המסכת עוסקת רבות באופי המיוחד של חיי משפחה, המשלבים את הרבדים האישיים והאינטימיים של חיי הזוגיות עם הצורך לבנין החיים מבחינה מעשית ותועלתית. פן נוסף של שילוב זה נחשף בדיון שבמשנה ובסוגיה הראשונה בגמרא בפרק 'אלמנה ניזונת'.

משפחתיות אלטרנטיבית

חובת סיפוק המזונות של הבעל כלפי אשתו היא, על פי הגמרא, נדבך מרכזי בבסיס המשפחה. בשטר הכתובה, המסדר את חובות הבעל לאשתו מראשית חייהם הזוגיים, נאמר שחובה זו מוטלת גם על יורשי הבעל עם פטירתו. כל נכסיו של הבעל משועבדים לחוב זה. תנאי מרכזי זה בשטר הכתובה מהווה בסיס לדיון בפרקנו אודות אופי הקשר המשפחתי הקיים בין יורשי הבעל לבין אלמנתו שאינה אמם.

מסגרת המשפחה הגרעינית של אם וילדים לא תמיד ממשיכה להתקיים לאחר פטירת אב המשפחה. למשל, בתקופת המשנה מותר היה לאיש לקיים נישואין עם יותר מאישה אחת. במסגרת משפחה מורכבת שכזו, מספר ענפים של אמהות וילדים היו מקיימים מסגרת משפחתית גם אחרי מיתתו של אב המשפחה, אולי בנחלתם של אחיו של הנפטר. יש להניח שהיחסים שבין יורשי האב השונים לבין עצמם ובינם לבין האלמנות היו לעיתים בעייתיים, על אף הצורך הקיומי של שמירה על המסגרת המשפחתית. גם היום, כאשר מדובר בנישואין שניים וישנם ילדים משני הצדדים, מתעוררות לעיתים שאלות קשות אודות אופי הקשר המשפחתי - ברבדיו האישיים והכלכליים - האמור להתקיים בין האלמנה לבין כל יורשי בעלה.

על רקע מציאות מורכבת זו נשאלת השאלה: האם חובת המזונות המוטלת על יורשי הבעל הנפטר כלפי האלמנה משקפת המשך קיומה של "משפחה" כלשהי? ואם כן, מה אופיה, ומהי מסגרת החובות והזכויות שבה? יתר על כן, איך משפיע היעדר הרובד האישי והאינטימי בבסיס הקשר על אופיה של ההתקשרות? ובכלל, האם ייתכן קיום "משפחה" במובן המקורי ללא הבסיס ההוא? שאלות אלו נוגעות בעצם תפיסת המשפחתיות של חכמי התלמוד.

המשנה בדף צה: קובעת: "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים – מעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה. יורשיה, יורשי כתובתה חייבין בקבורתה". משנה זו היא המשכה של המשנה בדף מו: שקבעה ש"בעל... חייב במזונותיה, בפרקונה (מהשבי) ובקבורתה". ההבחנה במשנתנו בין חובת המזונות המוטלת על היתומים לבין הפטור שלהם מחובת הקבורה משקפת את מורכבות הקשר בין היורשים לאלמנה שאינה אמם – אחריות לצרכיה הקיומיים בחיים, אך ללא זיקה אישית של שותפות בזרימת החיים שבשלשלת הדורות העוברת מהעבר לעתיד. שותפות זו התבטאה בין היתר בסדרי הירושה, ולאחר מות האישה בחובה להביא לאיחוד דורות המתים בקבר משפחתי אחד על פי מנהגי הקבורה שבתקופת המשנה.

בין יהודה לגליל

ממדים נוספים בהתקשרות המשפחתית בין יורשים לבין אלמנה שאינה אמם מבוררים בגמרא בכמה שלבים. נוסח תנאי הכתובה שהגדיר את חובת המזונות של יורשי הבעל כלפי האלמנה היה שונה באזורים שונים בארץ ישראל. בגליל נוסח השטר קבע שחובת המזונות הינה מוחלטת; ליתומים לא היתה דרך לפטור את עצמם ממנה. מאידך גיסא, ביהודה ניתנה זכות ליתומים לפטור את עצמם מהחובה על ידי תשלום מלא של הכתובה. כלומר, ההתחייבות של היתומים לצרכים הקיומיים של האלמנה לא היתה בלתי מוגבלת; הם יכלו לבחור בדרך הנוחה להם לקיומה. אם סכום המזונות לאורך שנים עלה על סכום הכתובה, זכות זו שניתנה ליתומים היוותה פתח עבורם להיפטר מהוצאות המזונות.

בפרק הראשון במסכת התוודענו לשינוי אחר בין מנהגי המשפחתיות של תושבי יהודה לבין אלו שנהגו תושבי הגליל. ביהודה מקובל היה לפי המשנה (דף יב.) לייחד את הארוס והארוסה בבית הוריה בחיים משותפים עוד לפני הכניסה לחופה. לפי המסופר בתלמוד הירושלמי, מנהג זה נוצר בעת שמד כאשר השליטים הרומאים ביהודה ביקשו לעצמם כל בחורה יהודייה בתולה שעמדה להתחתן. במטרה להקדים תרופה למכה, החל הזוג לחיות ביחד בבית הורי הכלה לאחר הקידושין, חודשים רבים לפני החתונה. גם אחרי שוך הסכנה, משפחות יהודה המשיכו לקיים את המנהג היות שראו בחיים משותפים בבית ההורים בסיס בריא לזוגיות הצעירה.

ייתכן שההבדל בין מנהגי יהודה והגליל בחובת המזונות של היתומים נבע מהבנה שונה של מהות הקשר המשפחתי, המשתקפת במנהג הזוג המאורס. על פי התפיסה של הקהילות ביהודה, הקשר האישי והאינטימי בין הזוג היה התשתית לחובות המעשיים של הבעל כלפי אשתו. בפטירת הבעל נעלמת אותה התקשרות שהיוותה בסיס לממד המוחלט של חוב המזונות של הבעל. נשאר בעינו אותו פן של חובת המזונות שהיה מוטל עליו כעומד בראש הרשות הכלכלית של המשפחה. האחריות לטיפול בצורכי האישה, שקיומה הכלכלי תלוי בהיותה שייכת לבית מסוים, היא שעברה ליורשים. לעומת זאת, בגליל, לחובת המזונות של הבעל כלפי אשתו היה מעמד עצמאי כחלק מאושיות המשפחתיות וקיומה. על כן הממד המוחלט של חוב המזונות המשיך להתקיים גם אחרי ביטול הקשר הזוגי האישי עם פטירת הבעל.

אלו מציאות

לפי המשנה בדף מו: סודרו היחסים בין בני הזוג במסגרת המשפחה כרשות כלכלית, כאשר היה מקובל שהבעל עומד בראשה. בין היתר נקבע שמעשי ידיה של האישה ואבידה שמצאה עוברים לרשות הבעל. הגמרא פסקה שלאישה הזכות לקבוע אם היא מעוניינת להתפרנס מבעלה ואז עליה להעביר את מעשה ידיה אליו, או שתפרנס את עצמה במעשה ידיה ותוותר על זכות המזונות.

מציאת האישה מהווה מבחן לקמוס להבנת אופי הקשר שבין היתומים לאלמנה שאינה אמם, ובהבנת החובה שלהם לספק לה מזונות. הגמרא בדף צו., בשם האמורא שמואל, קובעת שעל אף שהיתומים חייבים במזונות, "מציאת אלמנה לעצמה". הגמרא מדגישה שגם בגליל, במקום שבו חוב המזונות של היתומים היה מוחלט - נשארה ההלכה בעינה, שמציאת האלמנה לעצמה.

ההפרדה העקרונית בין החוב המוטל על היתומים לבין זכות האישה במציאתה מפרקת למעשה את ההדדיות המהווה יסוד מרכזי במשפחתיות הזוגית, הדדיות שהתבטאה גם בתחום הכלכלי. חוב היתומים אינו מהווה ביטוי למערכת כלכלית משפחתית משותפת, אלא הוא נובע מהחובה הכללית המוטלת על מי שיש לו להבטיח את תנאי הקיום של מי שאין לו.

האלמנה תופסת

בהמשך הסוגיה נידונה שאלה עקרונית נוספת אודות האופי המשפחתי של המסגרת הכלכלית החדשה שנוצרה עם פטירת הבעל: האם זכות האלמנה לקבל מזונות מהיתומים היא מצד חובתם להבטיח את צרכיה הקיומיים, או מצד העובדה שרכושו של הנפטר אולי בעצם משועבד לה? האם יש לאלמנה בעלות מסוימת על רכוש בעלה המזכה אותה במזונות בלי קשר לחובת היתומים?

שאלה זו נידונה בשני אופנים. ראשית, על פי שטר הכתובה שהיה נהוג בתקופת המשנה רק הקרקעות של הבעל הנפטר היו משועבדות למזונות האלמנה ולתשלום כתובתה. למרות זאת נקבעה ההלכה בגמרא בשם רבי אלעזר: "אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה - מה שתפסה, תפסה". לא בלי פקפוק מסוים מסיקה הגמרא שלמרות שיש במעשה זה אבק גזל - הרי המטלטלין אינם משועבדים לאישה על פי הכתובה, אלא של היתומים הם - שווי המזונות ושווי הכתובה נשארים אצלה. חוב המזונות של הבעל בחייו הקנה לה קניין כלשהו בכל נכסיו גם מול היתומים.

באופן אחר דנה הגמרא, בשם רבי יוחנן, במקרה של סכסוך בין היתומים לבין האלמנה אם שולמו המזונות אם לאו – על מי מוטל להביא ראיה שתביעתו צודקת. על רקע הכלל ש"המוציא מחברו (הבא בתביעה להוציא רכוש או ממון המוחזק על ידי חברו), עליו הראיה", הפסיקה במקרה של סכסוך על מזונות תקבע אם נכסי הבעל שנפטר מוחזקים בצורה כלשהי על ידי האלמנה. בדיון זה נשארת הגמרא בספק אם זכות האלמנה למזונות נובעת מהיותה מוחזקת ברכוש בעלה או רק מחובת היתומים להבטיח את תנאי קיומה.

הדדיות בחסד

שאלה מעניינת נשאלה אודות חובת האלמנה לעשות עבור היורשים "מלאכות שאישה עושה לבעלה". המשנה בדף נט: מפרטת מלאכות אלו, שהיוו חלק מחובות האישה לביתה-בעלה במסגרת ההדדיות הזוגית. המסגרת של חובת המלאכות נתנה ביטוי מובהק לרב-ממדיות של חיי המשפחה, המשלבים יחסי אינטימיות, ידידות ורעות, תחזוק פיזי של בית, והצורך לפרנס ולפתח בסיס כלכלי רחב. המציאות היום יומית של סיפוק מזונות אשתו, לעתים תוך כדי יציאה מהבית לתקופות ארוכות, שיקפה את תרומתו של הבעל ליציבות המשפחה, באופן הנוגע בכל המישורים הללו. תפיסת ההדדיות המשפחתית שבמשנה חייבה את האישה במלאכות ש"אישה עושה לבעלה": הכנת אוכל, כביסה, טיפול בילדים והנקתם, סידור הבית וביצוע מלאכות שישלימו את כלכלת המשפחה. יחד עם זאת היו ציפיות ממנה להתייחסות לבעלה בדאגה לחלק מצרכיו האישיים כמו "מזיגת כוסו והצעת מיטתו". אלו היוו ביטוי להתקשרות במישור האינטימי.

בסוגייתנו נקבע בשם רבי יוסי בר חנינא: "כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה, ורחיצת פניו, ידיו ורגליו". קביעה מפתיעה זו מבקשת, למרות כל הנאמר עד כאן, להמשיך ולקיים סוג מסוים של הדדיות משפחתית על בסיס המחויבות של היתומים כלפי האלמנה.

הגמרא מסבירה שחובת האלמנה כלפי היורשים דומה לחובת תלמיד לשמש את רבו. חובת התלמיד אינה קיימת רק על בסיס ההכרה בסמכותיות רבו ומהצורך להדגיש את חובתו להכפיף את רצונו. יש פן אחר המחבר בין המקרים. אין מקום לקבל ברכה מהזולת, גם כאשר זו מוטלת עליו כחוב, בלי התביעה לתמורה כלשהי. עצם הופעת החסד בין אדם לאדם, יוצרת חובה להמשיך את זרימת החסד הלאה ובחזרה.

 

מאמרים נוספים באתר פשיטא

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok