למעלה ממחצית (54.5%) מבין 500,000 היהודים תושבי הרייך הגרמני בשנת 1933 התרכזו בעשר ערים גדולות בנות 100,000 נפשות ויותר, ומהם קרוב לשליש (32.1%) בברלין לבדה. עם זאת, בסך הכול התפרסה ההתיישבות היהודית על פני למעלה מ- 2,000 מקומות יישוב קטנים כגדולים, שבהם פעלו יותר מ- 1,600 קהילות יהודיות.¹ קרוב לחמישית מכלל היהודים התגוררו באזורים הכפריים ובערי השדה, חלק גדול בדרום גרמניה, שבה ריכוז האוכלוסייה היהודית הכפרית היה גדול במידה ניכרת מן הממוצע ברייך כולו. אזורי ההתיישבות העיקריים מחוץ לערים הגדולות היו בבווריה, בבאדן, בווירטמברג ובהסן.²

למרות הפיזור האמור, שהתבטא בריבוי מקומות היישוב, על פי רוב נשמר בכל זאת רצף מסוים בקרב האוכלוסייה היהודית; שכן בתוך מקומות היישוב השונים התרכזו היהודים באזורי מגורים משלהם. בברלין, למשל, התגוררו בשנת 1925 80% מכלל היהודים בשישה מתוך עשרים הרבעים של העיר, בעיקר בווילמרסדורף ובשרלוטנבורג.³ בעקבות ההגירה הפנים-עירונית, שהייתה כשלעצמה ביטוי לעלייה במעמד הכלכלי והחברתי, נוספו בשלהי המאה ה- 19 מרכזים חדשים של התיישבות יהודית. דוגמה לכך היא אזור גרינדל (Grindel) שבהמבורג, ברובע רוטרבאום (Rotherbaum), שבשנת 1925 היו היהודים 15% מכלל תושביו. כאן התרכזו חיים יהודיים תוססים ומגוונים בתוך שטח של קילומטר מרובע אחד. ואולם היו יהודים שנמנעו במתכוון⁴ מלהתגורר באזור זה, ואחדים אפילו ראו בו "כמעט גטו".⁵

בתקופת השלטון הנאצי, בעקבות העקירה מהכפר אל העיר – לעתים קרובות כדי להתגורר אצל קרובי משפחה – התמעט בתוך שנים אחדות מספרן של הקהילות הקטנות: בשנת 1937 נותרו 1,349 בלבד, ובאותה עת חיו 85% מכלל האוכלוסיה היהודית ב- 52 קהילות גדולות.⁶ כתוצאה מההגירה הפנימית וגם מההגירה אל מחוץ לגרמניה הצטמצמה האוכלוסייה היהודית בכל המקומות: בערים הגדולות בשליש, בערי השדה ובכפרים כמעט בשני שלישים. אנשי ארגונים שונים – כדוגמת האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית Centralverein deutscher Staatsbürger јüdischen Glaubens Frauenbund)), או ברית הנשים היהודיות Jüdischer Frauenbund)) – ניסו להקל על בדידותם הגוברת והולכת של הנותרים מאחור באמצעות ביקורים ופעילויות סעד ותמיכה.⁷

ערים שונות ניסו למנוע מיהודים להתגורר בקרבן.⁸ אולם עוד בדצמבר 1935 הבהיר משרד הפנים של הרייך, שהחוקים הקיימים אינם מאפשרים למנוע מיהודים אזרחי גרמניה להתיישב במקום כלשהו בתחומי הרייך.⁹ עם זאת, קהילות מסוימות מצאו דרכים אחרות להגביל התיישבות בלתי רצויה כזו: בהסתמכה על צו כללי בעניין הגבלת תמיכות ציבוריות לקהילות במצוקה מנעה העיר ברלין למן שנת 1935 כל תמיכה ציבורית מיהודים נזקקים שעברו אליה, למעט "קורת גג" בבית המחסה העירוני, וגם זאת תוך איום לגרשם משם מהר ככל האפשר.¹⁰

הגירה דו-סיטרית אל עיר הבירה וממנה הביאה לכך, שלמעשה פחתה האוכלוסייה היהודית בבירה רק במעט: מ- 160,000 בשנת 1933 ל- 140,000 בשנת 1937. ¹¹ לכאן הגיעו קשישים וכן משפחות שלמות, שביקשו ליהנות מתחושת הביטחון שנבעה מעצם ההשתייכות לקהילה יהודית גדולה. "העובדה שביישוב אחד מתגוררות לא משפחה אחת, לא שתיים או עשר, אלא מאות ואולי אף אלפים, יש בה כדי לנסוך נחמה ועידוד בזמנים קשים".¹² אחרים הגיעו למצוא מקורות פרנסה חדשים או כדי להסדיר את הגירתם. צעירים ובני נוער באו כדי לרכוש הכשרה מקצועית, אם במפעלים שעדיין העסיקו מתלמדים יהודים ואם במוסדות להכשרה מקצועית שנועדו למהגרים. אחדים קיוו, שהאנונימיות שבעיר הגדולה תשמש להם מקלט בפני האנטישמיות האלימה מצד שכניהם הלא-יהודים.¹³

ההגירה הפנימית וההגירה אל מחוץ לגבולות המדינה, שהתרחשה באותן שנים, השפיעה גם על המבנה הדמוגרפי: כבר בתקופת רפובליקת ויימר הייתה האוכלוסייה היהודית, בהשוואה לכלל התושבים, אוכלוסייה מזדקנת. עם זאת, החל בשנת 1930, ובעקבות המשבר הכלכלי, גברה בצורה דרמטית הירידה בהיקף הילודה, ירידה שהחלה למעשה עוד במאה ה- 19. בשנים 1925-1920 עוד היו 15 לידות בשנה על כל 1,000 יהודים, אך עד 1932 ירד שיעור זה ל- 7.2 (לעומת 16.2 בכלל האוכלוסייה).¹⁴ תופעת ההזדקנות החריפה עוד יותר, מאחר שתנועת ההגירה מן המדינה, בעקבות הנישול והרדיפות של המשטר הנאצי, הותירה מאחור בראש ובראשונה את האוכלוסייה המבוגרת. עובדת סוציאלית מברנדנבורג העידה, כי "להיתקל במקום כלשהו בילד שמקפץ לקראתך זה כבר כמעט בגדר הפתעה". בידודם של היהודים במקומות היישוב הקטנים הורגש באופן מיוחד בקרב הילדים. ילדה קטנה באחת מערי השדה באזור ברנדנבורג, שסייעה לעובדת סוציאלית יהודייה למצוא את דרכה, נעצרה פתאום תוך כדי שיחה ושאלה: "אלוהים הרי עשה אותי יהודייה – לכן אני רוצה לשחק עם ילדים יהודים. אולי את מכירה כאלה"?¹⁵ כבר בקיץ 1938, כלומר עוד לפני פוגרום "ליל הבדולח", עזבו יהודים "בבהילות את מקומות היישוב הקטנים, שהחיים בהם הפכו עבורם בלתי נסבלים".¹⁶ ואף על פי כן, בשנת 1939 עדיין התגוררו יהודים, לא אחת בודדים ומנותקים מסביבתם, בלמעלה מ- 2,600 מקומות יישוב ברחבי הרייך.¹⁷

לחלקים נוספים של המאמר:
מגורים ומחיה : דפוסי ההתיישבות : פיזור וריכוז (פריט זה)
מגורים ומחיה : הרחקה מן החברה הכללית והעצמת החיים הפנים-יהודיים
מגורים ומחיה : ההחלטה הקשה : להגר מגרמניה

הערות שוליים:

1. ברקאי, ירידה במספר האוכלוסין, עמ' 42.
2. ברקאי, חיי היהודים בסביבתם, עמ' 65.
3. בן נתן, המבנה הדמוגרפי-כלכלי, עמ' 91.
4. מהבז"ה, פיינר, ריאיון, עמ' 6; נתונים: לורנץ, יהודי המבורג בתקופת ויימר, כרך 1, עמ' lxvi.
5. מילה, שמות, עמ' 163. וראו בעברית על יהודי המבורג בתקופה זו אצל דומקה, המבורג ויהודיה.
6. אדלר-רודל, עזרה עצמית יהודית, עמ' 151.
7. CVZ 12 (1933), Nr. 25, p. 233; BJFB 12 (1936), Nr. 3, pp. 5 f.
8. ליפה – פאסן והרטמן, המיעוט היהודי בליפה, עמ' 88; ריינלנד – מל"ב, אפל, זיכרונות, עמ' 427; ברלין Israelit 76, Nr. 31, 1.8.1935, p. 2
9. ולק, החוק המיוחד, עמ' 146, מס' II/78 (צו מיום 16.12.1935).
10. Israelit 76, Nr. 31, 1.8.1935, p. 2 123-120
11. אדלר-רודל, עזרה עצמית יהודית, עמ' 152.
12. CVZ 12 (1933), Nr. 25, p. 233
13. מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 23.
14. ברקאי, ירידה במספר האוכלוסין, עמ' 41.
15. BJFB 13 (1937), Nr. 9, pp. 6-8 (1933/34), p. 238, ציטוטים בעמ' 6, 7. לעדויות דומות מהסן ראו 4. JWS p. 238; (1933/34), עמ' 238; מבאדן – JWS 5 (1935), pp. 157-161. וראו בעברית נתונים על תהליך ההזדקנות אצל אלקין, הלמות הלב, עמ' 133.
16. מל"ב, לסלר, חיי בגרמניה, עמ' 30.
17. אדלר-רודל, עזרה עצמית יהודית, עמ' 158.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok