דמותו המאיימת של הנחש ממלאת תפקיד חשוב בכמה מסיפורי התורה. הופעותיו המרשימות ביותר - מלבד זו שבגן העדן - קשורות דווקא למשה. לראשונה מופיע הנחש על בימת ההסטוריה ממש עם ראשיתה, כמפתה של חווה, העוזר לאדם לקנות את הדעת במחיר איבוד חיי הנצח שלו. מאז קיבל הנחש את דמותו הייצוגית של הרוע העולמי במסורת היהודית, ובמידה גדולה יותר, במסורות המערביות המושפעות ממנה.
בכל המפגשים של משה עם הנחש מוכיח משה את שליטתו בחיה המאיימת ומבהיר את עליונותו על הנחשיות, את בשורת תיקון הרוע שהוא מביא לעולם. לראשונה, נפגש משה ביחידות עם הנחש בעת מינויו לשליח האל במעמד הסנה (שמות ד א-ו). כאשר תוהה משה האם יאמינו לו בני ישראל, מעניק לו ה' את אות המטה הנהפך לנחש. אחיזתו של משה בזנב הנחש מסמלת את כוחו ושליטתו על כוחות הרוע ואות לשליחותו הא-לוהית.
 |
מול נחשי מצרים |
במפגש הראשון עם פרעה הופך מטהו של משה לנחש ובולע את מטותיהם של חרטומי מצרים (שמות ז ח-יב). הפגנת הכוח הזו מקבלת משמעות מיוחדת לאור הידוע לנו על מקומו של סמל הנחש בתרבות המצרית. רוב הפרעונים ענדו לראשם מעין כתר שבמרכזו ראש של נחש הקוברה (uraeus), סמל לעוצמת שלטונם. בציורי מצרים מוצג השליט כאוחז מטה - שפעמים רבות צורת נחש לו - כאות לכך שהוא מהווה את גילומם של הכוחות האלוהיים עלי אדמות. נצחונו של מטה משה על מטות מצרים מעידה על גדולתו של א-לוהי ישראל ועל תוקפה של הבטחתו לשחרר את בניו מעולו של התנין הגדול, המתהדר בכוחו האלוהי.
שליטתו של משה בנחשיות מגיעה לשיאה בפרשתנו, כאשר מדבר העם סרה במשה ובה' משלח בהם ה' את הנחשים השרפים, הזורעים מוות רב בשורות העם. כאשר מכיר העם בחטאו, מצווה ה' את משה לעשות שרף ולשאת אותו על נס. משה יוצר את נחש הנחושת וכל המביט בו ניצל מן הנחשים הזוחלים על הקרקע.
|
הפסל שהותר |
פרשה משונה זו גרמה לחז"ל להרים יותר מגבה אחת. השימוש באלמנט בוטה כמו פסל הנחש מזכיר בצורה בולטת מדי סוגים דומים של עבודה זרה: דמות נחש כרוכה על מקל הוערצה ונעבדה ברבות מתרבויות המזרח הקדום. בנוסף לכך, יש כאן דמיון גדול מדי לפולחן עגל הזהב, דמות חיה מתכתית שגרמה לפורענות מרובה. כיצד, אם-כן, מצווה מי שאסר על עשיית פסל ותמונה על יצירת דמות השרף וכיצד מרפאה זו את העם?
המפתח נמצא בתשובתם של חז"ל: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים" (משנה ראש השנה ג ח). דווקא הקיצוניות שביצירת דמות הנחש מבהירה את ההבדל המהותי בין פולחן האלילים לעבודת האל. מה שהופך דבר מה לעבודה זרה הוא אופן ההתייחסות של האדם כלפיו ואינו תלוי במדדים פיזיים-חיצוניים. ברצות ה' ימית הנחש, וברצותו - יציל ממות; בציוויו יאסר הפסל, ובציוויו יוּתר.
