סימא את עין חברו

אדם המסמא את עין חברו חייב לשלם לו את מלוא הנזק.

במשנה בבא קמא ב, ו, נאמר: "סִמָּא¹ את עין חֲבֵרוֹ ושִׁבַּר את הכלים – משלם נזק שלם". משפט זה איננו מחוור דיו, והתלמוד הבבלי שם כו ע"ב מסביר כי יש לקוראו כך: "סימא את עין חבירו או ששיבר את הכלים של חבירו – משלם נזק שלם".

ועדיין לא ברור מה בא משפט זה לחדש במשנה, משום כך אמרו בתלמוד שם: "נזק - אִין (=כן), ארבעה דברים – לא", דהיינו שאם סימא אדם את עין חבירו אינו משלם אלא נזק בלבד - ולא ארבעה דברים נוספים שבהם מחוייב החובל את חבירו שהם: צער, רפוי, שֶבֶת ובושת.²

ועדיין לא ברור מדוע מי שסימא את עין חבירו משלם רק "נזק" – ואיננו מחוייב בארבעה התשלומים הנוספים שנקבעו למי שחובל בחבירו.

על כן מסביר רש"י שם³ כי אצלנו מדובר - לפי פירוש התלמוד - על מי שסימא את עין חבירו בשוגג, אבל אם עשה זאת במזיד⁴ הרי הוא מוגדר כ"חובל" ומתחייב בחמישה תשלומים.⁵

המקור לקביעה זאת לדעת רש"י⁶ הוא בכתוב בתורה: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים, וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף, וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב - אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה, רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יח-יט) - שהוא הרי המקור לדין תשלומי ריפוי ושֶבֶת - ושם נאמר במפורש כי הכאה זאת היתה מכוונת.⁷

ר"ח אלבק⁸ מערער על כך המהלך הפרשני התלמודי הזה, בטענה שאם אכן כך הרי שהעיקר חסר מן הספר, שכן משנתנו היתה צריכה מלכתחילה לשנות: "סימא את עין חבירו בשוגג".

לפיכך מציע אלבק לקרוא את משפט זה שבמשנתנו ("סִמָּא את עין חֲבֵרוֹ ושִׁבַּר את הכלים – משלם נזק שלם") באופן פשוט יותר, ולומר שהמשנה באה ללמד שהאדם משלם נזק שלם בנזקי כלים (=מקרה שאינו מפורש בתורה עצמה) כשם שהוא משלם נזק שלם במקרה שסימא את עין חבירו (= דין שמפורש בתורה עצמה, שנאמר: "עַיִן תַּחַת עַיִן"⁹ - שהתפרש לחכמים¹⁰ כחובת תשלום ממון).¹¹

הערות שוליים:

1. השורש סמ"א או סמ"ה חדר לעברית רק בלשון המשנה אשר שאלה אותו מן הארמית, והוא אינו מצוי במקרא. במקרא משמש הפועל "עור" שכנראה נדחה בלשון המשנה על ידי הצורה החדשה (יצחק גלוסקא, השפעת הארמית על לשון המשנה, עבודת דוקטור, רמת-גן תשמ"ח, עמ' 826-828).

2. ההלכה הנוגעת לתשלומים אלו מבוארת במשנה בבא קמא בפרק השמיני.

3. בדיבור המתחיל "אף סימא".

4. הפרשנים מעירים כי גם "קרוב למזיד" נכלל בקטגוריה של מזיד לעניין זה.

5. וראו - בעקבות זאת - את ניסוח ההלכה בשולחן ערוך, חלק חושן משפט, סימן תכא סעיף ג. למרות שרבי יוסף קארו פתח הלכה זאת בלשון "ויש אומרים", העיר הגר"א בביאורו שם באות ג כי "אין חולק בדבר".

6. במסכת בבא קמא שם, דיבור המתחיל "נזק אין".

7. רבינו חננאל שם מדייק זאת מאותו מקור במקרא, אך הוא מוצא זאת במילים "בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף", וטוען כי יש להקיש מאגרוף שמוטח בחבירו שהוא בוודאי בכוונה – לאבן, שגם בה מדובר (לפי היקש זה) רק כשהיא מושלכת בכוונה. ברם, לכאורה אין צורך בדיוק זה, שכן כל העניין המדובר במקרא הוא בשני אנשים שרבים ומכים זה את זה בכוונת מכוון, וכדברי רש"י.

8. במהדורת המשנה שלו, ב"השלמות והוספות" לסדר נזיקין עמ' 410.

9. שמות כא, כד, וכן ויקרא כד, כ.

10. מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מס' דנזיקין פרשה ח, מהדורת הורביץ-רבין עמ' 277.

11. וכן נזכר בויקרא כד, פסוקים יח וכא: "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה".