עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם


תקציר
סיפורו האוטוביוגרפי של שמעון זקס שנולד בברלין ב- 1922. זקס מתאר את הזיקה החזקה של משפחתו לגרמניה ואת ההתנשאות של יהודי גרמניה על יהודי מזרח אירופה.



ברלין : שורשים עקורים
מחבר: שמעון זקס


נולדתי בברלין ב- 9 בדצמבר 1922. להורי היה בית חרושת למשי. אבי, האנס, בא מרודז'ין שליד קאטוביץ, שבשלזיה עלית (פולין) ושרידי משפחתנו הענפה התגוררו בעיירות קטנות שבסביבה. בחופשות הקיץ היינו נוסעים להיפגש עמם. אני זוכר את הביקורים בעיירות האלה, בלא מעט סלידה. חרותים בזכרוני העיירות סוסנוביץ מיסלוביץ ורודז'ין. עיירות אלה נמצאות בשכנות לאושוויץ, ששמה יצא לדראון עולם במהלך מלחמת העולם השניה ולאחריה.

בסביבה שקטה זו, בה נחרץ גורלם של מיליוני בני אדם, אנשים נשים וטף ובעיקר יהודים, היכו השורשים של משפחת אמי. הסוחרים הזעירים חבושי השטריימלים, השוטחים את מרכולתם ומכריזים עליה בקולניות. מראות אלה ואחרים אני זוכר אף כי לא חשתי בזמנו כל שייכות אליהם.

במשפחה לא שכחו להזכיר, ששלזיה היתה חלק בלתי נפרד מהרייך הגרמני ולא נטו להשלים עם קריעתה מגרמניה וסיפוחה לפולין העצמאית, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותה מלחמה שרת אבי כקצין גרמני בחזית המערב, ואף זכה בעיטור צלב הברזל. שמי הקודם, וולטר, ניתן לי על שם אחיו המנוח, שנפל כחייל למען הקייזר והרייך הגרמני.

המיפגש הראשון שלי עם אווירת השכול היה כשהייתי בן שבע. לביתנו הגיעה הידיעה המרה על פטירתו בלא עת של מוריץ זקס. מוריץ היה דודי, אחי אבי שנפטר לאחר מחלה ממושכת, מלווה בייסורים רבים ובסבל בל יתואר. המנוח נפגע אנושות בעת שירותו הצבאי במלחמה הגדולה מיריות באזור החזה. אבי, שהיה אדם סגור באופיו ומאופק בתגובותיו אשר מעולם לא נתן ביטוי חיצוני לרגשותיו, פרץ בבכי תמרורים. מעולם לא זכורה לי תמונה כה עצובה של אבי, כמו בבכותו את אחיו מוריץ.

תמונתו של המת עטויה שחורים ניצבת עד עצם היום הזה לנגד עיני. מוריץ איננו – חזר אבא מספר פעמים תוך שהדגיש את השם מוריץ ולא אבה להשלים עם העובדה כי לא ישוב עוד לראות לעולם זיו פניו.

היכרותי, כילד, עם מוריץ היתה רופפת ביותר. ראיתיו חטופות בהזדמנויות חגיגיות בלבד ודמותו היתה מטושטשת בזכרוני. מותו של הדוד ניכר בפניו של אבי – הן היו נפולות.

אם לשהות במחיצתה של משפחת זקס, הרי מן הראוי להזכיר את משפחת אחות אבי – שינדלר, אשר העמידה צאצאים רבים לענף המשפחה בקאטוביץ, בסוסנוביץ ובאותו אזור שכוח אל של שלזיה עליה שנקרע מגרמניה עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

מביקורי באותו אזור נידח שמורים עמי אך ורק זיכרונות. השואה גרפה את כולם, למעט שניים-שלושה. בשנות השלושים המאוחרות, זמן קצר לפני עלותי ארצה, הגיע אחד הבנים של משפחת שינדלר לביתנו שברחוב דויסבורג 15, בברלין, כדי למלט עצמו מאנטישמיות אלימה שהתלקחה באזור והפילה אימה ופחד על יהודי המקום.

