כזכור, נכשל הניסיון שנעשה במארס 1936 לפוליטיזציה של התאחדות עולי גרמניה, על-ידי קבלת החלטה פורמלית שנועדה לקבוע את אופיה הציוני. ההצעה לא זכתה ב- 75% מקולות המצביעים, כנדרש בתקנון. עם זאת נקטה ההתאחדות ב- 1939 עמדה פוליטית מובהקת לגבי אירועים שהעסיקו אז את הישוב. הנימוק היה שעליה "להיות שופרם של הנידונים לשתיקה משום שבארץ-ישראל [...] גדול הכוח המפריד מכוח המאסף והמאחד",²⁸ ומי שאינו מיוצג על-ידי מפלגה עשוי להיות נידון לשתיקה.

במאי 1939, משפורסם הספר הלבן, יצאה ההתאחדות נגדו, אך יחד עם זאת יצאה גם נגד מדיניות המפלגות ה"בלתי אחראיות", אשר משסות את הישוב נגד בריטניה וגורמות לעוינותה.²⁹ לדעתה, פועלות המפלגות באופן אימפולסיבי וללא בקרה; ההפגנות האנטי-בריטיות אינן באינטרס הישוב, וכל פעילות טרוריסטית גורמת אך נזק; יש לחפש דרכים חיוביות לביטול הסעיפים בספר הלבן המגבילים את המשך ההתיישבות והעליה. גישה זו נתחזקה עם פרוץ מלחמת-העולם השניה. ההתאחדות דרשה גיוס מלא וללא תנאי של הישוב למאמץ המלחמתי.

ב- 21 בדצמבר 1940, נתכנסה הוועידה הארצית של התאחדות עולי גרמניה, ובה אושרה פה-אחד תוכנית לשעת חירום, שהוצגה כדרך פעולה לישוב בשעת מלחמה.³⁰ אחת מהנחות-היסוד של התוכנית היתה, כי על-מנת להשיג לאחר המלחמה הסכמה מהאומות הדמוקרטיות לתביעות הישוב, עליו להיות מסוגל להצביע על שיתוף-פעולה עימן בתקופת המלחמה, ועל הישגים שהושגו בזכות שיתוף-פעולה זה.

גם תקופת המלחמה לא גישרה על-פני הפער האידיאולוגי והמעשי בין מוסדות הישוב לבין המדיניות המוצעת של ההתאחדות. פער זה בא לידי מלוא ביטויו בפגישה בין בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, לבין חברי הנהלת התאחדות עולי גרמניה, במאי 1941. בן-גוריון הציג את מגמותיה המדיניות של הנהלת הסוכנות וטען כי:

המגמה המדינית של הציונות בתקופה זו היא להביא לידי כך שבסוף המלחמה יוקם בארץ משטר, אשר יכוון לאפשר עליה והתיישבות של המוני ישראל בקנה-מידה ממלכתי, ותוענק סמכות ממשלתית ויכולת כספית לנציגות העם היהודי, הסוכנות היהודית או הממשלה היהודית, לבצע העברה מהירה של מיליוני יהודים ולהושיבם כאומה העומדת ברשות עצמה.³¹

כנגד עמדה זו טען בשם הנהלת ההתאחדות פ. רוזנבליט.³² הוא הבליט את הצורך בשיתוף-פעולה עם בריטניה ללא כל תנאים וללא כל הסתייגויות. מותר לדרוש יחידות יהודיות בצבא, אך אסור להתנות בכך את הגיוס לצבא שחייב להיות טוטאלי; מותר לדרוש הקלות לעליה ולרכישת קרקעות, אך אסור להיאבק למענן בדרכים כגון עניין "פאטריה". המשענת היחידה של העם היהודי בארץ-ישראל היא בריטניה. נצחונה של האימפריה הבריטית יבטיח את נצחונה של התנועה הציונית. נפילתה של האחת תגרור את נפילתה של האחרת.

עם בריטניה ניתן להתווכח ולהתמקח בענייני עליה וקרקעות. יש אל מי לפנות. לא כן יהיה המצב עם התקיפים הניהיליסטיים של הפשיזם או של הבולשביזמוס... אין זה מן הראוי, אלא מסוכן לעורר בשעה זו ויכוח על מטרות המלחמה של העם היהודי [...] מי שניגש כעת לגולל תוכנית ציונית מקסימלית ולנהל לשם זה תעמולה מרעישה, מטיל פצצה עם כוח נפץ אל תוך הישוב.

לעומת זאת יש "להקים ולחזק את הישוב הנמצא כעת בארץ, בחומר וברוח ולשתפו במאמץ המלחמה לפי מידת יכולתו ולקיימו על-אף הכל במשך ימי המלחמה כנכס יהודי החשוב ביותר", שישמש בסיס ליהודים שיגיעו לאחר המלחמה. במקום להתווכח בענייני-חוץ רצוי לעסוק בענייני-פנים באופן מקיף וקונסטרוקטיבי: לחסל את מדיניות המפלגות ולהגיע להנהגה מרכזית ומחייבת. הנהגה כזו תוכל לקבל על עצמה איתור בעיות-פנים קשות כמו חוסר עבודה, בעיות סוציאליות ומוסריות ובמרכזן בעיות העולים החדשים, אשר לא הצליחו להשתרש, וביניהם "ותיקים מן הטובים והעסקנים הציוניים בגולה".

בעקבות חילופי דברים אלה נוכח בן-גוריון לדעת, כי אין סיכוי להשיג תמיכה לדרכה של מפא"י בהתאחדות, וכי עולי גרמניה המאורגנים בה פוליטית יוסיפו לעמוד כנגד תוכניותיו.

תסכולם של "מנהיגים ציוניים ותיקים" מעולי גרמניה, שציפו להשתלב במנהיגות הישוב ומצאו את עצמם בשולי ההכרעות הפוליטיות, בא לידי ביטוי ברור גם במכתב זה של פ. רוזנבליט. תחושה זו של אין אונים פוליטי בלטה גם בדיווחיו של ג. לדנאואר, חבר מפא"י ונציג ההתאחדות בוועד הלאומי, על מערכותיו במוסד זה.³³

ההצעה לארגון פוליטי עצמאי מוסיפה לטרוד את מחשבתה של מנהיגות ציוני גרמניה. הדיעות על אופי הארגון שיש להקים שנויות בוויכוח, אך החתירה לכינונו נמשכת. בחליפת מכתבים בין ו. סנטור, א. לוי, ג. לנדאואר³⁴ מופיע הרעיון של ארגון קבוצה תל-אביבית, שתטפל באופן רציני בשאלת היחסים בין יהודים וערבים. בסיס לדיוני הקבוצה יהווה מאמרו של א. לוי,³⁵ בו הוא מתווה תוכנית לעתידה של ארץ-ישראל במסגרת פדרציה של כל ארצות המזרח-התיכון. במסגרת זו תיקלט העליה היהודית בכל הארצות של המזרח-התיכון, על יסוד של שילוב אינטרסים בין התנועות הלאומיות. תוכנית כזו, אילו נתקבלה, היתה הופכת את המאבק על העליה לארץ לעניין שולי, ומעלה, לעומת זאת, את המגע ומשא בין יהודים וערבים לנושא מרכזי.

לנדאואר ניסה למשוך את ק. בלומנפלד לרעיון הארגון החדש. באוגוסט 1941 הוא מדווח לו על הלכי-הרוח בארץ בעניין המדינה ומרצה בפניו את השגותיו הקשות.³⁶ הוא גם קובל על מיעוט הגיוס לצבא הבריטי, ומבקש ממנו לחזור ארצה ולעזור ביצירת הארגון.³⁷

באותו זמן מתחילות להישמע תלונות מעל דפי ה"ידיעות" על קיפוח וקריאות להתארגנות פוליטית.³⁸ בציבור העולים מגרמניה חשו כנראה בפער בין הכוח הכלכלי והעוצמה התרבותית שלהם לבין השפעתם הפוליטית. גברה ההכרה כי משלוש האפשרויות הקיימות: א. להצטרף למפלגות ולפעול באמצעותן, ב. להפעיל את התאחדות עולי גרמניה ככוח פוליטי, ג. לכונן ארגון פוליטי עצמאי – נותרה למעשה הדרך השלישית. ושוב באו בחירות וחיזקו את האמונה בעצמאות פוליטית. הפעם היו אלה בחירות לוועד-הקהילה בחיפה, שנועדו ליוני 1942.

"עליה חדשה" התייצבה לבחירות אלה ברשימה עצמאית ובראשה אליהו אוארבך, עולה ותיק, וזכתה ל- 9 נציגים במועצת ועד-הקהילה, שהם 22% מכלל הקולות. ניצחון מרשים. הישגה בלט ביותר על רקע העובדה שלא כמו בבחירות לעיריית תל-אביב ב- 1936, בהן נתמכה על-ידי מפא"י, נתקלה הפעם ההתאחדות בהתנגדות נמרצת מצידה.³⁹ המנדטים שקיבלה הרשימה בחיפה עודדו, איפוא, את ההתאחדות לכונן ארגון פוליטי עצמאי. הפעם, שלא כבעבר, נתמכה הדרישה לארגון עצמאי על-ידי רוב חברי ההתאחדות. עם זאת, נתגלו כבר בראשית הכנת המצע הפוליטי של הארגון חילוקי-דיעות בין העתיקים לעמוד בראשו.

במארס 1942 הציע פ. רוזנבליט קווים לתוכנית פוליטית של התנועה האמורה לקום,⁴⁰ ובהם הצעה לתבוע מהישוב השתתפות מלאה במלחמה נגד הנאציזם ותביעה מבריטניה להגשים את הקמת הבית הלאומי לאחר הניצחון. אולם תוכנית זו לא תאמה את גישתם של לנדאואר ולוי, אשר חתרו להקמת פדרציה מזרח-תיכונית, והתנגדו לדון בתקופת המלחמה על פתרון כלשהו לעתיד. עם זאת לא מנעו חילוקי-דיעות אלה בעד הקמת הארגון, אך הוסיפו ללוותו בכל תקופת קיומו.

ביוני נערך כנס סניפים במושבות השרון, שהביע תמיכה בהקמת ארגון פוליטי. בספטמבר 1942 הגיש ד"ר מ. קרויצברגר לחברי המרכז של התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה (ה.ע.ג., ע.א.) "תזיסים לפיתוח הפעולה מטעם התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה".⁴¹ התזיסים קוראים "לחדש חיינו הציבוריים ברוח ציונית, תוך חיזוק מוסד מרכזי שייבחר באופן דמוקרטי ויהיה נתון לפיקוח דמוקרטי". הם גם מותחים ביקורת על המציאות הכלכלית והחברתית, המבוססת על שיטת מפלגות. לעומת הקיים מציעים התזיסים: "הישוב ינוהל באופן מרכזי, יהיה אחיד ויהיה נתון לביקורת ציבורית". כתנאי לדמוקרטיזציה תובע מחבר התזיסים שינוי שיטת הבחירות: "יש לגמור עם שיטת הבחירות לפי רשימות, אשר בה נעשה הכל על-ידי מוסדות מפלגתיים מועטים ואין בה ערך לפרט, ואשר נוטלת כל השפעה מהבוחר". בתזיסים אלה הועלו הענינים שלא היו שרויים במחלוקת בתוך ההתאחדות, והיוו אחר-כך בסיס להפיכתה לארגון פוליטי. עם זאת נמשך הוויכוח על מה שקראו ה"פוליטיזציה של ההתאחדות".⁴² המתנגדים למגמה זו היו מיעוט, רובם השתייכו למפא"י וחששו מאובדן השפעתם בארגון שיקום.⁴³

מצדדי הארגון הפוליטי היוו את הרוב בסניף התל-אביבי. אלה סברו כי את תפקידי הקליטה אפשר לשלב גם במסגרת החדשה. לעומתם תמך רוב הסניף בחיפה בהקמת ארגון פוליטי חדש, בנוסף להתאחדות, שתמשיך להתקיים כארגון קליטה וסיעוד. הצצה זו השאירה פתח להמשך פעילותם של חברי מפא"י בהתאחדות, גם לאחר שיקום הארגון הפוליטי החדש,⁴⁴ העצמאי. בחיפה ניכרה מאוד השפעת חברי קיבוץ הזורע, שתמכו אומנם בכינון ארגון פוליטי עצמאי, בניגוד לדעת חברי מפא"י בסניף, אך עם זאת רצו לשמור על כלליותה של ההתאחדות.

הוועידה הארצית של "התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה" התקיימה בכפר שמריהו בין ה- 30.10 ל- 2.11. השתתפו בה 126 צירים. את נאום הפתיחה נשא פ. רוזנבליט. הוא הבליט את מספרם הגדול של העולים ממערב ומרכז-אירופה, המגיע לכ- 90,000 איש, ואת השקעות ההון של עולים אלה המגיעות ל- 12 מיליון לי"ש, ואת העובדה ש-20% מעולים אלה התיישבו בכפרים ובקיבוצים. כן עמד על הפער בין חלקם בחיי הכלכלה של הישוב לבין משקלם הבלתי-מספק בחיים הפוליטיים. "הבעיה העיקרית העומדת לפני הוועידה היא שאלת שיתוף עלייתנו בחיים הציבוריים וביחוד הפוליטיים בארץ".⁴⁵

למחרת היום התקיים דיון בדלתיים סגורות. לאחר ויכוחים שבהם באה לידי ביטוי המחלוקת בין סניף תל-אביב לבין סניף חיפה והתומכים בעמדתו מסניפים אחרים, נתקבלה הצעת פשרה האומרת:

א. ה.ע.ג. וע. א. מציינת כי התפתחה להסתדרות מדינית על-מפלגתית. חברי הסתדרות זו הם חברי ההסתדרות הציונית. כדי לתת להתפתחות זו ביטוי חיצוני מתאים, וכדי לאפשר לאנשי העליה החדשה שלא ממרכז-אירופה כניסה או שיתוף-פעולה, משנה ההסתדרות הזו את שמה ותיקרא מעתה "עליה חדשה".
ב. התפקידים הקשורים בעליה, בהשתרשות תרבותית ועבודה סוציאלית ייעשו על-ידי הסתדרות ששמה יקרא "ארגון עולי מרכז אירופה".
ג. חברים המצהירים שהם רוצים להשתייך רק ל"ארגון עולי מרכז-אירופה" משלמים את מס החבר לארגון זה. בכל הגופים של א.ע.מ.א. יהיו 75% חברים בהנהלה חברי – "עליה חדשה".⁴⁶

הצעת הפשרה נתקבלה פה-אחד. ההתאחדות הפכה ל"עליה חדשה", ועל ידה קם ארגון עולי מרכז-אירופה. כתוצאה מהחלטה זו ניתן לחברים שהתנגדו לקו הפוליטי של "עליה חדשה" להמשיך לפעול בשורות א.ע.מ.א⁴⁷  והוועידה הכריזה על עצמה כוועידת היסוד של "עליה חדשה". לנשיא שתי ההסתדרויות נבחר פ. רוזנבליט, ולסגנו – ג. לנדאואר.

בעת ובעונה אחת עם הוועידה בכפר שמריהו, דן הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים בקבלת תוכנית בילטמור, פ. רוזנבליט לא נגע בהרצאת היסוד במדיניות-החוץ, אולם ג. לנדאואר, בהרצאתו על "פוליטיקה ציונית" דיבר בגלוי נגד תוכנית בילטמור ועל הצורך לשתף פעולה עם בריטניה בהווה ובעתיד. וכך הובלט כבר עם היווסדה של "עליה חדשה" היסוד האנטי-בילטמורי, אף כי המתאחדים בגוף החדש לא היו תמימי דיעים בשאלות מדיניות.

לחלקים נוספים של המאמר:
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: מבוא
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ב. התארגנות פוליטית ב"עליה חדשה" (פריט זה)
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ג. צעדים ראשונים
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ד. המאבק על דמות התנועה
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ה. המשך המאבק על הדרך הפוליטית
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ו. קיצה של התנועה

הערות שוליים

28. התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה, "העליה מגרמניה ודרכה בארץ – דו"ח הישגים לקראת הבאות", תל-אביב 1939, עמ' 12-11.
29. "Verantwortung", כרוז בסטנסיל בהוצאת התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה, 1.7.1939, מכון ליאו בק, ארכיון פינר.
30. מ"ב, 17.1.1941.
31. פרוטוקולים של הנהלת הסוכנות, 16.3.1941, אצ"מ.
32. התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה (חתום בידי פ. רוזנבליט) אל בן-גוריון, 29.5.1941, אצ"מ A155/10.
33. לנדאואר נהג לדווח על הדיונים בועד הלאומי לנשיא ההתאחדות, פ. רוזנבליט. בדיווחיו חוזרת ונשנית הטענה שאין שמים לב להצעותיו, וכדי לפעול בו כראוי הוא מבקש לדרוש מספר גדול יותר של נציגי ההתאחדות בוועד הלאומי. לנדאואר אל רוזנבליט, 1.12.1941, אצ"מ s7/2084; 30.6.1942, אצ"מ S7/2085.
34. חליפת מכתבים בין לוי לסנטור, 16.1.1941, 28.1.1941, 9.2.1941, 3.3.1941, אצ"מ S7/916.
35. E. Levi, "Traum und Wirklichkeit", שם.
36. לנדאואר אל בלומנפלד, 26.8.1941, אצ"מ S7/913.
37. ק. בלומנפלד נשלח לארצות-הברית מטעם קרן-היסוד.
38. מסקנה העולה ממספר מאמרים ב-Mitteilungsblatt משנת 1941: קרויאנקר, מ"ב, 2.5.1941; פריץ, שם, 19.6.1942.
39. ראה: הפועל הצעיר, יוני 1939, חוברת ל"ה; וכן חילופי המכתבים בין פ. נפתלי, שהודיע על פרישה מתפקידו בהתאחדות עולי גרמניה בשל הפיכת ה"עליה החדשה" לארגון פוליטי, ותגובת בלומנפלד 28.9.1942, ק. בלומנפלד, מכתבים, עמ' 180-179.
40. רוזנבליט, "הצעות לתוכנית פוליטית", מארס 1942, מכון ליאו בק, ארכיון פינר.
41. תזיסים לפיתוח של התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה, חתום בידי מ. קרויצברגר, ארכיון בית ברל 4/1/42, כרך ג'.
42. מ"ב, 9.10.1942, 23.10.1942.
43. "דבר היום", דבר, 30.10.1942: "מיום ליום", הארץ, 30.10.1942.
44. מ"ב, 9.10.1942; דיווח על הוועידה, הארץ, 30.10.1942, 1.11.1942, 2.11.1942.
45. דיווח על הוועידה, הארץ, 1.11.1942, 2.11.1942; דבר, 1.11.1942, 2.11.1942; מ"ב, 6.11.1942.
46. דבר, 2.11.1942, 6.11.1942; הארץ, 2.11.1942.
47. ואומנם, פ. נפתלי וח. רובין חזרו לארגון עולי מרכז אירופה לאחר החלטות מפא"י נגד "עליה חדשה".

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok