עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה
יד יערי


תקציר
ה"צנרשאפט" היו קבוצה בת עשר נשים שהתגבשה במחנה העבודה פלשוב שבפולין שבראשה עמדו 3 נשים בוגרות סמינר "בית יעקב" . המאמר  בוחן את הדרך שבה התגבשה הקבוצה, הדמויות המנהיגות, דפוסי ההנהגה, דפוסי הסיוע והתמיכה ויחסי הגומלין בין הקבוצה לסביבתה. במאמר השוואה של ההיבטים האלה  ב"צנרשאפט" לעומת הדרך שבה באו לידי ביטוי בקבוצות תמיכה אחרות או בקבוצות של גברים.



רוחקה ושתי הרבקות: מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב
מחברת: יהודית באומל תידור


בשנים 1943 ו- 1944 נתגבשה במחנה העבודה פלשוב שבפולין קבוצה בת עשר נשים צעירות, שתשע מהן היו בוגרות רשת "בית יעקב" בגליציה. במשך למעלה משנתיים פעלו נשים אלו כיחידה אחת, כקבוצה לעזרה הדדית בעלת אופי ייחודי. קבוצה זו שמרה על מסגרת קולקטיבית במשך שהותה בשלושה מחנות: פלשוב, אושוויץ וברגן בלזן. לקבוצה היו שלוש מנהיגות, שכל אחת מהן הייתה שונה מחברתה ומילאה תפקיד אחר. מי היו נשים אלו, מה היה הרקע שלהן, ובאיזה אופן תפקדו בתוך הקבוצה? נוסף לכך – מה הייתה מהותה של הקבוצה הזו, שקמה בנסיבות של מלחמה ומצוקה ובמה ניכר ייחודה – וייחודן של מנהיגותיה – במסגרת תופעת העזרה ההדדית בתקופת השואה? שאלות אלו ואחרות עומדות במוקד דיוננו.

המאמר שלפנינו מתחלק לשניים: בחלקו הראשון נעסוק ברמת המיקרו – נשרטט את תולדותיה של הקבוצה, תוך שימת דגש על שלוש הדמויות, ששימשו בעמדות מנהיגות. בחלק זה נאפיין את הקשרים שנוצרו בתוך הקבוצה, וננתח את דרכי פעילותה. בחלקו השני של הדיון נעסוק ברמת המקרו – בסוגיות רחבות יותר, כגון מיקום הקבוצה בתוך הקונטקסט, בו היא פעלה: תחומים שונים של עזרה הדדית, אינטראקציה אישית וחברתית בין-נשים ושמירת הקיום הדתי בשואה.

תנועת "בנות" וסמינר "בית יעקב"

מי היו מנהיגות ה"צנרשפאט"? בראש הקבוצה עבדו שלוש נשים צעירות בשנות העשרים לחייהן: רבקה אנגלרד, רבקה הורוביץ ורחל שנצר – "רוחקה ושתי הרבקות", כפי שכונו בפי חברותיהן. במשך קרוב לשנתיים שימשו נשים אלו "אחיות-אמהות-מנהיגות" לקבוצת הבנות, רובן חניכות לשעבר של מוסדות "בית-יעקב" בפולין וחברות בתנועת הנוער של "אגודת ישראל", "בנות". שלושתן אף הדריכו בתנועה זו ולאחר מכן לימדו ברשת "בית יעקב" בגליציה עד פרוץ המלחמה. כפי שנראה בהמשך, שאבו השלוש מניסיונן העשיר בתחומי החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי בעת שהנהיגו את קבוצת הבנות שקמה בתוך מחנה פלשוב. קשה לקבוע במדויק את תאריכי הלידה של שלוש הנשים הללו. בדומה ליהודים אדוקים רבים ממזרח אירופה, הן סירבו בתוקף לגלות את שנת לידתן, 'מחמת עינא בישא'. מתולדות חייהן, נראה כי המבוגרת מביניהן, רחל שנצר, נולדה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעוד ששתי הרבקות נולדו מאוחר יותר, בתחילת שנות העשרים. השלוש באו מרקע דומה, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה סוציו-אקונומית. כולן היו גליצאיות מלידה: רחל שנצר נולדה באזור נובי-סנז (Nowy Sacz), רבקה הורוביץ בקרקוב (Krakow) ורבקה אנגלרד בסנוק (Sanok). כולן באו ממשפחות ברוכות ילדים: משפחת שנצר מנתה חמישה ילדים, משפחת הורוביץ – שמונה ילדים ומשפחת אנגלרד – שישה. שלושתן באו ממשפחות זעיר-בורגניות: משפחת שנצר היתה בעלת חנות לקונפקציה ולפרוות; משפחת הורוביץ ניהלה חנות סיטונאית לייבוא פירות; ומשפחת אנגלרד החזיקה בבעלותה חנות לממתקים ולשוקולד. שלוש המשפחות היו קשורות בעולם החסידות; בני משפחת שנצר נמנו בין חסידי צאנז, משפחת הורוביץ הייתה מקורבת לחסידי אלכסנדר, ומשפחת אנגלרד השתייכה לחסידות בובוב.

קשרי הידידות בין שלוש הצעירות נרקמו באמצע שנות השלושים, בעת שהחלו את לימודיהן בסמינר "בית יעקב" למורות בקרקוב. כרבות מתלמידות המוסד נשאו עמן השלוש מטען תרבותי כפול; יהודי ופולני. המטען היהודי עוצב עוד בבתיהם, שם למדו את יסודות היהדות על ברכי אמהותיהן, ולאחר מכן היו מהבוגרות הראשונות שהתחנכו בסמינר "בית יעקב" בקרקוב: המטען הפולני היה פרי שנות חינוכן בבתי הספר הפולניים, שם ספגו את יסודות השפה המקומית יחד עם האהבה לספרות הפולנית. רבות מבנות גליציה נשאו עמן מטען תרבותי שלישי – גרמני. עד תום מלחמת העולם הראשונה הייתה גליציה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ושפת הדיבור והלימוד בה הייתה גרמנית. כך נוצר מצב, שבתחילת לימודיהן בסמינר יכלו בנות רבות לדקלם בעל-פה יצירות מאת גיתה ושילר, בעוד שידיעותיהן בספרות ובהגות יהודית היו דלות הרבה יותר. נזכרה רחל שנצר:

היינו שקועים מאוד בתרבות הפולנית ומה שקראנו הייתה ספרות עולמית. לא הייתה לנו גישה ליהדות. לא למדנו, היה רק בית ספר ממשלתי בעיר. למרות שבאתי מבית חסידי, אמי הייתה אשה מאוד אינטליגנטית כי בגליציה הבנות למדו. ממנה למדתי את הקלסיקאים הגרמניים, ונחשפתי לתרבות שלמה שלא הייתה פולנית בלבד.1

ראשי הסמינר ומחנכיו – ד"ר ליאו דויטשלנדר, יהודה לייב אורליאן וד"ר יהודית רוזנבאום (גרונפלד) – היו מודעים לקיום המטענים הזרים, וכתוצאה מכך, הם קבעו תכנית לימודים, שהתרכזה בטיפוח המטען היהודי בלבד. הרצאות בתנ"ך, במוסר, בתורה שבעל-פה ובהשקפה מילאו את מערכת השיעורים של הבנות מבוקר ועד ליל. הקרבה עצמית, גמילות חסדים, צניעות וקדושת בת ישראל – היו רק אחדות מבין המידות, אותן ניסתה מייסדת המוסד, שרה שנירר, להחדיר בתלמידותיה. אישה זו, תופרת לשעבר ממשפחת קרקובאית מיוחסת, מילאה תפקיד נכבד בעיצוב עולמן הרוחני של מאות ואולי אלפי בנות ישראל בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גלתה שנירר יחד עם משפחתה לעיר וינה, שם הייתה חשופה להשפעות מרכז ומערב אירופיות בתחומי החברה, החינוך והדת. לאחר שחזרה לקרקוב, נדהמה לראות את מצבן של הבנות הדתיות בעיר. ראשית, בעקבות השינויים הכלכליים שהתרחשו בגליציה בתקופת המלחמה, נאלצו חלק מהבנות לסייע בפרנסת משפחותיהן. מאחר שהן לא זכו בהכשרה מקצועית כלשהי בתקופת המלחמה ואף לפניה, היו ביניהן שנתגלגלו לפרנסות מפוקפקות ביותר. גם במישור הדתי היו לה הפתעות לא נעימות. למרות שבנות רבות באו ממשפחות חרדיות ביותר, ידיעותיהן הפורמליות ביהדות לקו בחסר. משום כך, החליטה שנירר לגייס משאבים לפתוח בית ספר ייחודי לבנות, בו תינתן להן הכשרה מקצועית במקצועות "נשיים" – תפירה, כלכלת בית, הוראה וכו' – במקביל להעשרת ידיעותיהן ביהדות. בתחילת שנות העשרים היא הצליחה לגייס את ד"ר דויטשלנדר וד"ר רוזנבאום (גרונפלד) למשימה החינוכית ואף פנתה לרב ד"ר ליאו יונג, רב אורתודוקסי ממוצא גרמני שהיגר לארה"ב בשנת 1920, בניסיון לגייס כספים להקים פנימייה עבור הבנות, בכדי שלא תתגלגלנה ברחוב.2 מלבד התמיכה שקיבלה מגורמים חינוכיים חרדיים בגרמניה, זכתה יזמתה של שנירר לברכת מספר רבנים מכובדים בפולין, ובעיקר רבנים חסידיים. כתוצאה מכך, עד שנות השלושים הפך סמינר "בית יעקב" בקרקוב למוסד לתפארת. בתחילת אותו עשור הוחלט גם לפתוח בתי ספר נוספים ברחבי פולין, שפעלו אף הם על-פי אותו עיקרון. כך נוסדה רשת "בית יעקב".

למרות הפרש הגילאים בין "רוחקה ושתי הרבקות", כל השלוש למדו בסמינר באמצע שנות השלושים. משום כך, הן הספיקו עוד לשמוע שיעורים מפי שנירר, לפני מותה בשנת 1935. במקביל ללימודים בסמינר היו השלוש פעילות בתנועת נוער אגודאית לבחורות, שצמחה מתוך אותו מוסד – תנועת "בנות". ראשיתה של תנועה זו בתחילת שנות השלושים, ובשלב ראשון היא פעלה בעיר קרקוב בלבד. אולם במהלך אותו עשור התרחבה רשת בתי הספר של "בית יעקב", וכתוצאה מכך צברה התנועה כוח ברחבי פולין, והיא משכה אליה מאות חניכות מכל הגילאים. בשנת 1939 היו בקרקוב בלבד כ- 500 חברות רשומות בסניף התנועה. מבנה התנועה היה שיתופי בעיקרו וללא מנהיגות היררכית קבועה. הפעילות במסגרת "בנות" כללה ארגון שיעורי תנ"ך ומוסר בשעות הערב, הקמת קרן צדקה וחסד, הפעלת מרכז הכשרה בשם "אהל שרה", ארגון סמינריוני קיץ למדריכות והוצאת ירחון תנועתי.3 פעילותן של "רוחקה ושתי הרבקות" התרכזה בעיקר בתחום החינוכי, שם יצאו להן מוניטין כמורות וכמדריכות בחסד, המוכנות תמיד להעניק לחניכה צעירה סעד רוחני ודוגמא אישית.

"בית יעקב" אינו רק בית ספר, הוא דרך חיים", אמרה פעם רבקה אנגלרד – "ברגע שאת נכנסת למסגרת את לעולם לא יוצאת ממנה."4 ואכן, בתום לימודיהם לא נפסק הקשר בין שלוש הבנות לבין רשת "בית יעקב". אדרבא, כולן החלו ללמד במוסדות הרשת – רחל בנובי סנז, רבקה הורוביץ בקרקוב ורבקה אנגלרד בטרנוב (Tarnow). גם לא נפסקה פעילותן במסגרת תנועת "בנות". שלוש המורות הצעירות סייעו לתכנן את סמינריוני הקיץ, שהפעילה התנועה, ורבקה הורוביץ אף ליוותה את האחרון מהם בפועל, עד שהתפזרו החניכות בסוף אוגוסט 1939, ימים ספורים לפי שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, נראה כי שלוש הצעירות יצאו מתבנית אחידה בכל הקשור בתרבות, בלימודים ובערכים. אולם ניכר ביניהן שוני מהותי בתחום מרכזי – באופיין. שלושתן היו בחורות פעילות וחרוצות, דינמיות ביסודן. אך בעוד שרחל שנצר נחשבה למתונה ולמפייסת, נטו שתי הרבקות, ובמיוחד רבקה הורוביץ, לקיצוניות דתית ואידיאולוגית. נטייה זו ניכרה עוד בתקופת לימודיהן ובאה לידי ביטוי ביתר שאת, בעת שהחלו לחנך דור צעיר של בנות יהודיות בגליציה.

נדודים וגירושים

בדומה לכלל יהודי פולין, חייהן של שלוש המורות השתנו לבלי היכר בבוקרו של יום שישי, האחד בספטמבר 1939. בפרוץ המלחמה הייתה רבקה אנגלרד בבית הוריה שבסנוק ורחל שנצר בחיק משפחתה שבנובי-סנז. לעומתן, נמצאה אז רבקה הורוביץ הרחק מביתה שבקרקוב, לאחר שנסעה לבקר את אחיה, רבה של העיר פביאניצה (Pabianice) שבמחוז לודז'. בדומה לרבים מיהודי פולין, החליטו שתיים מבין השלוש להימלט מזרחה בניסיון להתרחק מהכוחות הגרמניים המתקרבים. רבקה הורוביץ עברה אודיסה אופיינית. נזכרה אחת מחברותיה שנשארה בקרקוב:

בפרוץ המלחמה הייתה רבקה בפביאנציה. מאוחר יותר שמענו, כי היא ובני משפחתה ברחו עם משפחתו של הרב מגור, בעת שהפציצו את אזור ורשה. כולם נעו מזרחה לכיוון רוסיה, אולם ההפצצות התכופות מנעו את התקדמותם. לאחר מכן הם שבו על עקבותיהם וחזרו לאזור לודז'.5

לבסוף החליטה רבקה הורוביץ לשוב לביתה שבקרקוב, אך לא לאורך זמן. בתחילת 1940 היא עברה יחד עם הוריה לטרנוב הסמוכה, ובמהלך השנה הם נכלאו בגיטו שהוקם בעיר. בשנת 1942 נשלחו בני הזוג הורוביץ למותם במחנה ההשמדה בלז'ץ, שהוקם באביב 1942 ובמשך פחות משנתיים הושמדו בו כ- 600,000 יהודים, רובם מאזור גליציה. רבקה, שהצליחה להתחמק ממשלוחי המוות, הועברה יחד עם עשרות צעירות אחרות מהגיטו למחנה העבודה שהוקם בטרנוב. במשך הזמן הפך מחנה זה לסניף של מחנה העבודה המרכזי באזור, מחנה פלשוב שליד קרקוב.6

גם רבקה אנגלרד שמה פעמיה לכיוון ברית המועצות, אך נאלצה לשוב על עקבותיה לשטח פולין. היא נזכרה:

עם כניסת הנאצים יצאנו ברגל מזרחה. היינו בקולומיה (Kolomyja), אחי ומשפחתו היו בלבוב (Lwow) עם הרבי מבובוב ולבסוף הם הגיעו לרוסיה. הגעתי אליהם ללבוב, אבל לאחר כמה זמן אני חזרתי לקוזל (Cosel), שם היתה לי אחות נשואה. כעבור זמן מה חזרתי משם לקולומיה.7

בקולומיה נשארה רבקה אנגלרד עד אמצע שנת 1942, עת שהחלו המשלוחים למחנה ההשמדה בלז'ץ. רבקה נכללה באחת הטרנספורטים הראשונים למזרח, אך הצליחה להימלט מהרכבת בשעת הנסיעה. יחפה וחצי עירומה נדדה הצעירה ברגל חזרה לקולומיה, שם קיוותה להיפגע עם שני משפחתה, שעוד לא נכללו ברשימת המפונים. גזר דינה נדחה בשבועות ספורים בלבד. כעבור פחות מחודש היא נשלחה יחד עם אחרוני היהודים בעיר ליעד בלתי ידוע. רבקה אנגלרד נזכרה:

לקחו אותנו מהבתים, בלילה שאמרו סליחות בשנת 1942. ראשית קראו בפעמוני הכנסיות להתאסף כאילו עלינו להירשם לעבודה. אחר כך הפרידו אותנו מהזקנים שנשארו בעיר, והוליכו אותנו לילה שלם לכיוון הגבול. כאשר הגענו לשם, זרקו אותנו הגרמנים לתוך איזו חורבה, ושם החזיקו אותנו בלי כלום שבוע ימים. במקום היה חצץ ואבנים ועשו סביב גדר תיל ואחר כך נתנו קצת מרק לכל איש שני וזהו. כך בנו לנו מחנה עבודה.8

סיפורה של רחל שנצר היה שונה במקצת מאלה של שתי הרבקות. בשנים הראשונות של המלחמה נשארה רחל בנובי-סנז ושם נישאה. היא ובעלה התגוררו בגיטו שהוקם בעיר, ובאמצע שנת 1942 נקראו להצטרף לטרנספורט מזרחה. תקופה זו זכרה שרה (בלאוגרונד) פפר, חברת נעוריה של רחל שהצטרפה מאוחר יותר לקבוצת ה"צנרשאפט":

מה שאירע שם היה מאוד עצוב. זה היה בזמן הגירוש שהובילו את האנשים בעגלות, והם (רחל ובעלה) החליטו ברגע האחרון שהם הולכים לרכבת בתור גויים. לא היה יותר מה לעשות, ואולי היו להם כבר ניירות מזויפים. היא הלכה קדימה, והוא הלך אחריה. היא הלכה והלכה, ומאחוריה היא שמעה ירייה, אבל היא לא עצרה והמשיכה ללכת. הוא לא הגיע, ומאותו רגע היא הייתה לבד.9

לאחר רצח בעלה, פתחה רחל במסע נדודים ברחבי גליציה. פעם אחר פעם היא ניצלה ממוות. בשעה שהגרמנים ערכו חיפושים בתחנות הרכבת, הודות למראה הארי המובהק שלה. רחל נזכרה: 

בזמן המלחמה הצטרכתי לנסוע הרבה, וראו אותי בתחנה כמה פולנים שהכירו אותי וידעו שאני יהודייה. פעם אחת הם הלשינו לשומר הגרמני, שיש יהודייה ברכבת אבל הוא לא הכיר אותי ונתן לי להיכנס. אחרי שכבר התיישבתי, צעק הפולני שוב, שיש כאן יהודייה, ואז פתחו במצוד אחרי וחיפשו אך לא מצאו אותי, כי היו לי ניירות מזויפים. הם נטפלו דווקא לאיזו גויה פולניה, שהייתה נראית הרבה יותר יהודייה ממני.10

לבסוף הגיעה רחל לגיטו קרקוב, שם התגוררה אצל חברת נעוריה מנובי-סנז שברחה אף היא לבירת הגנרל-גוברנמנט. שתי הצעירות מצאו עבודה בבית הילדים של ד"ר אלכס ביבר שטיין, שאורגן באוקטובר 1942 לאחר הגירוש הראשון מהגיטו. במקום זה עבדו עד מארס 1943, עת שחוסל הגיטו, ותושביו הועברו לפלשוב.

מחנה פלשוב

מחנה פלשוב הוקם באוקטובר 1942 והחל לפעול באופן רשמי ב- 13 במארס 1943 עם חיסול גיטו קרקוב. בתחילה מדובר היה במחנה עבודה עבור יהודים בלבד(Arbeitslager) . לאחר מכן, בעקבות מאסרם של פולנים, הוחלף שמו ל"מחנה לעבודת כפייה" (Zwangsarbeitslager). לבסוף הוא הפך למחנה ריכוז. המחנה הוקם על שטחם של שני בתי הקברות היהודיים בקרקוב, בית הקברות קרקובסקי ברחוב אברהם ובית הקברות הישן שברחוב ירוזולימסקי. בתחילה התכוונו שישתרע על שטח מצומצם, אולם תוך זמן קצר הגיע שטחו ל- 800 מטרים ריבועיים. בשלב ראשון הגיעו למחנה אלפיים יהודים, אך לאחר שחוסל גיטו קרקוב והגיטאות ומחנות העבודה שבסביבה, הגיע מספר היהודים שהוחזקו בו ל- 25,000. עד סוף שנת 1943 שמרו על המחנה שומרים אוקראינים. מינואר 1944 הם הוחלפו בחיילי ס"ס.

מפקד המחנה היה גרמני בשם אמון גת (Amon Goeth), עוזרו לשעבר של אודילו גלובוצ'ניק (Globoenik) הממונה על "מבצע ריינהרד" – השמדת יהודי הגנרל-גוברנמנט. גת, סאדיסט נודע, זכה לשבחים מאת מפקדיו בברלין על אופן ניהול מחנה פלשוב ועל הרחבתו. כל אסיר במחנה חי בפחד מפני הקפריזיות של גת, שאהב לירות ביהודים או להסית בהם את שני כלבי הטרף שלו, ראלף ורולף. גם עוזריו של גת, ארבעה אנשי ס"ס בשם יוהן, זדרויבסקי, פילארזיק ואחד שכונה "ווילי", נתפרסמו באכזריותם. גת גם עסק אישית בשדידת נכסיהם של היהודים, בעת שהובאו אל המחנה או במהלך שהותם בו. במהלך הזמן הוא שדד כמויות גדולות של זהב וכסף, תכשיטים וחפצי ערך. בקיץ 1944 נאסר גת על ידי משטרת קרקוב, לאחר שהלשין עליו חייל ס"ס ששירת במחנה. החייל קבל, שגת השתמש בכספים – שנשדדו מהיהודים – לצרכיו האישיים. היה זה רק קצה הקרחון של מלחמה פנימית, שהתנהלה זמן רב בקרב סגל המחנה. גת נשלח למאסר בווינה. עד לחיסולו של המחנה (אחרוני האסירים עזבו אותו בינואר 1945), שימשו בו עוד שני מפקדים גרמנים.

בפלשוב ניסו הנאצים לפתור באופן פרגמטי את בעיית ההתנגשות בין אידיאולוגיה לפרקטיקה: מצד אחד – אלה שגרסו שיש להוציא לפועל את ה"פתרון הסופי" באופן מדוקדק ומהיר, ומן הצד השני – מי שתבע לנצל את כוח העבודה של היהודים לנוכח המחסור החמור בידיים עובדות. כך נוצרה השיטה, של "השמדה באמצעות עבודה", שהייתה חלק מהפרקטיקה הנאצית במסגרת מדיניות "הפתרון הסופי".11

במחנה פלשוב נצטלבו שוב דרכן של "רוחקה ושתי הרבקות". בתחילת ספטמבר 1943 חוסל גיטו טרנוב, ועשרת אלפי תושביו נשלחו אל מותם. כ- 200 מבין הנותרים בגיטו נשלחו למחנה העבודה המרכזי באזור, מחנה פלשוב. ביניהם היו רבקה הורוביץ ושתיים מחברותיה מימי הסמינר, פצ'קה מנדלקרן ואסתר קופפרברג. בהגיען לפלשוב פגשו השלוש ברחל שנצר, שהספיקה כבר "להתארגן" במחנה ולאסוף סביבה חבורה קטנה של בנות שלמדו בעבר ברשת "בית יעקב". כעבור ארבעה חודשים, הצטרפו אליהן שלוש בנות נוספות – רבקה אנגלרד, אחותה לובה וגיסתן הצעירה חוה דרנגר. השלוש הועברו לפלשוב משדה התעופה שליד קרוסנו (Krosno), שם עבדו יחד עם מאות בחורות צעירות בעבודות אחזקה ובניין. כך התאגדו שלוש קבוצות משנה, כל אחת עם "מנהיגה" משלה, לקבוצה אחת גדולה, שמנתה אז תשע נפשות ופעלה במטרה של עזרה הדדית.12

היווצרות קבוצת ה"צנרשאפט"

על איזה יסוד נבנתה קבוצת ה"צנרשאפט", ה"עשירייה", כפי שכונתה בפי אסירי פלשוב? מתי הונחו יסודות אלה ואיזה תפקיד מילאו בגיבוש הקבוצה? מסקירת תולדות הקבוצה נראה, כי הקבוצה נבנתה על שלושה יסודות: קשרי חינוך, קשרי משפחה ומוצא גיאוגרפי משותף.

היסוד הראשון, עליו הושתת ה"צנרשאפט", היה הבסיס החינוכי המשותף – הלימודים ברשת "בית יעקב" החרדית לבנות ובראש ובראשונה בכור מחצבתו הרעיוני של הרשת, הסמינר למורות בקרקוב.13 רבקה הורוביץ, פצ'קה מנדלקרן, רחל שנצר, שרה בלאופונקט ורבקה אנגלרד – חמש מתוך עשר בנות ה"צנרשאפט" – למדו יחד בסמינר "בית יעקב" בקרקוב במחצית השנייה של שנות השלושים.

יסוד שני, שמילא תפקיד בגיבוש הקבוצה, היה קשרי המשפחה. לובה אנגלרד הייתה ילדה קטנה בסנוק, בשנים שבהן למדה אחותה רבקה בסמינר בקרקוב. בפרוץ המלחמה נתפזרה משפחתן למרחקים, חלקה לגיטאות, חלקה למחנות עבודה. בשנת 1942 נפגשו האחיות במחנה לעבודת כפייה, שהוקם ליד שדה התעופה סמוך לעיר קרוסנו. זמן קצר לאחר מכן הצטרפה אליהן גיסתן הצעירה חוה לנדאו, וכעבור מספר חודשים נשלחו השלוש ישר למחנה פלשוב. בבוא היום, הפך התא המשפחתי, שיצרו השלוש, לאחת מקבוצות המשנה בתוך ה"צנרשאפט".

יסוד שלישי היה המוצא הגיאוגרפי המשותף. כל החברות בקבוצה היו יוצאות גליציה, חלקן אף מאותה עיר. שתיים היו ילידות נובי סנז; שתיים נוספות באו מסנוק: ארבע היו יוצאות קרקוב. מכאן ברור, שקשרי הזוגות והשלשות בקבוצה נוצרו גם על בסיס של מוצא גיאוגרפי משותף.

בירור טיבם של יסודות ה"צנרשאפט" בא ללמדנו עד כמה רשת הקשרים בקבוצה הייתה מורכבת ומסועפת. כאמור, קשרי המשפחה והמוצא הצמיחו את הזוגות והשלשות – משפחות אנגלרד/לנדאו, בנות קרקוב, סנוק ונובי סנז – אך היסוד השלישי, הזיקה ל"בית יעקב", היה ה"דבק" שגיבש את הקבוצה הגדולה. רק אחת מהבנות לא הייתה בעלת זיקה כלשהי ל"בית יעקב" לפני המלחמה – רגה (רגינה) לאוב מקרקוב, שגדלה בבית ציוני משכיל. בהעדר זיקה זו, נרקמה מערכת הקשרים בינה לבין החברות על בסיס שונה לחלוטין.

באביב 1944, בעת שמנתה הקבוצה תשע נפשות, הצטרפה אליהן רגה לאוב. לאוב, אלמנה ואם לפעוט בן חמש, עבדה במתפרת המחנה יחד עם שש מבין תשע בנות הקבוצה.14 ילד זה היה אחד מבין למעלה מ- 300 ילדים, שהתגורר במחנה מאז הסבתו ממחנה עבודה למחנה ריכוז בשנת 1944. למרות רקעה השונה (לאוב גדלה בבית ציוני מודרני, בצעירותה הייתה חברה ב"גורדוניה", ומעולם לא הייתה קשורה לחוגי "בית יעקב"), היא התיידדה עם בנות הקבוצה ובמיוחד עם רחל שנצר, שסייעה לה לטפל בבנה הקטן. ב- 14 במאי 1944 נחרב עולמה של לאוב, עת שבוצעה במחנה אקציה גדולה של קשישים, חולים וילדים. קבוצה אחרונה זו הועלתה למשאיות, לעיני האמהות הבוכיות ולקול מנגינות עליזות, כגון "אמא'לה קני לי סייחון" ("Mamaschi, kauf mir ein Pferdchen"). בראותה את המחזה המצמרר, ניסתה לאוב להצטרף למאות הילדים, שנזרקו למשאיות הממתינות, אך חברותיה מהמתפרה מנעו ממנה לפרוץ את מעגל הס"ס. נזכרה פצ'קה ביינוש, שעמדה אז לידה:

רגה צעקה: "אני רוצה ללכת עם מארק שלי, אני רוצה להיות עמו ברגעיו האחרונים". שרה ורוחקה ניסו לשכנעה, שלא לזוז ממקומה. "מאיפה לך שתמצאי את מארק במשאית?", הן אמרו. מאחר שנכשלו לשכנעה כך, הן נאלצו להחזיק בה בכוח.15

בתום האקציה התמוטטה רגה בזרועותיה של רחל שנצר, וזאת החזירה את האישה המעולפת לצריף המגורים. בימים שלאחר מכן טיפלה קבוצת הבנות מ"בית יעקב" באישה האומללה, ששכלה את הילד שהיה עד אז האחיזה העיקרית לקיומה. בעידודה של שנצר החליטה הקבוצה "לאמץ" את לאוב כחברה לכל דבר, למרות שהיא הייתה כה שונה מהם ברקעה ובדרך חייה. הסיבות, שבגללן הסכימה הקבוצה לצרף אליה חברה חריגה, הן רבות ומגוונות ונדון בהן בהמשך.16 ברם, ניתן לומר כי ללא אפוטרופסות של שנצר, נראה שה"שידוך" כלל לא היה יוצא אל הפועל. מכאן ואילך פעלו עשר הנשים כיחידה אחת, וכתוצאה מכך הן זכו כבר בפלשוב לכינוי ה"צנרשאפט" – העשירייה – בפי סובביהן. חלוקת העבודה בתוך הקבוצה הייתה ברורה – כשרוחקה, שתי הרבקות ורגה לאוב מילאו את תפקיד ה"אמהות התומכות", בעוד שהאחרות היו ה"בנות הנתמכות". אך למרות היותה "אמא תומכת", לא מילאה רגה לאוב תפקיד של "מנהיגה" בתוך ה"צנרשאפט". רקעה ה"חופשי" של האלמנה הצעירה מנע ממנה להנהיג קבוצה של בנות חרדיות, שבאו מעולם רוחני כה שונה משלה. בנוסף לכך, היא הגיעה לקבוצה כבודדה ולא עמדה קודם בראש קבוצת משנה, כמו שלוש המנהיגות האחרות. לכן, גם לאחר שהצטרפה רגב לאוב ל"צנרשאפט", המשיך נטל ה"מנהיגות" להתחלק בין שלוש דמויות בלבד – רוחקה ושתי הרבקות.

דפוסי ההנהגה בקבוצה

נעבור עתה מהיסודות עליהם נבנה ה"צנרשאפט", לבחינת מעמדן של הדמויות המנהיגות בקבותה. כאמור, קבוצת ה"צנרשאפט" החלה להתגבש במחנה פלשוב באביב 1943.17 מקצת הבנות הגיעו למחנה עם חיסול גיטו קרקוב, במארס 1943; אחרות הגיעו במהלך השנה, כשחוסלו הגיטאות בדרום פולין ושרידיהם הועברו לפלשוב. גם לאחר שהועברו למחנה, המשיכה כמחצית מן האסירים לעבוד במפעלי חוץ, כמו למשל במפעלו הידוע של התעשיין אוסקר שינדלר (Schindler) – "אמליה" (Emalia) – בקרקוב, ששימש מחסה למאות אסירים בשנות המלחמה. יחסו החיובי של שינדלר ליהודים הפך לשם דבר בקרב אסירי פלשוב. בו בזמן, הוא פיתח קשרים ענפים עם המפקדים הגרמניים במקום. עקב כך, ניתנה לו יד חופשית בהפעלת המפעל שלו, ובעת חיסול מחנה פלשוב הוא אף דרש שעובדיו יורשו לישון במפעל, בכדי שלא להפריע לייצור הסדיר. כך הצליח שינדלר להציל מאות מאסירי פלשוב ממוות. עוד בתקופת המלחמה זכו יהודים אלה לכינוי מיוחד – "שינדלריודן" – יהודי שינדלר.

אלה מאסירי פלשוב, שלא עבדו מחוץ למחנה – למעלה מעשרת אלפים איש – הועסקו במפעלים שהוקמו בשטח המחנה או הועברו לתוכו, דוגמת המתפרות של יוליוס מדריטש (Madritsch) להכנת מדי צבא. במהלך שנת 1944 עבדו שבע מבין עשר בנות ה"צנרשאפט" במפעל זה.

עד כה השתמשנו במונח "בנות" ביחס לחברות הקבוצה. הדבר מטעה במקצת משום שלא מדובר בקבוצה בעלת סטטוס אישי הומוגני. גיל החברות לא היה אחיד: בשנת 1943 הוא נע מ- 16 ועד 26 שנים; חלקן היו רווקות, אחדות היו נשואות ואף אמהות לילדים. ההבדלים בגיל, בסטטוס אישי ובניסיון הקנו ל"צנרשאפט" אופי משפחתי ברור. מערכת היחסים, שנוצרה בקרבה, הייתה מערכת של אם ובת, כשמספר דמויות מילאו את תפקיד ה"אם" התומכת והאחרות את ה"בנות" הנתמכות.

חלוקת תפקידים זו מביאה אותנו לבחון את טיבם של דפוסי ההנהגה, שהתפתחו בקרב קבוצת ה"צנרשאפט". כמויות רבות של דיו כבר נשפכו בניסיון לאפיין את סוגי המנהיגים השונים הפועלים בנסיבות שונות. הסוציולוג מקס ובר קבע שלושה דפוסים בסיסיים של מנהיגות: המנהיג הכריזמטי-דמגוגי, המנהיג המסורתי-פטריארכלי או המונרכי, והמנהיג החוקי, העומד בראש מערכת ביורוקרטית.18 חלוקה אחרת מדברת על שלושה דפוסים עיקריים של מנהיגים: המנהיג האחראי, הנושא את הכינוי "מנהיג" באופן רשמי; המנהיג האפקטיבי, המקבל את ההחלטות בפועל; והמנהיג הפסיכולוגי, הממלא תפקיד זה בעולם הדימויים של חברי הקבוצה.19 קיימים גם מנהיגים נקודתיים, הפותרים בעיות טכניות, מנהיגים בעלי השפעה מעשית בסיטואציות מסויימות, מנהיגים סוציומטריים המקובלים אישית על חברי הקבוצה ומנהיגים נבחרים, המקבלים את סמכותם בבחירות פורמליות.20 מהן תכונות היסוד המשותפות לכל סוגי המנהיגים?21 בין התכונות עליהן הצביעו חוקרי מדעי החברה, הן יכולת הסתגלות גבוהה, אופי אקסטרוורטי ודומיננטיות ומנת משכל גבוהה, בהשוואה לחברי הקבוצה המונהגת.22 בנוסף ל"מנהיג" המרכזי בכל קבוצה, או כתחליף לו, לעתים קמים מנהיגים, המופקדים על שטחי פעילות ספציפיים. הבולטים שביניהם הם המנהיגים "המעודדים", התומכים בחברים וברעיונותיהם, מנהיגים "המפשרים" בין יריבים בתוך הקבוצה, מנהיגים "המציבים סטנדרטים" עבור הקבוצה כולה ומנהיגים "קומוניקטיביים", הדואגים לפתוח נתיבי תקשורת בין החברים.23

לאלו קטגוריות של הנהגה השתייכו שלוש המנהיגות, העומדות במרכז דיוננו? רבקה הורוביץ הייתה ללא ספק המנהיגה האחראית של הקבוצה, ששילבה בתוכה תכונות של המנהיגה הכריזמטית, הסוציומטרית, האפקטיבית וה"מציבה סטנדרטים". במשך כל התקופה, היא דאגה לצרכים הגשמיים של הבנות. רבקה אנגלרד, המנהיגה הרוחנית של הקבוצה, הייתה אף היא מנהיגה כריזמטית ועבור שתיים מבין החברות – אחותה וגיסתה – היא הייתה גם מנהיגה מסורתית-משפחתית.24 "כולה הייתה רוחנית", כדברי גיסתה חוה לנדאו.25 בנוסף לכך היא מילאה תפקיד של מנהיגה מעודדת, שהשפיעה על הקבוצה כולה באמצעות עידוד רוחני. גם ברגעים הקשים ביותר באושוויץ שקדה הצעירה על טיפוח הערכים, עליהם גדלו הבנות וברוחן חונכו. נזכרה רחל שנצר:

לעתים היינו מטיילות באושוויץ אחרי העבודה. זה היה בקרבת המקום, בו שרפו את הגוויות, והעשן היה מחניק. אבל רבקה הייתה יוצאת עם אחת או שתיים מאיתנו ומדברת על העבר, בדיוק כמו שיחות ההשקפה מלפני המלחמה. למה דיברה איתנו על העבר, לא על ההווה ולא על העתיד? הרי היינו בלית ברירה בתוך ההווה, ועתיד לא ראינו. אז דיברנו על העבר. אבל דיברנו. וכך התעודדנו.26

שתי הנשים היו בעלות אופי שונה, הראשונה קיצונית בהשקפותיה הדתיות והשנייה מתונה יותר, אך דינמית לא פחות. שתיהן היו נשים כריזמטיות, מורות ב"בית יעקב", בעלות ניסיון רב בהדרכת בנות צעירות. השלישית שבחבורת המנהיגות – רחל שנצר – הייתה ללא ספק מנהיגה פסיכולוגית, מנהיגה מפשרת אך גם מנהיגה כריזמטית. נראה, איפוא, שמדובר בשלוש צעירות בעלות אופי כריזמטי ייחודי, שקבע את מעמדן בהיררכיה הפנימית של הקבוצה.

מה היה טיבו של אופי זה? קיימת הסכמה בין חוקרי מדעי החברה, ששני הגורמים העיקריים, המעצבים את אופיים של מנהיגים, הם חינוכם ומשפחתם.27 כיצד עיצבו גורמים אלה את אופיין של שלוש הנשים, שנטלו תפקידי מנהיגות בקרב קבוצת ה"צנרשאפט"?

ראשית נפנה לרקע החינוכי של שלוש הצעירות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נפתחו בפני צעירות יהודיות באירופה מגוון אפשרויות בתחומי ההשכלה הפורמלית והבלתי-פורמלית כאחת. בתי ספר כלליים ויהודיים, בעלי אוריינטציה לאומית, ציונית, דתית, חרדית, יידישיסטית, סוציאליסטית וקומוניסטית פתחו את שעריהם בפני דור צעיר של בנות ישראל, שביקשו לרכוש לעצמן השכלה ברמות שונות. יציאתן ההמונית של צעירות יהודיות לעולם של תרבות וחינוך יהודי ואירופי היווה שלב ראשון ביצירת תשתית, שאפשר להן להגיע לעמדות מנהיגות בשנים שלאחר מכן.

הבנות, שהתחנכו ברשת "בית יעקב", ובעיקר אלו שלמדו בסמינר בקרקוב, זכו לעידוד מיוחד בתחום זה. למרות שמדובר היה בדרך חינוכית שהדגישה את מידות הצניעות וההכנעה – "כל כבודה בת מלך פנימה" – עצם הקמתה של הרשת היווה צעד מהפכני חסר תקדים. מגמתה – הכשרת צעירות יהודיות לחיים מקצועיים מועילים בעולם החרדי, כמחנכות, כתופרות, כמסייעות בניהול עסק משפחתי וכו' – עודדה עצמאות, יזמה ותושייה בקרב החניכות. זאת ועוד – העובדה, שכל הפעילות החינוכית והתנועתית ("בנות") התקיימה במסגרות חד-מיניות, אפשרה לבנות המתאימות לפתח תכונות מנהיגות, מבלי לחשוש לצניעותן. אי לכך, הייתה זו דווקא רשת חרדית, אשר הצמיחה לא מעט מנהיגות ברובד המיקרו. לשלוש הדמויות, העומדות במרכז דיוננו, יש להוסיף את צילה אורליאן באושוויץ. פייגה זליצ'קה בלודז', פוריה סוקל בוורשה ולא מעט צעירות אחרות שעמדו בראש קבוצות של בנות, רובן חניכות לשעבר במוסדות "בית יעקב", שהתארגנו בשנות המלחמה. אולם יש לציין, כי כל הקבוצות הללו היו מורכבות מנשים בלבד ושככלל, מנהיגות מקרב בוגרות "בית יעקב" לא עמדו בראש קבוצות מעורבות.

באשר למרכיב המשפחתי, מנהיגות ה"צנרשאפט" באו ממשפחות, שעודדו אותן לפתח עצמאות ויזמה בכל תחומי החיים ולא בשטחי ההדרכה וההוראה בלבד. הוריהן של השלוש אפשרו להן ללמוד ולעבוד מחוץ לבית, עודדו אותן להיות פעילות בקרב תנועת הנוער האגודאי והתירו להן לנסוע לבד ברחבי פולין לבקר חברות ובני משפחה. הקניית השכלה פורמלית לבנות היה מרכיב חשוב אצל כל אחת מהמשפחות, כשאמה של רחל שנצר נחשבה למשכילה במיוחד ומעורה היטב בתרבות הפולנית והגרמנית. כך נוצר אקלים משפחתי נוח לפיתוח תכונות מנהיגות בקרב שלוש הצעירות.

אולם שני מרכיבים אלה – חינוך ומשפחה – אינם מסבירים מדוע נהפכו דווקא רוחקה ושתי הרבקות – והבנות האחרות שהזכרנו לעיל – למנהיגות, בעוד שמאות צעירות אחרות בעלות רקע דומה, שהתחנכו אף הם בסמינר "בית יעקב", לא נטלו על עצמן תפקיד דומה. בתשובה לשאלה זו שבים אנו למרכיב אחר של מנהיגות אותו כבר הזכרנו – מרכיב האופי. שלוש הצעירות היו בעלות אופי דומיננטי, שנמשך לכיוון האחריות והמנהיגות. טבעי היה שדווקא הן, ולא הצעירות האחרות שבקבוצה שהיו בעלות אופי שונה, יתחלקו בנטל האחריות. לכך יש להוסיף מרכיב נסיבתי. צירוף ייחודי של רקע, חינוך, אופי ונסיבות יצר מצב מיוחד, שבו הפכו צעירות אלו למנהיגות של קבוצה שקמה בתנאים קיצוניים – בתוך מחנה עבודה ומחנה ריכוז – ולצורת מטרה קיומית: להבטיח את הישרדותן. אין לדעת אם נשים אלו היו הופכות למנהיגות אילולי צירוף ייחודי זה, אולם כתוצאה ממנו, כל השלוש נעשו מנהיגות בתקופת השואה ונשארו כאלו גם בקרב שארית הפליטה. שתיים מהן אף המשיכו בתפקידי מפתח בתנועה גם בהמשך.

מהיכן שאבו מנהיגות ה"הצנרשאפט" את האוטוריטה שלהן? מסקירתנו עולה, כי שלוש הצעירות שאבו את הסמכות שלהן ממקור כפול. הראשון היה מעמדן כמדריכות בתנועת "בנות" וכמורות ברשת "בית יעקב" לפני פרוץ המלחמה. בדומה לרבות מבין הקבוצות שקמו בגיטאות ובמחנות, צמחה הנהגת ה"צנרשאפט" מתוך השכבה הבוגרת, רבת-הניסיון בעולם של הטרום-שואה. אולם יש להדגיש, שהיה זה הניסיון, ולא הגיל או המעמד המשפחתי של הבנות, אשר קבע את מקומן בהיררכיה הפנימית של הקבוצה. רק אחת מבין שלוש המנהיגות הייתה נשואה. בעוד ששתי חברות נוספות שהיו אף הן נשואות – שרה שלכט ורגה לאוב – לא נמנו כלל עם שכבת המנהיגות. המקור השני לסמכותן של רוחקה ושתי הרבקות הייתה העובדה, שכל אחת מהן עמדה בראש אחת מקבוצות המשנה שהרכיבו את הקבוצה הגדולה. בנוסף לכך ניתן היה למצוא עוד מספר מאפיינים של מנהיגים – בקיאותן ולמדנותן בהשוואה ליתר חברות הקבוצה, העובדה שהן נחשבו לחזקות פיסית ומיומנותן וקשריהן – שבמקרה זה התבטאו ביכולת "לארגן" מזון וביגוד נוסף עבור הקבוצה כולה.

דפוסי סיוע ותמיכה

מה מאפיין את ה"צנרשאפט" כקבוצה לסיוע הדדי? התשובות לכך רבות ומגוונות, אך נסתפק בשתיים מהן בלבד,האחת במישור היחסים הפנים-קבוצתיים והשנייה במישור האינטראקציה בין הקבוצה לבין סביבתה.

ברור, שהסולידריות היא תנאי הכרחי לקיום קבוצה לעזרה הדדית. במחקרו על הסוציולוגיה של השתייכות דתית מדגיש החוקר הרווי קריה (Herve Carrier) עד כמה תחושת ההשתייכות של החברים ומידת הליכוד של הקבוצה הן תופעות, הכרוכות זו בזו.28 במקרה שלפנינו, מתווספת עליהן בהדרגה תופעה שלישית, נדירה יותר – ביטול הקשרים הפרטיקולריסטיים של החברות למען קיום הקבוצה כקבוצה מגובשת. הדבר בולט כפליים, לאור קיומן של מספר קבוצות משנה שהיו קיימות עוד בטרם נוצרה הקבוצה הגדולה.

מכניזם הביטול פעל באופן הדרגתי. בתחילה דאגה כל קבוצת משנה לחברותיה – חברות ילדות לבנות עירן, אחיות לשאר בשרן. אולם, כעבור זמן קצר טושטשו ואף נמחקו ההבדלים בין הזוגות והשלשות המקוריים. מכאן ואילך דאגה הקבוצה לשלומן של הצעירות והחלשות שבחבורה באופן קולקטיבי, מתוך מגמה של סולידריות וליכוד פנימי.

כיצד באה הסולידריות הקבוצתית לידי ביטוי? ראשית, בניסיון העקבי לשמור על איחודה הפיסי של החבורה. הדבר התבטא הן במאמצים לארגן תוספת מזון והן בניסיונות לרכז את החברות במקום עבודה אחד, הוא מתפרת מדריטש שבפלשוב. בדומה לבית חרושת "אמליה" של התעשיין אוסקר שינדלר, מתפרה זו נחשבה למקום עבודה מועדף עקב יחסו האוהד של בעל המפעל, יוליוס מדריטש, לאסירים היהודים. יחס זה בא לידי ביטוי בעיקר בתחום מרכזי בחייו של כל אסיר במחנה – המזון. במחנה פלשוב קיבל כל אסיר בין 300 ל- 500 קלוריות ליום, והמאמץ להשלים את מנת הקלוריות היה למאבק יומיומי. בהסכמתו ובמימונו של בעל המפעל, סיפק מנהלו מזון לעובדים, מעבר למה שקיבלו במחנה.29 להסדיר למישהו עבודה במתפרת מדריטש, פירושו היה לארגן לו תוספת מזון, כמעט באורח קבע. מכאן ברור, כי הניסיונות לרכז את בנות ה"צנרשאפט" במתפרה נעשו לא רק על מנת לשמור על איחודה של הקבוצה, אלא בראש ובראשונה בכדי להבטיח את קיומה הפיסי של כל חברה וחברה.

ביטוי נוסף לסולידריות, המלמד עד כמה נתבטלו הקשרים הפרטיקולריסטיים בתוך החבורה, היא הדרך בה חולק המזון בין החברות. כבת קרקוב הכירה רבקה הורוביץ היטב את בנות עירה, שעבדו במטבח האסירים, במאפייה ובמחסן המחנה. באמצעותן הצליחה לסדר לחלק מבנות ה"צנרשאפט" עבודת לילה במחסן, משם ניתן היה להבריח מזון לצריפי המגורים. המזון חולק תמיד בצורה שווה בין כל החברות, גם בין אלו שלא עבדו במחסן, ללא אבחנה בין קבוצות המשנה.

מגמת השיתוף באה לידי ביטוי גם במבצע נוסף – אפיית המצות בפסח 1944.30 בלילות שלפני חג הפסח עבדו חלק מבנות ה"צנרשאפט" בניקוי הדודים שבמטבח האסירים.31 בתמורה לכך קיבלו מנות של קמח מעובדי המטבח והמאפייה, וסוכם כי יוכלו לאפות מהן מצות בתנאי, שהדבר לא ייוודע ברבים. מאחורי המבצע עמדו רבקה הורוביץ ורחל שנצר, שגם החליפו את עודפי המצות במזון לשימוש הקבוצה כולה. גם כאן חולקו המצות והמזון באורח שווה בין החברות, גם בין אלו שלא השתתפו במבצע.

עסקנו עד כה בפן אחד של פעילות ה"צנרשאפט" – מערכת הקשרים שנוצרה בתוך הקבוצה. מה קורה לאותה רקמה עדינה של יחסי שיתוף בעת המפגש עם גורם זר? כיצד מתמודדת החבורה עם הדילמה הכפולה – המוסרית והמעשית, המתעוררת בעת שמוצע לחברות סיוע על בסיס אינדיבידואלי ולא על בסיס קבוצתי?

לכאורה, התשובה לכך ברורה וחד-משמעית: מאז שקמה הקבוצה באביב 1943, ראו חברותיה את עצמן אחיות לכל דבר. גם כשהוצע לאחדות מהן להיטיב את תנאיהן, ביקשו תחילה לדאוג לשלומה של הקבוצה כולה. כך היה גם עם העברתן לאושוויץ, בנובמבר 1944. זמן קצר לאחר שהגיעו למחנה, פגשו שתי הנשים מנובי סנז, רחל שנצר ושרה בלאופונקט, בחברת נעורים מעיר הולדתן שעבדה בצריף הבגדים. באותה עת הועסקה הקבוצה בעבודות חוץ מפרכות, סחיבת אבנים ודחיפת עגלות. יום אחד הופיעה אצלן הבחורה מנובי סנז, רשמה את מספריהן ולאחר מאמצים רבים העבירה אותן לצריף אחר, בו עבדו האסירות בעבודות קלות יותר. כשנתבקשה על ידן לרשום את מספריהן של שאר הבנות, גערה בהן הוותיקה באומרה "כאן אושוויץ, לא 'בית-יעקב' נובי סנז". עצם פעולת ההעברה הייתה כרוכה בסכנה לא מעטה, הן למעבירה והן למועברות, ורק בגלל קשר המוצא המשותף הייתה האסירה הוותיקה מוכנה להסתכן. נכונות זו לא הייתה קיימת ביחס לבנות, שאתן לא חילקה את שנות ילדותה. תגובתה הייתה בהתאם לנורמות המקובלות בעולם המחנות: יש לדאוג רק לאלה המוכרים לך, המשתייכים לקבוצת הסיוע שלך, כי ממילא, לא ניתן לעזור לכולם. על כן, קשה היה לאסירה זו, ולאסירים אחרים כמוה, לקלוט את עומק הקשר שנוצר בין קבוצה כה גדולה של בנות, שלא היו ביניהן קרבת דם או קשרים של ילדות משותפת. מידת הסולידריות הגבוהה בקרב הקבוצה הצטיירה בעיניהם כתופעה לא רלוונטית, אפשר אף מסוכנת, שריד אנכרוניסטי מהתקופה הטרום-מלחמתית.32

מדוע פתחנו את תשובתנו בהסתייגות "לכאורה"? משום שלמעשה הסכימו שתי החברות מנובי סנז לעבור לצריף השכן, בהותירן מאחוריהן שמונה חברות ב"קומנדו חוץ". האם תגובתן של השתיים מעידה על החלשת הסולידריות, ברגע שמתעוררת אפשרות מעשית להצלה עצמית, או שמא ניתן לראות בהסכמתן לעבור לצריף אחר פתח לניסיון להעביר לשם את שאר הבנות? לעולם לא נדע בוודאות, משום שימים ספורים לאחר ההעברה פונו אסירי אושוויץ מהמחנה במצעד המוות. מיד עם הפינוי, נתאחדה שוב החבורה, והיא נשארה במתכונתה המקורית עד לשחרור בברגן בלזן, ארבעה חודשים לאחר מכן.

בין הקבוצה לבין סביבתה

בדומה לקשרים שנוצרו בקרב בנות ה'צנרשאפט", גם מערכת היחסים שנוצרה בין הקבוצה לבין אסירי המחנות התאפיינה בדאגה לזולת. התופעה באה לידי ביטוי עוד בפלשוב וקשורה בעיקר בגישתן של החברות למחסן. למשל, לילה אחד הבריחו הבנות לצריף כמות גדולה של ריבה, אותה חילקו בין האסירות. במקרים אחרים נשאה הדאגה לזולת אופי רוחני. מספר פעמים במהלך 1943, הוציאו הבנות מהמחסן ספרי קודש שהובאו לפלשוב מספריות, ישיבות ובתי כנסת בגיטו קרקוב. הספרים הועברו בחשאי לרבנים, שהיו אסורים במחנה. בעיני הבנות היה זה עניין שגרתי. לא ניתן היה לדאוג לחברות הקבוצה, בעת שעמדה בפניהן האפשרות לדאוג גם לאחרים. "גם בתנאי מצוקה, ידענו שאסור לנו לחשוב רק על עצמנו", אמרה אחת מהן.33

מי זכה לסיוע מאת ה"צנרשאפט"? האם מדובר בסיוע על בסיס כיתתי בלבד? לא ולא. בראש ובראשונה הוענק הסיוע על בסיס של קרבה פיסית וללא כל קשר להשתייכות דתית. עיקר מקבלות הסיוע היו השכנות לצריף המגורים והחברות במקום העבודה. בנוסף לשתי קטגוריות אלו, בכל אחד משלושת המחנות בהם שהו, קיימו הבנות מגעים עם בוגרות רשת "בית יעקב" אותן הכירו מתקופת הלימודים. לעתים סייעו אלו לקבוצה, לעתים הסתייעו על ידה. ברור היה תמיד, כי מדובר ביחסים בין קבוצה מגובשת מחד, המתמידה לשמור על קיומה העצמאי, לבין יחידים מאידך, אשר רק באופן זמני זכו לקבל את חסותה של הקבוצה.34

יחסן של חברות ה"צנרשאפט" לבעיות השיתוף והאחריות כלפי חברות שמחוץ לקבוצה עמדו בסתירה גמורה ליחסם של חברי קבוצות אחרות לסיוע הדדי. דוגמה אחת היא קבוצת עזרה, שקמה בין מספר בחורים במחנה בוכנוולד ואשר תועדו על ידי החוקר קורט בונדי (Bondy). בונדי תיאר את יחסם של חברי הקבוצה לאחריות קולקטיבית כלפי החברים, לעומת יחסם כלפי מי שלא היו חברים בקבוצה. הוא כותב:

את כל זה ניתן היה להשיג רק באמצעות נטישה זמנית של עקרונות מוסריים מסוימים, אשר היו חשובים ביותר לקבוצה. בחווה [החברים הגיעו למחנה מחוות הכשרה – י"ב] מילא החינוך לאחריות לאחרים מקום מרכזי בתודעתם. במחנה הריכוז חייבים היו להגביל ביודעין תחושה זו של אחראיות. כל אחד הביא שמיכה למחנה. החברים החליטו בינם לבין עצמם שאין לתת שמיכה למי שלא היה חבר בקבוצה... מצד שני, ברור היה כי החברים ברצון נתנו את שמיכותיהם לכל חבר מקבוצתם שחלה.35

קיימים תיאורים רבים בדבר היחס השכיח של חברי קבוצה כלפי אלה שלא חברים בקבוצתם. דוגמא נוספת לכך נמצא בתיאורו של ריכרד גלאזר (Glaser) בדבר מערכת היחסים הייחודית, שהתפתחה בקרב הקבוצה הצ'כית שעבדה במחנה ההשמדה טרבלינקה וקיומם הנפרד מהאסירים האחרים:

הקבוצה הצ'כית הקטנה [...] הניצולים האחרים מדברים עליה עד היום במעין יראה: "הבחורים האלה ישנו מעל ומתחת לשמיכות פוך" אמרו ביחס אלינו... באותו זמן זה הביך אותנו.36

במקביל לשיתוף בתוך הקבוצה הזאת, תיאר גלזר יחס של ניכור טוטלי כלפי האסירים האחרים, פרי הידיעה, שאמפתיה ונדיבות מוגזמת יקרבו את קיצם. יחס דומה מתואר גם בקרב קבוצות של אסירות, קבוצת נשים יהודיות שעבדה במחלקה II באושוויץ, היא המחלקה הפוליטית. במחלקה זו עבדה קבוצה של נשים צעירות מווינה, אשר התחלקה בכל הקשור במזון. לדברי אחת מחברות הקבוצה:

החוג הקטן שלי כלל את סוזי אקשטיין, סוניה פישמן וברתה וייס – כולן מווינה – ומספר אחרות. היה לי המזל לתפוס מקום בדרגש העליון ואם למישהי מהיחידה היה יום הולדת, היינו חוגגות יחד במיטה העליונה. היינו עושות עוגיות מלחם, ריבה ומרגרינה.37

ברור שהמזון לא חולק לאסירות אחרות, גם לא לאלו שגרו יחד אתן בצריף או עבדו באותו מקום עבודה.

למרות שה"צנרשאפט" פעלה בנסיבות דומות, חברותיה לא נכנעו לנטייה הטבעית לסייע רק לחברות הקבוצה. הנכונות לסייע לזולת מתבטאת אצל הקבוצה במה שניתן לכנות "תופעת השוליים הגמישים". שולי ה"צנרשאפט" התרחבו באופן זמני, בכל פעם שהיה צורך להקיף בתוכם גורמים הזקוקים לסיוע. לאחר מתן הסיוע, חזרה הקבוצה לממדיה המקוריים. רק במקרה אחד הורחב המעגל באופן קבוע. הכוונה להצטרפותה של רגה לאוב ל"צנרשאפט" באביב 1944. היה זה המקרה הקיצוני ביותר של סיוע לזולת בתולדותיה של הקבוצה, סיוע שהפך בדיעבד לקליטה פיסית ורוחנית של חברה החריגה בהשקפתה ובדרך חייה.

על פי הנורמות המקובלות, מהווה הצטרפותה של רגב לאוב ל"צנרשאפט" אנומליה מוחלטת מנורמות ההתנהגות המקובלות בקרב קבוצות לעזרה הדדית. לא היו בינה לבין הקבוצה קשרי ילדות או רקע תרבותי משותף. אדרבא, בית ילדותה היה בית ציוני משכיל: זיקתה הייתה לתנועת "גורדוניה", ולא היה לה כל קשר לרשת "בית יעקב". ולמרות זאת, בשעת משברה האישי החריף נתקבלה על ידי הבנות מ"בית יעקב" כחברה מן השורה. כיצד נקשרה בלב ובנפש לקבוצה, שהייתה כה רחוקה ממנה ברקעה, בחינוכה ובדרך חייה? ואשר לבנות ה"צנרשאפט", מדוע הן היו מוכנות לצרף לשורותיהן אישה זרה, אחת מיני רבות, שעבדה עמן במתפרת מדריטש?

נראה, כי מיזוגה של רגב לאוב בקבוצה כתוצאה משילוב של מערכים עם נכונות – הערכים של סיוע לזולת וגמילות חסדים שהוחדרו בבנות מאז ילדותם, והנכונות המידית והמלאה של הזרה לקבל על עצמה את נורמות ההתנהגות שלהן. יש לזכור, שהמטען התרבותי הזר של הבנות היווה גשר לעולמה של החברה החדשה. כמו כן, שפת הדיבור בתוך הקבוצה הייתה פולנית, השפה המדוברת אף בקרב החוגים החרדיים ברוב חלקי גליציה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בכך נמנעו קשיי קומוניקציה בתוך הקבוצה ובינה לבין סביבתה, לפחות בפלשוב, שם דיברו כמעט כל אסירי המחנה פולנית. מכל מקום, נראה כי ה"שידוך" בין רגה לאוב לבין בנות ה"צנרשאפט" ענה על צרכיהן של כל הנוגעות בדבר. מכאן ואילך זכתה החברה החדשה למלוא התמיכה והעידוד מצד הבנות. היא, מצדה, לא חזרה בתשובה אך כיבדה את דרך חייהן ולא ניסתה להחדיר בהן "רעיונות זרים" מתוך עולמה החילוני.

ניתוח קבוצת ה"צנרשאפט", הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה, מותיר מעין תחושה של דו-ממדיות. על פני השטח נראה, כי מדובר בקבוצה שלא הייתה נגועה בקנאה, בתחרותיות ובמריבות. אולם, תיאור הגיבוש הקבוצתי, שיתוף הפעולה וכדומה הינו רק חלק מכלל האינטראקציה של הקבוצה. ב- 24 החודשים שמרבית הבנות שהו יחד במחנות, מערכת היחסים ביניהן כללה, כמובן, מריבות גדולות וקטנות בנושאים של חיי יומיום. התיאור של רחל שנצר כ"מפשרת" וכ"משכינה שלום" מרמז על מתחים שהיו בין החברות. ברם, הנסיבות בהן פעלו הבנות הכריחו אותן לעצור כל מריבה או גילויי כעס, בטרם ייהפך לגורם, שיסכן את קיומה של הקבוצה. זאת ועוד, הנטייה "להשכין שלום" בין החברות קיבלה חיזוק מאופיה הדתי של הקבוצה. לבסוף, גם בבירא עמיקתא של ייאוש, ניתן היה להפיג את המתח ברגעים מסוימים באמצעות השימוש בהומור. לובה אנגלרד הייתה ה"בדחנית" של הקבוצה, ותמיד ידעה מתי החברות היו זקוקות לחיוך או לבדיחה. פעם אחר פעם היא הצליחה להכניס אלמנט של הומור לרגעים קשים וליצור אווירה של שיתוף בין חברות, שכל אחת מהן הייתה משוכנעת, כי "דרכה" היא הטובה ביותר עבור הקבוצה כולה.

עד עתה התייחסנו לקבוצה, כפי שנצטיירה בעיני עצמה. כיצד נצטיירה הקבוצה בעיני הסובבים? נראה כי עוד בפלשוב הכירו האסירים בקיומה של קבוצה מלוכדת, הפועלת בקרבם. ההוכחה החזקה ביותר לכך היא כינוייה של הקבוצה – ה"צנרשאפט" – שניתן לה על ידי האסירים בפלשוב ושדבק בה באושוויץ ובברגן בלזן. בעיני הצופים היוו הבחורות יחידה אחת, מגובשת. קבוצות אחרות, שקמו במחנות, לרוב לא זכו בכינוי מיוחד או כונו בכינויים סתמיים הקשורים במקום עבודתם. שתי דוגמאות לכך הם "בחורי המסגרייה" בבוכנוולד ו"הבנות מקומנדו קנדה א" באושוויץ.38 לכן, במקרה שלפנינו, לא רק מתן הכינוי הצביע על ייחודה של הקבוצה. גם תוכנו, המתייחס למהותה של הקבוצה ולא רק לגורם מלבד חיצוני, הייתה עדות לגיבושה גם בעיני אחרים.

ה"צנרשאפט" מול קבוצות תמיכה אחרות

נעבור כעת מבדיקת רמת המיקרו לניתוח רמת המקרו, דהיינו, מתיאור הקבוצה לקביעת מיקומה בתוך המסגרת הרחבה יותר שבה פעלה. במקרה שלפנינו, לא מדובר במסגרת אחת אלא בשלוש מסגרות, משום שה"צנרשאפט" פעל במקביל בשלושה מישורים נפרדים: מישור העזרה ההדדית, מישור האינטראקציה הבין-נשית, דהיינו, מהות היחסים בקרב אוכלוסיית הנשים ומישור הקיום הדתי בשואה. מה היו דפוסי הפעולה המקובלים במישורים אלה? במה דומה ובמה שונה ה"צנרשאפט" מקבוצות אחרות, שפעלו בכל אחד משלושת המישורים?

למרות קיומם של ספרי זיכרונות רבים פרי עטן של ניצולות, מצויים עדיין מעט מחקרים היסטוריים בדבר קבוצות נשים לעזרה הדדית, שפעלו בגיטאות ובמחנות.39 הקבוצות, שתועדו או מתועדות כעת, הן אלו שקמו בתוך המחלקה המדינית באושוויץ,40 בין נשים שעבדו ב"קומנדו קנדה",41 בקרב אסירות במחנה אא"ג (A.E.G.) בגרמניה,42 בתוך צריפי הבנות במחנה טרזיינשטט,43 ובקרב קבוצות "בית יעקב" בגיטאות לודז', קרקוב וורשה.44 קבוצות של גברים שתועדו: מארגני קומנדו המסגרייה והסנדלרייה במחנה הריכוז בוכנוולד,45 קבוצת בחורים מהכשרה חקלאית בגרמניה, שפעלו אף הם בבוכנוולד,46 קבוצת חסידי גור שפעלה באושוויץ-בירקנאו,47 וחברי תנועת נוער ציונית שעבדו במחנה בונה (Buna) (אושוויץ III).48 כל הקבוצות התאפיינו בדפוסי פעולה קבועים.

אין ספק, כי פעילות העזרה ההדדית מילאה תפקיד מכריע בחייהם של רבים מאסירי הגיטאות והמחנות. במרבית המחקרים בהם נשאלו הניצולים לגבי פשר הישרדותם, מציינים המרואיינים את תופעת העזרה ההדדית כמרכיב מרכזי בהישרדותם. בספרו הניצול, המנתח את דפוסי החיים במחנות המוות, כותב ההיסטוריון טרנס דה-פרה על הקונפליקט שבפניו עמד כל אסיר במחנה: לסייע לזולת או לדאוג לעצמו בלבד.49 מסקנתו של המחבר הינה חד-משמעית: במצבים של מצוקה קיצונית, החיים תלויים בסולידריות.50 דה-פרה ממשיך וטוען, כי עדויותיהם של הניצולים מוכיחות, שהצורך לסייע אינו פחות מהצורך להסתייע. עובדה זו מסבירה את אופיים החברתי-קיצוני של החיים בתנאי מצוקה, כמו אלו שהיו במחנות. על רקע זה מובנת התנהגותן של חברות ה"צנרשאפט", שביקשו ליצור מסגרת חברתית לסיוע הדדי, מיד עם בואן לפלשוב.

ברור, אפוא, שמטרותיה של קבוצת ה"צנרשאפט" וכן דפוסי פעילותה, לא היו יוצאי דופן ביחס לקבוצות אחרות לעזרה הדדית – "ארגון" מזון, הדאגה למחסה, והניסיון להעביר חברות למקומות עבודה בטוחים יותר. במה, בכל זאת, ניכר ההבדל בין ה"צנרשאפט" לבין קבוצות אחרות לעזרה הדדית, שתועדו בספרות המחקר? התשובה לכך משולשת: גודלה של הקבוצה, הרכבה ודפוסי האינטראקציה שנרקמו בינה לבין סביבתה. כל אחת מן התכונות הללו קשורה באחד המישורים שבהם פעלה הקבוצה. ראשית, לעניין הממדים: אחד מאמצעי ההישרדות הראשונים, שלמד כל אסיר בבואו למחנה, היא הצורך בשמירה על האנונימיות. כל פעולה או סימן היכר, שהוציאו אותו מאלמוניותו, עלולים היו לסכן את חייו. משום כך, ניסו האסירים להתארגן בזוגות, בשלשות, בקבוצות של ארבעה או שישה, אך לא בחבורות גדולות, שסימנו והבליטו את חבריהן. קבוצות גדולות נוצרו לרוב רק לצרכים מיוחדים ונתפזרו מיד לאחר ביצוע המשימה הספציפית. לא כך ה"צנרשאפט", קבוצה מגובשת וקבועה, שנשארה בהיקפה המקורי עד תום המלחמה.

לאור הסכנות הכרוכות בהשתייכות לקבוצה גדולה, מדוע ביקשו החברות ליצור קבוצה כזאת? את התשובה לכך ניתן לאתר במישור השני בו פעל ה"צנרשאפט", מישור האינטראקציה הבין-נשית. מעבר להיותה קבוצה שקמה למטרות של עזרה הדדית, אין לשכוח, שמדובר בקבוצת נשים בעלת דפוסי התנהגות ייחודיים, שונים מאלה של קבוצות מעורבות או של קבוצות המורכבות מגברים בלבד. אלו תכונות מאפיינות קבוצות נשים? כיצד ניתן להסביר את גודלה של הקבוצה על רקע הרכבה המיני?

ברור, כי יש לראות בתעוזה הדדית בקבוצות הנשים פלג משנה בתוך הקטגוריה הרחבה יותר של עזרה הדדית. לכן מתקיימות אצלן כל התכונות, עליהן כבר הצבענו, תכונות המאפיינות כל קבוצה, שעסקה בסיוע הדדי ללא כל קשר להרכבה האישי והמיני. אך בנוסף לתכונות אלו, ניכרות אצל קבוצות הנשים מספר מאפיינים ייחודיים, שמקורם בהרכב הכלל-נשי של הקבוצה, למשל, גודלן של קבוצות הנשים בהשוואה לקבוצות מעורבות או המורכבות מגברים בלבד. אחת התחושות המרכזיות, שאפיינה את החוויה היהודית בשואה, הייתה תחושת חוסר האונים. תחושה זו הייתה חזקה כפליים בקרב הנשים עקב מידת פגיעותן הגבוהה של קבוצה זו, בעיקר פגיעותן בתחום המיני. משום כך, נטו האסירות במחנות להתארגן במהרה בקבוצות סיוע גדולות יחסית, ששימשו כקבוצות התרעה וכרשת הגנה.51 קבוצות של שלוש עד שש נחשבו לקבוצות בגודל אופטימלי, כשקבוצות בנות שמונה נשים נחשבו לרוב לגודל המקסימלי. גודלה של ה"צנרשאפט" היה יוצא דופן גם במושגים של קבוצות נשים, אך הדבר מובן על רקע קיומן של קבוצות המשנה והעדר האפשרות לקבל רק חלק מבין החברות.

התכונה השנייה, שאפיינה את הקבוצה, הייתה היציבות הפרסונאלית – עובדה היא, שהדמויות שפעלו בתוכה לא התחלפו במשך כמעט שנתיים – תקופה ארוכה יחסית בעולם המחנות. הדבר היה נדיר כפליים, לאור העובדה שמדובר בקבוצה גדולה. מבחינה סטטיסטית, ככל שמספר החברים בקבוצה הלך וגדל, קטנו הסיכויים, שכל חבריה יישארו בחיים עד תום המלחמה. לכן, טבעי היה שמספר החברים בקבוצות הגדולות הלך ופחת עם הזמן, אלא אם כן החליפו את הנספים בחברים חדשים. לא כך ב"צנרשאפט", שם נשארו כל הדמויות המקוריות בחיים עד לאחר השחרור. הסיבה לכך אינה ברורה. האם היא קשורה בגודל הקבוצה, בתנאים שבהם פעלה, במידת הסולידריות בקרב החברות או סתם ביד הגורל? אין זה מסוג השאלות, שניתן להשיב עליהן בוודאות, אולם נראה, כי קיים קשר כלשהו בין גודלה של הקבוצה, מידת הסולידריות בקרב החברות והעובדה שביום השחרור היו כולן בין החיים. לא פעם, בעת הסלקציה באושוויץ, הוצאה אחת החברות החלשות מהשורה. מיד משכוה האחרות חזרה לשורתן, חרף הסכנה בדבר. גם במצעד המוות, כשהתקשתה רגה לאוב לצעוד יחד עם הקבוצה, תמכו בה החברות, פיסית ורוחנית, כל אחת על-פי תורה, והזכירו לה את אחיה בארץ ישראל, שאליו היא צריכה להגיע לאחר המלחמה. רק קבוצה גדולה הייתה יכולה להעניק סיוע כה מסיבי ועקבי, משום שהנטל חולק בין מספר רב של חברות. קיימת אם כן האפשרות, שהיציבות בדמויות שהרכיבו את הקבוצה, מקורה במידה מסוימת במישור האינטראקציה הבין-נשית, אותו מישור המסביר גם את גודל הקבוצה.

האם קיימות אצל ה"צנרשאפט" תכונות נוספות, האופייניות לקבוצות נשים? התשובה לכך הינה חיובית, כשאחת הבולטות שבהן היא התפתחותם המהירה של יחסי אם/בת בקרב החברות. כל קבוצות הסיוע היו אמורות להוות תחליף למשפחה, אך בשל התנייתן החברתית-מסורתית של נשים לאמהות ולדאגה לחלשים, התפתחה אצלם התופעה במהירות רבה ובממדים שאינם ניכרים לרוב אצל הגברים. הדבר בולט במיוחד בקרב קבוצות הנשים שקמו ב"קומנדו קנדה", הקבוצה שמיינה את חפציהם של האסירים שהגיעו לאושוויץ. במחקר שנערך לאחרונה על קבוצות אלו, ציינו רוב הניצולות שיחסי אם/בת, דהיינו לא יחסים בין שווים אלא בין תומכת לנתמכת, היוו יסוד מרכזי לבניית קבוצות תמיכה גדולות.52 לא כן בקרב קבוצות הגברים, שהתלכדו לרוב על בסיס גורם אידיאולוגי או פרגמטי. כך היה בקרב התאים הקומוניסטים בבוכנוולד, אצל החלוצים במחנות העבודה השונים ובקרב אגודות החסידים שהגיעו לאושוויץ. גם אצל בנות ה"צנרשאפט" ניתן להצביע על מרכיבים אידיאולוגיים: זיקתן הדתית של תשע מבין עשר החברות והקרבה הרעיונית של החבורה כולה לארץ ישראל. אך אין לבטל את מרכזיותה של מערכת היחסים המשפחתית, ובעיקר תופעת התומכת והנתמכת, בקרב הקבוצה.

כיצד משפיעה זירת הפעולה השלישית של ה"צנרשאפט", מישור הקיום הדתי, על אופיה של הקבוצה? כבר רמזנו, שהענקת סיוע לזרים והנכונות לצרף חברים חריגים לא היו ממאפייניהם הבולטים של קבוצות העזרה הדדית.53 תופעות אלו, שמילאו מקום מרכזי בהווי ה"צנרשאפט", מוסברות על רקע קיומו של המישור השלישי. אחת מאמרות חז"ל, עליה התחנכו הבנות, היא "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".54 ברור שנשים שחונכו ברוח זו יראו בהענקת סיוע לנזקקים מעשה של חסד, אחד מיסודות עולמם הערכי.55 אם כן, מדוע לא ניכרות אותן התופעות בקרב קבוצות הגברים הדתיים? הייתכן, שהן קשורות לא בפן הדתי של הקבוצה אלא בפן הנשי? ואם כך הדבר, מדוע הן לא מופיעות אצל קבוצות הנשים החילוניות? מכאן ברור, כי תופעות ייחודיות אלו הופיעו רק כתוצאה ממצב קוניונקטורלי – שילוב מאפיינים מרכזיים של שניים ממישורי הפעולה של הקבוצה – המישור הנשי והמישור הדתי. מיזוג הדאגה המסורתית לחלשים עם הערכים של חסד וגמילות חסדים הצמיח תופעה ייחודית, שחרטה על דגלה את סיסמת מתן הסיוע ל"כל דכפין". אותה תופעת שיתוף חוזרת על עצמה אצל קבוצות נשים חרדיות אחרות. שקמו בתקופת השואה, דוגמת קבוצתה של פוריה סוקאל בגיטו ורשה ואצל חבורתה של פייגה זליצ'קה בגיטו לודז'. מכאן גם ברור, שלא ניתן לתחום את קבוצת ה"צנרשאפט" באף אחד משלושת המישורים שבהם פעלה. תחום הפעילות שלה הוא בשטח שנוצר בין שלוש הקואורדיגיטות. שקבעה את אופיה הבסיסי.

הנושא האחרון, בו נעסוק, הוא השפעת המרכיב האידיאולוגי על מהותה של הקבוצה. בפתח דברנו ציינו, שהמחקר ההיסטורי רואה בתופעה העזרה ההדדית ביטוי אחד לעמידה היהודית בתקופת השואה. לא נעסוק כאן במהותה של עמידה זו אלא נסתפק בשאלה אחת: מדוע לא הפכה קבוצת ה"צנרשאפט מקבוצה, שעיקר פעילותה היה בתחום העמידה היהודית, לקבוצה שפעלה גם בזירת ההתנגדות? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שפעילותה נשאה תמיד אופי של "שמירה על הקיים" ולא התפתחה לכיוונים פעילים יותר? בכל אחד מהמחנות בהם שהתה הקבוצה, פעלו קבוצות מחתרת. לעתים היו אלה תאי מחתרת קומוניסטיים, לעתים המחתרת החלוצית, לעתים סתם קבוצות שביצעו במאורגן מעשי סבוטאז',דוגמת קבוצות ב"קומנדו קנדה". בדומה לקבוצות אלו, היו חברות ה"צנרשאפט" צעירות ובריאות יחסית, ללא כל מחויבות להורים זקנים או לילדים קטנים. התנאים הפיסיים בהם פעלו לא היו שונים בהרבה מאלה של הקבוצות שהחליטו לבצע פעולות התנגדות. לבסוף, בדומה לקבוצות ההתנגדות שקמו מתוך הכרה, גם לבנות ה"צנרשאפט" היה גורם אידיאולוגי מלבד – הגורם הדתי. אך כאן טמון שורש ההבדל בינן לבין הקבוצות הפעילות, שאותן הזכרנו. הזיקה האידיאולוגית, שהנחתה את הבנות, הייתה אידיאולוגיה דתית, א-פוליטית במהותה, ועידוד האקטיביזם בתחומים שאינם קשורים ישירות לעניינים דתיים לא תמיד היה אחד ממאפייניה.56 אידיאולוגיה זו בהחלט עודדה כל פעולה, שיכלה להציל חיי אדם – פעולה, הנגזרת מהצווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אולם ללא סמכות רבנית מקומית, שיכלה לעודד פעילות הכלה ומרד (כפי שהיה בראדז'ין, בוורשה ובמקומות אחרים) לא תמכו החברות בכל פעולה שיכלה לסכן את חייהן. זאת ועוד – היחס למרד בעולם החרדי הינו סוגייה מורכבת ורבת פנים. יש, שראו במרד "קידוש השם", ויש שראו בו פעולה, שאף החישה את ההשמדה. כך קרה, שחוגים חרדים מסוימים בעולם החופשי פסלו את פועלם של מורדי הגיטאות, בעת ששיבחו את גבורתן הדתית של 93 בנות מ"בית יעקב" שבחרו בהתאבדות קולקטיבית במקום להימסר לזנות.57 מכאן גם ברור, מדוע לא ניתן היה, לצפות מקבוצה שהתחנכה על ברכי אידיאולוגיה שלא פיארה את הגבורה הפיסית וששהתה במחנה ללא נגישות לכל סמכות הלכתית שתעודד מרידה, לההפך פתאום לקבוצת מחתרת. ללא סמכות זו אין לצפות מהבנות ליטול יזמה בנושא כה מסוכן ושנוי במחלוקת. ניתן, אם כן, לומר, כי הגורם הדומיננטי שעיצב את מהותה של קבוצת ה"צנרשאפט" היה הגורם הדתי. במילים אחרות, "גירסט דינקותא [של החינוך בבית יעקב] לא נשכחא", גם בתוככי פלשוב, אושוויץ וברגן-בלזן.

סוף דבר

קורות קבוצת ה"צנרשאפט" הוא סיפור דינמיקה קבוצתית מוצלחת בשעת משבר. התקיימו בה כל התנאים, הדרושים לקיום קבוצת סיוע בשעת מצוקה. הראשון שבהם הוא המטרה האופרטיבית. מטרתה של הקבוצה הייתה אחת – הישרדות תוך שמירה על צלם אנוש. לא הייתה כל התנגשות בין מטרתן של קבוצות המשנה לבין מטרת הקבוצה הגדולה. גם לא התנהלו ויכוחים סביב השאלה, כיצד להגשים מטרה זו, ויכוחים שהיו יכולים לזרוע פירוד בקרב החברות.58 ההסכמה הכללית בנוגע למטרה הייתה סימפטומטית גם לתנאי השני, האינסטרומנטלי – דרך תפעולה של הקבוצה. מדובר בקבוצה בעלת מידה גדולה של ליכוד פנימי, מורל גבוה והנהגה ברורה – שלושה תנאים, המשפיעים על התפקוד הקבוצתי.59 בדומה להגדרה הסוציולוגית של ליכוד קבוצתי, גם כאן, כל חברות הקבוצה היו מוכנות ליטול אחריות על גורל הקבוצה כולה.60 התנאי השלישי הוא תנאי אינטגרטיבי – דפוסי האינטראקציה הפנים-קבוצתית. היחסים בתוך הקבוצה אפשרו הן את תפעולה התקין כיחידה מגובשת והן את הגשמת המטרה. הדבר היה קשור במבנה הקבוצה הגדולה – העובדה, שהיא הורכבה ממספר קבוצות משנה, המבוססות על מכנה משותף משפחתי, חברתי או גיאוגרפי; ביטול קשרים פרטיקולריסטיים קודמים למען טובת הכלל; קיומה של היררכיה משפחתית ובעיקר החלוקה לתומכים ולנתמכים. כך באו כישוריה המיוחדים של כל חברה וחברה לידי ביטוי; כך נמנעו גם חיכוכים אפשריים בין המנהיגות – חיכוכים, שהורגשו רק לאחר תום המלחמה עם ירידת רמת המתח. התנאי הרביעי הוא מערכת הערכים הכללית והספציפית של הקבוצה. הכוונה לערכים דתיים ומוסריים, כגון גמילות חסדים, סיוע לזולת והניסיון להמשיך בפעולות חינוך ודת גם בתנאי מצוקה קשים. ערכים אלה יצקו את הבסיס לאווירת הסולידריות הקבוצתית ואפשרו את פעולתה התקינה של הקבוצה, אף ברגעים של משבר חריף. ארבעה תנאים אלה יצרו גם את דפוסי ההנהגה של הקבוצה, שהתבטאו בשיתוף ובהתחלקות ושמנעו יצירת מערכת היררכית נוקשה, שהייתה מאיימת על תפקודה התקין של קבוצה לעזרה הדדית.

בנות ה"צנרשאפט" נשארו יחד גם לאחר שפונו ממחנה אושוויץ בינואר 1945 ב"צעדת המוות". קבוצתן הגיעה לברגן בלזן, וממחנה זה השתחררו באפריל 1945. מיד לאחר השחרור נפטרה אחת החברות – אסתר קופפרברג – מטיפוס, ותוך זמן קצר התפזרה הקבוצה וכל אחת הלכה לדרכה.

ומה אירע לשלוש מנהיגות ה"צנרשאפט"?מרבית התכונות, שהזכרנו, המשיכו לאפיין אותן גם לאחר המלחמה. שלוש המנהיגות נטלו חלק בשיקום תנועת "בית יעקב" בקרב שארית הפליטה. רבקה הורוביץ התמסרה לארגון התנועה והקימה עשרות בתי ספר מטעמה במחנות העקורים בגרמניה. לאחר שנישאה ועברה לגור באנטוורפן, היא המשיכה לשמש "דוברת" בלתי רשמית של התנועה במשך שנים רבות. רבקה אנגלרד הייתה ממקימי קיבוץ "חפץ חיים" האגודאי, ליד מחנה העקורים ציילסהיים (Zeilsheim) בסתיו 1945. לאחר עלייתה ארצה היא ניהלה "בית חלוצות" מטעם אגודת ישראל ברמת-גן, ולאחר נישואיה שימשה מנהלת הפנימייה בסמינר "בית יעקב" של הרב וולף בבני-ברק. מסתיו 1945 ועד לעלייתה ארצה בשנת 1947, ניהלה רחל שנצר בית יתומים אגודאי באולם (Ulm) שבגרמניה. לאחר נישואיה, היא התמסרה לביתה ולגידול ילדיה, אך שמרה על קשר עם כל נשות ה"צנרשאפט". בסתיו 1992 היא נפטרה בבני-ברק.

הערות שוליים:

* מאמר זה נכתב כחלק מפרויקט על נשים בשואה שנערך במסגרת המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן.

  1. ראיון המחברת עם רחל שנצר-טלר, תל-אביב, 11 בינואר 1987.
  2. Jacob J. Schacter, Reverence, Righteousness and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung, New York 1992;
    ראיון המחברת עם הרב ד"ר ליאו יונג, ניו יורק, 23 באוגוסט 1982.
  3. Pearl Benisch, To Vanquish the Dragon, Jerusalem and New York 1991, pp. 14-15. להלן: ביניש.
  4. ראיון המחברת עם רבקה אנגלרד-הופמן, בני ברק, 20 בנובמבר 1986.
  5. ביניש, עמ' 60.
  6. יצחק ארד, מבצע ריינהרד, תל-אביב 1986, עמ' 102-94.
  7. ראיון המחברת עם רבקה אנגלרד-הופמן, בני ברק, 20 בנובמבר 1986.
  8. שם, שם.
  9. ראיון המחברת עם שרה בלאוגרונד-פפר, פתח תקוה, 3 בנובמבר 1988.
  10. ראיון המחברת עם רחל שנצר-טלר, תל-אביב, 11 בינואר 1987.
  11. יעקב שטנדיג, פלאשוב, תל-אביב 1970:
    Malvina Graf, The Krakow Ghetto and the Plaszow Camp Remembered
    Talahassee, Fl. 1989. Thomas Keneally, Schindler's Ark, London 1982;
    להלן: גרף; Bertha Ferderber-Salz, And the Sun Kept Shining…, New York 1980;
    ראיון המחברת עם איגנאץ תידור, תושב קרקוב שהיה בין מקימי המחנה, גבעתיים, 10 ביוני 1990, פירוט תולדות המחנה ומבנהו מופיע אצל Gudrun Schwarz, Die nationalsozialistischen Lager, Frankfurt / New להלן: שוורץ.
    על הוויכוח בין אלה שצידדו בשימור כוח העבודה היהודי ובין האחרים שדרשו ביצוע מדוקדק ומהיר של "הפתרון הסופי" ראה אצל לני יחיל, השואה, ירושלים 1987, עמ' 518
  12. על רשת המחנות שהוקמה בגליציה ועל הקשרים עם מחנה פלשוב ראה, שוורץ, עמ' 171-170; ראיון המחברת עם לובה אנגלרד-לינדנבאום, בני ברק, 15 בפברואר 1987
  13. ספר היובל ה-25 של בית הספר התיכון והסמינר בית יעקב, תל-אביב תשכ"א
  14. עד שנת 1944 המשיכו כמחצית מבין 10,000 תושבי המחנה לעבוד במפעלי-חוץ, כגון בית החרושת "אמליה" של התעשיין אוסקר שינדלר ומתפרת "מודריץ". בשנת 1944 נסגר המחנה, וחלק מהמפעלים, ביניהם המתפרה, הועברו לתוכו. ראה אצל שטנדיג, עמ' 32-24 וכן ב:Thomas Keneally, Schindler's Ark, London 1982, pp. 246-247
    להלן: שינדלר.
  15. ביניש, עמ' 285-283; ראיון המחברת עם רחל שנצר-טלר, תל-אביב, 11 בינואר 1987; על האקציה ראה גם גרף, עמ' 105.
  16. Judith Tydor Baumel, "Social Interaction Among Jewish Women in Crisis: A Case Study", Gender and History, 7:1 (1955) pp. 64-84;
    Judith Tydor Baumel, "Die 'Zehnerschaft' als Beispiel fuer weibliche
    Selbsthilfe unter dem NS-Regime". Tel Aviver Jahrbuch fuer Deutsche Geschichte: Neuere Frauengeschichte (1992). pp. 271-288.
  17. מחנה פלשוב הוקם בפרבר של קרקוב באוקטובר 1942 והחל לפעול באופן רשמי ב- 13 במרץ 1943, מועד חיסולו של גיטו קרקוב. ברצוני להודות לשלמי ברמור, שסיפק לי חומר רב על תולדות המחנה. חומר נוסף נלקח מספרם של שטנדיג וגרף. מידע על הקמתו ופעילותו של המחנה נמסר לי בראיון עם אחד האסירים הראשונים מקרקוב, שבנה את המחנה. ראיון עם איגנץ תידור, גבעתיים, 10 ביוני 1990.
  18. התיאוריה של ובר מתומצתת אצל:
    Arnold S. Tannenbaum, "Leadership: Sociological Aspects". David L. Sills (ed.), The International Encyclopedia of Social Sciences, vol. 9, New York 1968, p. 104.
  19. Eric Berne. The Structure and Dynamics of Organizations and Groups, New York 1974, p. 143.
  20. Cecil A. Gibb, "Leadership", David L. Sills (ed.). The International Encyclopedia of Social Sciences, vol. 9, New York 1968, p. 98.
  21. קיים עדיין ויכוח בין הסוציולוגים, אם ניתן בכלל לאתר תכונות כאלו. ברם, התייחסנו כאן לסוציולוגים, המתייחסים לאתגר זה בחיוב. דעה אחרת מופיעה, לדוגמא, בספרם של ניפייר וגרשנפלד העוסק בחוויה הקבוצתית:
    Rodney W. Napier & Gershenfeld, Groups: Theory and Experience.
    להלן: קבוצות.
  22. קבוצות, עמ' 233.
  23. Larry Barker et al. Groups in Process: An introduction to Small Group Communication, Englewood Cliffs, N. Y. 1983, pp. 63-64.
  24. מכתבה של רבקה הורוביץ-פינקוסביץ' למחברת, אנטוורפן, 3 בינואר 1988; ראיון המחברת עם שרה שלכט-לוסטיגר, רמת-גן, 19 בפברואר 1989.
  25. ראיון המחברת עם חוה לנדאו-דרנגר, בני ברק, 12 ביולי 1988.
  26. ראיון המחברת עם רחל שנצר-טלר, תל-אביב, 11 בינואר 1987.
  27. Gary N. Powell, Women and Men in Management, Newbury Park 1988, pp. 56-58.
  28. Herve Carrier, The Sociology of Relligious Belonging, New York 1963, p. 170.
  29. שינדלר, עמ' 247-246.
  30. ראיון טלפוני של המחברת עם רחל שנצר-טלר, 31 באוקטובר 1988.
  31. לפי עדות אחת, חלק מעובדי המטבח היו יהודים שומרי מצוות, ואלה הפרידו דודים אחדים באופן בלתי רשמי, והשתדלו לבשל בהם מזון כשר בלבד. בעניין המטבח והמאפייה, ראה הערה 22 לעיל ושטנדיג, עמ' 32-24.
  32. ראיון טלפוני של המחברת עם רחל שנצר-טלר, 31 באוקטובר 1988.
  33. ראיון טלפוני של המחברת עם רחל שנצר-טלר, 31 באוקטובר 1988.
  34. ראיון המחברת עם שרה בלאופונקט-פפר, פתח-תקוה, 31 באוקטובר 1988; ראיון המחברת עם שרה שלכט-לוסטיגר, רמת-גן, 19 בפברואר 1989.
  35. Curt Bondy, "Problems of internment Camps". Clinical Supplement to the Journal of Abnormal and Social Psychology, 38 (April 1943), p. 458.
    להלן: בונדי.
  36. Gitta Sereny, Into that Darkness, London 1983, p. 181.
  37. להלן: שלי. Lore Shelley, Secretaries of Death, New York 1986, p. 176
  38. ראיון המחברת עם יחזקאל תידור, רמת-גן, 4 ביוני 1983. יהודית תידור באומל (עורכת), קולות מקומנדו קנדה, ירושלים, הוצאת מכללת אמונה, 1989 (להלן: קולות מקומנדו קנדה).
  39. בין הזיכרונות של נשים (לפי סדר כרונולוגי): רחל אוירבך, בחוצות ורשה 1945-1939, תל-אביב תשי"ד; בתיה ברמן-טמקין, יומן במחתרת, תל-אביב תשט"ז; חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת, מרחביה 1965; הלנה שרשבסקה, הפרק האחרון: זכרונות מגיטו וארשה, תל-אביב תשכ"ט; הלנה שרשבסקה, בין הצלב והמזוזה, מרחביה תשכ"ט; פרידקה מזיה, רעים בסער, ירושלים 1964;
    Grete Salus, Eine Frau erzaehlt, Bonn 1958; Marga Minco, Bitter Herbs, A little Chronicle, New York 1960; Gemma LaGuardia Gluck, My Story, New York 1961; Reska Weiss, Journey Through Hell, London 1961; Halina Birnbaum, Nadzieja umiera ostatnia, Warsaw 1967; Elisabeth Singer, Children of the Apocalypse, London, 1967; Judith Strick Dribben. A Grill Called Judith Strick, New York 1970; Donia Rosen. The Forest, My Friend, New York 1971; Vlqdka Meed, On Both Sides of the Wall: Memoirs from the Warsaw Ghetto, New York 1972; Eva Heyman. The Diary of Eva Heyman, Jerusalem 1974; Corrie Ten Boom. The Hiding Place, New York 1975; Byrna Bar Oni, The Vapor, Chicago 1976; Fania Fenelon, Playing for Time, New York 1977; Ilse Koehn, Mischling, Second Degree; My Childhood in Nazi Germany, New York 1977; Isabella Leithner, Fragment of Isabella, New York 1978; Charlotte Delbo, None of Us Will Return: Auschwitz and After. Boston 1978; Leesha Rose, The Tulips are Red, New York 1979: Johanna Reiss, The Upstairs Room, New York 1979; Liliana Zuker-Bujanowsky. Liliana's Journal, New York 1980; Bertha Ferderber-Salz, And the Sun Kept Shining, New York 1980; Livia E. Jackson, Elli, Coming of Age in the Holocaust, New York 1980; Georgia M. Gabor, My Destiny: Survivor Of the Holocaust, Arcadia, Cal. 1981, Frida Michelson, I Survived Rumbuli, New York 1981; Aranka Siegel, Upon the Head of a Goat: A Childhood in Hungary, New York 1981; Gerda S. Haas, These I Do Remember: Fragements From the Holocaust, Salt Lake City, Utah 1982; Kitty Hart, Return to Auschwitz, New York 1982; Agnes Sassoon, Agnes, How My Spirit Survived. Edgeware, 1982; Judith Kerr, When Hitler Stole Pink Rabbit, London 1983; Nechama Tec, Dry Tears: The Story of a Lost Childhood, New York; Aranka Siegak. Grace in the Wilderness, New York 1985; Clara Aascher-Pinkhof, Star Children, Detroit 1986; Inge Auerbacher, I Am A Star: Chilf of the Holocaust, New York 1986; 1986 Alicia; Froda Schepw Weinstein A Hidden Childhood, New York; Appleman Jurman, My Story, New York 1990.
    צילה רוזנברג-עמית, לא לאבד צלם, תל-אביב 1990; בלה יערי-חזן, שמי ברוניסלאבה, תל-אביב 191; לילי תאו, נשארתי עצמי; סיפורה של נערה מלבוב, תל-אביב 1991.
  40. ראה אצל: שלי.
  41. קולות מקומנדו קנדה.
  42. לוחמת נשים: סיפורן של מחנה נשים א.א.ג. בגרמניה, תל-אביב 1979.
  43. נחקר כעת בפרויקט של עזרה הדדית בקרב נשים בשואה, שנערך מטעם המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן.
  44. יחיאל גרנט שטיין, הגבורה האחרת, ירושלים 1988; פוריה רוטשילד סוקל, כתמים כהים בשלג, ירושלים ללא תאריך.
  45. ראיון המחברת עם יחזקאל תידור, ירושלים, 30 במארס 1983.
  46. בונדי, עמ' 458.
  47. גרנטשטיין, עמ' 121-101.
  48. מי היה מאמין, נצר סירני 1985.
  49. Terrence Des Pres. The Survivor, New York 1976, p. 97
  50. שם, עמ' 121.
  51. Joan Ringelheim, "Women and the Holocaust: A Reconsideration of Research", Signs, 10 (1985), pp. 740-743.
  52. קולות מקומנדו קנדה, עמ' 47.
  53. ראה אצל דה-פרה ורינגלההיים, כן נעשה ניסיון לערוך השוואה בין קבוצת ה"צנרשאפט" לבין קבוצה דומה לסיוע הדדי בין בחורים דתיים צעירים שנוצרה בשנת 1940 במחנה בוכנוולד שבגרמניה. ראיון עם יחזקאל תידור, רמת-גן 4 ביוני 1983.
  54. סנהדרין ל"ז, א'.
  55. ראיון המחברת עם חוה לנדאו-דרנגר, בני-ברק, 12 ביולי 1988; ראיון המחברת עם פצ'קה מנדלקרן-בניש, בני-ברק, 3 באוקטובר 1988; ראיון המחברת עם הרבנית רבקה אנגלרד-הופמן, בני-ברק, 20 בנובמבר 1986.
  56. ראה מאמרי: "התגובה למרד בעולם החרדי", דפים לחקר תקופת השואה, 12 (תשנ"ה), עמ' 308-289.
  57. דיון מעמיק יותר ביחסם של חוגים חרדיים לפעולות מחתרת מופיע בספרה של הילדה שצברגר, מרי ומסורת בארץ ישראל בתקופת המנדט, רמת-גן 1985, עמ' 84-70. על הסיפור התשעים ושלוש ראה:
    J. T. Baumel and J. J. Schacter, "The Ninety-Three Bais Yaakov Girls of Cracow: History or Typology", in J. J. Schacter (ed.), Reverence Righteousness and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung, New York 1992; pp. 93-130.
  58. D. Cartwright and A. Zander (eds.), Group Dynamics: Research and Theory, 2nd ed., Evanston, III, and Elmsford, N.Y. 1960, p. 88.
    להלן: דינמיקה, ספר זה הינו ספר יסוד בתחום, ורבים מהמחקרים המאוחרים בנושא זה מצטטים אותו, ועל כן ראינו לנכון להביא אותו כאן, ראה גם:
    Alice H. Eagly and Maureen Crowley, "Gender and Helping Behavior: A Meta-Analytic Review of the Social Psycological Literature". Psycological Bulletin, (1986), vol. 100, no. 3, pp. 283-308.
  59. דינמיקה, עמ' 487.
  60. דינמיקה, עמ' 70.
ביבליוגרפיה:
כותר: רוחקה ושתי הרבקות: מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב
מחברת: תידור, יהודית באומל
שם  הספר: גוף שלישי יחיד : ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה
עורכי הספר: רונן, אביהו; כוכבי, יהויקים
תאריך: 1995
בעלי זכויות : יד יערי
הוצאה לאור: בית לוחמי הגיטאות; יד יערי; מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
הערות: 1. 2 כרכים.
הערות לפריט זה: 1. כרך ב'.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית