עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
סגולה


תקציר
דמותו של הרב יוסף חיים המכונה בן איש חי וההערצה שרחשו לו יהודי בגדאד. הרב יוסף חיים התפרסם בדרשותיו על פרשת השבוע ששילבו דברי הלכה והותאמו לקהל השומעים. פסיקותיו מתחשבות במנהג המקום ומושפעות מעולמו הקבלי.



מלך ביופיו
מחבר: עמרי שאשא


על פרשת דרכים בבגדד של המאה ה- 19 ניצבה דמותו המרשימה ויפת התואר של הרב יוסף חיים כמופת לשילוב של חכם תורה והלכה, מקובל, דרשן תאטרלי ומשכיל הפתוח לרוחות חדשות. סיפורו של ה'בן איש חי', מנהיג נערץ, שנגלה לרב עובדיה יוסף בחלומו ושהמקובל יצחק כדורי עוד זכה לשמוע תורה מפיו

את הסיפור על הרב יוסף חיים, ה'בן איש חי' מבגדד (1909-1834), אפשר להתחיל דווקא מהסוף, מחלום שחלם הרב עובדיה יוסף לפני שנים מספר. בהקדמה לספרו 'טהרת הבית' (חלק שני) הרב עובדיה מספר שבעבר עלתה בלבו מחשבה למעט את דרשותיו הציבוריות כדי להתמסר לעריכת חיבוריו והוצאתם לאור:

והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל ... אשר בא לבקר בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספרייה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבוריי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר: "טוב מאוד". ושאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר הייתה באמנה אתי. עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה' ... אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבוריי להוציאם לאור; שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות: טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה ... ואיקץ והנה חלום.

הרב יוסף חיים היה גדול רבני ארצות המזרח במאות השנים האחרונות ודמות נערצת על אנשים בעולם היהודי כולו, אז והיום. הוא נתפס כדמות מכוננת עבור יהודים רבים, ואישיותו וכתביו מסמלים את גדולתה של יהדות בבל על פניה ועל גילוייה השונים.

ואכן, כפי שמשתקף כבר בחלום קצר זה, סודו של הבן איש חי, כפי שהוא נקרא בפי כל, הוא ריבוי הפנים. דבריו לרב עובדיה בחלומו, לפיהם עליו להמשיך להופיע ברבים לצד עריכה והוצאה לאור של כתביו, הם תמצית מדויקת של אחד מהשילובים שהיו ברב יוסף חיים עצמו: כתיבת כמות עצומה של חיבורים - מחיבורים הלכתיים דרך ספרי פרשנות וספרי קבלה מעמיקים, ועד לכתיבת פיוטים - לצד יכולות וירטואוזיות של דרשנות באוזני קהילתו, שלוש שעות תמימות מדי שבת, במשך חמישים שנה.

בכל אחד מהתחומים הללו בולטת רבגוניותו של הרב יוסף חיים, שפנה בכתביו ובדרשותיו לקהלים שונים לגמרי: תלמידי חכמים גדולים, פשוטי העם, נשים, גברים, צעירים וגם ילדים, ולצד התעמקותו בעולם התורה והקבלה הייתה אוזנו קרויה למתרחש בעולם, ולרוחות ההשכלה והמחקר שהגיעו בתקופתו לבגדד. כל אלה, לצד דמותו שהיו בה עוצמה פנימית ואצילות ושהפגינה חום אנושי וקרבה נפשית לתלמידיו, למוריו ולשומעיו (והקורא הקשוב יבחין שגם שני הצדדים הללו רמוזים בחלומו של הרב עובדיה), עשו אותו אהוב ומקובל על כל בני דורו ועל הבאים אחריהם.

מבט כללי על המתרחש בעיראק ובקהילות יהודי בבל באמצע המאה ה- 19 עשוי לעזור לנו להבין את דמותו של הבן איש חי, ואת התפקיד המשמעותי שמילאה בתפר ההיסטורי שבה פעלה.

תור הזהב של הבגדדים

במאה ה- 19 הייתה עיראק מחוז הכפוף לאימפריה העות'מאנית, שעברה באותה תקופה תהליכים של התפתחות ושינוי. קהילת יהודי בגדד הפכה באותה עת לקהילה גדולה מאוד, בעיקר בשל גלי הגירה גדולים אליה, והיא השתנתה בהתאם לסביבה הכללית: היהודים השתלבו בענפי המסחר השונים; הקהילה התפתחה מבחינה כלכלית ודמוגרפית; ובעקבות שיפור תנאי היהודים על ידי האימפריה העות'מאנית נפתחה עבור היהודים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה הממשלתית. מצבם הכלכלי של יהודי בבל באותה תקופה היה אף הוא טוב יחסית.

עדות אחת לגודלה ולפארה של הקהילה הבגדדית, שהייתה בעלת תודעת עבר רחוק שנעוץ עמוק בימי התנאים והאמוראים, היא שליחת זרועותיה אל המזרח הרחוק, שם הקימו יהודים בבלים מעין קהילות-בת שהיו קשורות באופן הדוק למוצאן וכפופות להוראות רבני בבל. למרות התפתחויות אלה שמרה הקהילה על אופיה המסורתי ועל מבניה המוכרים והידועים. היהודים שימרו את מסורת אבותיהם, מרכז הקהילה היה בית הכנסת, והסמכות העליונה הייתה הרב.

מצבו של החינוך בקהילות בבל הגדולות הוא שיקוף מצוין לצומת שבו הן עמדו באותה עת: החינוך הדתי המובהק נשמר, ובכל זאת ה'חדר' המסורתי שינה את פניו, בין השאר בשל חדירתה האיטית של המודרנה: בחלק מבתי הספר ותלמודי התורה החדשים למדו גם חשבון ושפות זרות כמו אנגלית, צרפתית ותורכית, כדי להקל על התלמידים להשתלב בעולם העבודה והמסחר. באותה תקופה צצו גם בתי הספר של חברת כי"ח, אך בניגוד למה שמוכר ממקומות אחרים, בבגדד הדבר לא חולל התנגשות חזיתית. המסורת הבבלית חיה באותו שלב בשלום עם העולם המודרני על החילון שבו.

הדמות הרבנית הבולטת באותה תקופה, שמסמלת באישיותה את השינויים שחלו בקהילת יהודי בגדד, היא דמותו של הרב עבדאללה סומך, רבו של הרב יוסף חיים. מתוך פסקיו מצטייר הרב סומך כאדם שפתוח לחידושים הטכנולוגיים והתרבותיים שהתגלגלו לפתחו מתוך המפגש עם העולם המערבי והמודרני. כפי שהראה החוקר פרופ' צבי זוהר, הרב סומך לא חשש להתייחס בחיוב למנהגים חדשים שהגיעו מן המערב, ואף לאשר אותם מבחינה ההלכתית.

בשל חיסרון יחסי במנהיגים וברבנים בעלי שיעור קומה בקרב יהדות בבל של אותה התקופה, הקים הרב סומך בית מדרש מתקדם שממנו קיווה להעמיד דור של רבנים תלמידי חכמים שינהיגו את קהילות יהודי בבל. תכניתו אכן הצליחה, ותלמידיו, ובראשם הרב יוסף חיים, הם שהנהיגו את דור ההמשך של הקהילות והתמודדו עם המשך מגמת המודרניזציה של יהודי בבל, שעם חלוף הזמן סתרה יותר ויותר את אורח החיים המסורתי.

עלה מן הבור

כמו יוסף המקראי, גם סיפורו האישי של הרב יוסף חיים מתחיל בבור. כשהיה בן שבע שיחק יוסף בחצר הבית יחד עם אחותו, ובמהלך המשחק נפל לבור עמוק; האגדה מספרת שליוסף הצעיר נשקפה סכנה ממשית, וכאשר העלוהו מן הבור וטיפלו בו עד שיצא מכלל סכנה, נדר הילד להקדיש את חייו ללימוד התורה ולהפצתה. ואמנם, נראה שכבר מגיל צעיר החלה מפציעה אישיותו החד פעמית של הרב יוסף חיים.

עיסוקו בתורה החל במסגרת משפחתית, עם דודו, ובגיל 14 עבר ללמוד בישיבה של הרב עבדאללה סומך והפך לתלמידו המוביל והמובהק. עם זאת, לאחר כמה שנים בישיבה החליט לפרוש ממנה וללמוד לבד בעליית חדרו. בשנים אלה נישא הרב יוסף חיים לאשתו רחל, שעליה אין אנו יודעים פרטים רבים. במהלך חייהם נולדו להם שני ילדים - בן ובת.

התורה והרבנות היו חלק בלתי נפרד מזהותו המשפחתית של הרב יוסף חיים: סבו, הרב משה חיים, היה הרב הראשי של בגדד; ואביו, הרב אליהו חיים, היה דרשן מוכר ומוערך שהעביר שיעורים בבתי הכנסת בבגדד.

הרב יוסף חיים נולד בכ"ז באב תקצ"ד (1834). חשיפתו הציבורית הראשונה התרחשה בנסיבות טרגיות, כאשר אביו נפטר בטרם עת בז' באלול תרי"ט, כשהרב יוסף היה בן 25. כמנהג הקהילה, במהלך ה'שבעה' הספידו שבעה מספידים שונים את הרב אליהו באחד מבתי הכנסת של העיר. ביום השביעי עלה הרב יוסף להספיד את אביו, ואז נגלו בפעם הראשונה לציבור אישיותו המיוחדת ויכולותיו המפעימות כדרשן. מסופר שבו ביום קיבל עליו הקהל את הרב יוסף חיים כמחליפו של אביו, ומאז החל להעביר את השיעורים המרכזיים בבתי הכנסת מדי שבת. הוא עשה זאת במשך חמישים שנים תמימות, עד לפטירתו בי"ג באלול תרס"ט.

שני בתי כנסת מפורסמים היו בבגדד באותה עת: 'בית הכנסת הקטן' (צלאת אל זע'ירי), שלמרות שמו הכיל מאות מקומות ישיבה, ו'בית הכנסת הגדול' (צלאת אל כבירי), שבו היה מקום לאלפי מתפללים. פועלו של הרב יוסף חיים בתחילת דרכו התרכז בעיקר בשיעוריו היומיים בבית הכנסת הקטן ובדרשותיו שם מדי שבת. כל יום לאחר התפילה העביר שיעור בהלכה שהתמקד בטור ובשולחן ערוך, ושיעור נוסף באגדות התלמוד. שיעוריו באגדה הם הבסיס לספרי פירושיו על אגדות חז"ל: 'בניהו' ו'בן יהוידע'.

בקיבוץ קהל רב

את גדולתו רכש הרב יוסף חיים בדרשותיו השבועיות שנערכו כל שבת אחרי הצהריים, לפני סעודה שלישית. במעמד מיוחד זה ארכה הדרשה כשלוש שעות, שבהן היה הרב דורש פסוקים מפרשת השבוע, שבאמצעותם לימד דברי הלכה. בדרשה היו שזורים באמנות פרשנות על הפרשה, סוגיות הלכתיות, ענייני קבלה, אגדות ומשלים.

דרשות אלה, שנאמרו בערבית-יהודית, תורגמו על ידו לעברית ופורסמו בספריו השונים, שהידוע שבהם הוא ספר ההלכות 'בן איש חי', שהפך לכינויו של הרב יוסף חיים בפי כל. לדרשות הגיעו גברים, נשים וילדים, שהיו יושבים מרותקים במשך שלוש השעות שבהן דיבר.

במשך חמישים שנות פועלו דרש הרב יוסף חיים בבית הכנסת הגדול ארבע פעמים בשנה - בשבת שובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת שלפני חג השבועות. בשבתות אלה נסגרו בית הכנסת האחרים בעיר, וציבור של אלפי אנשים התכנס לשמוע את דרשותיו "בקיבוץ קהל רב ברוב עם הדרת מלך", כפי שכתב בהקדמה לספר 'בן איש חיל' שבו קובצו דרשות אלה.

דרשותיו של הרב יוסף חיים השאירו רושם עמוק על שומעיהן והפכו לאחד מסימני ההיכר שלו. מעט מאופיין המיוחד של הדרשות ניתן לחוש היום בקריאה בספרים שבהם קובצו, שמשקפים כשרון דרשני ועיוני יוצא דופן, אולם אין ספק שאת החוויה המקורית של נוכחות בדרשה החיה איננו יכולים לשחזר.

עדויות רבות מספרות על כשרונו הרטורי והתאטרלי של הבן איש חי, על רהיטותו ועל קולו הנעים. הרב יוסף חיים דיבר ברגש, מתוך קשר נפשי לדברים שאמר, וניווט את רגשות הקהל שמולו ביד אמן. מצד אחד היו הדרשות נוקבות ובעלות עוצמה. הרב יצחק כדורי, שכילד בבגדד עוד הספיק לשמוע את הרב יוסף חיים הזקן דורש, אמר שבעת הדרשה היו פניו של הרב "מאירות כמו גלגל אש", ועוררו יראה. אך מצד שני היו בדרשות גם רכות ופנייה אישית ומרגשת לכל אחד מהשומעים.

מסופר שבדרשותיו למגילת אסתר בשבת זכור נהג להצחיק את הקהל בתארו את יחסי המן ומרדכי באמצעות תנועות גוף תאטרליות. כדרשן מנוסה, לא הצטרף הרב יוסף חיים לגעיות הצחוק של קהלו, אלא חייך במתינות והמשיך הלאה בדרשתו.

אחד הדברים שהרשימו את קהל שומעיו של הבן איש חי היה דמותו האצילית. הוא היה גבה קומה ויפה תואר, כפי שניכר גם מתמונתו המפורסמת, שצולמה כנראה כשהיה בן 26. לבושו המסורתי והמצנפת שחבש לראשו, שיהודי בבל כבר לא נהגו ללכת עמם באותה תקופה, הוסיפו הוד והדר לאישיותו. למרות מעמדו הבלתי מעורער לא נטל על עצמו שום תפקיד רשמי בקהילה או בישיבה, עובדה שבוודאי תרמה נופך נוסף של כבוד לאישיותו. הרב יוסף חיים לא היה קשור לשום מוסד או ארגון, הרבה ללמוד לבדו, ואת דרשותיו, שיעורי ופסקיו העביר שלא במסגרת קהילתית רשמית.

הרב יוסף חיים לא נזקק לתמיכתו הכספית של הציבור, שכן רוב ימיו היה עשיר גדול, ולפיכך יכול היה לפנות את כל זמנו ללימוד ולכתיבה, מה שהוסיף מן הסתם סמכותיות לדמותו. עושרו בא לו מאביו, שהצליח במסחרו והוריש את הונו לבניו, שעסקו רובם במסחר. אחיו של הרב יוסף חיים פתחו בית מסחר גדול והכניסו אותו כשותף רשמי בעסק, אך בפועל הם ניהלו את בית המסחר וכלכלו את אחיהם.

הן בדרשותיו והן בכתביו ניכר ניסיונו לפנות לקהלי יעד שונים: תלמידי חכמים המתפלפלים בהלכה, בעלי בתים, עמי ארצות, נשים, ואף נערים וילדים. הוא היה בקיא בהלכי הרוח המקומיים של קהילת יהודי בגדד, והכיר את התרבות העממית על אורחותיה ופתגמיה, ולכן יכול היה לדבר אף ללבם של פשוטי העם.

לימוד תורה לנשים

על התאמת דרשותיו לקהל השומעים מעיד הרב יוסף חיים בעצמו בהקדמה לספר 'בן איש חיל':

לא נהגתי לדרוש פלפול שקלא וטריא ... יען כי הקיבוץ - בן פורת יוסף - קהל רב אשר אין להם ידיעה והשגה בפלפול ... ומי ייתן והיה שכך יתנהגו כל הדרשנים העומדים על המשמר בכל אתר ואתר לעזוב את הפלפול בשיטות וסוגיות, ורק יטיפון ויגידון אגדה בדרך פשט וישר ... ומשם ייכנסו בדבר הלכה פסוקה להודיע לעמא קדישא את הדרך אשר ילכו בה.

איגרות אישיות שכתב הבן איש חי (שיצאו לאור בספר 'נחלת אבות: אסופת גנזים מבית משפחת ששון', חלקן בתרגום מערבית-יהודית) מאפשרות להציץ גם על יחסו הייחודי לילדים ולנשים, ותוך כדי כך גם לחשוף טפח מעולמו האישי יותר. הרב יוסף חיים עמד בקשרי ידידות עם בני משפחת ששון, מעשירי יהודי בגדד שעסקו במסחר, ומכתביו לסלימאן ופרחה ששון, הורי המשפחה, עוסקים בענייני מסחר, הלכה וידידות. לאחר פטירת סלימאן המשיך הרב יוסף חיים להתכתב עם פרחה ששון, בין השאר בענייני הלכה, תפילות ולימוד.

בין המכתבים ניתן למצוא איגרת ששלח הרב יוסף חיים לדוד ששון, בנם של פרחה וסלימאן, בהיותו בן חמש. למרות שהיה עסוק כל ימיו בלימוד ועיון, מצא את הזמן להתכתב עם הילד הרך, ולהסביר לו כמה חשוב שישקיע בלימודיו, שיתחבר לילדים הטובים שלומדים אתו, ושישמע בקול הוריו. כאשר הגיע דוד ששון לגיל מצוות, שלחו הוריו לרב יוסף חיים איגרת על המאורע, ותשובתו מגלה את רגישותו ואת אהבתו לזוג ששון: "מכתבכם היקר הגיע ביום שבת קודש ושמחתי בו מאוד, ושתיתי כוס משקה על אהבתכם ועל השמחה, והתפללתי בשקט. יהי רצון שמה שבא בפי יתקבל".

כאמור, הרב יוסף חיים התכתב גם עם פרחה, בין השאר בענייני הלכה, עובדה שראויה לציון כשלעצמה. אך יתרה מזאת, הוא ראה בפרחה תלמידת חכמים, ובאחד המכתבים ששלח אליה בעת שהותה בלונדון התעניין בתוכן שיעורי הגמרא הניתנים בעיר:

לפני שנתיים הובן מעיתון לונדון שהחכם באשי של לונדון, הרב אדלר הי"ו, רגיל לדרוש בשבת הגדול, ויכתוב בעיתון את הסוגיה שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה. ואת המכובדת הלכת לדרוש שלו, והבאת אתך גמרא כדי שתביני מה ידרוש בה. רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים פלפול של גמרא, ואם ניתן למצוא בה חכמים. אם שלושה רבעים מהם ריקים, לא כדאי לרב לדרוש בגלל שלושה אנשים. מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט.

גם בכתביו ההלכתיים של הרב יוסף חיים ניתן למצוא יחס מעודד ללימוד תורה של נשים. הוא אמנם פוסק - במענה לשאלה שנשלחה אליו - שאל לנשים להגיד תיקון חצות "אף על פי שהן נשים חכמניות ולמדניות, ודרכן ללמוד תהילים בכל יום, וגם יש להן לימוד קבוע", כנראה בשל העובדה שמדובר בתיקון קבלי יותר מאשר בלימוד; אך לגבי לימוד הוא פוסק: "בתורה שבעל פה אין קפידה, וכן מנהג הנשים בביתנו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקנתי תנצב"ה הייתה לומדת י"ח פרקי משנה". גם לגבי לימוד בליל הושענא רבה הוא כותב שהנשים "נעורות ולומדות משנה תורה ותהילים, והתפילות של כורתי ברית, כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר, והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה, ולומדות עמנו בפני עצמן". מדברים אלה עולה מסורת שנשים לומדות תורה ומשנה, ואומרות קטעי זוהר ותפילות קבליות.

אולם גם לאור הדברים האלה לא ניתן לייחס לרב יוסף חיים תודעה פמיניסטית או שוויונית מודרנית. כמי שנטוע עמוק בעולם המסורת, ובהתאם לתרבות שבה פעל, משקפים כתביו יחס שמרני לנשים ולמעמדן. בהקשר זה כדאי להזכיר את ספר ההדרכה והמוסר שלו 'קאנון אל נסא' - 'חוקי הנשים' - הספר היחיד שלא כתב בעברית אלא בלשון הערבית-יהודית העממית. עצם המחשבה לכתוב ספר המוקדש כולו לנשים, בשפה נגישה שבה תוכלנה לקוראו, אופיינית לרב יוסף חיים ומעידה על רצונו לפנות גם לקהל זה; אך תכניו של הספר משקפים את הסדר הישן והפטריארכלי של העולם המסורתי.

מנהג המקום

בפסיקתו בנושא לימוד תורה לנשים, שמתבססת על מעשי סבתו, ניכר אחד מהעקרונות החוזרים של הרב יוסף חיים בפסיקת ההלכה: ההתחשבות במנהג המקום. פעמים רבות הוא מבקש להימנע מלשנות את המנהג המקומי, אלא אם כן עומד נגד המנהג שיקול הלכתי כבד משקל. הרב יוסף חיים מפגין בכתביו היכרות עם מנהגים שונים של קהילות רבות ומגוונות, על טעמיהן ועל אורח חייהן היומיומי, והוא מייחס למסורות אלה חשיבות וערך רב.

בהתאם לעיקרון זה, ספרי ההלכה שלו מלאים בתיאורים על המתרחש בקהילתו שלו, על תקנות מקומיות שתיקנו סבו ואביו, ועל מנהגים שהוא עצמו חידש. הוא מרבה לתאר הנהגות שונות שלקח על עצמו, וממליץ לקורא לעשות כמוהו. בספר 'בן איש חי' מופיעות המלים "פה עירנו בגדד" עשרות פעמים, והרב יוסף חיים מפרט מנהגים שונים של קהילתו, לפעמים עד כדי דקדוק בדברים הנראים שוליים.

חיבוריו של הרב יוסף חיים מאפשרים הצצה מרגשת לעולם קהילתי שאבד ואיננו - עולם יהודי בבל במאה ה- 19. כתביו מעמידים מורשת שלמה של מנהגים ואורחות חיים שעברה מן העולם.

מעניין לראות כיצד נטועים הרב יוסף חיים וקהילתו בסביבה הערבית-מוסלמית שעוטפת אותם. לאור המציאות הישראלית הרגילה - שחשה שהתרבות הערבית-מוסלמית והתרבות היהודית מצויות בקונפליקט, ושהשפה הערבית מנוגדת ליהדות - מרגש לגלות שהשפה הזו נוכחת באופן בולט בחיבוריו של הרב יוסף חיים; שכן בינם לבין עצמם דיברו יהודי בבל ביהודית-ערבית, ששזורה בשפה הערבית ומנהלת אתה דו שיח ער ותמידי.

הרב יוסף חיים פוסק, למשל, שאין להזכיר בבית המרחץ את השם 'עבדאללה', שכן הוא מכיל בתוכו את שם הא'- - 'א-ללה' (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ויצא). ואכן, בני עדות המזרח נהגו להשתמש בשם 'א-ללה' ביחס לקדוש ברוך הוא, שכן בסופו שלדבר מדובר באותו א'-. גם העולם הדתי ההלכתי של הרב יוסף חיים משובץ בתרבות המוסלמית. כך למשל חישוב שעת כניסת השבת וזמן תפילת המנחה נערך לפי קריאת המג'רב - המואזין המכריז על תפילת הערב.

מסופר על הרב יוסף חיים שגם ערביי בגדד חלקו לו כבוד, ויהודי העיר אף מעידים שביתו היה מוקד עלייה לרגל גם עבור מוסלמים שביקשו ישועה ורפואה, ושלאחר מותו הדליקו גם הם נרות על קברו.

אורייתא אורייתא

עם השנים הלך והתקבל הרב יוסף חיים כסמכות התורנית העליונה בבבל ובקהילות השכנות לה. הוא כתב תשובות רבות לכל קהילות המזרח, וביניהן לקהילות בבל, כורדיסטאן, הודו, ארץ ישראל, סין, סלוניקי, איזמיר ועוד. בו בזמן עמד הרב בקשר איגרות חובק עולם, בין היתר בעניינים ציבוריים וקהילתיים; הוא היה בקשר אף עם חכמי אשכנז, והחליף איגרות עם רבנים שישבו בווילנא.

לצד פעילות זו הקדיש הרב יוסף חיים זמן להתבודדות וללימוד מעמיק בהלכה, באגדה ובקבלה, וכתב עוד ועוד ספרים וחיבורים בנושאים שונים. הוא עסק בהלכה, בדרוש, בקבלה, בפרשנות לתורה ולמשנה, במוסר ובדרך ארץ, וכתב גם ספרים עממיים שכוללים חידות ומעשיות, ספרי הדרכה, תפילות ובקשות רבות, ועשרות שירים ופיוטים. בסך הכל כתב כשמונים חיבורים שונים, אם כי לא כולם יצאו לאור, וחלקם הולכים ונדפסים כיום. ספריו נכתבו בעברית, למעט הספר 'חוקי הנשים' שנכתב בלשון הערבית-יהודית העממית.

ההקדמה לספרו החשוב 'בן איש חי' מאפשרת לחוש משהו מעולמו הפנימי של הרב יוסף חיים, שגרם לו להתמסר באופן כה מלא לחידוש בתורה, בהלכה, באגדה ובקבלה. בבחירתו לצטט בהקדמה את הדברים המרגשים המיוחסים לרשב"י בספר הזוהר (שנהיו מפורסמים עתה בזכות אביתר בנאי שהלחין ושר אותם) הוא מבטא את אהבת חייו הגדולה לתורה:

אורייתא אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטין מינך לכל סטרא ... אורייתא אורייתא, מה אימא לגבך, אילת אהבים ויעלת חן, עילא ותתא רחימין דילך.

ובתרגום: תורה תורה, אור כל העולמים, כמה ימים ונחלים ומקורים ומבועים מתפשטים ממך לכל צד ... תורה תורה, מה אומר עלייך, איילת אהבים ויעלת חן, למעלה ולמטה האוהבים שלך.

והרב יוסף חיים ממשיך ומפייט בארמית זוהרית אך במלותיו שלו:

אורייתא אורייתא, כמה חביבין אינון מלין דילך ... אורייתא אורייתא, הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך, יהא רעווא דתהוי אנת חקוקה בליבן ... דעתך עלן אורייתא קדישתא, ודעתן עלך אורייתא קדישתא, לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן, לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי.

ובתרגום: תורה תורה, כמה אהובות אלה המלים שלך ... תורה תורה, הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחרייך, יהי רצון שתהיה את חקוקה בלבנו ... דעתך עלינו תורה קדושה ודעתנו עלייך תורה קדושה, לא נשתכח ממך ולא תשתכחי מאתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

גם בתחום העיוני ניכר ריבוי הפנים של הרב יוסף חיים, ויש לציין את פתיחותו לסוגים שונים של חיבורים, ובהם חיבורים לא תורניים.

דוגמה לרוחב דעתו ניתן למצוא בקונטרס 'מראות יחזקאל' - פירוש קבלי לנבואות מספר יחזקאל. החלק הראשון של החיבור מוקדש כולו לדיון היסטורי גאוגרפי בשאלה האם העיר בגדד של המאה ה- 19 היא היא 'פומבדיתא' המוזכרת בתלמוד. לשם כך מצטט הרב יוסף חיים חלקים ארוכים ממאמרים שפורסמו בנושא בכתב העת 'המגיד' - כתב עת 'משכילי' מובהק, שאותו נהג כנראה לקרוא.

שליטה בחומר

המפורסם מכל חיבוריו של הרב יוסף חיים הוא כאמור ספר ההלכות 'בן איש חי'. בעזרתו אפשר לעמוד על תפיסתו ההלכתית וגם על משנתו הקבלית.

הרב יוסף חיים ראה עצמו כפוסק ספרדי, ובהקדמה לספר השו"תים שלו 'רב פעלים' הוא אף מסביר מה המשמעות של אפיון זה. לדבריו, יש פוסק שאם נשאל שאלה בעניין אחד, "הוא זריז ונשכר לדפוק על דלתי הספרים של כל בעלי התשובות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים למקטון ועד גדול עד זמנו, ואפילו על ספרים אשר המחברם עודנו בחיים ... ובדרך זו נוהגין חכמי הספרדים בתשובות ופסקים שלהם".

הפסיקה מתוך היכרות עם כלל הפוסקים אינה באה כדי להכפיף את דעתו של הפוסק לאלה שקדמו לו, אלא להפך - כדי לאפשר לו מרחב יצירתי הלכתי. הרב יוסף חיים מציין שהיכרות עם ספרות רחבה גם מאפשרת לפוסק לסמוך את פסקיו על דעת יחיד מסוימת שלא נפסקה להלכה.

הרב יוסף חיים הלך בדרך זו, ובתשובותיו הוא מפגין ידע ושליטה הן במקורות ספרדיים ומזרחיים הקרובים ליהודי עיראק מבחינה גאוגרפית ורוחנית, והן במקורות אשכנזיים רבים, כמו שו"ת חתם סופר או שו"ת יעב"ץ למשל, תוך שהוא פוסק פעמים לא מעטות לפי המקורות האשכנזיים דווקא. הוא היה בעל זיכרון פנומנלי, ציטט מכל ספר שהגיע לידיו, ורוחב המקורות אִפשר לו לפסוק באופן יצירתי ורחב אופקים, ולחדש מנהגים שונים שאינם מובאים בשולחן ערוך.

מול שיטת הפוסקים הספרדים מציג הרב יוסף חיים את שיטת הפוסקים האשכנזים, שנדרשים רק לפסיקות הראשונים, ומטיח בהם ביקורת: "אני אומר אחרי אלף מחילות מכבוד תורתם, לא טוב זה הדבר אשר עשו. כי זה כלל גדול בתורה, אין התורה נקנית אלא בחבורה ... ותמיד תמצא שהגדולים צריכים לקטנים".

מרכיב נוסף שיש לו השפעה מכריעה על תפיסתו ההלכתית הוא עולמו הקבלי. כאמור, לצד אישיותו ההלכתית והדרשנית היה הרב יוסף חיים מקובל מעמיק ופורה שחיבר ספרים רבים בקבלה. עולמו הקבלי נשזר לחלוטין בתוך פסיקותיו ההלכתיות, והקורא את ההלכות בספר 'בן איש חי', אפילו בנושאים יומיומיים, נחשף לעומק תפיסתו הקבלית, שממלאת את פסיקותיו בכוונות ובטעמים על פי תורת האר"י.

עולמו הקבלי גרם לו לפסוק פעמים רבות נגד שיטת השולחן ערוך, שהתקבל כידוע כסמכות הספרדית העליונה בעולם ההלכתי, ופעמים רבות הוא מאמץ חומרות ומנהגים שמביאים נושאי כליו האשכנזים של השולחן ערוך, בשל מקורם הקבלי. הרב יוסף חיים מצהיר במפורש על נאמנותו לדברי האר"י. הוא קובע למשל במקום מסוים שניתן לסתור את סברת השולחן ערוך בעזרת הכלל 'ספק ברכות להקל'; אולם נגד דברי האר"י אין לכלל זה חשיבות, ולפיכך יש לפסוק כדברי האר"י גם במקום שהם סותרים כלל זה.

אחת ההשלכות של נוכחות עולם הקבלה בפסיקתו של הרב יוסף חיים מתבטאת בחומרות רבות שהוא מוסיף על הפוסקים המקובלים, ובכלל זה השולחן ערוך. פעמים רבות הוא מאמץ חומרות קבליות ממקורות שונים, ולפיכך פסיקתו מתאפיינת ברמה גבוהה יותר של הקפדה על פרטי פרטים של הנהגות והליכות יומיומיות, שלעתים נושאות אופי נוקשה במקצת.

המקובל

הרב יוסף חיים הרבה ללמוד בכתבי האר"י, וכל חיבוריו על גוניהם השונים טבועים בחותמה של קבלת האר"י. גם בתחום זה הוא הפגין עצמאות מחשבתית, כאשר פעמים רבות הוא אינו מקבל את דעתו של הרש"ש - הרב שלום שרעבי, המקובל התימני המפורסם בן המאה ה- 18, שהיה ראש ישיבת 'בית אל' והתקבל בכל העולם הספרדי כמפרשה העיקרי של תורת האר"י ואף כממשיך דרכו. למרות שהוא מצטט את הרש"ש פעמים רבות, הרב יוסף חיים מציין בפירוש שהוא אינו מחויב לשיטתו הקבלית.

סביב הרב יוסף חיים התקבצו תלמידים, חברים ומורים שעסקו בחכמת הקבלה, הן בלימוד והן בתיקון תיקונים ותפילות. למרות שהיה מקובל מעמיק שלומד לבדו, גם בתחום זה פנה לכל העם, וביקש להפיץ את תורת הקבלה ברבים. בהקדמה לפירושו 'בניהו' על ספר תיקוני זוהר הוא מציין שכתב פירוש זה בדרך הפשט, על מנת לאפשר גם לאנשים שאינם בקיאים בתורת הקבלה להבין את דבריו של ספר תיקוני זוהר. הוא מכנה את פירושו "ביאורים ונימוקים פשוטים בדברי הזוהר ותיקונים ... מלי קטיני המובנים לאנשים פשוטים". הוא ראה בחיוב עיסוק של כל שכבות האוכלוסייה בספר הזוהר ובתיקוני זוהר, וכך כתב בהקדמה לפירוש:

מזמן אשר הציץ וזרח אורי יקרות של שני המאורות הגדולים של ספר התיקונים וספר הזוהר, קיימו וקיבלו היהודים קהל עדת ישראל להחזיק בלימוד הקדוש של התיקונים והזוהר, יחיד ורבים, מנער ועד זקן. והגם דאין לאל ידם להשיג ולהבין סוד אמרות טהורות שבספרים הקדושים האלה, אף על פי כן שותים בצמא את דבריהם ומתלהבין בקריאתם מאוד מאוד.

אל ארץ צבי

בשנת תרכ"ט (1869) החליט הרב יוסף חיים לבקר בארץ ישראל. לביקור זה חשיבות רבה בתיאור מסכת חייו, ומקורו באהבתו הגדולה לארץ ובחיבתו ליושביה. הרב יוסף חיים התגעגע כל ימיו לארץ ישראל, ותמך בדרכים שונות ביישוב היהודי שבה. הוא הקפיד לתמוך בשליחים הארץ ישראלים שהגיעו לבבל, ואסף כספים בקהילתו לטובת עניי ירושלים. יתרה מזאת, את רוב ספריו בחר להדפיס בבית דפוס ירושלמי. הוא שלח את כתבי היד של חיבוריו למסע הארוך ורב הסיכונים לארץ ישראל, כדי להדפיסם שם ולספק עבודה לתושבי ירושלים היהודים. בידינו גם איגרות ששלח הרב יוסף חיים לרב יעקב שאול אלישר - ה'יש"א ברכה', הראשון לציון של אותם ימים - ובהן ביקש ממנו שידאג לבני קהילתו הבגדדית שעלו לארץ והתיישבו בה.

הרב יוסף חיים רכש כבוד והערכה גם לתורתם של חכמי ארץ ישראל. הוא היה בקשר מכתבים רצוף עם מקובלי ישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה, ובכתביו ההלכתיים משוקעים רבים מהמנהגים ומההלכות שקיבל מהם.

אהבתו הגדולה לארץ וגעגועיו אליה מבוטאים בעוצמה רבה בפיוט אחד מתוך העשרות הרבות שכתב:

אֶל הָאָרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יַעֲלֵנִי;
כִּי אֲנִי חוֹלַת אַהֲבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יִרְפָּאֵנִי.
בִּקַּשְׁתִּי אֶת בֵּית חֶמְדָּתִי, אַךְ אַךְ אַךְ, הוּא כַּרְמִי שֶׁלִּי;
וְאָנֹכִי לוֹ נִכְסַפְתִּי, אַךְ אַךְ אַךְ, יוֹמִי וְלֵילִי.
...
הַדְרַת עִיר יְרוּשָׁלַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, נַפְשִׁי נִכְסְפָה;
מִי יִתֵּן לִי כְנָפַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, בָּהֶם אָעוּפָה.
וְאֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים, אַךְ אַךְ אַךְ, עִם חֶמְדַּת לִבִּי;
אֲהַלְּלוֹ בְּתוֹךְ רַבִּים, אַךְ אַךְ אַךְ, בְּאֶרֶץ צְבִי.

בביקורו בארץ הגיע הרב יוסף חיים לישיבת המקובלים 'בית אל' בעיר העתיקה בירושלים כדי ללמוד אתם ומהם, ואף נסע לגליל להשתטח על קברי התנאים. ייתכן שבביקור זה, בהיותו בקבר רשב"י במירון, חיבר את הפיוט המפורסם ביותר שלו, 'ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי'. הוא השתטח גם על קברו של בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד, שדמותו המקראית התגלגלה אל ספרות הקבלה והפכה לדמות מיתית חשובה. כשהגיע לקבר עבר הרב יוסף חיים חוויה רוחנית עמוקה, וייתכן שחש שנשמתו קשורה לשורש נשמתו של בניהו בן יהודע. באותו מאורע בחר לקרוא לספריו בשמותיו המופיעים בספר שמואל: 'בניהו', 'בן יהוידע', 'בן איש חי', 'רב פעלים' ו'מקבצאל'.

מביקורו במערת המכפלה בחברון נותר בידינו תיעוד נדיר המשקף את דמותו הרגישה ואת קשריו העמוקים לארץ ישראל. בעיתון 'הלבנון', שיצא באותה שנה בפריז, התפרסמה ידיעה שנשלחה מירושלים:

וזה איזה חודשים ארי עלה מבבל ... כמוהר"ר יוסף חיים יצ"ו, להשתטח על קברי אבות העולם, ורצה להיכנס ... ויסבוהו הישמעאלים סביב סביב וסור טמא קראו לו, כי המקום קדוש הוא. ואלמלא מוראה של מלכות הרבו פצעיו חינם. הרב הנזכר מקנאת אדמת קודש אשר נהפכה לזרים זלגו עיניו דמעות, ושב לביתו בפחי נפש.

הרב יוסף חיים, שהתעצב על שנמנע ממנו לגשת לקברי האבות, שיחד לבסוף מוסלמי נכבד כדי שידאג להכניסו אל המערה בבטחה וללא התנגדות. כשחזר לבגדד ממסעו, הביא עמו שקים מלאים עפר מארץ ישראל, שאותו שפך על קרקע בית הכנסת שבו התפלל. שנים רבות אחרי שובו המשיך הרב יוסף חיים ללמוד וללמד בקהילתו, לדרוש את דרשותיו הקבועות ולכתוב את ספריו.

שערוריית 'המגיד'

הידיעה בעיתון 'הלבנון' מלמדת על ההערכה הגדולה לרב יוסף חיים, שהייתה מנת חלקן של קהילות רבות - בבבל ומחוצה לה - עוד בחייו. הערכה זו נלמדת גם מפרשייה אחרת, שבה נדרש הרב יוסף חיים להתמודד עם טענות קשות שהופנו כלפיו.

יעקב אוברמאיר, יהודי יליד גרמניה, הגיע ב- 1876 לעיראק. הוא ביקש כנראה להנהיג הקלות הלכתיות בתחומים שונים, ונתקל בהתנגדות חריפה של הרב יוסף חיים, מרא דאתרא. אוברמאיר החליט להכריז מלחמה, ומתוך קריאה בכתביו של הרב יוסף חיים והיכרות עם דמותו, פרסם מאמר חריף ומושחז נגדו מעל דפי כתב העת 'המגיד'. בדבריו התייחס אוברמאיר בזלזול לכתביו הקבליים של הרב יוסף חיים: "הנה כל איש לבב חובב התורה בוודאי יתעצב ויתרעם לראות פטפוטים כאלו בלי טעם חכמה בלי סדר וקשר ביניהם ומלא שיבושי לשון ומליצה נדפסים ונפוצים". הוא הזכיר גם את עושרו הרב, תוך רמיזה לכך שהעושר הוא שאפשר לו לפרסם את כתביו ולהגיע לשררה: "הבה נפשפש נא אחרי מעשה העשיר הזה, ונעביר ראשון לפני הקורא היקר את חיבוריו אשר הדפיס ברוב כספו לגלות בהם דעתו".

נראה שעורך 'המגיד' לא הבין כלפי מי בדיוק מפנה אוברמאיר את האשמותיו, ופרסם את דבריו ללא בדיקה. כאשר הגיע הגיליון לבגדד סערו הרוחות. כל רבני הקהילות, בראשות הרב עבדאללה סומך, פרסמו כתב תגובה מפורט וחריף, ואף הכריזו חרם על אוברמאיר שהוקרא בכל בתי הכנסת. באיגרות ששלחו הרבנים הבבלים לרבני ירושלים כדי לעדכנם על דבר הפרסום וחומרתו, ניכרת הערצתם הגדולה לרב יוסף חיים ועמידתם המאוחדת כדי להגן על כבודו.

פרשה זו משקפת את הצד השמרני באופיו של הרב יוסף חיים, שלמרות רוח הפתיחות שהפגין בנושאים שונים, התנגד נחרצות לשינויים ממשיים ברוח ההלכה וביישומה היומיומי. כוחו הקהילתי ועוצמתו האישית שימשו במקרה זה לטובת ביצור חומות העולם המסורתי והתנגדות לשינויו.

בהתקרבו לגיל חמישים נפלה על הרב יוסף חיים צרה. בית המסחר של אחיו נקלע לקשיים כלכליים חריפים, ולאחר הצטברות חובות שלא נפרעו נאלצו האחים למכור את נכסיהם במחיר נמוך. פרשייה כלכלית זו החשידה את האחים בעיני השלטונות, שהאשימו אותם שניהלו את בית המסחר באופן לא חוקי. אחיו של הרב יוסף חיים ישבו בבית הסוהר למעלה משנה עד שהוכחה חפותם, אך בינתיים נפטרה אמם בשנת תרמ"ב (1882) מרוב צערה על בניה היושבים בבית הכלא.

תקופה זו פגעה ברב יוסף חיים קשות, והשאירה עליו חותם עז גם לאחר זיכוי אחיו ושחרורם ממאסר. מצבו הכלכלי הורע, אמו האהובה נפטרה, ובית המסחר שהיה קרוי על שמו נקשר בתודעה להתנהלות לא ישרה. בעקבות פרשייה זו גזר על עצמו הרב יוסף חיים שלא לצאת מביתו במשך שבע שנים. במהלך שנים אלה, שיש הרואים בהן מעין 'שבעה' מורחבת על אמו, הסתגר בביתו ואף הפסיק לדרוש ברבים.

מתרפקים על זכרו

בתום התקופה חזר הרב יוסף חיים לפעילות מלאה כבראשונה, ובמשך כשני עשורים, עד פטירתו, המשיך לדרוש ברבים את דרשותיו הקבועות, להעביר שיעורים, ללמוד ולכתוב חיבורים שונים.

בשנת תרס"ט (1909) נסע הרב יוסף חיים להשתטח על קבר הנביא יחזקאל בכפר כפל השוכן עשרות קילומטרים מדרום לבגדד, כפי שעשה כמה פעמים בחייו. לאחר שהשתטח על קבר הנביא עצר למנוחה בכפר גץ הסמוך, שם חלה ונפטר. ארונו הובא לקבורה בבגדד, ושם ליוו אותו עשרות אלפי אנשים: יהודי בגדד כולה - גברים, נשים וילדים, לצד מוסלמים שחשו כבוד והערכה כלפיו.

יהודי בגדד הכריזו על אבל של שבעה ימים, שבהם הגיעו רבים לשמוע את ההספדים שנישאו בכל יום על ידי חכם גדול אחר מחכמי בבל. ביום השביעי הספידו תלמידו הבכיר, הרב שמעון אגסי, שאמר עליו: "בכל עת שהיה זכרו עולה על לבנו ושמו על דל שפתנו היה לבנו שש ושמח ועצמותינו כדשן תפרחנה שיש לנו רב גדול כזה ... ועתה יתומים היינו ואין אב".

בכתב העת התורני 'המאסף' פרסם העורך בן ציון אברהם קואינקה דברים הראויים לסיכום סיפור חייו של הרב יוסף חיים:

כאשר הייתי בבגדד זכיתי לחזות בנועם פניו הבהירים והשמחים, ולהסתופף בצל קורתו ותורתו ולהשתעשע בנועם חכמתו. עשר שנים ויותר הנה עברו מהזמן ההוא, ועוד הנה תמונתו היקרה כמו חי נצבת לפניי, עוד מצלצל באוזניי מדברו היפה וזיו פניו המאירים לוקחים את לבבי.

מורשתו של הרב יוסף חיים עודנה חיה ונוכחת עד היום בפן האישי והציבורי הלכתי. דמותו ממשיכה להיות נערצת על יוצאי קהילות המזרח, ובעיקר על יהודי בבל, והיא מייצגת בעיני רבים את יהדות המזרח בתפארתה התרבותית, הדתית והחומרית. ניתן לראות את תמונתו תלויה בבתים רבים של יהודים בני עדות המזרח, וכן בבתי עסק, בבתי כנסת ובבתי מדרשות.

גם מורשתו ההלכתית נותרה דומיננטית עבור יהודי בבל, וספרו 'בן איש חי' נחשב עד היום כמעין 'שולחן ערוך' של יוצאי בבל ושל קהילות מזרחיות רבות אחרות. עם זאת, בעשורים האחרונים נתגלע מתח בין מורשת זו לבין מפעלו של הרב עובדיה יוסף, שמבקש לאחד את דפוסי ההלכה והמנהג כשיטת השולחן ערוך. ראשית דרכו הציבורית של הרב עובדיה התגלמה במחלוקותיו על הבן איש חי ופסיקתו הקבלית, והעדפת פסקי השולחן ערוך המקלים יותר. לעומתו, מייצג כיום הרב מרדכי אליהו את הקוטב ששואף לשמר את המנהגים השונים של קהילות בבל, ובפסיקתו, ההולכת בעקבות הבן איש חי, משולב עולם הקבלה באופן מוצהר.

על הדומיננטיות של מורשת הרב יוסף חיים תעיד העובדה שספריו הנפוצים נדפסים שוב ושוב במהדורות שונות, במקביל למפעל הוצאה לאור של כתביו הרבים שלא נדפסו מעולם ונמצאים עדיין בכתבי יד.

לקריאה נוספת

על הרב יוסף חיים נכתבה ספרות שבחים רחבה על ידי תלמידיו וממשיכיהם, אך בשדה המחקרי כמעט שלא נכתב על דמותו. עם זאת, כמה מאמרים וספרים חשובים כן ראו אור, ובהם נעזרתי בדבריי: אברהם בן יעקב פרסם מאמרים וספרים על הרב יוסף חיים, וביניהם הספר 'הרב יוסף חיים מבגדאד: תולדות חייו ורשימת כתביו', בהוצאת מרכז מורשת יהדות בבל. בתחום מחקר ההלכה הקדיש צבי זוהר פרק לדמותו של הרב יוסף חיים בספרו 'האירו פני המזרח', בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בתיאור מערכת יחסיו של הרב יוסף חיים עם החינוך המודרני נעזרתי במאמרו של צבי יהודה 'יהודי בבל ושינוי תרבותי בפעולתה החינוכית של כי"ח', שהתפרסם בכתב העת 'יהדות בבל' בהוצאת מרכז מורשת יהדות בבל; ובמאמרו של שאול רגב 'היחס להשכלה בקרב הרבנים בבבל', שהתפרסם בקובץ 'מחקרים בקורות יהודי בבל ובתרבותם', בעריכת יצחק אבישור וצבי יהודה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מלך ביופיו
מחבר: שאשא, עמרי
תאריך: סיון- מאי תשע"ע 2010 , גליון 2
שם כתב העת: סגולה
בעלי זכויות : תכלת תקשורת
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית