עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > מסעות הצלבעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז > מסעות הצלב
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
ההתקפות של הצלבנים על היהודים במאות ה- 11 וה- 12 לא היו תוצר לוואי מקרי של המלחמה במוסלמים. הצלבנים בקשו ליצור באירופה חברה נוצרית טהורה והיהודים הפריעו לכך לא פחות מהמוסלמים. עם זאת הכותב מדגיש את העובדה כי לא כל המלכים וההגמונים נטלו חלק במעשי הטבח.



מסעי הצלב: האירועים ומבצעיהם
מחבר: קנת סטאו


בדרשה מרגשת, שנשא בסתיו 1095 בעיר הצרפתית קלרמון, הטיף אורבאן ה- 2 למסע צלב. הנזיר רובאר, שדיווח על הדרשה, מספר שאורבאן דיבר על "עם מקולל [המוסלמים] ומתנכר לאלוהים", שתקף ובזז ארצות נוצריות, אילץ את תושביהן להמיר את דתם, והחריב כנסיות. "כאשר הם רוצים לענות מישהו למוות בדרך נבזית, הם משסעים את טבורו, מושכים החוצה את קצה המעיים, וקושרים אותם לעמוד; אז הם חובטים בקורבן ומאלצים אותו לרוץ סביב העמוד עד שהקרביים נשפכים החוצה".14

מעשי אכזריות ברבריים כאלו חייבו נקמה, גם אם הדבר היה כרוך בפרידה מחיי היום-יום, ממשפחות ומילדים, בחיפוש אחר תהילת נצח. הנוצרים היו אמורים להציב את אהבת אלוהים בראש מעייניהם. כגמול, הם היו עתידים לזכות באדמתה של "ארץ זבת חלב ודבש", שניתנה לבני ישראל. הארץ משוועת לגאולה, וכאשר היא תשוחרר, עתידים לזכות בה חסרי האדמות מאירופה. המסע לארץ הקודש היה בחזקת כפרת עוונות. "העם הקדוש", צבאו הרוחני של ישו, המשפחה הרוחנית של הכנסייה, עתידים היו לכבוש את הארץ כמו יהושע בשעתו, ולבנות בה בית מקדש כמו עזרא ונחמיה. זו היתה התגשמות החזון הנזירי אודות המרת חיי העולם הזה במלכות הרוח, ומימושו עלי אדמות של רעיון – populus dei.

במשך למעלה ממאתיים שנה קסם החזון הזה לצלבנים, לרבות גדולי המלכים והנסיכים. עוצמתו היתה שווה לתהליך ההתנצרות אירופה, שהבשיל במאה השתים עשרה. הדוכס גודפרואה מבויון יצא למסע צלב בשנת 1096. המלך הצרפתי לואי ה- 7 והקיסר קונראד ה- 3 הלכו בעקבותיו ב- 1146. קרוב לוודאי שלואי ה- 7 עצמו היה אחד מיוזמי מסע הצלב השני. מסע הצלב השלישי החל ב- 1188, ועמדו בראשו המלך ריצ'רד לב-ארי מאנגליה, פיליפ אוגוסטוס מצרפת, והקיסר פרידריך ה- 1 ברברוסה. ריצ'רד נלכד בשבי באוסטריה ופרידריך טבע. הרעיון הצלבני עוות בשנת 1204, כאשר אנשי ונציה ניצלו את מסע הצלב ה- 4 לכיבוש קונסטנטינופול בידי אבירי המערב. בשנת 1248 יצא לואי ה- 9 מצרפת לארץ הקודש, וב- 1270 הוא מת בתוניס; למעשה, ניתן להשוות את כל תקופת מלכותו למסע צלב מורחב.15 בן דורו הצעיר יותר, הקיסר פרידריך ה- 2, "הכבש השחור" של ימי הביניים התיכוניים, שהה אף הוא כמה שנים במזרח.16

מסעי צלב מבית נערכו במקביל למסע הצלב במזרח, ולמעשה הם קדמו להם. קרבות הרקונקוויסטה הספרדית באמצע המאה האחת עשרה נערכו תחת דגל האפיפיור אלכסנדר ה- 2, שאף קבע כללים בנוגע לדרך שהצלבנים היו אמורים לנהוג בה ביחס ליהודים. במאה השלוש עשרה קרא האפיפיור אינוקנטיוס ה- 3 למסע צלב נגד האלביגנזים, כופרים נוצרים מדרום צרפת, ורבים מהם נטבחו במונסגור. גרגוריוס ה- 4 הטיף למסע צלב נגד פרידריך ה- 2. בוניפציוס ה- 8 קרא למסע צלב נגד אויביו המקומיים, משפחת קולונה מן העיירה פלסטרינה. אך אפילו פרשה מגוחכת זו לא שמה קץ לרעיון הצלבני. בתחילת המאה הארבע עשרה נערכו תכניות לכיבושה מחדש של עכו, המבצר הצלבני האחרון בארץ הקודש, שנפל ב- 1291. התכניות הללו לא הוצאו מעולם אל הפועל. ולמרות זאת, הרעיון של אחדות וגאולה בשדה הקרב המשיך להלהיב את אירופה המערבית. החזון הצלבני היה בעל עוצמה רבה, והיה ביכולתו לגרום נזקים גדולים או להביא תועלת מרובה. היהודים, שנחשבו כמכשול בדרך להגשמתו, סבלו קשות.

התקפות הצלבנים על היהודים היו יותר מתוצר לוואי מקרי של ההתקפות על המוסלמים. בדומה להתקפות על המוסלמים, הן היו חלק בלתי נפרד ממסע החיפוש אחר החברה הנוצרית הטהורה, שנוסח שוב במאה האחת עשרה – אם כי ללא כל התייחסות ליהודים – בידי הוגי-דעות נוצרים היוליים כמו פטר דמיאן, ההגמון הוברט, והנזיר הילדברנד (האפיפיור גרגוריוס ה- 7). הדחפים שעמדו מאחורי התקפות הנוצרים על המוסלמים עמדו גם מאחורי התקפותיהם על היהודים. אם המוסלמים חיללו את ארץ הקודש הרחוקה, היהודים טימאו שטחים נוצריים מבית. אם המוסלמים במזרח סימלו את הנעלם המיתי, לא כל שכן היהודים במערב, משום שהיתה להם "היסטוריה מקודשת" יחידה במינה. דומה שכשם שהנוצרים לא הצליחו להבחין בין ארץ הקודש האמיתית לזו המיתית שתוארה במפות, כך הם התקשו להבחין בין אויביהם האמיתיים, המוסלמים, לבין אויביהם הדמיוניים, היהודים. ויתרה מזו, האם לא היו היהודים ראויים יותר לעונש על צליבת ישו? הדברים נאמרו שוב ושוב בתקופת מסעי הצלב, יותר מבכל תקופה אחרת.

ואולם, לא כל הנוצרים שקלו רעיונות עוינים מסוג זה, ורק מעטים היו מוכנים להוציאם אל הפועל. אירועי שנת 1096 לא דמו לאלו שהתרחשו בספרד ב- 1391, כאשר כמעט כל האוכלוסייה היתה מוכנה להיפטר מהיהודים או לאלץ אותם להתנצר.17 יתרה מזו, פרעות 1096 לא באו מן המעמדות הגבוהים בחברה. מלכים והגמונים לא נטלו חלק במעשי הטבח. דומה שהצבא הצלבני הרשמי, שהורכב מאצילים נושאי דרגות והונהג בידי נציג האפיפיור, ההגמון אדמאר מלה פואי, נמנע באורח מופגן מפגיעה ביהודים. אין ספק שמכתביו של האפיפיור אלכסנדר ה- 2, שפורסמו בשנת 1063 (ואשר שיבחו את אלה שנמנעו מלתקוף יהודים וגינו את אלה שהטבילו אותם בכוח), שימשו כקו מנחה עבור אדמאר. איוו משארטר כלל מכתבים אלו בקובץ חוקי הכנסייה שלו, שהיה בעלה השפעה רבה ופורסם שנתיים בלבד לפני מסע הצלב הראשון. איבו עצמו היה איש סודו של צרפתי אחר, האפיפיור אורבאן ה- 2, שכתב יד עברי אנונימי (על אף שייכותו למאה הארבע עשרה) מייחס לו צו המגנה מעשי אלימות. האפיפיורים במאה השתים עשרה נקטו בצעדים דומים למניעת הישנותם של מעשי אלימות. אם שלמה ב"ר שמשון הוקיע את "השטן, האפיפיור מרומא" על כשלונותיו, הרי שהוא התכוון לקלמנט ה- 3, האנטי-אפיפיור שנתמנה על-ידי הקיסר היינריך ה- 4 ומחה נגד חזרתם ליהדות של מומרים בכפייה.18

פרעות שמקורן בשכבות הגבוהות של החברה, או התעלמות ממעשי אלימות מצד השכבות הללו, היו באמת תופעות חסרות תקדים. המלכים הוויזיגותים שלחו אנשים לעבדות, ושליטים אחרים בימי הביניים המוקדמים נקטו באמצעי גירוש. הסיפור היחיד אודות רדיפות אלימות מטעמו של בית המלוכה, זה המתייחס לרובאר החסיד, המלך הצרפתי מראשית המאה האחת עשרה, הוא בדותה שנוצרה בתקופה הרבה יותר מאוחרת. המלכים לא שינו את דרכיהם ב- 1096. ואולם, הקיסר היינריך ה- 4 – שמעשי הטבח אירעו בשטחי ממלכתו – לא הצליח להגן על נתיניו היהודים. כתבי הזכויות שלו איימו בעונשים פיסיים על מי שיעזו לפגוע בבטחון היהודים, והוא אכן העניש כמה עבריינים. אך לא די היה בפעולות הרתעה בודדות מסוג זה, שבוצעו באיחור, כדי למנוע את פרוץ הפרעות. זה היה כשלון צפוי. בעת מסע הצלב הראשון שהה הקיסר באיטליה. הוא היה שם מאז 1090, והיה נתון בקשיים שאיימו על המשך שלטונו. הפעולה היעילה ביותר של היינריך היתה היענותו לבקשתו של קאלונימוס, פרנס מיינץ, לשכנע את הדוכס גוטפריד מבויון (שאף הוא בעצמו קיבל בסתר ממון יהודי רב), שלא לקיים את שבועתו לפתוח את מסע הצליינות שלו ברצח יהודים. היינריך הצליח להמתיק את כשלונו גם בהתנגדות נחרצת לסירובו של קלמנט ה- 3 להתיר למומרים בכפייה לשוב אל חיק האמונה היהודית.

לפני מעשי הטבח השליכו היהודים את יהבם על ההגמונים של ארץ הריינוס. ההגמונים הללו השיגו מעט, לאמיתו של דבר. כשלון זה יוחס לנאמנויות פוליטיות. ההגמונים שנתמנו על-ידי היינריך ה- 4 הרבו להשתדל, כביכול, למען היהודים, ואילו יחסם של ההגמונים ששמרו אמונים לאפיפיור במאבקו הממושך עם הקיסר (על השליטה בכנסייה) היה פושר, לכל היותר.19 אך האם ההגמונים הצרפתים, שעמדו בראש הצבע הצלבני ודאגו לכך שהוא לא יתקוף יהודים, לא נתמנו ישירות על-ידי האפיפיור? יתרו מזו, אם נבחן את הנושא מקרוב יתברר לנו, שהגמון אחד בלבד בארץ הריינוס, יוהאן משפייר, אכן מנע מעשה טבח, ואפילו בשפייר ניספו אחד עשר יהודים. ההגמונים האחרים של ארץ הריינוס היו חלשים מדי – או מאוימים – מכדי שיוכלו להביא תועלת בעניין זה. שלמה ב"ר שמשון מספר כי: "ההגמון [ממיינץ] קיבץ את שריו ועבדיו, שרים גדולים חורי הארץ, כדי לעזרנו, כי בתחילה היה רצונו להצילנו בכל כוחו". ואולם, החיילים הנוצרים שלו סירבו להרוג פורעים נוצרים על-מנת להציל יהודים. "גם ההגמון עצמו ברח מן התועבה שלו [הכנסייה שלו], כי אמרו להרוג גם אותו בעבור כי דיבר טוב על ישראל". ההגמון של טרוייש, שסירב לקבל שוחד, היה חסר אונים, "כי היה נכרי בעיר ולא היה לו קרוב ולא מכיר". הוא אמר, "וברצוני היה, וראוי לשמור אמונתי בכם כאשר הבטחתי אתכם [להגן עליכם]... עד שלא נשארה קהילה בכל מלכות לותרינגיה [אך כעת כולן חרבות]". עצתו היחידה של ההגמון ליהודים היתה להמיר את דתם. היהודים בחרו למסור את נפשם על קידוש השם, וההגמון הזדעזע מן המעשה, כמו ההגמון ממיינץ לפניו: "וכאש שמע ההגמון ששחט [הרב] את בנו, חרה לו עד מאד ואמר, 'מעתה ודאי איני חפץ לעזור לכם עוד'".

פרשת ההגמונים משתקפת בחלקם של העירונים בפרעות. לא ידוע לנו הרבה על החיים בערים הגרמניות באותה תקופה, ובייחוד לא על המעמד הבינוני, אך גם בנושא זה אפשר ללמוד מן הכרוניקה של שלמה ב"ר שמשון. אנשי העיר לא יזמו את ההתקפות על היהודים, ולא היה מאחוריהן מניע של קנאה כלכלית, שהיה אופייני לתקופה מאוחרת בהרבה.20 נהפוך הוא, "אז נתקבצו התועים והעירונים ועמי הארץ עלינו… ויבואו קצת מן העירונים החשובים ויעמדו מנגד ולא הניחום להזיק לנו", וכמה מהם נהרגו בשל כך. ואולם, נראה שכמה מאנשי העיר היו מוכנים לפתוח את השערים, וייתכן שאחרים נטלו חלק פעיל בהתקפות. האם כתב הזכויות של רודיגרוס לא התייחס ל"פרעות ההמון הגס" עוד ב- 1084? ועם זאת, האפיזודה המופיעה בסיפור העברי האנונימי "מעשה הגזירות הישנות", זו המתארת את אנשי העיר מלבים את זעם ההמון תוך הצגת גווייה נוצרית שהוצאה מקברה ברחובות וורמס והפניית אצבע מאשימה לעבר היהודים, ש"לקחו גוי אחד ושלקוהו במים ושפכו המים בבורות שלנו כדי להמיתנו", אשר שימשה בסיס להנחה זו, כונתה תוספת מאוחרת לטקסט.21 אין הסבר פשוט לטענתו של שלמה ב"ר שמשון, שכפריים באזור טרוייש הצטרפו לכנופיות הנוודים במעשי הביזה והטבח שלהם.

ואמנם היו אלה כנופיות נוודים שתקפו את היהודים לראשונה, חבורות מגוונות – כפי שהן מצטיירות בתיאוריו הלא מחמיאים של כותב הרשומות בן התקופה אלבר מאקס – ערב-רב של גברים נבערים, נשים וילדים מצרפת, אנגליה, פלנדריה ולותרינגיה, שכולם הצטרפו באורח ספונטני למסע הצלב.

האנשים הללו בערו באשר אהבתם לאלוהים. הם לקחו איתם את כל כספם ורכושם. אך בדרך החלו להתרחש מעשים פרועים ללא גבול, מפני שצלבנים מדומים אלו לא התרחקו מאנשי מזימות ותככים, מחוטאים ומפושעים. חבורה זו הוסיפה לחטוא, ובאורח נתעב; אספסוף זה של צליינים אווילים. הם דיברו על אווז כאילו נחה עליו רוח אלוהים, וגם על עז דיברו בדרך זו. ואז הם נמלאו רוח אכזריות. אולי היה זה רצון אלוהים, ואולי פרי מחשבה מבולבלת. הם נקמו ביהודים וביצעו מעשי טבח נוראים, בייחוד בלותרינגיה (ארץ הריינוס). הם אמרו שזו היתה ראשיתו של מסע העלייה לרגל וקיום נדרם להילחם באויבי האמונה הנוצרית.22

כותבי הרשומות היהודים קיבלו את נכונות דיווחו של אלבר. שלמה ב"ר שמשון, למשל, שאב ממנו פרטים, לרבות הסיפור אודות האווז הנערץ. היהודים הבינו שהשלטונות לא התייחסו באהדה לאנשי שוליים חסרי שורשים אלה. למעשה, אלבר וכותבי רשומות נוצרים אחרים ראו את השמדתן של חבורות הנוודים בביצות הונגריה כעונש צודק. ולמרות זאת, הנוודים הללו לא היו שוטים גמורים. הם היו מודעים לכך שהם פתחו במסע צלב ושהתקפותיהם על היהודים נובעות מאידיאולוגיה של מסע צלב, פרימיטיבית ככל שהיתה. אך קנאותן של חבורות נוודים אלו לא היתה חסרת רסן לחלוטין. הראשונה, ואולי הגדולה מבין הכנופיות הללו, שפשטו בזו אחר זו על ארץ הריינוס, נמנעה מהתקפות. מנהיגה, פטר הנזיר, איש בעל מוניטין כלשהם, היה ממושמע מכדי להתיר מעשי ביזה. יחד עם זאת, המשמעת לא הפריעה לו לשדל את יהודי צרפת לשלוח מכתבים לאחיהם בארץ הריינוס ולהודיע להם שטוב יעשו אם יתרמו ביד רחבה לכלכלת חבורתו של פטר. כנופיות נוודים אחרות הפכו כל קורטוב של סדר להרס וחורבן, ואף אחת מהן לא המיטה אסונות רבים כל כך כמו זו שהונהגה בידי אימכו מפלונהיים.

על-פי רוב נאמר, שלהבדיל מחבורות אחרות, שפשוט "התעמתו" עם היהודים, כנופייתו של אימכו יצאה לפשיטות מתוכננות שנועדו לאתר ולהשמיד אותם. ואולם, מסתבר שאימכו תקף מהדרום ונע צפונה, מתוך התעוררות מסוימת של חסידות שעברה עליו ועל חילו כאשר נעו צפונה בדרכם למיינץ. הם המשיכו לנוע משם מזרחה דרך נהרות המיין והדנובה, כלומר, בדרך המסחר המסורתית. נראה שהוא לא הגיע צפונית למיינץ. מאחורי התנהגותו האלימה עמדו גורמים אחדים. בין היתר, הוא היה שונה באישיותו ממנהיגי פרעות רבים אחרים, אמיתיים או מדומים. אימכו לא היה נווד חסר שורשים, אלא אציל מקומי רב-עוצמה. לאמיתו של דבר, גם חברים אחרים בכנופייתו היו בעלי רקע דומה.23 אך בדומה לנוודים, אימכו והאצילים בחבורתו סבלו בוודאי מהתערערות חמורה של בטחונם האישי. כשם שהנוודים היו מודאגים ואובדי עצות בשל השינויים החברתיים האחרונים, שהותירו אותם בלא אדמה, בלא עבודה, ולעתים קרובות אף ללא מזון, כך חשו אימכו וחבר מרעיו מאוימים על-ידי הפיאודליזציה הגוברת והולכת של אירופה ועל-ידי תהליך התגבשותם של הממלכות והאחוזות הפיאודליות הגדולות. אצילים מקומיים מסוגם היו נתונים בסכנת היבלעות מתמדת בידי דוכסים ורוזנים אזוריים גדולים; אילו ישבו בחיבוק ידיים, הם היו צפויים לנישול מנכסיהם ולהידחקות לשולי האצולה. לפיכך, אך טבעי היה שהם יאמצו לעצמם את מלות הנזיר הצרפתי בלדאריק מבורגוי: "האם לא תנקום את דמו של בן משפחתך? ועל אחת כמה וכמה, האם לא תנקום את נקמת אלוהים... המבוזה לנגד עיניך, מסולק מנחלאותיו... מתחנן לעזרה?".24 מבחינה זו, גם גודפרואה מבויון חש מאוים. הוא היה דוכס גדול וצאצא ישיר של קארל הגדול, שקיווה להפוך למלך במולדתו לותרינגיה. אך תקוותיו דעכו בהתמדה והיה עליו להגיב. וכמו אימכו, גודפרואה ביקש לעשות זאת – בעקבות הטפותיו של אורבאן ה- 2 – במסע לכיבוש ירושלים. אימכו נפל בדרך; גודפרואה זכה בכתר. ואולם, הכתר שגודפרואה הניח על ראשו היה נזר קוצים, פשוטו כמשמעו; הוא העדיף את התואר advocatus ("מגן") על-פני "מלך". אין זה פלא איפוא, שגודפרואה היה נחוש בדעתו "לנקום את דם הצלוב" על-ידי הריגת יהודים לפני צאתו לדרך.

פוטנציאל התגובה על איומים מבחוץ מצדם של אצילים כמו אימכו וגודפרואה, שבחרו בדרך פעולה זהה לזו שאימצו כנופיות נוודים גסים, טמן בחובו משמעויות נוראות. בזמן זה או אחר, כל נוצרי בימי הביניים היה עלול לחוש מאוים באורח דומה. ברגע שהיו ברשותו שטחי אדמה קטנים יותר, פחות עושר ועוצמה או מעמד נחות יותר, הוא היה עלול להתעלם מחולשות אישיות כסיבה למצבו ולתלות את קולר האשמה בצווארו של "האחר", היהודי, שהפך באמצעות תורות הכנסייה להתגלמות של תמצית התסכול וההתנגדות. כמיהתם הגוברת והולכת של הנוצרים להתאים את המציאות לאידיאלים הגבירה את הסכנות, ואפילו אלו שהתנגדו להתקפות על היהודים נאלצו להיכנע ללחצים ולנטוש אותם ברגעי מצוקה. שלמה ב"ר שמשון המליץ, לפיכך, שהיהודים יסמכו על עצמם בלבד. אך לא תמיד היה די בהגנה עצמית. יהודי יורק, אנגליה, שמצאו בשנת 1190 מקלט במצודת המלך מפני ההמון הזועם, ביצעו בסופו של דבר התאבדות המונית. ויליאם מניובורג, כותב הרשומות העיקרי של אירוע זה, תיאר זאת במושגים המזכירים את 1096: אצולת העיר התנערה ממעשה הטבח; יוזמיו היו ממעמד האבירים הבינוני ואפילו הגבוה, שהיו שקועים בחובות כבדים וחששו מעיקול רכושם; הניצוץ שהצית את אש הטבח היה מסע הצלב השלישי הממשמש ובא, שרבים מן התוקפים התגייסו לבסוף לשורותיו.

פרעות יורק היו גם "התמרדות בעלי החוב של המלך".25 רשמית, היהודים החזיק בשטרי החוב, אך המלך היה אמור ליהנות מפירות העיקול. הוא היה הנושה האמיתי בהיותו אחראי לחלוקתן מחדש של אדמות שבעליהן איבדו את זכותם עליהן, והוא הרוויח במישרין ממסים על הריבית שנאספו בידי המתווכים הפגיעים שלו, היהודים – "המלווים המלכותיים בריבית קצוצה", כפי שוויליאם מניובורג עצמו כינה אותם.26 החשש שאותם "מלווים מלכותיים בריבית קצוצה" ירוששו אותם ליבה את זעמם של האבירים. זעמם היה כה רב עד שהשופט המלכותי, ההגמון מאילי, לא עשה כל נסיון להעניש את מנהיגיהם. הוא נקט במהלך זהיר יותר, גם אם הססני, והעמיד פנים שזהותם אינה ידועה לו. כל צעד שההגמון היה נוקט בו עלול היה לדחוף את האבירים למרד. בסופו של דבר, לפחות אחד הגורמים למרד הגדול של 1215 – מרדו אז בעיקר האצילים האנגלים – היה תחושת הכעס על פעולות מחוכמות מטעם בית המלוכה, שהוצאו אל הפועל באמצעות מלווים יהודים.

האירועים הטרגיים בבלויש (בלואה) ובברי שבצרפת, ב- 1171 וב- 1192, הגבירו את מעורבות האצולה בהתקפות על היהודים.27 ראשיתה של פרשת בלואה בעלילה שיהודים הרגו ילד נוצרי. אך שריפתם של שלושים יהודים למוות, שנערכה לאחר מכן ביוזמת הדוכס טיבו משאמפאן, נבעה בעיקר מרצונו לנקום בפילגשו היהודייה השנואה, לשמחתה של הדוכסית, אשתו – כך, לפחות, מדווח לנו כותב הרשומות העברי אפרים מבון. המלך פיליפ אוגוסטוס עצמו ציווה לשרוף יהודים בעיר ברי. על-פי דיווחו של אפרים מבון, המלך רתח מכעס על כך שהיהודים שכנעו את הדוכסית המקומית (ושילמו לה) על-מנת שתתלה את בן חסותו בעוון רצח יהודי.28 נראה כי יהודי בלואה וברי נפלו קורבן לזעם המלך והדוכס. ואולם, הדוכס והמלך פעלו גם להשבת הסדר על כנו. הדוכס היה צריך להכות על חטא מפני שלקח לו פילגש יהודייה; המלך לא יכול היה לעבור בשתיקה על הידיעה שאחד מבני חסותו בברי הואשם בהריגה והובל אל מותו, "עטור נזר קוצים".29 לאמיתו של דבר, פיליפ אוגוסטוס גירש את היהודים מתחומי ממלכתו בשנת 1182 כעונש על פגיעה בנצרות, כביכול, מצדם של מלווים יהודים,30 אך בעיקר משום שהאמין כי היהודים אשמים בהריגת ילד נוצרי למטרות פולחן.31

אין ספק שהמלכים והדוכסים לא פעלו לבדם בפרשיות מעין אלו. גינוי מצד הכמורה היה גורם מכריע ביורק, ברי ובלואה. נזיר של המסדר הפרמונסטרטנסיאני דירבן את הפורעים ביורק. הסתה מצדו של נזיר אוגוסטיני אלמוני הביאה במישרין לשריפת יהודים בבלואה. כותב הרשומות המלכותי, ריגור, שיבח את פיליפ אוגוסטוס על גירוש היהודים מתחומי ממלכתו. אך כותב הרשומות שגינה באורח נרגש את מהומות יורק, ויליאם מניובורג, היה נזיר אוגוסטיני. דומה שאיבתם הבלתי מרוסנת שלא אנשי כמורה מסוימים היתה אישית ולא מוסדית. ברנארד מקלרוו, שהגן על היהודים בעת מסע הצלב השני, ותלמידו רודולף, שפעולות ההסתה שלו נבלמו על-ידי ברנארד, היו שניהם סיסטרציאנים. אם אפרים מבון העניק לברנארד מקלרוו את התואר "כומר הגון", היתה לו בוודאי סיבה טובה לעשות זאת.

אך בניגוד לכך, אפרים מבון היה מאוכזב מהתנהגותם של המלך והאצולה החילונית. בשיר הקינה שלו, המשווה את יהודי בלואה שמתו על קידוש השם לנערים בספר דניאל שהוכנסו לשריפה בבית המוקד, הוא מציין את תפקידו של הנזיר האוגוסטיני, אך מפנה אצבע מאשימה כלפי הדוכס. באורח דומה, הביקורת שאפרים מותח על הנזיר רודולף ב- 1146 היא כאין וכאפס לעומת הגינוי הבלתי מסויג שהוא משמיע ביחס למלך לואי ה- 7 שיצא למסע הצלב. אם להאמין לדבריו של אפרים מבון – ונראה שיש להאמין להם – לואי גרם ליהודים הפסדים גדולים. לדבריו, "אך נחסרו [היהודים] הרבה מאד מהונם, כי ציווה מלך צרפת: כל אשר התנדב ללכת ירושלימה יומחל לו חובו אם חייב ליהודים. ורוב הלוואות יהודים שבצרפת באמנה [התחייבות שבעל-פה, פשוטו כמשמעו], וכן הפסידו ממונם".32 במלים פשוטות, לואי ה- 7 פטר את הצלבנים מהתחייבותיהם למלווים יהודים, מעבר להחזר הקרן. כמו כן, היהודים לא יכלו להחזיר לעצמם את הריבית האבודה באמצעות רווחים שנבעו מערבונות או ממשכונות – ובייחוד מנכסי קרקע – שכן רוב ההלוואות של יהודי צרפת באמצע המאה השתים עשרה ניתנו על בסיס של הסכמים בשבועה. החל באמצע המאה השלוש עשרה הפכו מקרים מסוג זה לנורמה; המלכים במאה השלוש עשרה, בייחוד בצרפת, ביטלו דרך קבע את הריבית ואת הקרן של ההלוואות. מאה שנה לפני כן היתה פעולתו של לואי ה- 7 יוצאת דופן. על-פי אפרים מבון, לואי ה- 7 היה היוזם היחיד של פעולה זו.

אפשר היה לחשוב שאיש כנסייה היה היוזם של גזירה זו. בסופו של דבר, אנשי כנסייה רבים אכן התנגדו בשצף-קצף להלוואות של יהודים. אך שום חוק כנסייה ושום אפיפיור לא חרגו מעולם מעבר לתביעה, לדחות את פרעון הריבית שצלבנים נעדרים היו חייבים; דרישה ראשונה מסוג זה הועלתה רק ב- 1198, בצו האפיפיורי Post miserabilem. פטר הערץ, ראש המנזר הגדול של קלוני, טען ב- 1146 שיש להחרים את ההון היהודי – שהיה, לדבריו, פרי עושק מנוצרים שנפלו קורבן להלוואות בריבית קצוצה – ולנצל אותו למסע צלב.33 אך החרמת רכוש או הון היא אקט הרסני הרבה יותר מדחיית פרעון חוב או ביטול מחושב של ריבית. כמו כן, סר חינו של פטר הערץ בחצר המלוכה הקפטינגית. הצעתו נותרה בחזקת אבן שאין לה הופכין. עם זאת, הצו Quantum praedecessores של האפיפיור אויגניוס ה- 3 אילץ מלווים נוצרים לשחרר בעלי חוב משבועתם לפרוע את חובותיהם. לפיכך, הצו ביטל אוטומטית את הריבית שהצלבנים היו חייבים. ואולם, לא אויגניוס ולא איש מהאפיפיורים שבאו אחריו לא התיימר להחיל את צו Quantum praedecessores על מלווים יהודים. ברנארד מקלרוו היה מודע למגבלה זו. בשנת 1146 הוא קרא למלכים להחיל על היהודים לפחות את "רוח" (tenorem) הצו. קרוב לוודאי לברנארד התייחס לדחיית פרעון החובות, והיה צריך לראות בו אחראי, לפחות בעקיפין, לצו של לואי ה- 7. ואף על פי כן, היתה זו יוזמת המלך שגרמה ליהודים, בסופו של דבר, הפסדים רבים. ללואי לבדו היתה הסמכות לחרוג באורח חד-צדדי מן הרעיון של דחיית פרעון החובות ולבטל – כפי שאכן עשה – את שבועות ההתחייבות באורח שרירותי. מלך זה, שעליו נאמה שהתייחס אל היהודים בהגינות מבחינות אחרות,34 שינה לגמרי את פני מדיניותו לנוכח מסע הצלב, מסע שייתכן כי הוא עצמו היה היוזם המקורי שלו. אפרים מבון רצה להדגיש דפוס התנהגות זה של מלכים, שטמן בחובו אי-יציבות והתעלמות זדונית מהחוק.

נכון שלואי ה- 7, בטוח במעמדו המלכותי, הכניע את היהודים בכוח צו, ולא מתוך הפעלה אכזרית של כוח פיסי. אך תחושת השליחות היסודית שיוחסה ללואי35 לא היתה שונה בהרבה מן הרגשות שהניעו אצילים כאימכו או את כנופיות הנוודים. אלא שחזון החברה המתוקנת שכל אלה שדגלו בו לא בהכרח מן הסוג המבעיר בעירות. ייתכן שבלא גירוי ישיר לא היתה משתחררת התוקפנות העצורה של כל אלה שפרעו ביהודים בשנים 1096 ו- 1146. עצם האקט של יציאה למסע צלב שימש כתמריץ, משום שמסע הצלב היה מסע צליינות. הצלבן היה peregrinus, הצליין המובהק, וידוע שצליינים חוצים לעתים מזומנות גבולות (limina) של התנהגות ושיפוט, מערבבים נושאים שעל הפרק ומפרים נורמות שהם עצמם מקפידים על שימרתן בדרך כלל.36 וזה בדיוק מה שקרה ב- 1096, כאשר הגדרת המוסלמים כאויב אצל הצליינים הצלבנים הובילה להגדרת היהודים כאויב שיש להילחם בו, באומרם (בניסוחו של שלמה ב"ר שמשון), "ננקמה מהם [מהיהודים] תחילה".

ואולם, לא כל הצליינים חוצים את ה- limina, ולא כל הצלבנים נהגו כך. הגמונים מנהיגים כמו אדמאר מלה פואי פיזרו וניתבו את הלהט הצלבני התוקפני על-ידי הפיכת הצבא הרשמי של מסע הצלב ל- militia Christi (מליציה נוצרית), שלא כמו הגייסות הפרועים של ארץ הריינוס. אך אפילו צבא זה, ברגע שהגיע לארץ הקודש המיתית – תחת שרביטו המנצח של גודפרואה מבויון – התיר את הרסן וקרא דרור ליצריו. בשנת 1099, במהלך השוד והביזה בירושלים, הוא הבעיר את בית-הכנסת הרבני, וכל היהודים שביקשו שם מקלט מצאו את מותם. נראה כי שום צלבן לא היה מחוסן מפני חציית גבולות אסורים.

מסעי הצלב היו איפוא מיקרוקוסמוס של האסונות היהודיים בימי הביניים. המאורעות של 1096, 1146 ו- 1188 משקפים דפוס שעתיד היה להישנות כמעט בכל המהומות שבאו אחר כך: יריביהם של היהודים היו צליינים, שפתחו פיסית במסע צלב ויצאו לתיקון החברה, או התחקו במסע חיפוש מנטלי פנימי אחר דרגות גבוהות יותר של אדיקות דתית אישית. מטרתם של צליינים אלו היתה טיהור המרחב – הפנימי-פרטי שבנפשם, או החיצוני-ציבורי של חברה או ארץ שלמה. מסעי הצלב מעידים גם על פוטנציאל ההתפרצות שהיה טבוע, משלהי המאה האחרת עשרה ואילך, במפגש ובהתמזגות של המושגים המבשילים והולכים של מסע צליינות וה- societas Christiana (החברה הנוצרית, אנשיה וערכיה) – מושגים שכל הנוצרים בימי הביניים תמכו בהם, בסופו של דבר. מבחינה זו, ניתן לומר שמסעי הצלב מתווים קו של פרשת מים פסיכולוגית. בעמדה הלוחמת החדשה שלה, החלה הנצרות לבדוק אם היה עליה, או אם היה ביכולתה, לתת מחסה ללא-נוצרים בתוכה.

אך בעיני היהודים, התוקפנות הגוברת והולכת של החברה הנוצרית לא היתה אות להיווצרות רעיונות חדשים בתכלית, אלא להתפשטותם של רעיונות אליטיסטיים לשעבר, שהיו מוכרים היטב ליהודים ונראו להם בכל מקרה עוינים ומזיקים. גם במונחים קונקרטיים, לא היתה ליהודים סיבה להפריז בהשפעות מסעי הצלב. מעמדם החוקי לא השתנה במפתיע, וגם לא איכות הבטחון הפיסי שלהם. קהילות ארץ הריינוס קמו לחייה תוך שלושה או ארבעה עשורים מאז פרעות 1096. לא קרה אסון יהודי אירופי אוניברסלי. עם זאת, מעשי הטבח של מסע הצלב בארץ הריינוס ב- 1096 השאירו ליהודים חומר רב למחשבה.

לחלקים נוספים של המאמר:
מסעי הצלב: הרעיון והתפשטותו
מסעי הצלב: האירועים ומבצעיהם (פריט זה)
מסעי הצלב: תגובות היהודים

הערות שוליים:

  1. רוברטי מונאקי, 1963: 202-200.
  2. ג'ורדן, 1979.
  3. לופז, 1982: 26-23.
  4. קריגל, 1979: 1391
  5. ראה לייבשוץ, 1959; סטאו, 1984: 18-17.
  6. שיפמן, 1931/1930: בכמה מקומות.
  7. ספאפורד, 1988: 348-344.
  8. ריילי-סמית, 1984.
  9. קריי, 1921: 55-54.
  10. ריילי-סמית, 1986: 57-50.
  11. הברמן, 1971: 27-26; לנגמיר, 1990a: 98-97.
  12. דובסון, 1974: 37.
  13. לנגמיר, 1963: 223.
  14. ג'ורדן, 1989: 37-35; חזן, 1970a.
  15. הברמן, 1971: 126-124, 128.
  16. חזן, 1968.
  17. חזן, 1980: 289-288.
  18. ג'ורדן, 1989: 32-30.
  19. הברמן, 1971: 121.
  20. פרידמן, 1978; ראה גם ברגר, 1972.
  21. ג'ורדן, 1989: 9; סטאו, 1987a: 110-109.
  22. פאקוט, 1964: 35-33; גראבויס, 1984.
  23. טרנר, 1978: 39-1.
ביבליוגרפיה:
כותר: מסעי הצלב: האירועים ומבצעיהם
שם  הספר: מיעוט בעולם נוכרי : היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים
מחבר: סטאו, קנת
תאריך: 1997
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות לפריט זה: 1. פרק חמישי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית