בשם זה כונו אותן ארצות, שקהילות שלמות בהן עקרו בבת-אחת ועלו לישראל. הנסיבות של פתיחת השערים במדינות אלה מנעו מישראל את האפשרות להכתיב את קצב העלייה: הברירה הייתה בין הסתכנות בעצירה מוחלטת של העלייה, לבין פתיחת שערים לרווחה, בלא כל תנאי. כך אירע הן בארצות הקומוניסטיות והן בארצות המוסלמיות. הראשונות ל"קהילות מתחסלות' היו ארצות הבלקן – בולגריה ויוגוסלביה. באוקטובר 1948 החלה העלייה מבולגריה, ותוך שלושה חודשים עלו ממנה 15,700 נפש; מינואר עד אפריל 1949 עלו עוד כ-15,000 עולים, ושלושת אלפים נוספים הגיעו בשבועות שלאחר מכן. מהקהילה היהודית בבולגריה, שמנתה בתום מלחמת העולם כ-43,000 נפש, עלו תוך פחות משנה כ-33,000 עולים.
גם הקהילה היהודית ביוגוסלביה התחסלה כמעט בשלמותה בגל הראשון: בשנת 1948 עלו מיוגוסלביה כ-4,200 איש, רובם בחודש אחד (דצמבר), ובמשך שנת 1949 עלו משם עוד כ-2,500 עולים. מתוך כ-11,000 יהודים שנותרו לפליטה ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם, עלו בתוך שנה כ-7,000 עולים.1 בשנת 1950 נמשכה העלייה משתי ארצות אלה, אם כי קצבה הואט, ולמעשה רוב היהודים בארצות אלה עלו ארצה.2
כאמור, פריצת השערים בארצות הקומוניסטיות הייתה פרי מאמצים מייגעים, שהתנהלו בזהירות ובחשאיות. כל ניסיון התערבות במהלך העלייה סיכן את קיומה. ארגון העלייה מארצות האסלאם היה מסובך עוד יותר. מארצות צפון אפריקה היתה לוב הקהילה היחידה שרוב בניה עלו ארצה בגל העלייה הראשון. הבריטים, ששלטו בלוב ואסרו על עליית יהודיה עד קום המדינה, התירו את יציאתם בראשית 1949. קודם לכן יצאו משם מאות בודדים של יהודים בחשאי. מחלקת העלייה דיווחה, כי הודעת הבריטים 'חישמלה' את יהודי לוב.3 במארס 1949 הוקם בטריפולי משרד ארצישראלי, שטיפל בארגון הסעתם של היהודים ישירות לישראל, מתוך כ-32,000 יהודי לוב הודיעו רובם על רצונם לעלות.
בשנת 1949 עלו כ-14,000 נפש, רובם בהפלגה ישירה לישראל. וקצב העלייה הגדול נמשך: יהודי הכפרים של לוב וקירנאיקה רוכזו במחנות מעבר בבירה, שם נערכו הרישום, הבדיקות הרפואיות והטיפול הרפואי (בסיועו של הג'וינט). ממדי העלייה וקצבה הושפעו הן מפעילותם המאומצת של שליחי העלייה והן מגורמים אחרים; השמועות על יציאתם הצפויה של הבריטים וקבלת עצמאות ללוב גרמו להגברת פעילותם העוינת של חוגים מוסלמיים לאומניים, ועוררה את חרדתם של היהודים. הם לחצו על מחלקת העלייה לזרז את קצב העלייה.
תופעה מיוחדת נתגלתה בטורקיה, שלכאורה לא נשקפה בה סכנה ליהודים, ולפיכך לא ראו הסוכנות והג'וינט כל דחיפות בהוצאת היהודים משם. נוסף על כך נאסרה בטורקיה פתיחת משרד ארצישראלי רשמי שירכז ויארגן את העלייה לארץ. אולם יהודי ארץ זו לא חיכו לעזרתם של מוסדות העלייה ונקטו יוזמה עצמאית; קרבתה של טורקיה לישראל והמעבר החופשי בים הקלו עליהם את ההתארגנות, והם יצאו לדרך. בשנה הראשונה לקום המדינה עלו משם יותר מ-20,000 נפש, רובם בכוחות עצמם. משהכירה טורקיה במדינת ישראל, החלה מחלקת העלייה לארגן את העלייה באופן סדיר, ועד סוף שנת 1949 עלו משם 30,000 נפש, וגם ב-1950 נמשכה העלייה.4
במחנות העקורים בגרמניה, שהיו מוקד המאבק לעלייה ערב הקמת המדינה, היו כ-200,000 נפש בקיץ 1947. כמאה מחנות עקורים היו מפוזרים בכל ארבעה אזורי הכיבוש של המעצמות, בגרמניה המזרחית והמערבית, ושארית הפליטה שבהם נחשבה עם קום המדינה למקור העיקרי לעלייה. המעצמות עודדו את יציאת האנשים מהמחנות כדי לסגור אותם בהקדם. כבר ביוני 1948 החלה העלייה משם עם בואם של כ-1,000 עולים, והיא נמשכה בחודשים הבאים במספרים הולכים וגדלים, עד לשיאה, במארס 1949. בחודש זה עלו 9,000 עולים ויותר ב-17 טיסות ישירות, ובתשע שיירות ברכבות דרך צרפת. בקיץ 1949 רוכזו כל הנותרים, שטרם החליטו לעלות, בשבעה מחנות. ככל שקרב מועד סגירתם של מחנות העקורים, גבר הלחץ לעלייה.5 גם שערי קפריסין נפתחו בינואר 1949. מן המעפילים שגורשו לשם על-ידי הבריטים נותרו עם הקמת המדינה כ-24,500 נפש.
הבריטים שעכבו כאמור את עלייתם של הצעירים, הניחו להם לצאת מקפריסין ותוך שבועות אחדים עלו כולם ארצה.
בשנה הראשונה למדינה עלו ארצה למעלה מ-200,000 עולים. על קליטתם הכביד מאוד השיעור הגבוה של קשישים, חולים ונכים, שנזקקו לטיפול ולסידורים מיוחדים, להקצאת כוח-אדם מיומן וסכומי כסף גדולים. מחלקת הקליטה בסוכנות עמדה חסרת אונים בשל המחסור המעיק באמצעים. באמצע שנת 1949, כאשר נדמה היה לחברי הנהלת הסוכנות כי חלפו הלחצים של 'הקהילות המתחסלות', נודע במפתיע כי תימן ופולין התירו את יציאתם של רבבות היהודים שבהן.
ההיתר לעלייה מתימן, שבה התנהלה תעמולה ארסית נגד מדינת ישראל, עורר התרגשות בייחוד עקב הקשר המיוחד בין היישוב בארץ-ישראל ליהדות תימן מאז ההתעוררות הגדולה לעלייה מתימן, בשלהי המאה ה-19. הפתעה נוספת היתה הסכמתה של ממשלת פולין לתביעות נציגות ישראל שם לפתיחת השערים. יש לזכור, כי בפולין היה הריכוז היהודי הגדול ביותר קודם מלחמת העולם השנייה, ובה היה מוקד הפעילות הציונית והמרכז הגדול לתנועה החלוצית התוססת. ההיתר ליציאת ניצולי השואה, שהפכה את פולין לבית קברות ענק, עורר רגשות עזים בקרב יוצאי פולין בישראל, שרבים מהם כיהנו בתפקידים בכירים במוסדות השלטון במדינה ובסוכנות. גם כאן ניכרו רגשות מעורבים: מחד גיסא, התלבטות בשל קשיי הקליטה, ומאידך גיסא, הרצון להאיץ את העלייה מפולין בכל דרך אפשרית.
בשלב זה התעוררה דילמה, היש לקבוע סדר קדימויות לעלייה מארצות שונות. השאלה לא עלתה באופן ישיר, אך היא ריחפה מעל שולחן הדיונים בהנהלת הסוכנות, וביצבצה באותה עת, שפתיחת השערים לעלייה גדולה התחוללה במקביל בארצות שונות. כך אירע בקיץ 1949, בעת העלייה מתימן ופתיחת שערי פולין, וכך בשנת 1950 – עם יציאת היהודים מרומניה וההיתר המפתיע שנתנה עיראק ליציאת היהודים. גם בנושא זה התקשו קובעי המדיניות להכריע, האם לצמצם את העלייה מכל הארצות, או להעדיף קהילה אחת על פני רעותה. בדרך כלל הכתיבה המציאות את המדיניות. ועל כך בהמשך.
הערות:
1. הקונגרס הציוני הכ"ג, עמ' 197-201
2. ראה נספח א- עמוד 324 בספר
3. הקונגרס הציוני כ"ג, עמוד 214
4. ראה נספח א- עמוד 324 בספר
5. אצ"מ. s6/6502