מקס שינדלר התחנך בביתנו, והוא ללא ספק היה "אוסט יודה" משמע, יהודי שבא ממזרח אירופה על כל מטען עולמה היהודי. מקס התגורר בביתנו, וכאשר נפרדתי לעולם מהורי ומאחותי ויצאתי את גרמניה, הוא נשאר בביתנו, אך עקבותיו נעלמו במצולות השואה. אשר לשני האחים האחרים פריץ וורנר שינדלר, הם נשארו בקאטוביץ. שמועות אומרות שנמלטו עם פלישת הנאצים לברית-המועצות. אולם גם עקבותיהם נעלמו. חפשתים במשך שנים רבות אך ללא תוצאות. מי יודע אולי עם קריאת ספר זה ימצא החוט המקשר בינינו.

למען האמת, חשתי הזדהות רבה יותר עם החלק האחר של המשפחה. משפחת שטרן, האמידה של אמי. משפחת שטרן נטעה יתד בעיר קרפל שבאזור תעשיות הטקסטיל הסמוך לנהר הריין לפני למעלה ממאתיים שנים. מטוויות המשי היו בידיהם מדורי דורות. ביתם העתיק בן כמה קומות, הבנוי לבנים אדומות בלבד גן גדול ומוריק עם משרתת צמודה שהיתה בת לוויה של סבתי היפה והשברירית.

בחופשת הקיץ נסענו למשפחת שטרן בקרפלד, לבית הגבוה והיפה שבלב הגן הגדול. קסם מיוחד היה לגן בשעת זריחת השמש. קרני האור שהפציעו מבעד לענפי עצי הליבנה הסבוכים יצרו תמונה מרהיבה של אור וצל.

הטיולים שערכנו לאזור הריין, והתחושה שסבא הוא נצר למשפחה יהודית אמידה ומצליחה הוסיפו תחושה של גאווה. זכור לי היטב גם החדר שבעליית הגג. מחלונו המסורג ניתן היה להשקיף על קרפלד וסביבותיה, על הריין ומימיו הזורמים וההד העמום; וכן על הכיכר הגדולה שבמרכזה נערכו עצרות עם של המפלגות בעת מלחמות הבחירות שנכפו על התושבים חדשות לבקרים.

טבועים בזיכרוני אספות הבחירות של שלוש מפלגות בכיכר העיריה של קרפלד.

המפלגה הקומוניסטית, שערכה מפגני בחירות תחת צילם המאיים של סיסמות אלימות, דגלים אדומים ותמונות ענק של מנהיגי הקרמלין; המפלגה הסוציאל-דמוקראטית שפעיליה הניפו גדלי שחור, אדום, צהוב – דגלה של הרפובליקה הווי מארית (וגם דגלה של הרפובליקה הפדראלית הגרמנית של היום). דגלים שבאותם שנים של קיטוב מעמדי ופוליטי לא עוררו אהדה יתרה ונבלעו בים האדום של הדגלים הקומוניסטים והנציונאל-סוציאליסטים; והמפלגה הנציונאל-סוציאליסטית – הנאצית – שכל עצרת שקיימה בכיכר העיריה החרידה את האווירה השקטה של טרם סערה בצווחות היסטריות, בקריאות קצובות רוויי שנאה עזה לקומוניזם וליהדות הבין-לאומית. קולם הרועם של התופים, הלמות רקיעות מגף מסומר וקריאות מזרות אימה מלוות במועל יד וקולם הניחר של אלפי נערים אחוזי תזזית הפילו חיתתם על העיר השקטה ותושביה. דומה היה שהעיר נסחפה לים סוער ותושביה נטרפים בסערות היצרים והרוחות הרעות.

בתום כל עצרת פוליטית נערך מצעד של הפגת כוח בחוצות הכרך. כל מפלגה בסגנון שלה. אמנם ניתן היה לגלות סימנים דומים בהערכות למצעד של כל מפלגה, אך לנאצים היה יתרון מספרי ואירגוני. ערב רב של לובשי מדים חומים, נושאי לפידים וכרזות בסגנון בוטה חתם בצעדת אווז ובשאגות את המפגן שבכיכר העיריה.

למחרת ההפגנה לא נותר אלא הפחד בשקט שחזר לשרוד בחוצות ובשווקים.

חשתי, לראשונה, שאנחנו כיהודים גרמנים ולא עוד כגרמנים יהודים משמשים כתובת לפרעות דמים ולשיסוי פוליטי. כך ישבתי לילות כימים בעליית הגג, בחדר צר עמוס ספרי לימוד וספרי קריאה בכריכות עור מהודרות של בית אמי ושל הדוד ממשפחת שטרן. מדפי הספרים שימשו לי חומת מיפגע מאימת הנאומים הקולניים, צווחות האספסוף וקריאות ההמון, להתיז את דמנו על הסכין.

משום מה, לא ביקשתי את המשפחה, אף לא שאלתי את הורי לפשר הדברים. חשתי, כמו שחשו גם הם, באווירה הדחוסה בה כל הטלת שאלה עלולה אך להחריף על הכאב, הבושה, התיסכול והמבוכה. בעצם, איש לא העלה נושא זה לדיון משפחתי. נדמה היה שהכול רצו להדחיק ולדחוק את האירועים שהתרחשו על סף ביתם.

בברלין, בירת הרייך המנואץ, היתה האווירה מתוחה לא פחות מזו שבעיירות המחוז. בבית ההורים, בבית הספר ובקרב חברים וידידים שרויה היתה העצבנות של מתחים מצטברים: ניסינו למצוא הגיון כלשהו שיקל על לבנו. אך זה לא היה בנמצא. ההסבר שניתן על-ידי חברים לספסל הלימודים, כי השנאה מכוונת אך ורק ליהודים לובשי השחורים לא היה מעוגן במציאות. אמנם על יהודי המזרח מה"אוסט יודה" הבטנו מלמעלה, אך מבחינתי היה לי יחס חם לבית אבא שמוצאו במזרח אירופה ולבית אמא שמוצאה במערב.

אגב, בקרפלד חשתי את האנטישמיות מקרוב. שנאת ישראל ניבטה מעיני האנשים. חשתי בשנאה שעה שביקרתי במפעלי החרושת וראיתי את מבטי העובדים והעובדות.

ראש המשפחה, סבי יוליוס שטרן, נפטר בקרפלד בשיבה טובה ב- 1935. כאשר ביקרתי במקום בשנת 1982 על מנת לאתר את חלקת הקבר נאלצתי להקדיש לעניין האיתור זמן רב. זה היה יום סתיו ואנשים באו עם זרי פרחים כדי להניחם על קברי יקיריהם.

בית הקברות האוונגלי, פרוטסטאנטי וקאתולי משתרע לצידי דרך לא דרך, באזור מוזנח. מאחרי גדר אבן מתפוררת שבסמוך לו מצאתי את בית הקברות היהודי. שער הברזל החלוד היה נעול. חיפשתי את המפתח אך לשווא. איש לא ידע היכן מצוי המפתח של שער בית הקברות היהודי. בסופו של דבר, טיפסתי מעל הגדר ונכנסתי לתחום החלקה היהודית. מצב המצבות היה עלוב ביותר. רבות מהן היו סדוקות, שבורות ומנותצות. על אחת מהן צויין שמו של החייל משה לוי שנפל למען המולדת הגרמנית ב- 1917 בוורדן. אחד מתוך למעלה משנים עשר אלף יהודים גרמנים או יותר נכון גרמנים יהודים שנפלו למען הקייזר והרייך הגרמני במלחמת העולם הגדולה. פזורות היו שם מצבות עם סימנים יהודים שציינו מקום קבורתם של אחינו בני ישראל. בולט היה במיוחד מספרם הרב, יחסית, של בעלי התואר השלישי ובעלי מקצועות חופשיים.

במרכז החלקה מצאתי גם את קבר סבי, יוליוס שטרן ז"ל. המצבה היתה במצב עלוב ביותר. מקרוב הבחנתי שנפגע המקום בו חרות היה מגן דוד. נותר שם אך השם ושנת פטירתו.

באותה הזדמנות של ביקור חטוף בקרפלד ביקשתי לראות גם את בית המשפחה. הבית עומד עדיין על תילו ולידו מגרש גדול, נקי ומטופח – רחבת הכינוסים והאספות של שנות השלושים. בעת ביקורי התמקם בה קרקס איטלקי. הבית נותר לפליטה אך נעשו בו שינויים בולטים. המבנה חולק לשני חלקים, כאשר חלק אחד נשאר בצורתו הקודמת: בית פרטי למגורים ואילו החלק האחר הוכשר לבית דירות להשכרה. שעה ארוכה התבוננתי על הבית ועל הרחבה והכול נראה לי כאילו לא היו דברים מעולם. המצעדים, הצווחות, שאגות ההמון, הנאומים המשולהבים והשנאה היוקדת ברעם התופים ובמדרך מגפיים מסומרות נבלעו בתוך תוכי בשאון הקרקס ובנעימות העליזות שבקעו ממגברי הקול וממקלטי הרדיו. אל הבית לא העזתי להכנס. חומה של רגשות ריתקה אותי למקומי. אולי בגלל שיממה קודם לכן בעת חיפוש אחר ימי ילדותי נודע לי גורלה המר של סבתי האהובה והשברירית, הנריאטה שטרן ז"ל. הנריאטה נותרה אחרונה בבית המשפחה בקרפלד. כולם עזבו את העיירה המנואצת, בניה ובני משפחתה. מי שלא עזב בעוד מועד נשלח אחר כבוד למזרח, למחנות המוות, לגיא ההריגה, למשרפות. אך לא אישה יהודיה כהנריאטה שטרן לבית לימן תיטוש בית בו ראו לראשונה אור עולם היא ובני ביתה. הנריאטה שטרן לבית לימן נשארה לבדה לשמור על המבנה הריק, שהפך לשמש כמרכז ההיטלר יוגנד של קרפלד.

שכנים ועדי ראיה סיפרו לי, כיצד ביום אחד של ליקוי מאורות גררו את הישישה בת השמונים ושש, אישה חרשת שלא הבינה עוד את עולם הבלהות של 1943 ושלחוה בקרון בהמות לטרזיינשטאט. במחנה ריכוז זה אשר בצ'כוסלובאקיה הכבושה, נשלחו יהודים מעל לגיל שישים וחמש; וכן אלה שנפצעו קשה למען הרייך במהלך מלחמת העולם הראשונה או זכו לעיטור של גבורה.

בתיקיה המסודרת שבבניין העיריה מצאתי עדות שבמכתב לסאות הסבל והיסורים שהיו מנות חלקם של יהודי קרפלד ונספגו בהגדה לבית שטרן ולבתי ישראל שנמחו מעל פני האדמה. הדברים גם כתובים שחור על גבי לבן ללא עיקבות הדם הספוג בספר כרוניקה של קרפלד ויהודיה, שהוציאה העיריה בשנת 1981* לזכר אזרחיה היהודים שנשלחו משוללי אזרחות של משרפות הגז ובורות המים.

לעבור ל: ברלין : מחזה האבסורד

*Krefelder Juden, Krefelder Studien 2, Gesamtherstellung: Joh. Van Acken, Druckerei und Verlag. Krefeld, 1981, 424pp.

ביבליוגרפיה:
כותר: ברלין : שורשים עקורים
שם  הספר: חמניות : מעברים - מברלין לקרית - גת
מחבר: זקס, שמעון
עורך הספר: קיסטר, יוסף
תאריך: תשמ"ד, 1984
בעלי זכויות : פפירוס
הוצאה לאור: פפירוס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית