הסדרי נגישות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים
מחבר: פרופ' אדמיאל קוסמן


משמעה של הקביעה 'אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים' היא שאנחנו מניחים שאנשים המהלכים בדרכים אינם הולכים כפופים ומתבוננים במכשולים המוצבים על הקרקע; ובנוסף לכך אנו מניחים שבדרך כלל בני אדם טרודים במחשבותיהם ואינם מתבוננים בדברים המונחים בדרכם - ועל כן האחריות המלאה על כל נזק שנגרם מוטלת על כתפי מי שמניח את חפציו ברשות רבים.

המשנה בבבא קמא ב, ו, קבעה ש"אדם מועד לעולם".1 משניות שבהמשך המסכת דנות בפרטי הכלל הזה. פרק ג במסכת בבא קמא דן בפרטים שונים הקשורים לאדם המזיק, ומתרכז במקרים שונים שבהם האדם הזיק אחרים על ידי תקלה שהונחה על ידו ברשות הרבים.
במשנה בבא קמא ג, א, נאמר: "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור".

על קביעה זו של המשנה נחלקו האמוראים.
מן הדיון בתלמוד (בבלי כז ע"א-ע"ב) עולה הרושם שרוב האמוראים סבורים היו שהדין שלפנינו איננו יכול להתקבל כפשוטו, ושבדרך כלל אי אפשר להטיל את האחריות על בעל הכד - שכן על עוברי האורח מוטלת החובה להתבונן בדרכים.2 משום כך נתנו האמוראים הללו טעמים שונים לאמור במשנתנו שהוציאו אותה מפשוטה.
לדעת רב מדובר במשנתנו במקרה יוצא-הדופן, שבעל הכד מילא את כל רשות הרבים בכדים ולא איפשר לציבור הולכי הרגל מעבר – ובמקרה קיצוני שכזה מותר לעוברי הרגל באופן עקרוני אפילו לשבור את הכדים כדי לסלול לעצמם דרך בין הכדים המונחים שם.3
לדעת שמואל, לעומת זאת, מדובר במשנתנו על עובר אורח שנתקל בכד בשעות הלילה, בשעה שאיננו יכול להבחין בכד המונח ברשות הרבים – אך אם במהלך היום אדם נתקל בכד המונח ברשות הרבים ושברו – עליו לשלם את הנזק שגרם לבעל הכד.
גם דעת רבי יוחנן, החכם הארצישראלי, אינה שונה, והוא מעמיד את משנתנו במקרה המיוחד של אדם שנתקל בכד שהיה מונח ברשות הרבים בקרן זוית – ולכן נאמר במשנתנו שהנתקל פטור – הואיל והוא נחשב לאנוס, שכן עוברי דרכים לא יכולים לזהות בעת הליכתם כד המונח בקרן זוית ולהיזהר שלא להיתקל בו.

ואולם, הדעה שהתקבלה להלכה4 היא דווקא זו הקרובה לפשוטה של משנתנו, והיא דעתו של החכם ר' אלעא5 בשם חכמי ארץ-ישראל, הסבורה שעל פי משנתנו אכן "אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים".6 אמנם, ראוי להעיר שדעה זו כלל איננה מוכרת לתלמוד הירושלמי ואיננה מובאת בסוגיה המקבילה שם.7
מן הכלל הזה נובעת אפוא גם התביעה שעל מי שמניח חפץ ברשות הרבים מוטלת האחריות לשמור שלא תיגרם על ידו תקלה לעוברים-ושבים. לפיכך, אם קרה שאדם שעבר ברשות הרבים ניזוק על ידי הכד שהונח שם – בעל הכד חייב לפצות אותו על הנזק שנגרם לו.
הגיון זה מחייב אפוא שגם במקרה אחר, בו צעד אדם שהחזיק כד בידו ברשות הרבים – והכד נפל מידו ונשבר – ועובר אורח שצעד אחריו ניזוק על ידי שהחליק על המים שהיו בכד או על ידי היתקלות בחרסים שהיו על הקרקע – גם אז חייב בעל הכד לפצות את האיש הפצוע על נזקיו. לפיכך נאמר בהמשך המשנה שם: "ואם הוזק בה (=עובר האורח, על ידי שנתקל בחבית ושברה) בעל החבית חייב בנזקו".
מאותה סיבה לכאורה מובן מה שנאמר שם בהמשך המשנה: "נשברה כדו ברשות הרבים - והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה – חייב (בעל הכד בנזקי עובר האורח שנפצע)".8

ברם הדיון בסוגיית התלמוד הבבלי, בבא קמא כח ע"א, מזהה כאן בעיה שמסבכת למדי את הדיון בנאמר לפנינו במשנה.
ההנחה המקובלת היא שיש לשייך את הדין שלפנינו לקטגוריה של דיני בור,9 ובקשר לכך מוסר האמורא רב יהודה בר יחזקאל על מחלוקת שהתקיימה, לפי נוסח מסירה זה, בבבל, בדור הראשון של האמוראים, בין רב לשמואל, הנוגעת למהותו של דין הבור:
לפי הנמסר,10 אם כן, סבר רב כי התורה חייבה את האדם החופר בור ברשות הרבים לשלם את כל הנזקים הנובעים מן ההבל של הבור אך לא חייבה אותו לשלם את הנזקים הנובעים מהחבטה בקרקע של מי שנפל לבור;11 ואילו לדעת שמואל חייבה התורה את חופר הבור גם על הנזקים שנגרמו מחמת החבטה בקרקע הבור.
לפיכך אמרו בגמרא הבבלית שם, שלפי דעת רב יש להסביר את המקרה שבמשנתנו כך שהאדם שהחליק על המים ניזוק מן המים עצמם – דהיינו שֶנִטנפו כליו (=בגדיו) במים אלו, או שנקרעו בגדיו על ידי שברי החרסים. אבל אם הוא נפל על הקרקע עצמה ונחבט וניזוק – פטור שופך המים מלשלם על כך.
ברם, לפי דעת שמואל אפשר לפרש לכאורה קטע זה במשנה כפשוטו ולומר שעובר-האורח החליק במים הללו ונחבט בקרקע וניזוק – ושהמשנה קובעת כי שופך המים חייב לשלם את ניזקו.12

ואולם, בעייה זו של התלמוד הבבלי והסיבוך הפרשני הנובע מכך לקטע שלנו במשנה מתבארים יפה בעיון במקבילה שבתלמוד הירושלמי בבא קמא ה, ז (ה, א).13
בירושלמי נאמר כי אם נפל שור טעון בכלים על גבו לתוך בור – ומחמת ההבל (המעיק, של האויר הדחוס בתוך הבור) נתבלבלה דעתו של השור14 שהחל להשתולל, וכך ארע שהוא התהפך על צידו, והכלים נשברו מחמת זאת בחבטת קרקע הבור – על מקרה זה אמרו שם כי שמואל סבר שבעל הבור פטור מלשלם את נזקי הכלים. מסתבר אפוא שזאת היא המשמעות המקורית של הקביעה "להבלו – ולא לחבטו" שהפכה במסורת הבבלית לשמועה קשה כל-כך להסבר (וגם הושמה בחילוף-שמות בפי רב, ולא בפי שמואל כפי שהיא בירושלמי),15 הטוענת כי חופר בור ברשות הרבים פטור על כל הנזקים שנגרמו מחמת החבטה בבור הואיל והקרקע איננה שייכת לו.16

לפי הירושלמי נוכל אם-כן להסביר קטע זה שבמשנתנו לפי פשוטו לכל הדעות, ונוכל לומר, הן לדעת רב והן לדעת שמואל, שאם "נשברה כדו ברשות הרבים - והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה – חייב", בעל הכד חייב לשלם את כל הנזקים שנגרמו לעובר-האורח מחמת המים שנשפכו או החרסים שנשברו - בין שהיו אלו נזקי גוף או נזקי הבגדים שעליו.

הערות שוליים:

  1. ראו הערך "אדם מועד לעולם".
  2. מן הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי בבא קמא ג, א, (ג ע"ב) - שם שאלו בפתח הסוגיה "ואין דרך אדם להניחן ברשות הרבים?" - משמע שאמוראים אלו הבינו שכיוון שמקובל להניח חפצים שונים ברשות הרבים הרי שהולכי הדרכים הם אלו שמחוייבים להיזהר שלא לפגוע ברכוש הפרטי שהונח שם.
  3. במקרה שכזה, מבואר בסוגיית התלמוד, אם נפצע השובר משברי החרסים או שהחליק על המים שהיו בכדים – פטור בעל הכדים מלשלם את נזקו.
  4. רמב"ם הלכות נזקי ממון יג, ה; שולחן ערוך, חושן משפט, תיב, א. הטעם לכך שנפסקה הלכה כרבי אלעא כנגד שאר החכמים בסוגייה התלמודית הוא משום שהפוסקים הבינו מאופן סידור הדעות בסוגייה בבבלי - שבו הוצבה דעת ר' אלעא אחרונה - כי עורך התלמוד בחר להביא דעה זו כמסקנת הדיון. ראו רבי יוסף קארו, בית יוסף, חושן משפט, תיב, אות א, ד"ה "המניח את הכד". השלכה מעניינת וחשובה של כלל הלכתי זה בקשר לשאלה המודרנית של פיצויים לעובד שנפגע במקום העבודה ראו הדיון אצל ר' משה פינדלינג, תחוקת העבודה: מקורות לתחוקת העבודה לפי דיני התורה, ירושלים תש"ה, עמ' פד וכל הדיון שם.
  5. או על פי כתיב אחר של שמו: אילעא או אילעאי. בדפוס וילנא כתוב: עולא, אך זו טעות שכן כל כתבי היד מעידים כי שם החכם שמסר זאת הוא אלעא או אילעא. ראו ר' נתן נטע רבינוביץ, דקדוקי סופרים, בבא קמא, מינכן תרמ"ב, עמ' 55 אות י. וכן הוא בכתב-היד המעולה, כתב-יד המבורג (תלמוד בבלי סדר נזיקין כתב יד המבורג 165 [19], דפוס צילום של מהדורת גולדשמידט 1914, הוצאת מקור ירושלים תשכ"ט, עמ' 31). ר' אילעא היה תלמידם של ר' אמי ור' אסי, ויש מקום לשער כי ירד בשלב מסויים של חייו לבבל. ראו שמא יהודה פרידמן, לאגדה ההיסטורית בתלמוד הבבלי, בתוך: שמא יהודה פרידמן (עורך), ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן, ניו-יורק-ירושלים, תשנ"ג, עמ' 155 הע' 228.
  6. ההנחה היא שעל פי רוב בני אדם אינם הולכים כפופים ומתבוננים במה שמונח על הארץ (על אופן ההליכה הרגיל שאיננו זקוף לגמרי אבל גם איננו שפוף ממש על פי התלמוד ראו ר' אליהו שולזינגר, יד אליהו: סדר נזיקין, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ו, עמ' ט ד"ה "לפי שאין"); ומצטרפת לכך גם הנחה נוספת שבני אדם טרודים במחשבות על פי רוב ואינם פנויים להתבונן היטב במה שנקרה בדרכם.
  7. בירושלמי בבא קמא ג, א, (ג ע"ב). וראו על כך ראו ישראל לוי, מבוא ופרוש לתלמוד ירושלמי, בבא קמא פרקים א-ו, דפוס צילום ירושלים תש"ל, עמ' 64: "שלא היה ידוע מאמר זה לבעל התלמוד שלפנינו".
  8. במשנה שם מובאת גם דעת יחיד המתנגדת לכך, דעת רבי יהודה, הסבור שרק כאשר בעל הכד היה "מתכוין" הרי הוא חייב אבל "באינו מתכוין פטור". לביאור עמדתו ראו האמור בערך "נתקל פושע הוא".
  9. ראו הערך "בור".
  10. הדיון בעניין זה בבבלי מופיע גם בבבא קמא נ ע"ב.
  11. רש"י שם מסביר כי לדעת רב החבטה הנגרמת על ידי ההיתקלות בקרקע אינה אלא נחשבת כאילו היכה בעל הבור באופן ישיר את הנופל בבור וגרם לו נזק - אלא שזוהי "גרמא בעלמא".
  12. אמנם הגמרא שם טוענת כי במנוגד למה שעולה מדברי רב (שסובר כי את נזקי הבגדים של עובר האורח כן חייב שופך המים לשלם) דווקא כאן יאמר שמואל שהוא פטור על נזקי הבגדים – וזאת מטעם אחר לגמרי: משום ששמואל סבר כי כיוון שהחיוב על התשלום כאן הוא מחיובי הבור – ועל בור לא חייבה התורה בנזקי כלים, אלא רק על נזקי גופו של מי שנכשל ונפל בבור, אבל לא על הכלים או הבגדים שנפגעו.
  13. על כך העמידנו החכם ר"י לוי, שם, עמ' 74, ובעקבותיו הלבני, שם, עמ' קו-קח.
  14. המונח הנזכר שם הוא "בשהתריפו" (=הטריפו).
  15. על תופעה נפוצה זו של חילוף שמות החולקים בין הבבלי לירושלמי ראו הלבני שם, עמ' קו הע' 23.
  16. וכפי שמנסח קושי זה ר"י לוי, שם, עמ' 74: "וק' (=וקשה) מאד לפי הסברא הפשוטה לפוטרו בשהוזק הוא עצמו (=האדם שנפל לבור) מן הטעם שקרקע עולם הזיקתו".


מעבר ללקסיקון > מונחון למשנה ולמקורות תנאיים מאת פרופ' אדמיאל קוסמן
ביבליוגרפיה:
כותר: אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים
שם  הפרסום מקורי: מונחון למשנה ולמקורות תנאיים
מחבר: קוסמן, אדמיאל (פרופ')
תאריך: 2008
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. אוצר מילים, מטבעות לשון, ומונחים משנאיים מבוארים על ידי פרופ' אדמיאל קוסמן.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית