"שמות חודשים עלו בידם מבבל", אומר התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ב), ובכך מסביר את השמות החֲדָשים של חודשי השנה שמופיעים בספרים שנכתבו בתקופות המאוחרות לחורבן הבית הראשון. כלומר שמות החודשים שבהם אנו משתמשים היום מקורם מבבל, שׁם דיברו אכדית וארמית, וגולי בבל שחזרו מהגלות (סוף המאה השישית לפנה"ס) העלו עמם גם את שמות החודשים הבבליים (שאותם הכירו כנראה בתיווך של השפה הארמית).
לפני הגלות היו נהוגות שתי שיטות למניית החודשים: על פי מספרם הסידורי כשהחודש הראשון הוא חודש האביב שבו יצאנו ממצרים, כגון "בחודש הראשון" (=ניסן), "בחודש השביעי" (=תשרי); ועל פי שמות עבריים, כמו שנראה בהמשך, ושמהם מופיעים בתנ"ך רק שלושה שמות.
מדי חודש בחודשו נציג בפניכם את שם החודש בשימוש היום, את מקורו האכדי ופירושו, את אזכורו בתנ"ך ואת החלופות שלו שאף הן מופיעות בתנ"ך.
מרחשון
מקור השם באכדית w)araḫ samnû) (וַרַח-סַמְנֻ), כלומר וַרַח = יֶרַח, חודש; סַמְנֻ = שמיני. כלומר החודש השמיני מניסן (גם הגויים ספרו מניסן כנראה מפני שבערך זהו החודש של מועד שיווי היום והלילה – תחילת תקופת האביב – וגם החודש של תחילת הקציר, קציר שעורים).
על דרך חילופי אותיות של וי"ו ומ"ם ושל שי"ן וסמ"ך התחלף ורח-סמנ לצורה מרח-שון, ולימים טעו בקריאה והגו מר-חשון. אחר כך ראו במר מילה עצמאית ואף דרשו דרשות (מר כי אין בחודש חגים ודברים שמחים), ואפילו החלו להשמיט את מר. על פי האקדמיה ללשון יש לומר רק מרחשון ולא חשון.
בתנ"ך: החודש השמיני וגם יֶרַח בּוּל (מלכים א ו, לח). יש המסבירים כי בול בא מיבול והכוונה ליבול שבָּלָה בשדות ויש המסבירים שבול קשור למבול והכוונה לגשמים החזקים המתחילים בחודש זה.
