יוסף וזוליח'ה (אשת פוטיפר)- איורים מתוך כתב יד מוסלמי

שלושת האיורים המופיעים כאן לקוחים מתוך כתב יד פרסי המספר את סיפורם של יוסף וזוליח'ה (אשת פוטיפר), כפי שכתב אותו המשורר אל-ג'אמי. כתב היד נוצר בקשמיר שבהודו במאה ה-18.

סיפורו של יוסף מופיע בקוראן. נוסף עליו ישנן אגדות העוסקות בסיפורו, ובהן נזכר שמה של אשת פוטיפר, זוליח'ה. על סיפורו של יוסף, ובעיקר על הקשר בינו לבין זוליח'ה, נכתבו ספרי שירה. ספרו של המשורר אל-ג'אמי, שהתפרסם בשנת 1483, הוא הפופולארי ביותר בהם (נעמה ברוש, 1991).

את סיפורם של יוסף וזוליח'ה אפשר לקרוא בספרה של נעמה ברוש, סיפורי התנ"ך בציור המוסלמי. הסיפור מספר על נסיכה יפהפייה בשם זוליח'ה, שראתה כמה פעמים בחלומה נער אציל ויפה תואר, הוא יוסף, והתאהבה בו (נעמה ברוש, 1991). איור 1 מתאר את אחת הפעמים שבהן הופיע יוסף בחלומה.

עם הזמן נישאה זוליח'ה לווזיר מצרי, אך לא חדלה להשתוקק לפגוש את יוסף. מאוחר יותר זכתה זוליח'ה ביוסף כשמכרו אותו בהגיעו למצרים. לאחר שיוסף לא נענה לחיזוריה, ניסתה זוליח'ה לפתותו, בארמון שנבנה לשם כך. יוסף ברח מחדר לחדר, עד שבחדר האחרון הצליחה זוליח'ה לאחוז בחולצתו. החולצה נקרעה, וזוליח'ה האשימה את יוסף שהוא זה שניסה לאחוז בה. משום כך שלח הווזיר את יוסף לכלא (נעמה ברוש, 1991). באיור 2 אפשר לראות את זוליח'ה משדלת את יוסף.

מאוחר יותר הוכחה חפותו של יוסף, ונתגלה ברבים קלונה של זוליח'ה. נשות מצרים החלו ללעוג לה, והיא החליטה לערוך משתה מפואר שבו תציג את יוסף לפני חברותיה, כדי שיבינו את אהבתה המטורפת אליו. כל אחת מהנשים במשתה קיבלה סכין ותפוח. כשהוכנס יוסף לאולם המשתה, איבדו הנשים את עשתונותיהן לנוכח יופיו השמימי, וכולן חתכו את אצבעותיהן במקום את התפוח. והסיפור נמשך... ובסופו נישאו יוסף וזוליח'ה וחיו באושר רב (נעמה ברוש, 1991). את התרגשותן של נשות החצר מיופיו של יוסף אפשר לראות באיור 3.

סיפור אהבתה של זוליח'ה ליוסף מפורש כסיפור אלגורי. יוסף, בעל היופי השמימי, מסמל את אלוהים, וזוליח'ה מסמלת את בן האנוש האוהב את האל (נעמה ברוש, 1991). סיפורם הוא סיפור של שאיפה להתעלות וחיפוש אחר קשר עם האל.

באיור 1 מתוארת זוליח'ה המתחננת אל יוסף שהופיע שנית בחלומה, שיגלה לה את שמו ומוצאו. בראש העמוד ובתחתיתו מופיע הטקסט, והאיור פרוס על רוב שטח העמוד.

בחלקו העליון של האיור מתוארים יוסף וזוליח'ה בחדר השינה שלה. ייתכן שזוליח'ה מדמיינת את עצמה עם יוסף, וייתכן שיוסף המדומיין מתואר יחד עם זוליח'ה ה"ממשית" על אותו מצע, ללא הפרדה. יוסף מתואר כדמות קדושה שהילה בדמות להבה מקיפה את ראשו.

הסצנה מזמינה לכאורה תיאור דרמטי ורגשי. זוליח'ה מאוהבת בגבר שאותו היא רואה בדמיונה, ומתחננת לדעת מיהו. למרות זאת, תנוחותיהן של הדמויות קפואות, הבעות פניהן כמעט זהות, ואינן מעידות על הדרמה. אם משווים איור זה לציורו של רמברנדט, המשתה של בלשאצר, אפשר לראות את ההבדל בהתייחסות לדרמה או לרגש המובעים בציור. בעוד רמברנדט רצה לתאר דרמה ומגוון הבעות פנים המעידות על רגשות, את הצייר שיצר איור זה עניינו דברים אחרים.

אף על פי שהצייר מספר לנו סיפור, הוא אינו מנסה לטעת בנו אשליה שאנו מתבוננים בתיעוד של סצנה אמיתית. משום כך הוא מוותר על הבעות הפנים הדרמטיות ועל אמינות בתיאור דמויות השונות זו מזו. גם הדרך שבה הוא בונה את המרחב בציור אינה נובעת מתוך רצון ליצור אשליה של מאורע אמיתי. אמנם קיימים מאפיינים של מרחב בעל עומק, אך בו בזמן קיימת השטחה של המרחב.

העומק המרחבי מתקיים משום שהדמויות מצויות במישור קדמי - והמיטה במישור אחורי; המיטה מתוארת בצורה הרומזת על כניסה למרחב בעל עומק; קיים רמז לתלת-ממד בתיאור הדמויות – למשל, ההצללות בעפעפיים. יחד עם זאת קיימת נטייה ברורה של הציור להישאר נאמן למצע הדו-ממדי שעליו הוא נוצר, ולכן - ליצירת מרחב שטוח. כדי ליצור אשליה של כניסה לעומק, נקודת המבט צריכה להיות קבועה, כלומר - אם רואים את יוסף וזוליחה מהחזית, כאשר הם עומדים מול המתבונן, אזי גם על המיטה יש להתבונן מאותה נקודת מבט. אך לא זה המצב בציור: במיטה מתבוננים מעט מלמעלה ולא מאותה נקודת מבט שבה מתבוננים בדמויות, והדבר יוצר השטחה (אף על פי שיש רמז ליצירת עומק במיטה באמצעות הצגת הדופן באלכסון). זוליחה ויוסף מצויים מתחת למיטה, ומכסים רק חלק קטן ממנה, בעוד ההיגיון אומר שחלק גדול יותר שלה צריך להיות מאחוריהם. הצייר בחר לפרוס את האלמנטים על גבי המצע באופן שיצור מידה רבה של השטחה. בקבוצת הדמויות בתחתית התמונה מתבוננים כשנמצאים מולן, אך על הרצפה מתבוננים, שוב, מעט מלמעלה.

גם הטיפול בצבע נובע מגישה זו: מצד אחד, קיים קשר בין הצבעים לבין המציאות (צבע העור של הדמויות, למשל). מצד שני, האמן מדגיש במכוון את עוצמת הצבעים. בציור מופיעים צבעים בוהקים ורוויים של אדום, ירוק וזהב. הצבעים האחרים (כחול, לבן, שחור וכדומה) דומיננטיים הרבה פחות.

עוד דגש באיורים מושם על יצירתם של דגמים. דגם הוא משטח שעליו מופיע אלמנט החוזר שוב ושוב באופן שיטתי. הרצפה בציור זה עשויה דגם של פריחה זהובה על רקע אדום. אחידות הדגם תורמת להשטחת התמונה. בגדו של יוסף מתואר בדגם בעל צבעים זהים, והוא נטמע כמעט לחלוטין בדגם של הרקע, דבר התורם גם הוא להשטחה. דפנות המיטה מעוטרות בדגם, וכך גם העיטור המקיף את המיטה כולה. בציור המתאר את זוליח'ה משדלת את יוסף, זוגות הדמויות העומדים בחלונות הופכים לדגם, ויוצרים מקצב בתמונה. כל זאת נוסף על הדגמים השונים המעטרים את השטיח והבגדים.

הצייר יצר גם סימטריה מסוימת בין אלמנטים שונים בציורים: בתמונה 1 - הווילונות בחלק העליון, הרקע הכמעט זהה בחלק התחתון של התמונה בין ימין לשמאל, החלוקה הכמעט שווה של הדמויות כאשר דמות מצויה במרכז, ומשני צדדיה שתי דמויות נוספות. גם בתמונה המתארת את זוליח'ה משדלת את יוסף קיימת כמעט סימטריה בחלוקה של המבנה והזוגות, כאשר הזוג המרכזי מצוי במרכזה של התמונה.

אם מתבוננים שוב בציורו של רמברנדט, אפשר לראות עד כמה שונה הגישה של שני האמנים: רמברנדט רצה ליצור גם דרמה וגם דמויות ומרחב שייראו ממשיים ואמינים. הוא רצה לתאר את המרקמים השונים באופן המחקה את המציאות ולהציג לפנינו סצנה - שהיום היינו יכולים לומר שהיא כמעט לקוחה מתוך סרט קולנוע (אף על פי שאז עוד לא היה לא קולנוע ולא צילום). לעומת זאת, הצייר של איורים אלו רצה, לצד הסיפור, להדגיש ערכים אסתטיים שלכאורה מנוגדים לרצון לספר סיפור. במקום ליצור אשליה שאנו חוזים במקרה שקרה באמת, במקום ליצור דרמה, הוא בחר ליצור דגמים הפרוסים על גבי המצע, מערכים של צבע בעלי עצמאות שאינם תלויים בסיפור.

בבליוגרפיה:

נעמה ברוש, בהשתתפות רחל מילשטין, סיפורי התנ"ך בציור המוסלמי, מוזיאון ישראל, 1991.