא איש. "מן הצד עומד רק ק' (מאיר קוזלובסקי) מחברי 'השומר' ומודיע, כי עלי לעזוב את מטולה וכי כולם כבר ירדו. התרגזתי ורצתי בחזרה לאורך המושבה להוריד מהמשמרות את אלה שלא הגיעה אליהם הפקודה לרדת - כשאני מקלל את אופן העזיבה באוזני השליח הצעיר שלי (המתנדב קרסנוסלסקי). הוא מודיע לי, שהספיק לשפוך נפט על מחסן של פרודוקטים ורפואות והצית אותם. נחמה יחידה שהיתה בכל הנעשה".

עם מפוני מטולה הגיע מספר האנשים מן הנקודות ששהו אצל כאמל בק לשישים, דבר שהפליא את הערבים, אשר אמדו את מספר המתגוננים בשלוש הנקודות, לפי כוח ההתנגדות שגילו, בכמה מאות.

כל אותו לילה, הי"ג באדר, בגשם שוטף, הלכו השישים על רוכסי ההרים עד שהגיעו בשעה תשע בבוקר לאילת-השחר.

לא פעם נשאלת השאלה, האם הנקודות היו נעזבות לו היה טרומפלדור נשאר בחיים. אין ספק שאנשי תל-חי חשו את עצמם כצאן בלי רועה עם נפילתו. אולם תחושה זו הורגשה לא רק אצלם. אחרי נטישת תל-חי, כאשר נתכנסו בכפר-גלעדי חברי שתי הקבוצות להכרעה, הורגש חסרונה של אישיות מרכזית שתאציל מרוחה ותיטול לידיה את רסן ההנהגה. אכן, גם טרומפלדור הביא בחשבון אפשרות של נסיגה, שהרי משום כך, בין שאר סיבות, החזיר את מטולה לידיים יהודיות. ייתכן שמתוך רגש אחריות לאנשים אשר עמו היה מחליט שיש לסגת. עם זאת כותב יוסף ברץ במכתבו שכבר הוזכר, כי אוסיה אמר ש"אם לסגת - ניסוג במלחמה".

בהיותו ברוסיה, כשנת 1913, היה טרומפלדור מאזין להרצאותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב על תקופת הבית השני. כשהגיע דובנוב לפרשת חורבן הבית, טען שלא היה טעם לצאת למלחמה נגד הרומאים, כי לא היה כל סיכוי לנצחם. טרומפלדור התנגד לדיעה זו ואמר, שאי אפשר לבלום גאווה לאומית ושרעה חולה היא, כי בכל שעת משבר קמים אנשים כיוחנן בן-זכאי, המוכנים להיכנע לבעל הזרוע למען השלום.

כאמור, בשכבו פצוע בזמן ההתקפה על תל-חי, הביע משאלה שהחברים יעמדו בכבוד בהגנתם על היישוב. על כך העידו אז ומעידים היום כמה אנשים שהיו בקרבתו באותו מעמד. מאז נותרו גם שלוש עדויות בדבר מלותיו האחרונות של טרומפלדור. שתיים, של הרצפלד ושל דרז'נר, הוזכרו. העדות השלישית היא של ד"ר גרי, הרופא שהגיע לתל-חי. חילופי הדברים בין הרופא ובין טרומפלדור התפרסמו ב"קונטרס" כ"ט, מיום כ"ב באדר תר"ף (12 במארס 1920), אחד עשר יום אחרי נפילת תל-חי, ברשימה בשם "מן הימים האחרונים (מפי הרופא החבר ד"ר נ' גרי)". הרופא מספר, כי "הוא (טרומפלדור) היה במצב חלש מאוד, חיוור ושכלו אתו - כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה: 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ' ". כעבור זמן כתב גם שניאורסון כי "כששאל גרי את טרומפלדור 'מה שלומך?' ענה לו: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו', כמי שעונה לתומו, בחיוך, על השאלה".

לאחרונה נתעוררו ספקות אם אמנם השמיע טרומפלדור את המשפט הפטריוטי הזה. יש המעלים סברה, כי פלט, מעצמת כאביו, קללה ברוסית במקום המלים המרוממות בעברית, שפה אשר בה לא שלט, אין הדבר מתקבל על הדעת, טוענים אחרים, שפצוע אנוש כמוהו, ממש על סף הגסיסה, יתבטא כך ויהיה מסוגל לחשוב על משהו מחוץ לכאבו הפיסי הקשה.

הסברה בדבר הקללה הרוסית אינה נתמכת על ידי אנשים שהיו לידו לפני שנפטר. באשר להתבטאות בעברית בשעה כזאת, ראויה לציון העובדה, שבמרוצת השנים הלך וגדל השימוש שעשה טרומפלדור במלים עבריות במכתביו הרוסיים ובתקופת חייו האחרונה היה משלב בתוכם משפטים עבריים שלמים. לפיכך, לא כל כך תמוה הוא, שידבר עברית ברגעיו האחרונים. יתר על כן, ד"ר גרי לא שמע רוסית והשפה המשותפת שלו עם טרומפלדור היתה עברית. ומה שנוגע לסברה שלא היה מסוגל לחשוב על משהו מחוץ לכאבו הפיסי הקשה, הרי עובדה היא שחרף ייסוריו שאל מדי פעם על המתרחש ואף הביע אותה משאלה שהחברים יחזיקו מעמד בכבוד.

לסיכומו של עניין יצוין, שדברים ברוח "טוב למות" אמר פעמים רבות. כבר הזכרנו את דבריו לאחיו שמואל ב- 1906: "מאושר אהיה, יודע לשם מה אני נופל"; ולפירה מגליפולי ב-27 ביוני 1915: "אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה במולדת היקרה, בארץ-ישראל?" ושוב כתב לפירה, הפעם מלונדון, ב-13 ביוני 1917, לפני צאתו באנייה לרוסיה: "לעתים הנני מתאר לי שצוללת מטבעת את אנייתי. אם יקרני מקרה זה, הנני רוצה למות מיתה יפה, מתוך שמחה, כראוי ליהודי המת על ארץ-ישראל". ואין זה הכל.

הוא היה חדור הכרה זו ימים רבים ואין זה יוצא דופן אם נתן לה ביטוי ברגעיו האחרונים.

הערות:
* בראיון מ-17 בדצמבר 1970 נזהר הרצפלד מלומר משהו בדבר מלים אלה. אולם מובן מאליו שעדות בת הזמן אשר נמסרה כדין וחשבון היא הקובעת.

** באותו ראיון סיפר הרצפלד שנמנה עם נושאי טרומפלדור לכפר-גלעדי ואילו ממכתב שכתב בי"א באדר תר"ף בלילה מתברר שהוא השתתף בנשיאתו של פצוע אחר ובוודאי התחלפו לו הפצועים במשך חמישים השנה שעברו מאז.

ביבליוגרפיה:
כותר: טרומפלדור : סיפור חייו
שם  הספר: טרומפלדור : סיפור חייו
מחברת: לסקוב, שולמית
תאריך: 1995
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
הערות: 1. זוהי מהדורה ג מורחבת.
הערות לפריט זה: 2. הפריט הנ"ל הוא מתוך פרקים 13-15 של הספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית