עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939


תקציר
זכרונותיו של שמעון זקס על שנות השלושים בברלין ותיאור מאסרו של אביו בליל הבדולח. בתיאור בולטת הזיקה החזקה של יהודי גרמניה למולדתם.



ברלין : מחזה האבסורד
מחבר: שמעון זקס


הרוח הרעה של שנאת ישראל שנשבה בברלין בעוצמה רבה, כבר בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים עם התגברות הנאציזם, נדמה היה שחלפה מעל לביתנו שברחוב דויסבורג. האווירה בגן הילדים הכללי ובבית-הספר הלא-יהודי היתה דחוסה אך לא אלימה.
מאותם הימים זכור לי היטב מחזה האבסורד של מצעד הלפידים מיום שני 30 בינואר 1933. בשעת הצהריים של יום הרבה גורל זה הוקמה ממשלה בראשותו של אדולף היטלר. הרדיו חזר ושידר חדשות מטקס הקמת הממשלה החדשה בלישכתו של הנשיא הישיש הינדנבורג.
רחובות ברלין רחשו וגעשו. העיתונים שהופיעו במהדורות מיוחדות נחטפו, רבים הצטופפו ליד מקלטי הרדיו בבתי הקפה שדיווחו פרטים נוספים על הממשלה החדשה ועל דברי הקאנצלר החדש שנישאו בארמון הנשיאים.
בביתנו עבדה עוזרת או משרתת גויה, כפי שקראו אז לנושאת תפקיד זה. בליל מינויו של היטלר לקאנצלר היא סיפרה להורי על קיומה של תהלוכת לפידים נהדרת שתקיף את כל מרכז העיר. אם ביקשה העוזרת את רשותם של הורי לקחת אותי עמה לצפות במצעד, או לאו, אינני יודע. מכול מקום, הלכנו יחד לראות את תהלוכת הלפידים. שעות ארוכות הזנו עינינו במצעדם של אנשי הס"א על מדיהם החומים ולפידים בידיהם. המוני אנשים הצטופפו לאורך מסלולי המצעד והריעו לצועדים. התלהבות הקהל לא ידעה גבולות. הצועדים צעדו בצעדי אווז גסים לקול צווחות ההמון שקידמם בקריאות קצובות ובתשואות סוערות. הם שרו שירי לכת שנבלעו בשאון הרחוב הכללי. טורים עברו חלפו וטור תזמורת המרעימה את מארש באדנויילר הלך וקרב. מאחוריו צעדו בסך נושאי דגלים אדומים שבמרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס שחור. אחריהם שוב צעדו נושאי מדים חומים שקראו סיסמות קצרות והניפו ידיים במועל יד.
הצועדים ליוו צעידתם ברקיעות קצביות ובשירת הורסט וואסאל.

'הגביהו אל על הדגלים עמדו כתף אל כתף
פלוגות-הסער צועדות בצעד בטוח, שקט...'

רעמו אלפי קולות ניחרים. ולמלים: 'כשדם יהודים מן הסכין יותז, יהיו הדברים יפים פי שניים'. משפט זה לווה ברקיעות רגליים ובתנועות יד מאיימות.
החזיון שצפיתי בו ובעיקר השמעת השיר הורסט וואסאל הדיר שינה מעיני. למחרת שאלתי את אבי, לראשונה, מה פשר הקריאות האלה ולא זכיתי למענה. אבי הלך סחור סחור בהסבריו ודחק את הנושא שהטריד אותי (וגם אותו) לשוליים.
הייתי אז בן אחת עשרה. אמנם, לא קיבלתי באותו בוקר שלמחרת מצעד הניצחון של הנאצים בברלין תשובה לשאלותיי, אך אבא עשה לחיזוק הביטחון הנפשי שלי. הוא הרגיע ואמר שלנו לא יאונה כל רע. הוא הוציא ממגירת המזנון שבחדר עבודתו את עיטור צלב הברזל ומדלית זהב ממלחמת העולם הראשונה. מי שיראה עיטורים אלה – אמר – ירתע מלפגוע בנו.

כך התנהלו הדברים בשקט יחסי, לפחות מעל פני השטח. בחופשות הקיץ המשכנו לצאת לכפרי המרפא מרייאנבאד וקרלסבאד שבחבל הסודטים. בחופשות אחרות נסענו לבלות אצל קרובי המשפחה בקרפלד ולידידי המשפחה בקאטוביץ.

סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי ונרשמתי לגימנסיה ע"ש גיתה. עם סיום המשחקים האולימפיים שנערכו בברלין באוגוסט 1936 נרשם בתעודה שלי שעלי לעבור מהגימנסיה ע"ש גיתה לבית הספר היהודי. בית-הספר היהודי שבו ביקרתי על-פי ההוראות החדשות נקרא ע"ש תאודור הרצל והוא שכן ליד כיכר הקאנצלר ששמה הוסב באותם הימים לכיכר אדולף היטלר. המרחק מבית הספר התיכון "הרצל" לביתנו שברחוב דויסבורג היה קצר ועובדה גיאוגרפית זו היתה בה כדי להעניק לי ביטחון עצמי, בעצם הימים שחל בו כירסום רב, לפחות, בקרב היהודים.

בית הספר היהודי ע"ש תאודור הרצל היה כעין שמורת טבע בסביבה שנפלה קרבן לחיה שבאדם. איסורים בדבר קריאת הספרים ושרפתם על-פי הרשימות השחורות של השלטונות הנאצים, לא כללו את בית הספר, בו המשיכו ללמד וללמוד את תומאס מאן, סטפאן צוויג, פראנץ קאפקה, ארתור שניצלר ואחרים, שנפסלו על-ידי הנאצים בגין מוצאם או עמדתם הפוליטית.

המעבר מבית הספר הכללי לבית הספר היהודי פגע, בעיקר, בכבודה של משפחתי שראתה את עצמה קודם כל גרמנית ורק אחר כך יהודית. אבי קיבל את הוראות הרישום בבית הספר היהודי בצורה קשה. הוא לא הגיב, גם לא יכול היה להגיב. הוא ראה בהן כפגיעה אישית ופשוט לא הבין את הרוחות הרעות המכות בפניו ובעורפו.

אך המכה הישירה נחתה עלינו, לראשונה, ב"ליל הבדולח". בית הכנסת, שכיפתו התנשאה מעל בנייני הרובע נפרץ, שימשותיו נופצו, ספרי הקודש חוללו והמבנה המפואר הועלה באש. ראינו את להבות האש ותימרות העשן השחור. באותו יום הרה גורל של ה- 9 בנובמבר 1938 נאסר אבי. שוטרים במדים נקשו על דלת הכניסה לביתנו כשבידם צווי מעצר וביקשו באדיבות שאבי יבוא אל תחנת המשטרה הסמוכה בשעה חמש אחה"צ עם תיק מסמכים בלבד. ברחובנו הקטן ביצעו במהלך יום האימים שוטרים ואנשי ס"ס מעצרים נוספים. מחלון חדר האורחים שבחזית הבניין אף הייתי עד ראיה למעצר אלים של איש צעיר שנגרר בשערותיו למשאית אזרחית סגורה.

האווירה בבית היתה קשה. המתח היה גבוה ואבא כבר לא שלט ברוחו. עצביו היו מעורערים ופעולותיו היו מבולבלות. הוא התחבט בשאלה אם עליו להמלט אל קרוביו בהולנד, אך זה לא היה רציני. לקראת השעה הנקובה הוא עזב את הבית בטריקת דלת עזה שתיק מסמכים תחת בית שחיו.

בעיניים חרדות עקבנו אחר דמותו שנבלעה בקצה הרחוב. הלילה ירד ואנחנו נותרנו ערים, ממתינים בקוצר רוח לשובו. אך הוא לא שב. באותן דקות שנתארכו לשעות ארוכות אל תוך הלילה נזכרתי במשפחת מירו. אבא היה מיודד מאוד עם הר מירו וגם שתי המשפחות קיימו קשרים ידידותיים כעשרים שנים.

ראש המשפחה שירת כקצין בחזית המערב יחד עם אבא, והיו בין שתי המשפחות, יחסי ידידות קרובים. בשעת מבחן זו כאשר נקרא אבא להתייצב במטה המשטרה, ורווחו בבית שמועות סותרו על מטרת ההתייצבות, טלפנה אמא למשפחת מירו. אולם משפחת מירו התנכרה. כל אותה ידידות בת עשרים השנים כאילו ולא היתה. הם ניתקו את שיחת הטלפון באמרם בנימה כעוסה: אנחנו לא יכולים לעזור, אבל אין לכם מה לדאוג, הרי לא יתכן שיאונה לכם כל רע.

בליל ה- 9 בנובמבר לא שב אבא לביתו. הוא הוזמן לחקירות המשטרה ורשויות האוצר של הרייך. בבוקר שלמחרת מצאנו את עצמנו שרועים על הכורסות שבחדר האורחים. שמועה רדפה שמועה ובמהדורות החדשות לא מצאנו כל ידיעה להתגדר בה. חרדנו לגורלו של אבא. יומנאי המשטרה השיב לאקונית לשיחת טלפון, כי בתום החקירה ימסר לנו מידע. ידענו, לאור מספר שיחות טלפון במשך הלילה, גם על מעצרם של ידידים וקרובי משפחה. החרדה היתה גדולה וסדר חיינו שובש לחלוטין. יום רדף יום ואנו, עדיין, המתנו בקוצר רוח לשובו. לבסוף, לאחר כמה שבועות, חזר אלינו אבא כשהוא שבר כלי.

הוא חזר מהכלא אדם אחר: רצוץ בגופו ושבור בנפשו. היה זה ערב חג המולד 1939. פתיתי השלג ירדו וכיסו בלבן את הרחובות. פעמוני הכנסיות צילצלו ומחלונות בתי העיר ניצנצו אורות החג. ולפתח נקישות רפות על דלת הדירה. בפתח ניצב אדם אחר מזה שהכרנו אותו אך לפני חודש ימים. שער ראשו מגולח, ללא מגבעת וללא עניבה. חולצתו הצחורה מיוזעת ומלוכלכת, חליפתו האפורה קרועה ומקומטת ותלויה על כתפיו בריפיון. בקושי רב גרר את עצמו לחדר השינה, שם צנח עם בגדיו ונעליו על המיטה והליט את פניו בידיו.

אמא ניסתה לדובבו אך לשווא. לא ניתן היה להציל מפיו דבר וחצי דבר. שנים רבות לאחר מכן נודע לי מפי רעייתי, כי גם אביה המנוח עבר בליל הבדולח טיפול דומה במרתפי הגסטאפו. הנאצים החתימו את הנחקרים על טופס סודיות מיוחד לפיו אין למסור לאיש פרטים על נושא החקירה ושיטותיה. אבא שמר על שתיקה מוחלטת, נאמן לשבועתו של קצין ואזרח נאמן החותם על טופס התחייבות. אבא של שושנה, רעייתי לעתיד, לא יכול היה לשמור בלבו על החקירה השפלה ושיטותיה. הוא השביע את אשתו, וסיפר מקצת מה שעבר עליו.

לימים סיפרה לי שושנה כי בעיירת הולדתה שניידמויל שבצפון-מזרח גרמניה נקשו למחרת "ליל הבדולח" על דלת דירתם. האב יוסף גוטמן בעל עיטורי כבוד ממלחמת העולם הראשונה וראש משפחה מיוחסת מאז סייע אבי סבה של אמה, אפרים, לקורפירסט פון ברנדנבורג במלחמה נגד נפוליאון, נקרא לחקירה מיוחדת. השעה היתה חמש לפנות בוקר ובפתח ניצבו קצין המשטרה ראוך בלווית שני אנשי ס"א חומי מדים ועמם כלב אימתני.

קצין המשטרה ראוך היה ידיד המשפחה. שנים שיחקו באכסדרת בית הקפה סקאט ורמי וניהלו שיחות חולין ממושכות. בימי חג ומועד היו מזכים זה את זה באיחולי ברכה ותשורות. אולם בבוקרו של יום ה- 10 בנובמבר 1938 הפגין ראוך קשיחות. הוא פקד קצרות על ראש המשפחה להתלוות אליהם לחקירה בגסטאפו. ראוך אך נעתר לבקשותיו של העצור ללבוש את בגדיו וכן לקחת עמו מעיל.

בפעם הראשונה בחיי חשתי בחוסר אונים. לא רציתי אלא לקום ולברוח. משום מה נחרת בזכרוני מראה הפסנתר בו נגנה לנו אמא מיצירות מנדלסון ומוצארט. נזכרתי שוב בדבריו השקטים והבוטחים, של אבא כי אין מקום לדאגה ואין חשש שיאונה לנו כל רע. "אחי נפל במערכה למען גרמניה" – אמר. "לא ייתכן שיפגעו בי".

לאחר מעצרו באו ימים קשים של התדפקות על דלתות הצירויות הזרות ושגרירויות של מדינות מעבר לים. תורים ארוכים השתרכו לאורך רחובות משרדי הצירויות של אנגליה וארצות הברית. רועדים ומיואשים עמדו אלפי יהודים בגשם סוחף משעות הבוקר ועד רדת האפלה מול דלתות נעולות וחלונות סגורים ומסורגים. התיסכול היה גדול הואיל והנאצים חזרו והודיעו, כי כל יהודי אשר ימציא אשרת כניסה לארץ כלשהי ישוחרר ממחנה הריכוז. אך גם לשמע הכרזות אלו נשארו אוזני מנהיגי המעצמות ודעת הקהל אטומות.

הגרמנים היו זקוקים לרכושו. הם רצו שיסגיר לרשותם את מפעלי המשי בצורה מסודרת ומבוקרת. האחריות לנושא העברת המפעל לידים גרמניות הוטלה על ראשו, שכן בני משפחת אמי, בעלי המפעלים, יצאו את גרמניה טרם פורענות. סבי מצד אני נפטר בשיבה טובה ואילו סבתי, בקרפלד, היתה חסרת אונים.

עם שובו הביתה גמלה בלבו ההחלטה לשלוח אותי לפלשתינה. קשה לי מאוד להעריך גם היום, במרחק של ארבעים וחמש שנים מה שהתחולל בנפשו בימים שלאחר שחרורו ממעצר המשטרה. אך, עצם החלטתו להתיר לי לעזוב את הבית ואת המולדת הגרמנית המחישה כי נשבר דבר מה יסודי בקשרי הדם, הנאמנות והאמונה שהיו לו עם גרמניה. גרמניה שבה נולד, למד, וספר תרבותה. גרמניה שלמענה נלחם כקצין ביחידת חי"ר מובחרת מדביזית 142. יחידה שניהלה קרבות קשים ואכזרים בחזית המזרח, זיכתה את גרמניה בניצחון המזהיר ביותר בתולדותיה, במערכת טאננברג, ועמה לחם בחזית המערב בקרבות הסוס מול חיילים כושים מסנגאל, אשר בכוחות לגיון הזרים הצרפתי.

לעבור ל: ברלין : שורשים עקורים

ביבליוגרפיה:
כותר: ברלין : מחזה האבסורד
שם  הספר: חמניות : מעברים - מברלין לקרית - גת
מחבר: זקס, שמעון
עורך הספר: קיסטר, יוסף
תאריך: תשמ"ד, 1984
בעלי זכויות : פפירוס
הוצאה לאור: פפירוס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית