דחיית נפש מפני נפש : מקרי גבול על פי ההלכה : ג'

שאלתנו האחרונה נוגעת להקרבת היחיד כדי להציל את הרבים. בעיה זו דנו בה במפורש התנאים, והמקור העיקרי לפתרון השאלה היא תוספתא בתרומות. התוספתא עצמה מסתמכת על המעשה בספר שמואל על מרידת שבע בן בכרי בדוד, ועל איומו של יואב להחריב את העיר אבל בית המעכה אם לא יסגירו לו את שבע בן בכרי, ומעשה האשה החכמה בעיר בהריגת שבע בן בכרי כדי להציל את העיר מחורבן²⁹. וזה לשון התוספתא (ההערות בסוגרים על-פי פירוש ליברמן): "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים: תנו לנו אחד מכם (כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא) ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, (כלומר, שידעו בבירור מי הוא, וגם חייב מיתה) יתנו להן ואל יהרגו כולם. אמר ר' יהודה: במה דברים (כלומר, אימתי אין מוסרין אותו אלא בתנאים הללו דווקא) אמורים, בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, (כלומר שהוא בפנים החומה והצרים על העיר הם מחוץ לחומה, כמעשה שבע בן בכרי, ואפשר שיתייאשו מלכבשה והוא ינצל), אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים (כלומר, שהגויים כבר נכנסו לתוך החומה, והוא נהרג ואף היהודים הנדרשים למוסרו יהרגו) הואיל והוא נהרג והן נהרגין, יתנוהו להן ואל יהרגו כולן. (שהרי סוף כל סוף ידעו מי הוא היהודי שהרגיז אותם, ולמי הם מכוונין). וכן הוא אומר: ותצא האשה אל כל העם בחכמתה וגו'. (מדייק ממלה זו שאמרה להם דבר הלכה). אמרה להם הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין, תנוחו להם ואל תיהרגו כולכם. ר' שמעון אומר: כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה (ר' שמעון סובר שבחכמתה אמרה להם שהוא חייב מיתה, אבל ייחוד גרידא אפילו ידעו הגויים בבירור מי הוא, אינו מספיק)"³⁰.

כאן מתעוררות בעיות הרבה, אך נעמוד רק על אלו מהן הנראות לנו כשייכות לענייננו. תחילה, קצת קשה להבין את העקרון המנחה את התוספתא. הפתרונות המעשיים לשאלה, כיצד לנהוג במצב זה, סובבים על השאלה, אם ייחדוהו או לא ייחדוהו הגויים. את התשובה לשאלה על מי יפול הפור, יתנו הגויים ולא היהודים. על כל פנים, בלא להיכנס לפרטי פרטים, העולה מתוספתא זו הוא, שבנסיבות מיוחדות מותר להקריב את היחיד להציל את הכלל. יתכן שב'ייחדוהו' הכוונה היא, שאותו אדם אמנם עשה מעשה רע ומגיע לו עונש, וב"לא ייחדוהו, - שלפנינו חבורת רוצחים הבאה לרצוח יהודים ללא הבחנה³¹.

אם נדייק בגישת ר' שמעון נראה שכוונתו להעברת יהודי לידי השלטונות, ולא לחבורת בני אדם המבקשים יהודי כדי לרצחו. העברה זו לשלטונות מותרת, לדבריו, רק במקרה שאותו אדם אמנם עבר עבירה. בין המפרשים את כוונת ר' שמעון יש אומרים שמוסרים אותו רק כשעבר עבירה על פי דין תורה; יש אומרים כשהעבירה היא על פי דין מלכות; ויש אומרים, כשעבר העבירה המיוחדת של מרידה במלכות, כמו במקרה של שבע בן בכרי³².

תוספתא זו מובאת גם בירושלמי ויש לדייק במה שהושמט כאן מהתוספתא, וכמובן חשובים ביותר פירושיהם של שני גדולי אמוראי ארץ ישראל ר' יוחנן וריש לקיש. מה שהוחסר – דברי ר' יהודה ור' שמעון. היינו, נשאר כלל-היסוד, שייהרגו כולם אלא אם ייחדוהו כשבע בן בכרי. הבאת התוספתא, ללא התוספת החשובה שהוא והם נהרגים, מורה שאין תנאי זה הכרחי בתורת האמוראים. ואלה דברי הירושלמי לאחר הבאת חלקה הראשון של התוספתא: "א"ר שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אומר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי"³³.

ר' יוחנן מרחיק לכת ומקל. לדבריו, די שייחדוהו כדי למסרו להריגה, והייחוד אין הכרח שיהיה מיוסד על פשעו של המיוחד. יש מפרשים את דברי ר' יוחנן כמכוונים שאין למסרו על סמך ייחוד גרידא, ושעל המייחדים לנמק בהנמקה סבירה למה דורשים את הסגרתו³⁴. לפי ריש לקיש יש לקיים שני תנאים כאחד: א) ייחדוהו; ב) הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי.

לפוסקים דברי הירושלמי הם הבסיס העיקרי לפסיקתם, ואף-עך-פי-כן המעיין בדבריהם יראה שאם כי המחלוקת בין רק יהודה ור' שמעון שבתוספתא אינה באה בירושלמי, ולכאורה האמוראים אומרים מה שאומרים בלי להתחשב בשאלה אם הוא והם נהרגים ואם לאו, הפוסקים מביאים לעתים גם חילוק זה כבסיס לפסקיהם³⁵.

הירושלמי אינו מסתפק בהסברת ראשוני אמוראי ארץ ישראל את התוספתא, ומדגים בסיפור שאלה מוסרית הלכתית זו³⁶. עולא בר קושב (או קושר) שנס מציפורני המלכות מצא מחסה בבית רבי יהושע בן לוי, שהיה ראש הציבור בלוד בירת הדרום. הדבר נודע לשלטונות, והם דרשו מריב"ל שיסגיר את עולא בר קושב, או שיחריבו את לוד ותושביה. נוכח האיום מסר אותו רבי יהושע בן לוי לשלטונות. להלן מסופר, שאליהו הנביא שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי, חדל לבקרו, לאחר שצם רבי יהושע בן לוי כמה צומות, נתגלה לו אליהו הנביא ואמר לו, כפי שנמסר בירושלמי: "ולמסורות אני נגלה?" (או בנוסח בראשית רבה: "וכי חבר אני למסורות?!"). על כך השיב רבי יהושע בן לוי, כי הסתמך על דברי התנאים בדבר סיעת בני אדם. השיב לו אליהו: "וזו משנת חסידות?" (או לפי בראשית רבה: "וכי משנת חסידים היא?").

לא ברור מכאן אם עולא בר קושב היה חייב מיתה כשבע בן בכרי, או לא, אך ברור – שייחדוהו. מה, בעצם, היתה טענת אליהו בביקרתו? אין הסבר לכך בירושלמי ובמקבילה בויקרא רבה, אולם בבראשית רבה, ביקורתו של אליהו מוסברת (ואפשר שהדברים הוכנסו על ידי מגיהים³⁶). "מבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני, ולא על ידך". לפי הבנת הכותב התריע אליהו על כך, שאף כי מותר לפי הדין למסור אדם למלכות בכגון זה, אינו ראוי שדבר זה ייעשה על-ידי אדם כרבי יהושע בן לוי.

והדברים תמוהים. היכן מצינו מידת חסידות על חשבון אחרים? הלא ר' יהושע בן לוי מנע חורבן העיר כולה. ונראים לי דברי המאירי לסנהדרין. וזה לשונו: "אלא שמידת חסידות לעכב, וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש, וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מידת חסידות וכו'. וכי משנת חסידות היא זו. נראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו"³⁷. זריזותו היתה של ר' יהושע בן לוי היתה איפוא בעוכריו. אמנם לפי הדין, אם הברירה בין יחיד לרבים, יש להקריב את היחיד, ואולם יש לעשות תחלה כל מאמץ אפשרי להניע את המאיימים להסיר את איומם, ורק כשכלו כל הקצין, מותר להקריבו.

ה'חזון איש' דן בשאלה תיאורטית לכאורה, אך העלולה להיות אקטואלית. אדם יורה חץ (או מחבל זורק רימון) לעבר חבורת בני אדם. האם מותר להסיט את החץ (או את הרימון) לעבר חבורה קטנה יותר של בני אדם? תחילה מביא החזון איש סברה, שמותר לעשות כן כיוון ש"אפשר ויש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל בכל מאי דאפשר". ואולם בהיתרים שהוזכרו בתלמוד מדובר היה רק במסירה, ואילו כאן מדובר בהריגה בידיים, ואפשר שדבר זה אסור. את הנטייה להתיר סומך החזון איש בסברה זו: "אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו, במקרה, נמצא בצד אחר נפש מישראל". למעשה, אין החזון איש פוסק הלכה ברורה³⁸.

משפטנים בני זמננו כבני זמנים קודמים דנו בשאלה נכבדה זו. למשל, כשהוחלט על פי דין שיש למסור יחיד כדי להציל את הרבים האם מותר לו לאותו יחיד להתנגד בכוח למסירתו? אם נשווה את מעמדו של אותו יחיד למעמדו של אדם שנשפט למוות על-ידי השלטונות נגיע למסקנה שאין לו זכות להתנגד למסירתו. כשם שהנשפט למוות אינו זכאי על פי הדין להתנגד להוצאתו להורג, אף אותו אדם שעל פי דין יש למסרו כדי להציל את הרבים אינו זכאי להתנגד. שאלה זו תיאורטית היא בעיקרה, אך נתבררה ולובנה בידי חכמי המשפט. השאלה יכולה ללבוש צורה מעשית יותר במקרהו של מלח או קצין באניה, שלפי הדין והנוהג חייב להקריב את עצמו כדי להציל את הנוסעים, והוא מציל נפשו תחילה וגורם לטביעת אחרים. במשפט שבו יועמד אותו מלח לדין תטען התביעה, בין היתר, כי כיון שהיה חייב להקריב את עצמו לטובת אחרים, אין הוא זכאי לטעון הגנת צורך או שחייו קודמים לחיי חברו³⁹.

האם בכלל מותר להקריב את היחיד למען הצלת הרבים? שאלה עקרונית זו נידונה דיון רציני ומעמיק. על דעת רוב המשפטנים לא נתקבלה דעתו הקיצונית של השופט והמשפטן היהודי הדגול בנימין קרדוזו בסוגיה זו. בדיון על מעשה שהיה ומשפט שנערך בעקבות מעשה זה בארצות-הברית – בדבר ספינה שנטרפה ואנשים הושלכו מסירת הצלה לים כדי להציל את יתר נוסעי הסירה – כתב קרדוזו שאין חוק המחייב את המתיר הטלת בני אדם לים. המטען האנושי חייב להוסיף ולחכות לסיכויין ולגורלו⁴⁰. כאמור, דעתו של קרדוזו לא התקבלה⁴¹.

בצורה סכימאטית מעלה המשפטן האנגלי ויליאמס את השאלה שהעלה החזון איש. האם מותר להרוג חבורה של בני אדם כדי להציל ממוות ודאי חבורה גדולה יותר? לפי ויליאמס, אם כוונת המציל היא באמת להציל מירב נפשות, אין ספק שמעשיו מוצדקים והוא יצא זכאי אם ייתבע בפלילים על יסוד הגנת הצורך שבמשפט הפלילי⁴². לעומתו, המשפטן גורדון רגיש יותר, ואומר על מעשה כזה, שאין הוא "מתישב עם האידיאל שלחיי כל אדם ערך מוחלט. אין לאיש זכות להחליט איזה מחבריו יישאר בחיים. אין גם דרך לקבוע מהו הריוח הנקי בחיי אדם שיכריע את גודל הערך השלילי בפשע הרצח. עם זאת, במקרים כגון טביעת אניה, ברור שיהא בכך בזבוז נורא של נפשות, לעמוד על כך, שכולם יטבעו"⁴³.

בסוף דברינו נביא שוב מעשה מן ההשמדה הנאצית שמביא רק בשאלות-ותשובות. "בדבר השאלה אשר שמעה תסמר שערות ראש. והיא: בבונקר – במחבוא ישבה עדה שלמה של יהודים שהסתתרו מחמת המציק הצורר ימ"ש, כדי שלא ימצאו אותם הטמאים הארורים ימ"ש. ברור שאם היו מוצאים אותם היו מוציאים אותם להורג – ובעת שהרשעים הללו ערכו חיפושים למצוא את האומללים האלו פרץ תינוק שהיה בין הנחבאים בבכי ולא היתה כל אפשרות להשתיקו. לוא היה נשמע קולו החוצה – היו נתפסים ומוצאים כולם להריגה. ונעמדה השאלה, המותר לשים כר בפי התינוק כדי להשתיקו – במעשה זה היה חשש לסכנה שמא יחנק הילד". למעשה, מוסיף המשיב, קם אדם, שם את הכר בפי התינוק, והילד נחנק ומת.

לאחר עיון ודיון במקורות מגיע המשיב למסקנה שמותר היה לשים את הכר בפי התינוק. ברם המשיב מוסיף שאדם שלא היה נוהג כך "קדוש יאמר לו". ובתשובה זו ובתשובה אחרת מספר המשיב על אחיו ומשפחתו שעמדו באותו מצב. וכך לשונו: "בעת שעמדה לפניו הברירה להחניק את הילד ולהציל ע"י כך את משפחתו, לא היסס לרגע ולא נתן להחניק את הילד, ועל-ידי זה תפסו אותם הצוררים ימ"ש והובילום לשדה ההריגה, והלכו לעקידה בדבקות נפלאה, כשבלבם אמונתם הגדולה ובפיהם שירת תקות הגאולה – ואעפ"י שיתמהמה בכ"ז אני מאמין"⁴⁴.

השאלה היא: אם ההלכה קובעת שבנסיבות מיוחדות יש להקריב את הפרט כדי להציל את הכלל, כלום יש זכות ליחיד להחליט שברצונו לקדש שם שמים ועל ידי כך לגרום לא רק למותו שלו, אלא למותם של אחרים עמו? האין לומר במקרה כזה: "קדש בעצמך ולא באחרים"? כנראה אותו משיב איננו סבור כך, וספקות רבים בלבי אם אמנם כך מותר לנהוג.

חלקי המאמר:
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה א'
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ב'
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ג' (פריט זה)

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

29. שמואל ב', פרק כ.

30. תוספתא, תרומות ז, כג. מחלוקת זו הובאה גם בבראשית רבה, סוף פ' צד, עמ' 1185-1184, בהוצאת אלבק. אולם כנראה, היא הוכנסה בבראשית רבה על-ידי מגיהים. עיין הערת ח. אלבק, שם, לשורה 5; ויקרא רבה, פי"ט, ו', בהוצאת מרגליות, עמ' תלא-תלג; תלמוד ירושלמי, תרומות ח, ד (מו, ב).

31. לדיון רחב בתוספתא זו ובמקורות האחרים שנזכיר להלן, ראה: David Daube, Collaboration With Tyranny in Rabbinic Law, London, 1965

32. ראה: ש. שילה, שם, עמ' 39.

33. ירושלמי, תרומות, שם.

34. ראה: שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, סדר זרעים, כרך א', עמ' 423-420.

35. ראה: שו"ת מהר"ם לובלין, סי' סא; שו"ת הב"ת הישנות, סי' מג; חזון איש, סנהדרין, סי' כה.

36. ועיין ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 422, במיוחד הערה 141. שם מובאים כמה פירושים לדברי הביקורת של אליהו כלפי רבי יהושע בן לוי. ועיין בהמשך הדברים שהובאו בבראשית רבה, ועם שינויים גם בויקרא רבה, פי"ט, ו', הוצאת מרגליות, עמ' תלא-תלג. וכך מובא בבראשית רבה: "תני, בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים, עלה וישב בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרי גדולה לקראתו. אמרו לו: הגיע זמנו של בית זה ליחרב? אמר להם: לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי, תנו אותו לי ואני אלך. אזלון ואמרין ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. אמר להו: וכך עושים, דוחים נפש מפני נפש? לא כן כתיב: לא תסגיר עבד אל אדוניו? אמרו לו: לא כך עשה זקינך לשבע בן בכרי, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה? כיוון שלא שמע מהן, עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו וכוליה". ועיין ההמשך בויקרא רבה, שם, שאינו מובא בבראשית רבה.

37. מאירי, סנהדרין, עמ' 270.

38. חזון איש, שם.

39. Glanville Williams, Criminal Law, General Part, London, 1953, pp. 577-587; Jerome Hall, General Principles of Criminal Law (2nd ed.) 1960, pp. 415-436; Smith $ Hogan, Criminal Law (erd ed.), pp. 157-164; Gerald H. Gordon, The Criminal Law of Scotland, Edinburgh, 1967, pp. 372-383; Jerome Fuller, “The Spe-Juncean Explorers”, 62 H.L.R. (1959), p. 616

40. Benjamin Cardozo, Law and Literature and other Essays and Addresses, New York 1931, p. 113.

41. ראה המקורות שהובאו בהערה 39 לעיל.

42. וויליאמס, שם, עמ' 581-580.

43. גורדון, שם, עמ' 375-374.

44. שו"ת מגיא ההריגה, סי' א; שם, סי' ב.