עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > עליה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית
יד יצחק בן-צבימכון ליאו בק


תקציר
העולים מממרכז אירופה בשנות השלושים הגדילו את מספר הרופאים בארץ ותרמו להתבססתם של תחומי התמחות חדשים. במאמר התיחסות למתח שנוצר בין הרופאים העולים, שהביאו עמם מורשת מקצועית ותפיסה ארגונית, לבין המימסד הרפואי בארץ.



תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה
מחבר: יואב גלבר


לפי נתוני ההסתדרות הרפואית היו 626 רופאים בארץ בראשית שנת 1933, מהם 452 יהודים. כ- 180 מהם עבדו כשכירים בקופת-חולים, ב'הדסה', במוסדות יהודיים שונים ובמחלקת-הבריאות הממשלתית, שהעסיקה אז רק 7 רופאים יהודים. בתל-אביב התרכזו 192 רופאים יהודים, כלומר, יותר מ- 40%.197 בשנים 1932-1929 כמעט לא גדל מספר הרופאים בארץ, ואילו בשנים 1935-1933 גדל מספרם כמעט פי ארבעה. בשנת 1933 בלבד אישרה מחלקת-הבריאות הממשלתית 500 רשיונות לרופאים, לרופאי-שיניים ולרוקחים עולי גרמניה.198 הגידול הרב במספר הרופאים בא לידי ביטוי גם ביחס שבין מספרם ובין האוכלוסייה היהודית בכללה: בסוף שנת 1933 כבר היה יחס זה כמעט פי שלושה וחצי מזה שבקרב האוכלוסייה היהודית בברלין. לעומת זה מתברר, שהיו מקומות-עבודה מעטים לרופאים, כפי שמוכיח היחס שבין מספר המיטות בבתי-החולים ובין האוכלוסייה, שהיה חמישית מזה שבגרמניה – 520:1 לעומת 105:1.199 הביקוש לשירותי הרפואה באוכלוסייה היהודית, שהיתה צעירה ובריאה מעל לממוצע, פיגר אחר גידול מספרם של נותני השירותים האלה והקשה עליהם את פרנסתם. וכך כתב רופא עולה לעמיתו בברלין:

מצב הרופאים מציין קאטאסטרופה מאיימת, כאשר אני הגעתי לכאן [בשנת 1932] היו פה [בחיפה] 45 רופאים על כעשרים אלף תושבים יהודים. לעשרים מתוכם היתה פרנסה סבירה. כעת יש כבר 120! 200

תמונה מפורטת של היקף התפתחות הרפואה בארץ בשנות השלושים מצטיירת למקרא נתוני הממשלה על היקף הענקת הרשיונות לעיסוק ברפואה. בנתונים אלה אמנם אין התייחסות מיוחדת לרופאים עולים ולארצות מוצאם, אך הגידול בשנים ההן נבע בעיקר מעלייתם של רופאים מארצות מרכז אירופה (וראה טבלה 8).

על-אף הדאגה מפני הצפה בלתי-מבוקרת של הארץ ברופאים ובבעלי מקצועות חופשיים אחרים והחשש מפני ההתחרות בעמיתים מקומיים, החליטה ועידת ההסתדרות הרפואית, שהתכנסה במאי 1933, להתנגד לכל הגבלה שתוטל על כניסתם של רופאים לארץ ולהקים לשכה למתן מידע וסיוע לרופאים עולים במציאת תעסוקה. רופא תל-אביבי, ד"ר מטמן, אף הציע, שכל יישוב יהודי בארץ מעל לגודל מסוים יקצה בתחומו מגרש לרופא עולה מגרמניה. נוסף על הכנסתו מן המשק הקטן שיקים יקבל הרופא גם משכורת חלקית, ותמורתה יספק טיפול רפואי לתושבי היישוב וסביבתו.201 בייחוד היתה ביישוב נכונות לקלוט מומחים בעלי מוניטין בתחומים רפואיים מיוחדים. קופת-חולים מסרה לכמה רופאים עולים משרות-ניהול

טבלה 8
גידול מספר הרשיונות לעיסוק ברפואה202

השנה מספר הרופאים
בעלי רשיון
השנה

מספר הרופאים
בעלי רשיון

1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
447
461
476
476
786
1,282
1,849
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942

1,961
1,951
1,975
1,987
1,937
1,989
2,015

בכירות בבתי-חולים שלה. מאקס לבקוביץ קיבל את ניהול בית-החולים המרכזי של הקופה בעפולה, ששירת את יישובי העמק, ואילו הארי הלר ניהל את בית-החולים החדש על-שם ביילינסון בפתח-תקווה. חמישה מששת מנהלי המחלקות בבית-חולים זה ושלושה רבעים מכלל הרופאים החדשים שקלטה הקופה בשנים 1935-1933 היו עולים מגרמניה. בפריסה על-פני השנים 1939-1933 אף עולה חלקם של הרופאים העולים ממרכז אירופה שנתקבלו לקופת-חולים לשבע שמיניות מכלל המתקבלים לשורותיה. תחום נוסף שהתכוונה קופת-חולים לפתח בהסתמך על רופאים עולים היה זה של רפואת-השיניים, שעד אז היה כולו בידיים פרטיות. 203

ההסתדרות הרפואית גילתה אפוא יחס חיובי לקליטת רופאים עולים, אך ממשלת המאנדאט, שהיתה אחראית לרישוי הרופאים, חששה מפני הצפה וקשיי-קליטה, והנרייטה סאלד ביקשה להרגיע את הנציב העליון בעניין זה.204 אף-על-פי-כן נפוצו לקראת סוף 1933 שמועות, כי הממשלה עומדת להגביל את מספר רשיונות-התעסוקה לרופאים ועל-ידי כך לפגוע בעלייתם. שמועות אלו נתפרסמו גם בעיתונות היהודית בשפה הגרמנית בחוץ-לארץ. 205 לנדאואר אמנם ביקש להרגיע את הרוחות והבטיח להצ"ג,כי עליית הרופאים תימשך, אך עם זה הזהיר, שמספר הרופאים בארץ-ישראל גדל בשיעור רב בלי שהביקוש לשירותיהם יגדל באותו יחס, וכתוצאה מכך צפויים הרופאים העולים – גם אם יקבלו רשיון-עבודה – להיתקל בקשיי פרנסה.206 המחלקה הגרמנית העריכה באביב 1934, כי כמאה רופאים עולים – כחמישית מכלל הרופאים העולים מגרמניה – עדיין לא מצאו תעסוקה במקצועם, אף-על-פי שקיבלו רשיון לעסוק בו, וכי הם מתפרנסים בדרכים אחרות.207

לאחר שוך הבהלה בגרמניה שעוררה את גל-העלייה הראשון בשנת 1933 העדיפו רופאים רבים לבוא תחילה כתיירים, להסדיר את ענייני רשיונם, ורק לאחר שקיבלו אותו החליטו אם להשתקע בארץ. 208 בשנת 1934 שוב נפוצו שמועות, שניזונו מגידול מספרם של הרופאים העולים, כי הממשלה מתכוונת להגביל את התעסוקה במקצועות הרפואיים באמצעות חקיקה. אחת השמועות אמרה, כי בעתיד יוגבל העיסוק ברפואה לאזרחי הארץ בלבד, ופירוש הדבר היה, כי רופאים עולים לא יוכלו לעסוק במקצועם במשך שנתיים לאחר עלייתם. בעקבות שמועות אלו גבר קצב עלייתם של רופאים שמיהרו להבטיח לעצמם את הרשיון לפני פרסום ההגבלות. החקיקה אמנם נדחתה פעם אחר פעם, אולם האיום עצמו ריחף באוויר. בשנת 1935 התחדשו השמועות על הפעלת החוק והביאו לזירוז נוסף של עליית הרופאים שהשתהו עד אז. ביולי 1935 פורסמה טיוטה לתיקון לחוק, שהגביל את מתן הרשיונות לרופאים חדשים, וב- 13 באוקטובר פורסם הנוסח הסופי של התיקון ל'פקודת העוסקים ברפואה', שנכנס לתוקפו ב- 1 בדצמבר 1935. ממועד זה ואילך איפשר החוק לנציב העליון להגביל את מספר הרשיונות שיינתנו מדי שנה לעוסקים ברפואה, ועל בסיס זה לדחות פונים גם אם הם ממלאים אחר כל התנאים המקצועיים והמשפטיים שנקבעו בחוק. התיקון גם איפשר לשלול את רשיונם של רופאים שירדו מן הארץ ומנע התערבות משפטית בשיקוליו של מנהל מחלקת-הבריאות הממשלתית בהענקת הרשיונות.209

למרות הטענות שהועלו בזמנו בדבר מגמות מדיניות שהסתתרו מאחורי חקיקה זו, דומה, כי השלטונות הודרכו בעיקר על-ידי שיקולים מקצועיים: כוונתם העיקרית היתה למנוע היווצרות עודף היצע של רופאים, דבר שהיה מביא לאבטלה בקרבם, וכתוצאה מכך לירידה ברמת הטיפול ולהידרדרות האתיקה המקצועית. אלא שדווקא נסיונה של הממשלה להקטין את עודף ההיצע בשירותי הרפואה באמצעות תקנה מינהלית הביא לגידול פתאומי ומהיר במספר הרופאים העולים, שכן יותר מ- 400 רופאים יהודים בגרמניה הקדימו את מועד עלייתם לפני כניסת החוק לתוקפו. הצפה פתאומית זו חוללה משבר קשה ברפואה הארצישראלית, שנמשך עד לעיצומה של מלחמת-העולם השנייה.210 בשנים אלו העניקה הממשלה כ- 60 רשיונות בלבד מדי שנה, מחצית לעולים חדשים ומחציתם ליליד הארץ או למי שהתאזרחו לפני כניסת התיקון בחוק לתוקפו. התוצאה של מדיניות זו היתה, שערב מלחמת-העולם המתינו מאות רופאים עולים לקבלת הרשיון, מלבד מספר בלתי-ידוע של רופאים שעלו באופן בלתי-ליגאלי. אלה ואלה היו ברובם יוצאי מרכז אירופה.211 ואולם, בסופו של דבר לא הביאו הגבלות הממשלה לצמצום משמעותי בהיקף עלייתם של רופאים, אלא רק הגבילו את העיסוק במקצועם. הסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה, שהגבלות על העיסוק ברפואה הוטלו על פליטים גם בשאר הארצות המפותחות בשל חששן של ההסתדרויות הרפואיות המקומיות מפני התחרות.212

גם לאחר שקיבלו רשיון נתקלו רבים מן הרופאים, כמו בעלי המקצועות הפארה-רפואיים, בקשיי פרנסה. שירותי הרפואה הציבורית בארץ היו אז בשלבים הראשונים של התפתחותם ויכלו להציע רק מעט. הממשלה דאגה בעיקר לשירותי בריאות לאוכלוסייה הערבית, ולפיכך כמעט לא קלטה רופאים יהודים במוסדותיה. הרפואה הציבורית היהודית היתה מרוכזת כמעט כולה בידי שני גורמים: 'הדסה' וקופת-החולים של הסתדרות העובדים הכללית. בית-החולים האוניברסיטאי של 'הדסה' היה בשנת 1933 רק בשלבי תכנון, ועדיין לא גויסו התרומות להקמתו. גם השירותים הסציאליים-הרפואיים היו עדיין בחיתוליהם: רק בשנת 1933 החלה בעבודתה האחות הראשונה של 'טיפת-חלב' בשירות הסוציאלי של 'הדסה' והוקמה המרפאה הראשונה לטיפול בתינוקות במרכז הרפואי על-שם שטראוס בירושלים. 'הדסה' קיימה גם מערכת הדרכה רפואית, שראשיתה בבית-הספר לאחיות בירושלים. עם גידול מספר הרופאים העולים יזמה 'הדסה' קורסי-השתלמות כדי לקרבם אל הבעיות הרפואיות האופייניות לארץ שנבעו מתנאיה ואקלימה, ולא היו מוכרות במידה מספקת לחניכי בתי-הספר לרפואה בגרמניה. לקופת-החולים הכללית היה אז בית-חולים אחד בלבד, זה שבעפולה, ומלבדו היתה רשת של מרפאות בערים ושל רופאים אזוריים בהתיישבות הכפרית החדשה. יכולת-הקליטה של שתי המערכות היתה מוגבלת.

המעסיקים הציבוריים של הרופאים ניצלו את ההיצע הרב שיצר המשבר בגרמניה והציעו משרות למומחים מפורסמים אם יעלו ארצה. הצעות-עבודה אלו הקלו על המועמדים את תהליך קבלת רשיון-העלייה,213 אך מן הצד האחר עוררו התמרמרות בקרב המועמדים שנדחו, שכן בכך נפגעו סיכוייהם לקבל רשיון-עלייה ולהשתלב במקצועם בארץ. למשרד הארצישראלי בברלין הגיעו תלונות, כי בהתקשרויות מעין אלו נדחו מועמדים שהיו ציונים ותיקים, ונתקבלו לעבודה מועמדים שהיו רחוקים מן הציונות ומן היהדות בכלל. עיון בתלונות אלו מעלה, שלא אחת הושפעו משיקולים של התחרות מקצועית ושל הבטחת פרנסה, ולא תמיד נבעו ממניעים ציוניים.214 אך הלחצים האלה אכן נשאו פרי, ומחלקת-הבריאות של הוועד הלאומי פנתה אל קופת-חולים ואל 'הדסה' בתביעה להעדיף רופאים עולים בעלי עבר ציוני. ד"ר אברהם קצנלסון (לימים ניסן), מנהל המחלקה, הציע, כי בכל מקרה של מינוי רופא למשרה קבועה יבוא המעסיק בדברים עם הצ"ג בברלין או עם הע"ג בארץ, יברר פרטים על המועמדים וייעזר בהמלצותיהם של שני הארגונים.215 אף-על-פי-כן קרה גם בשנים שלאחר-מכן, שרופאים עולים שהיו ציונים ותיקים בגרמניה השמיעו טענות נגד העדפתם של עמיתים לא-ציונים בקבלה לעבודה בקופת-חולים, בעיריית תל-אביב ובמוסדות-ציבור אחרים. עם העמקת ההתחרות בין הרופאים אף הושמעו תביעות להתנות את העיסוק במקצוע, ואת החברות בהסתדרות הרפואית, בהשלמת סמינר לחינוך לאומי.216

לנוכח הקשיים שנתקלו בהם רופאים עולים בהבטחת פרנסתם במיגזר היהודי של המשק הארצישראלי, הציעו אחדים מהם את שירותיהם במיגזר הערבי. כך, למשל, כתב סינאטור ללנדאואר בתחילת שנת 1934 על ד"ר היינץ כהן, שהתכוון להתיישב ב'בן שמן' ולשמש שם רופא לתושבי הכפרים הערביים בסביבה. בסופו של דבר התיישב כהן בלוד. בשנה ההיא נוצרו קשרים בין המחלקה הגרמנית ובין ראשי-עיריות ערבים, שגילו נכונות לקלוט בעריהם רופאים מקרב עולי גרמניה.217 בבית-ג'אלה פתח ליאון קורניץ מרפאה לטיפול בכפריי הסביבה, וד"ר מארקס פתח מרפאה בעכו.218 הרופאים הערבים ראו בקשרים וביוזמות אלו איום על האינטרסים שלהם, נוסף על הסכנה הכללית שראו בעלייה, ולפיכך מחתה הסתדרות הרופאים הערבים לפני הממשלה על הצפת הארץ ברופאים יהודים מגרמניה.219 נוכחותם של רופאים יוצאי גרמניה במיגזר הערבי פסקה עם פרוץ המאורעות, לאחר שאחד מהם, ד"ר להרס, נרצח בבית-שאן. אחרים – כמו, למשל, ד"ר יוליוס רוזנבאום מעזה – נאלצו לעזוב את מקומותיהם ולעבור למרכזי היישוב הייהודי.220 ואולם, גם לאחר שהרופאים היהודים עזבו את היישובים הערביים הוסיפו חולים ערבים להיות חלק נכבד מן הנזקקים לשירותי הרפואה הפרטית במיגזר היהודי, ועד מלחמת-העצמאות התפרנסו רבות מן הקליניקות הפרטיות מן הערבים.

מצב התעסוקה בקרב הרופאים העולים החמיר ככל שגדל מספרם, ובאמצע שנות השלושים פרץ משבר של ממש. לפי נתוני ממשלת המאנדאט היו בתחילת קיץ 1935 כ- 1,300 רופאים יהודים בארץ וכ- 200 ערבים. אלא שנדמה, כי הנתונים האלה היו מוגזמים, שכן ציינו את מספר הרופאים הרשומים (registered), ולא את מספר הרופאים הפעילים (practicing). הם היו מבוססים על מספר הרשיונות לעסוק ברפואה, אך לא הביאו בחשבון רופאים שנפטרו במרוצת הזמן או עזבו את הארץ. דומה, כי נתוני הממשלה כללו גם מספר רב למדי של רופאים שבאו לארץ לתקופה קצרה, קיבלו רשיון, אך שבו בינתיים לארצות-מוצאם מתוך בטחון, כי בבוא העת יוכלו לעסוק במקצועם בארץ-ישראל. באביב 1935 ערכה ההסתדרות הרפואית סקר בקרב חבריה הפעילים כדי לעמוד על מצבם. הסקר הקיף 937 רופאים, שהיוו 85%-80% מן הרופאים הפעילים אותה שעה. התפלגותם על-פי ארצות-המוצא ולימוד המקצוע מובאת בטבלה 9.

כרבע מן הרופאים שנפקדו היו ללא שום נסיון בעבודה בבתי-חולים, וכ- 36% מהם עבדו בבתי-חולים 4-1 שנים. אך גם בקרב רופאים אלה היו רבים שרכשו את נסיונם בבתי-חולים בארץ, שאחדים מהם היו מוסדות קטנים, שלא דמו כלל לבתי-חולים במושגים אירופיים. החוק בארץ לא חייב רכישת נסיון קודם כתנאי לפתיחת פראקטיקה פרטית, ולא העמיד דרישות חמורות להתמחות. הנטייה היתה אפוא – במיוחד בערים – לפנות להתמחות על חשבון הרפואה הכללית. בקרב הרופאים בערים היתה ההתפלגות המקצועית כדלקמן: רק שמינית – רפואה כללית, רבע – רפואה פנימית, כשמינית – רפואת-ילדים, עוד שמינית – רפואת-נשים, והשאר – יתר ענפי ההתמחות.

טבלה 9
ארצות המוצא של הרופאים היהודים בארץ

הארץ ארץ הלידה ארץ הלימוד
גרמניה
רוסיה
פולין
ארץ-ישראל
שאר הארצות
328
225
197
24
173
(35%)
(24%)
(21%)
(2.6%)
(17.4)
637
178
נכלל

122
(68%)
(19%)
ברוסיה

(13%)

בשנת 1936 העסיקו קופות-החולים 200 רופאים, רובם המכריע בקופת-החולים של ההסתדרות (170). השאר עבדו בשתי קופות חדשות יותר: קופת-חולים עממית מיסודה של 'הדסה', שהיתה קשורה עם התאחדות האיכרים ופעלה בעיקר במושבות, וקופת-חולים לאומית. שכרו החודשי של רופא במשרה מלאה בקופת-החולים הכללית היה 24 לא"י, ויום עבודתו, שנמשך שמונה שעות, כמעט לא איפשר לו לעסוק בפראקטיקה פרטית. ואולם, רופאי הקופה עבדו על-פי-רוב רק באופן חלקי, ואת שכרם – 13 לא"י בחודש, בממוצע – השלימו בעבודה פרטית. שאיפתה המוצהרת של קופת-חולים להעסיק רופאים במשרה שלימה בלבד ולהימנע לחלוטין מפראקטיקה פרטית נמוגה בלחץ הקשיים הכלכליים במחצית השנייה של שנות השלושים.221 השכר בשתי הקופות האחרות היה נמוך מזה שבקופת ההסתדרות ונקבע על בסיס אחר: 170 מיל לביקור. 'הדסה' העסיקה 60 רופאים, מחציתם במשרות מלאות. מהם עבדו 32 בבתי-החולים שלה בשכר חודשי של 8 לא"י בשנה הראשונה עד 30 לא"י בתום ההתמחות כעבור שש שנים. בשנים שלאחר-מכן נקלטו רופאים אחדים בבתי-חולים נוספים ובשירות הרפואי של המועצות המקומיות וועדי הקהילות, בדרך-כלל בעזרת תקציבים של המחלקה הגרמנית.222 ואולם, על-פי-רוב לא הועסקו הרופאים על-ידי מעסיקים ציבוריים, ולפיכך החריפה ההתחרות ברפואה הפרטית. באמצע שנת 1936 פעלו בתל-אביב בלבד 187 קליניקות פרטיות של רופאים ו- 99 קליניקות של רופאי-שיניים. כמה רופאים שלא הצליחו לעמוד בהתחרות קשה זו פנו להסבה מקצועית. אחדים נותרו מחוסרי עבודה, והיוו מעין פרולטריון של רופאים מובטלים.223

לפרולטריון זה של רופאים מגרמניה נוספו בשנת 1938 עולים מאוסטריה, ואחר-כך גם מצ'כוסלובאקיה. ואולם, שלא כעמיתיהם מגרמניה הגיעו ברובם בחוסר-כול. לא נמצאה להם עבודה ברפואה הציבורית, ולא היו בידם האמצעים לפתוח מרפאות פרטיות. מצוקתם הכלכלית היתה חמורה מלכתחילה, מה-גם שהגיעו ארצה בימי השפל הכלכלי, דבר שהשפיע גם על הביקוש לשירותי רופאים.224 לנוכח הקשיים הגוברים בקליטת הרופאים וההצלחה המועטה, על-פי-רוב בשל קשיי תקציב, בהתמודדות עם קשיים אלה באמצעות פתרונות מקומיים – כגון הרחבת שירותי-הרפואה הציבוריים – עלו במחלקה הגרמנית רעיונות קיצוניים לפתור את משבר הרופאים בדרך כלשהי, ולו על-ידי 'יצוא' רופאים לארצות ערב.225 בעיית התעסוקה של הרופאים נפתרה רק בתחילת שנת 1941, עם גיוסם הנרחב של רופאים ארצישראלים לצבא הבריטי. עד סוף שנת 1942 התגייסו לצבא יותר מ- 130 רופאים, ובמהלך המלחמה עלה מספרם על 250.226 היצע העבודה המקצועית בשורות הצבא בחזיתות ובמיתקניו הרפואיים בארץ וכן התמורות הכלליות שחלו במצב הכלכלי בארץ שמו קץ למשבר התעסוקה ברפואה, ואף החזירו לשורות המקצוע רופאים שפרשו ממנו בשנות השפל.

העלייה הגדולה של רופאים ממרכז אירופה בשנות השלושים אמנם יצרה את המשבר ברפואה בשנים 1941-1936, אך עלייה זו גם תרמה תרומה מכרעת להתפתחותם של המקצועות הרפואיים ושל שירותי הרפואה בארץ.

מלכתחילה ראו הרופאים העולים את עצמם כתורמים למערכת-הבריאות הארצישראלית, ולא כמקבלי חסד. אחדים מהם הכירו את הרפואה בארץ מביקורים קודמים, ועוד לפני עלייתם הרהרו בדרכים להכניס בה שיפורים ושכלולים.227 נסיונם, יוקרתם וגאוותם המקצועית וכן מעמדם החברתי ומצבם הכלכלי, שהיה תחילה טוב מזה של רוב עמיתיהם הוותיקים, חיזקו את חוסר-נכונותם להשלים עם המציאות המקצועית בארץ. נוסף על כך ערערו רבים מהם על עצם העקרונות שלפיהם פעלו שירותי הרפואה ביישוב. מארץ שבה נהגה רפואה ציבורית ליבראלית באו אל מימסד רפואי-פוליטי קולקטיביסטי, שהדגיש את ערכי השיתוף והשוויון. רובם היו משוכנעים ביתרונות המקצועיים והארגוניים של השיטה שפעלו על-פיה בגרמניה. לא זו בלבד שסירבו להתבטל לפני הרפואה המקומית, אלא אף ביקשו להשליט בה את התפיסות הארגוניות, את שיטות-העבודה ואת הערכים המקצועיים שהורגלו להם בגרמניה.228

אל השאיפה הזאת נתלוותה נטייתם של הרופאים העולים לשמור על הזהות הקיבוצית המיוחדת שהבדילה אותם מעמיתיהם יוצאי ארצות אחרות והעמידה אותם לעתים בעימות קבוצתי עם המעסיק הציבורי, שהתלונן על קשיי הסתגלותם, ובעיקר על נטייתם להישאר נאמנים לשפת-אמם.229 ואולם, מעבר לניגודים שהיו משותפים לכלל העולים ממרכז אירופה ביחסיהם עם היישוב הוותיק ומוסדותיו, הציגה קבוצת הרופאים העולים תפיסה אחרת של ערכים מקצועיים ושל דרכי-ארגון, ועליה נסבו בראש ובראשונה התנגשויותיה עם המימסד הרפואי-הפוליטי, ואותה הצליחה באופן חלקי, לפחות, להחדיר לרפואה הארצישראלית.

אחד ממאפייניה המקצועיים הבולטים של מערכת-הרפואה בגרמניה היתה הנטייה להתמחות, וזו היתה אופיינית גם לרופאים שעלו משם. בואם של מאות מומחים תוך זמן קצר שינה את מבנהו של הסגל הרפואי בארץ-ישראל. עד אז התבססה הרפואה בארץ על הרופא הכללי, אך משנות השלושים ואילך, בעקבות גיוס נרחב של מומחים בתחומים שונים כל-ידי קופת-חולים ו'הדסה', החלו הרופאים המומחים להתבלט במיגזר הפרטי והציבורי גם יחד. דוגמה של שינוי זה היא התפתחותו של בית-החולים המרכזי של קופת-חולים בעמק יזרעאל. עד שנת 1933 כלל בית-החולים מחלקה כללית, אגף ליולדות ומחלקת-ילדים קטנה. כעבור שנה חל שינוי, והמחלקה הכללית הפכה, למעשה, למחלקה פנימית, שניהל אותה מאקס לבקוביץ, מנהל בית-החולים. בניצוחו של הוגו כהן נהפך אגף היולדות למחלקת-יולדות. באותה שנה הוכנס למוסד מכשיר הרנטגן הראשון, וכעבור שנים אחדות הוקם בבית-החולים מכון-רנטגן, שבראשו עמד הרנטגנולוג מווינה רוברט לנק. בשנת 1939 הוקמה המחלקה הכירורגית של בית-החולים בראשותו של המנתח מנדרס האוזן (לימים מדור), ובאותה שנה קיבל אריך נסאו את ניהול מחלקת-הילדים הקטנה, ותוך זמן קצר הפך אותה למרכז אזורי גדול של רפואת-ילדים מונעת. בית-החולים ביילינסון, שנוסד בשנת 1935, הוקם מלכתחילה כמוסד מודרני, ובו ארבע מחלקות טיפוליות ומכון-רנטגן, שנוהלו על-ידי רופאים מומחים מגרמניה. עד מהרה הקיף תהליך ההתמחות גם את מרפאותיה של הקופה, שהתרחבו והתגוונו במידה רבה. מן הצד האחר הדאיג תהליך זה את ההנהגה הציבורית הוותיקה של קופת-חולים, שאף הזהירה את רופאיה מפני מגמת ההתמקצעות היתירה על חשבון הרפואה הכללית.

המפנה שהתחולל ברפואה הארצישראלית עם בואם של העולים מגרמניה הביא להתבססותם של כמה תחומי התמחות שעד אז כמעט לא היו בארץ. עד תחילת שנות השלושים בוצעו בארץ רק ניתוחים פשוטים וקטנים, ואילו הזקוקים לניתוח מורכב יותר נאלצו לנסוע לחוץ-לארץ באין מיומנות כירורגית בבתי-החולים המקומיים ובהעדר מכשור מתאים. דוגמה ידועה לנחשלות הכירורגיה בארץ בימים ההם היא מותו של ארלוזורוב מפציעתו, שהיתה פשוטה יחסית, על שולחן הניתוחים של בית-החולים 'הדסה' בתל-אביב. רופאים עולים כמו מארקוס בתל-אביב והאורולוג ניסל ב'שערי צדק' בירושלים הקימו את המחלקות הכירורגיות הראשונות, ציידו אותן בציוד שהביאו עמם, בציוד שהזמינו מגרמניה או בציוד מתוצרת-בית והיו הראשונים בארץ שהחלו לבצע ניתוחים מורכבים. שמעם יצא למרחוק, ועד מהרה נוצרו בבתי-החולים שבהם עבדו תורים ארוכים של ממתינים לניתוחים, הן יהודים הן ערבים מקומיים הן תושבי הארצות השכנות. החידושים שהנהיגו המומחים יוצאי גרמניה הקיפו לא רק את סוגי הניתוחים, אלא גם את שיטת-העבודה, שהתבססה מעתה על שימוש נרחב בבדיקות רנטגן ומעבדה כתנאי מוקדם לביצוע הניתוחים. תוך שנים מעטות הפכו יוצאי גרמניה את ארץ-ישראל מארץ השולחת את חוליה לניתוח בחוץ-לארץ למרכז רפואי למזרח התיכון כולו, ובמיוחד בתחום הכירורגיה.

השימוש המתרחב ברנטגנולוגיה וברדיולוגיה לצורכי אבחון וריפוי היה אף הוא תוצאה של עליית רופאים מומחים מגרמניה, שהביאו עמם את המיומנות המקצועית ואת המכשור שהיה דרוש לפיתוחו של תחום זה. בשנת 1933 הקימה 'הדסה' מכון ראשון מסוגו לרדיולוגיה ולחקר הסרטן בבית-החולים שלה בירושלים בראשותו של פרופ' האלברשטאטר, שעלה בשנה ההיא מברלין. מכון זה נהפך למרכז ארצי, ועד מהרה גם למרכז אזורי, לטיפול במחלות ממאירות. בשנים 1936-1933 פתחה קופת-חולים ארבעה מכוני-רנטגן בבתי-החולים שלה ובמרפאותיה המרכזיות. מכון פרטי לטיפול במחלות ממאירות פתחו בתל-אביב שני עמיתיו של האלברשטאטר מברלין, טוגנדרייך וסימונס. רוב מכוני-הרנטגן, הן הציבוריים הן הפרטיים, נוהלו בשנות השלושים והארבעים על-ידי יוצאי גרמניה.230

תחום רפואי נוסף שפותח בארץ-ישראל והיה תקופה ארוכה בידי רופאים יוצאי מרכז אירופה היה זה של רפואת-הנפש. ההתמחות בפסיכיאטריה היתה נפוצה בקרב רופאים יהודים בגרמניה ובאוסטריה, וכמה מהם נמנו עם חסידיו המושבעים של זיגמונד פרויד בווינה, פיתחו את תורתו והעמידו תלמידים משלהם. אחד הבולטים שבהם היה מאקס אייטינגון, מייסד המכון לפסיכאנליזה בברלין, שעלה בשנת 1933 ארצה והקים בירושלים את המכון הארצישראלי לפסיכואנאליזה. כמה מתלמידיו של אייטינגון עלו בעקבותיו והצטרפו למכון, שהיה העתק של המכון בברלין ונועד לשלב טיפול קליני עם מחקר פסיכואנאליטי והכשרת מטפלים. שיטת-ההכשרה היתה מבוססת על אנאליזה אישית-דידאקטית, על סמינרים קבוצתיים ועל הדרכה בטיפול (supervision).

עד בואה של העלייה מגרמניה היתה רפואת-הנפש אחד התחומים המפגרים ביותר ברפואה הארצישראלית. רוב המוסדות לאשפוז חולי-נפש נועדו בעיקר לבודד את החולים מן החברה. המוסד הטיפולי היחיד בארץ בית-החולים 'עזרת-נשים' בירושלים. בעבר היה זה מוסד לטיפול בקשישים, אשר ביוזמת מנהלו, היינץ הרמן, שהגיע לארץ בשנת 1924, שינה את ייעודו והיה לבית-החולים הפסיכיאטרי הראשון – ועד שנת 1933 גם היחיד – בארץ. באותה השנה החלו להצטרף להרמן פסיכיאטרים עולים מגרמניה, שהקימו מחלקות לטיפול בחולי-נפש בבתי-חולים כלליים ובמרפאות המרכזיות של קופת-חולים. התפתחותו של תחום רפואי זה קיבלה גושפנקה מוסדית עם הקמתה של החברה הנוירופסיכיאטרית. ארגון זה הוקם בשנת 1934 ביוזמם של הפסיכיאטרים העולים והקיף את כל העוסקים ברפואת-הנפש בארץ.

שדה-בור נוסף שבו החלו רופאים-עולים מגרמניה לחרוש היה תחום ההיגיינה המקצועית והחברתית, נושא שעל הגבול בין שירותי הרפואה לשירותי הרווחה, בניגוד לגרמניה של ויימאר, לא היתה בארץ מודעות – בין ממשלתית ובין ציבורית – להיבטים הרפואיים של תנאי-העבודה ושל החקיקה הסוציאלית. עם גל-העלייה מגרמניה הגיעו לארץ כמה מומחים בעלי שם בתחום זה, כמו בנו חיות, ואלטר שטראוס ומאייר-ברודניץ. הם מיסדו את הענף הזה של הרפואה ועשו לפיתוח המודעות בקרב העובדים, המעסיקים, הרופאים והציבור הרחב. החלוץ בפעולה זו היה בנו חיות, שיזם בשנת 1935 את הקמת הוועדה להיגיינה מקצועית וסוציאלית שליד הוועד-הפועל של ההסתדרות ועמד בראשה עד מותו בשנת 1938. ועדה זו, שאפשר לראות בה את גרעינו של המוסד בן ימינו לבטיחות ולגיהות, פעלה לחקירת תאונות-עבודה ולהפקת לקחים מהן ויזמה צעדים למניעתן. כן טיפלה בהיבטים המשפטיים של בטיחות העובדים, בתנאים ההיגייניים במקומות-העבודה ולחצה על הממשלה ועל הרשויות המקומיות לאכוף את החוקים הקיימים ולפעול למען חקיקה חדשה ומתקדמת.

בירושלים ריכז ואלטר שטראוס את הפעולה בתחום ההיגיינה הציבורית. תחילה היה יועץ לענייני היגיינה של קופת-חולים וחקר את הנושא בהתיישבות החקלאית, ולימים ניהל את בית-הבריאות על-שם שטראוס של 'הדסה', שאותו הפך למרכז מדעי וטיולי לבריאות הציבור. נוסף על פעילותו המחקרית עשה שטראוס רבות לקידום ההתארגנות המוסדית למניעת מחלות מידבקות ולשיפור התברואה במקומות-העבודה. עם הקמת המדינה עמד בראש האגף לבריאות הציבור של משרד-הבריאות, ולימים הקים את המחלקה להיגיינה בבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.231

הרופאים עולי גרמניה לא רק פיתחו תחומים חדשים ברפואה הארצישראלית, אלא גם הנהיגו שכלולים חשובים בתחומים הקיימים, ובייחוד בכל הקשור לשיטות-האבחון ולדרכי-הטיפול, ובכך תרמו תרומה חשובה למודרניזאציה של שירותי הרפואה בכללם. כך, למשל, סירבו הרופאים העולים להשלים עם המציאות שנתקלו בה בבתי-החולים בארץ, שמיעטו להשתמש בשירותי-עזר של מעבדות באקטריולוגיות ושל מכוני-רנטגן לצורכי אבחון בגלל הסרבול שהיה כרוך בכך לנוכח מיעוט הציוד והמעבדות. הם דרשו במפגיע לרכוש במהירות את הציוד המתאים, ותוך תקופה קצרה הפכו את השימוש באמצעי-עזר אלה לעניין שבשיגרה. דרישותיהם של הרופאים החדשים נגעו לא רק למתן עדיפות לרכישת ציוד מודרני ולשיפור שיטות האבחון והטיפול באמצעותם, אלא גם כללו את עצם דפוסי-הארגון של שירותי הרפואה ביישוב. שאיפתם היתה להפוך את בתי-החולים המרכזיים – כגון 'ביילינסון' ו'הדסה' – למרכזים רפואיים גדולים כמו אלה שהכירו בגרמניה, מרכזים שבהם יעסקו, בד-בבד עם הטיפול הרפואי, גם בהוראה ובמחקר.

המימסד הרפואי-הפוליטי הסתייג ממגמות אלו. נדחו דרישותיו של הארי הלר, מנהל 'ביילינסון', להפוך את בית-החולים למרכז רפואי גדול, שאליו יהיו קשורות גם המרפאות, והללו ייזונו ממנה מבחינה מקצועית. אפילו דרישות צנועות יותר, שנועדו להביא למודרניזאציה של המוסד עצמו בלי לקבוע את זיקת המרפאות אליו, היו נושא למחלוקת תמידית בין ראשי המחלקות בבית-החולים ובין הנהלת הקופה. אף-על-פי-כן הושפעה גם הנהלת קופת-חולים מן המגמות החדשות, ולו בעצם נכונותה להקים בית-חולים בסדר גודל של 'ביילינסון' ומרפאה מרכזית גדולה בתל-אביב: 'זאמנהוף'. בהדרגה, ועל-אף התנגדות הסגל הרפואי הוותיק, העדיפה מדיניות-הפיתוח של הקופה את השקעת משאביה העיקריים בבתי-החולים ובמרפאות המרכזיות על-פני השקעתם במספר רב של מרפאות קטנות, הפזורות ברחבי הארץ. עם זאת הוסיפה ההנהלה להתנגד לשאיפתו של הלר להפוך את בית-החולים שלו למרכז רפואי מקיף ודבקה בגישתה, שעליו להיות בית-חולים קליני בלבד. המרכז הרפואי הראשון הוקם אפוא על-ידי 'הדסה' בירושלים, ולא על-ידי קופת-חולים בפתח-תקווה.

ואכן, 'הדסה' סיגלה לעצמה גישה שונה. בשנות השלושים העביר הארגון בהדרגה את מוסדותיו שמחוץ לירושלים לידיים אחרות, ואת מאמציו העיקריים השקיע בהפיכת בית-החולים בירושלים למרכז רפואי גדול ומודרני, אשר יהיה גם בית-חולים אוניברסיטאי בשיתוף האוניברסיטה העברית. בראש המעבדות והמחלקות של מרכז זה היו אמורים לעמוד מומחים שתגייס 'הדסה' בגרמניה, ומומחים אלה היו עתידים לשלב טיפול בבית-החולים עם מחקר רפואי בין כותלי האוניברסיטה. השפעתם של הרופאים העולים הביאה להדגשת אופיו המדעי של בית-החולים, תוך הזנחה מסוימת של הרפואה הסוציאלית שאפיינה עד אז את פעולותיה של 'הדסה' בארץ.

התמורות שחלו בשירותי הרפואה בארץ בשנות השלושים היו מרחיקות-לכת אף מן המעבר מדגם בית-החולים לדגם המרכז הרפואי, שכן נגעו לעקרונות-היסוד של המקצוע. הרופאים יוצאי גרמניה הביאו עמם תפיסה ליבראלית של ארגון שירותי הרפואה הציבורית ותפיסה אינדיבידואליסטית של מעמד הרופא שהיו שונות מן התפיסה השוויונית, הקולקטיביסטית והריכוזית שהיתה מקובלת ביישוב. ההבדלים העקרוניים בתפיסות עוררו מחלוקות בינם ובין המימסד הרפואי הוותיק בשאלת אופיה של הרפואה הציבורית כולה. משני הארגונים הרפואיים הגדולים קיבלה 'הדסה' את גישתם של הרופאים העולים והסתגלה לשיטה של רפואה ציבורית ליבראלית, המאפשרת שילוב מבוקר של פראקטיקה פרטית. לא כן קופת-חולים. הוויכוחים הממושכים שהתנהלו תחילה בהנהלת קופת-חולים, במרפאותיה ובאחדות ממחלקות בתי-החולים שלה גרמו, שרופאים רבים מקרב עולי גרמניה העדיפו להקים מוסדות רפואיים חליפיים על בסיס התפיסה והעקרונות שהיו מקובלים עליהם. רופאים אחדים שנקלטו בעמדות בכירות כמוסדות הרפואיים של קופת-חולים סירבו להשלים עם שיטת הניהול של הקופה, שלפיה היו הרופאים כפופים לפקידות. הם תבעו לשתפם בניהול הקופה ולאפשר להם השפעה על קביעת מדיניותה. יתר-על-כן, לאחר מלחמת-העולם השנייה וסיומו של משבר הרפואה בארץ תבעו אחדים מבכירי הרופאים מהנהלת קופת-חולים להתיר להם לעסוק בפראקטיקה פרטית לצד עבודתם בבתי-החולים, ולו על חשבון העסקתם במשרה מלאה. נוסף על כך דרשו לאפשר לחולים בחירה חופשית של רופאיהם. בכך ערערו על שניים מעקרונות-היסוד האידיאולוגיים של קופת-חולים. בראש תובעי הליבראליזציה ניצבו הלר ומנהלי המחלקות של 'ביילינסון', ובראש המתנגדים עמדו ראשי הקופה, ד"ר מאיר וחיים סורוקה. עמדותיה של הנהגת הקופה היו אז אנאכרוניסטיות גם בעיני רופאים שלא מעולי גרמניה – כמו, למשל, ד"ר חיים שיבר (לימים שיבא) – שהצטרפו עם שובם מן הצבא הבריטי לעמדת הלר ועמיתיו והניחו כעבור זמן קצר את היסודות לשירותי הרפואה של הצבא, ולאחר-מכן של הממשלה.232

ערב הקמת המדינה אמנם נסתיים המאבק בקופת-חולים בדחיית דרישותיהם של הלר וחבריו ובקרע בינם ובין ההנהלה, אך לא היה זה סוף פסוק מבחינת דמותם של שירותי הרפואה הציבורית ביישוב. עם הקמתה של מערכת-רפואה ציבורית חליפית – כלומר, בתי-החולים הממשלתיים, שהוקמו בתום מלחמת-העצמאות על-יסוד בתי-החולים הצבאיים שהוקמו בימי המלחמה – העדיפו רבים מן הרופאים יוצאי מרכז אירופה לעבור אליה, ובייחוד לבית-החולים בתל-השומר (לימים על-שם שיבא).233

הבדלי התפיסות בין הרופאים עולי גרמניה ובין המימסד הרפואי הוותיק והנהלת קופת-חולים בשאלות הביטוח הרפואי ודרכי ארגונו הולידו כמה התארגנויות נפרדות של רופאים עולים, במגמה לייסד קופת-חולים חליפית, ובכך גם להתגבר על אבטלת הרופאים, שגברה במחצית השנייה של שנות השלושים. הראשונה שבהן היתה קופת-חולים 'מכבי', שמייסדיה, ובראשם ד"ר טיילהאבר, ניסו לעצב את דפוסי פעולתה על-פי דגם הרפואה הציבורית הגרמנית. בניגוד לגישה הסוציאליסטית הריכוזית של קופת-חולים של ההסתדרות, אימצו ראשי 'מכבי' גישה ליבראלית, שלפיה מצטמצם תפקיד הקופה בתיווך בין מבוטחיה ובין הרופאים הפרטיים העובדים בשבילה, כלומר, אין להקים מרפאות ומנגנון. קופות-החולים האחרות שקמו בשנות השלושים, שגם בייסודן היה לרופאים מעולי גרמניה חלק נכבד – כגון קופת-חולים לאומית, שנוהלה שנים רבות על-ידי גיאורג קארסקי, קופת-חולים עממית ו'אסף' – לא הרחיקו לכת עד כדי כך וסיגלו לעצמן יסודות משתי הגישות: העסקת רופאים שכירים במרפאותיהן יחד עם הפניית חולים למרפאות של רופאים פרטיים שהיו קשורים עמן.

כמו בתחומים רבים בחיי היישוב היו יוצאי גרמניה גם חלוצי היוזמה הפרטית בתחום שירותי הבריאות, שעד אז הופקדו באופן עקרוני בידי ארגונים שאינם פועלים למטרות רווח. יוזמה עסקית זו מצאה ביטוי בהקמתה של חברת-הביטוח 'שילוח', שעסקה בביטוח רפואי על בסיס מסחרי, ולא סוציאלי, כנהוג. הרוח החיה בהקמתה היה בנו חיות, שמשך לעניין שני עולים נוספים, איש הביטוח רודולף לשינסקי ואיש העסקים שמעון במירה. מבוטחי החברה יכלו לבחור ברופאים ובבית-החולים שבו יתאשפזו בשעת הצורך. רובם היו עולים אמידים מגרמניה, שהיו רגילים לדגם זה של שירות רפואי בארץ-מוצאם ונטו להמשיך בו גם לאחר עלייתם, ורוב הרופאים הקשורים עם החברה נמנו אף הם עם יוצאי מרכז אירופה. פעולות החברה התרכזו בערים הגדולות, שבהן היתה מרוכזת אוכלוסיית-היעד שלה.

בשנותיה הראשונות נקלעה חברת 'שילוח' לקשיים רבים, ולמעשה נכשלה בנסיונה לגייס קהל גדול של מבוטחים. הסיבה העיקרית לכך היתה נעוצה בהתרכזותה בביטוח אשפוז, שהיה בעיני רבים מיותר, שכן מערכת-האשפוז ביישוב פעלה על בסיס סוציאלי, ללא קשר לתקופת השהות בבית-החולים. אף-על-פי-כן נוצרו במרוצת הזמן קשרים הדוקים בינה ובין שני בתי-חולים מיסודם של עולי גרמניה: 'שערי-צדק' הוותיק של ד"ר ואלאך בירושלים ו'אסותא', שהוקם בשנת 1935 בתל-אביב על-ידי קבוצה של רופאים עולים. שני המוסדות הסכימו להעניק שירותי-אשפוז מלאים למבוטחי 'שילוח', וכך הצילו את החברה מפשיטת-רגל. בראשית שנות הארבעים, בעקבות הסכם עם ההסתדרות הרפואית, שעל-פיו הרחיבה החברה את תחום פעולתה גם לטיפולים שלא במסגרת בתי-החולים, החלה התאוששותה של החברה, שאף הצליחה להרחיב את תחומי פעולתה ליישובים אחרים ולשכבות-חברה נוספות.234

מגמת הליבראליזאציה ועידוד היוזמה הפרטית שביקשו עולי גרמניה להנהיג בשירותי הרפואה בארץ חרגה מתחום הביטוח הרפואי והטיפול האמבולטורי והקיפה גם את מערכת האשפוז. עד לבואה של העלייה מגרמניה היו בתי-החולים בארץ מוסדות-ציבור שלא למטרות רווח. בית-החולים הפרטי היחיד בארץ עד שנת 1933 הוקם בתל-אביב על-ידי פליכס דאנציגר, רופא ותיק מגרמניה. עם בואם של רופאים נוספים מגרמניה, שהתחנכו על ברכי תפיסה פלורליסטית של ארגון מערכת-האשפוז, התגבשו יוזמות נוספות להקמת בתי-חולים פרטיים. אחדים מהם הקימו בכספם בתי-חולים קטנים של 20-10 מיטות בתל-אביב ובכמה מושבות גדולות. אחדים מבתי-חולים פרטיים אלה לא החזיקו מעמד ונסגרו כעבור שנים מעטות, כמו, למשל, בית-החולים שהקים הכירורג צבי הופשטיין בחדרה, ובו מחלקה כירורגית ומחלקת יולדות. הופשטיין לא הצליח להתקשר בחוזים עם קופות-החולים באיזור, והללו לא הפנו אליו את חוליהן. חולים פרטיים התקשו לעמוד במחירים הגבוהים שגבה הופשטיין תמורת שירותי האשפוז שנתן, וכתוצאה מכך היתה התפוסה נמוכה, והגרעון התפעולי תפח. גם קופות-החולים וגם 'הדסה' סירבו לסייע למוסד, ובשנת 1942 נמסר לרשות הצבא היווני החופשי, שיחידותיו חנו באיזור.235

קשייהם וכשלונותיהם של בתי-החולים הקטנים שהקימו רופאים יחידית דרבנו קבוצה של רופאים עולים לנטוש את דרך היוזמה האינדיבידואליסטית של דאנציגר והופשטיין ולהקים בית-חולים קואופרטיבי פרטי. יוזם הרעיון היה בנו חיות. בשנת 1934 ארגן קבוצה של כ- 40 רופאים יוצאי גרמניה, שהשקיעו את כספם בחברת-מניות ששמה 'אסותא'. מניות החברה נמכרו לרופאים בלבד. בתמורה לכסף שקיבלה הקימה החברית את בית-החולים הנושא את השם הזה בצפונה של תל-אביב דאז, ובו 100 מיטות ומיטב הציוד הרפואי המודרני. אחד מחידושיו של בית-חולים זה מבחינת התפיסה היה מתן הזכות לחולה לבחור ברופא המטפל גם אם רופא זה לא נמנה עם סגל בית-החולים. בשעתו עורר 'אסותא' ציפיות גדולות להפיכתו למרכז רפואי גדול. ואולם, ציפיות אלו לא התגשמו בשל ההתפתחויות המהירות בתחום הטיפול במכשור רפואי יקר, שאותן לא הצליח בית-החולים להדביק בגלל קשיי מימון וסירובם של בעלי המניות לקבל תמיכה כספית ציבורית.236

יותר מבכל תחום אחר הורגשה השפעתם של עולי גרמניה, בעלי התפיסות העקרוניות המגובשות שסתרו את המקובל בארץ, בתחום פיתוחם של שירותי הרפואה. הם הביאו עמם מגרמניה מורשת מקצועית ותפיסה ארגונית שביקשו להשליט ברפואה הארצישראלית. אמנם הצליחו להביא לידי פלורליזם ארגוני ומקצועי, אך לא עלה בידם להשליט אותו על המערכת כולה. שירותי הרפואה נשארו בראש ובראשונה שירותים ציבוריים. עולי גרמניה אכן הצליחו להחדיר לרפואה הציבורית את תפיסותיהם המקצועיות, ששלטו בכיפה עד שהחלה להתבלט ההשפעה האמריקנית על הרפואה הישראלית עם גידול מספרם של הרופאים המקומיים שהשתלמו בארצות-הברית ושבו לארץ. לעומת זאת נכשלו יוצאי מרכז אירופה בנסיונם לכפות על הרפואה הציבורית את השקפותיהם על דרכי-הארגון של השירותים, על מעמד הרופאים בתוכם ועל מערכת היחסים שבין הרופאים לחולים.

לחלקים נוספים של המאמר:
המשק הארצישראלי על סף בואה של העלייה מגרמניה
יבוא ההון היהודי לארץ
הכוונת ההשקעות
עולי מרכז אירופה בתעשייה
התפתחות המסחר
תרומת עולי מרכז אירופה להתפתחות הבנקאות והשירותים הפינאנסיים
השינויים בסגנון-הבנייה ובתרבות-הדיור
התפתחות ענף המלונאות והקיט
הימאות והדיג
השפעת התמורות בהתפתחות המשק על מעמדם של יוצאי מרכז אירופה
עלייתם וקליטתם של בעלי המקצועות החופשיים
תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה (פריט זה)
עולי מרכז אירופה במערכת המשפטית
השפעתם של עולי מרכז אירופה על התפתחותם של שירותי הרווחה
המהנדסים ותרומתם להתפתחות הכלכלית והטכנולוגית ביישוב
עולי מרכז אירופה באקדמיה
עולי מרכז אירופה בספרות הארצישראלית
השפעתם של יוצאי מרכז אירופה על התפתחות האמנויות הפלסטיות בארץ ישראל
עולי מרכז אירופה בחיים המוסיקליים בארץ-ישראל
עולי מרכז אירופה בכוחות-הבטחון של היישוב

הערות שוליים:

  1. דין-וחשבון של ההסתדרות הרפואית לוועידתה השנתית: Jüdische Rundschau מ-20 ביוני 1933.
  2. ראה הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 153), עמ' 16. כן ראה: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 25-24.
  3. ראה דין-וחשבון על מצב הרפואה בארץ-ישראל: Jüdische Rundschau מינואר 1934.
  4. מכתב יוסף פראגר אל ד"ר שלזינגר מ- 23 בנובמבר 1933 (תיק יוסף פראגר).
  5. ראה: Palästina, XVI (July-September 1933), p. 299.
  6. ג"מ, חטיבה 10, מיכל 1554, תיק 27/25.
  7. מכתב מרכז קופת-חולים אל מחלקת-הבריאות של הממשלה מ- 22 ביוני 1933 (אצ"מ, תיק 6/2557 S) ומכתב אליעזר פרלסון (לימים פרי) אל מחלקת-העלייה של הסוכנות מ- 12 ביולי 1933 (שם, שם), כן ראה רשימה מ- 10 בדצמבר 1933 של הרופאים ורופאי-השיניים עולי גרמניה שנתקבלו לעבודה בקופת-חולים (אצ"מ, תיק 7/83 S).
  8. תרשומת של סאלד מ- 27 ביולי 1933 על פגישתה עם הנציב העליון (אצ"מ, תיק 6/3359 S).
  9. ראה: Palästina, XVI (October-November 1933), p. 452.
  10. מכתב לנדאואר אל הצ"ג מ- 28 בדצמבר 1933 (אצ"מ, תיק 7/83 S).
  11. ראה הסקירה הנזכרת (לעיל, הערה 153), עמ' 16. ואולם, בדין-וחשבון שלו מ- 31 במאי 1934 על פעולות המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל (אצ"מ, תיק 25/9713 S) מציין וייצמן, שרק 50 מתוך 400 הרופאים שעלו בשנת 1933 מגרמניה לא הסתדרו במקצועם.
  12. מכתב לנדאואר אל שרתוק ואל סינאטור מ- 12 בנובמבר 1935 (אצ"מ, תיק 7/291 S).
  13. נוסח התיקון לחוק משנת 1935 ראה: ג"מ, חטיבה 2, תיק M/65/36; ושם גם המלצות התובע הכללי מ-12 באוקטובר 1936 להתיר לנציב העליון לבטל רשיונות והתיקון מ- 19 באוגוסט 1937 המסמיך את הנציב לעשות כן.
  14. ראה: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 45-43.
  15. מכתבי מנהל מחלקת-הבריאות של הממשלה אל המזכיר הראשי מ- 21 במארס ומ- 9 במאי 1939 (ג"מ, חטיבה 10, מיכל 1554, תיק 27/259).
  16. ראה רשימתו של זיגפריד פלצ'קס על מצוקת הרופאים היהודים: Jüdische Weltrundschau מ-28 באפריל 1939.
  17. רשימה מ- 31 בדצמבר 1934 של הרופאים שנתקבלו לעבודה ב'הדסה' ובמוסדות הנתמכים על-ידה (אצ"מ, תיק 7/168 S). הרשימה כוללת את בית-החולים 'רוטשילד' ואת בית הבריאות על-שם נתן ולינה שטראוס בירושלים, את בית-החולים העירוני בתל-אביב, את בית-החולים של הקהילה העברית בחיפה, את מרפאת 'הדסה' בטבריה ואת המרפאות של קופת-חולים עממית במושבות.
  18. ראה, למשל, מכתב ד"ר קנוביץ אל לנדאואר מ- 31 ביולי 1933 (אצ"מ, תיק 7/2 S).
  19. חוזר של ד"ר אברהם קצנלסון (לימים ניסן) מ- 10 באוקטובר 1933 (אצ"מ, תיק 7/1 S).
  20. ראה, למשל, מכתב ד"ר יוליוס מוזס אל לנדאואר מ- 17 במאי 1935 (אצ"מ, תיק 7/104 S). כן ראה: L. Peritz, 'Zum Ärzteproblem in Palästina', Palästina, XIX (June 1936), pp. 280-282
  21. מכתב סינאטור אל לנדאואר מ- 2 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/7 S) ומכתב לנדאואר אל ד"ר פאול הירש מ- 25 במאי 1934 (אצ"מ, תיק 7/83 S) על קליטת רופאים מעולי גרמניה ברמאללה.
  22. על המרפאה הכפרית בבית-ג'אלה ראה חומר בג"מ, חטיבה 10, מיכל 1543, תיק 19/100; על ד"ר מארקס בעכו ראה מכתב נואק אל המחלקה הגרמנית מ- 2 בינואר 1936 (אצ"מ, תיק 7/1007 S).
  23. ראה: Palästina, XVII (April-May 1934), p. 211.
  24. מכתב סינאטור אל גב' להרס מ-1 במארס 1937 (אצ"מ, תיק 7/606 S), מכתב רופין אל הרב ברלין מ-19 במארס 1937 (שם, שם) ומכתבו של נואק אל המחלקה הגרמנית מ-8 בדצמבר 1938 (אצ"מ, תיק 7/2063 S).
  25. מכתב ד"ר מאיר אל לנדאואר מ- 30 ביולי 1936 (אצ"מ, תיק 7/308 S).
  26. מכתב המחלקה הגרמנית אל ההסתדרות הרפואית מ- 4 באוגוסט 1938 (אצ"מ, תיק 7/606 S).
  27. ראה: S. Peller, 'Die Jüdische Ärzteschaft in Palästina', Palästina, XIX (March 1936), pp. 121-126 . על משבר התעסוקה בקרב הרופאים, שפגע בעיקר ברופאים עולים, ראה: S. Rosenbaum, 'Zur Notlage der jüdischen Ärzte in Eretz Israel', MB, April 1937, pp. 12-13.
  28. מכתב ההסתדרות הרפואית אל המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל מ- 9 בספטמבר 1938 (אצ"מ, תיק 7/606 S) ומכתבו של דובקין אל מחלקת-הבריאות של הוועד הלאומי מ- 30 באוקטובר 1938 (אצ"מ, תיק 6/3410 S).
  29. מכתב לנדאואר אל המחלקה המדינית של הסוכנות מ- 24 במאי 1938 (אצ"מ, תיק 7/606 S).
  30. על הרופאים הארצישראלים בצבא הבריטי, רבים מהם יוצאי מרכז אירופה, ראה: י' גלבר, ספר תולדות ההתנדבות, ד: בין בריטים, ערבים וגרמנים, ירושלים 1984, עמ' 57-46.
  31. ראה, למשל, מכתבו של פרופ' הרמן צונדק מ- 15 במאי 1934 (אצ"מ, תיק 4/17130 Z).
  32. ראה: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 54-51; הנ"ל, 'השפעת העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1948-1933)', קתדרה, 30 (1983), עמ' 160-111.
  33. מכתב ד"ר מאיר אל לנדאואר מ- 30 ביולי 1936 (אצ"מ, תיק 7/308 S).
  34. ראה: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 61-57.
  35. שם, עמ' 68-62.
  36. ראה: ר' בונדי, שיבא – רופא לכל אדם, תל-אביב 1981, עמ' 92-91.
  37. שם, עמ' 131.
  38. ראה: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 86-80.
  39. התכתבות על פרשת בית-החולים של הופשטיין (אצ"מ, תיק 1/4005 J) ומכתבו של הופשטיין אל נואק מ- 4 ביוני 1942 (אצ"מ, תיק 1/8234 J).
  40. על בית החולים 'אסותא' ראה ביתר פירוט: נידרלנד (לעיל, הערה 70), עמ' 90-89.

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה:
כותר: תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה
שם  הספר: מולדת חדשה : עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933
מחבר: גלבר, יואב
תאריך: 1990
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הערות לפריט זה:

1. פרק ששי : תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית