רבים אחרים, שיצאו מן הזוועה של הנאציונל-סוציאליזם והשואה, העדיפו לראות ברייך השלישי סטייה של טירוף מן הדחף של התרבות הגרמנית, שהיה הומניסטי בעיקרו, ועל-כן הסתכלו על תקופת הרפובליקה הויימארית בנוסטלגיה ובחיבה והתמקדו בתרומה היהודית הייחודית לפרק מפואר זה, אך הקצר מדי, בתולדות התרבות הגרמנית. ארנסט בלוך מחה על ה'פילושמיות' הזאת שלאחר המלחמה ועל הנטייה לשבח את תרבות ויימאר כעניין שהוא יהודי בעיקרו, ובזיכרונותיו משנות השישים הוא נזכר:
העובדה שריינהרדט או ס' פישר, או אפילו ברונו ולטר ואוטו קלמפרר או יוזף קיינס (Kainz) היו יהודים, שפיסקטור או רוולט (Rowohlt) או פורטונגלר (Furtwängler) או בּאסֶרמן (Bassermann) לא היו יהודים – לא עניינה איש, למעט תככנים אפלים או צהובונים מרושעים. רוב האנשים אפילו לא ידעו על כך. מי בכלל זיהה את המוסיקה של וייל ל'אופרה בגרוש' כיהודית או את הטקסט של ברכט כגרמני מובהק?... חיי היומיום הנעימים, הבלתי מסובכים, והעבודה בצוותא – אלה הם הדברים שיותר מכל ראוי לזוכרם.13
בלוך מוסר עדות אישית על מצב הרוח של התרבות הויימארת, שבה התעלו מעל להבחנות של מוצא אתני. ההתלהבות שאפיינה את אותן שנים של התחדשות תרבותית יוצאת מן הכלל ושל מסע גילוי אינטלקטואלי העניקה לאנשים לא אחת תחושה של קהילה, אשר קשרה יהודי ולא-יהודי, כך שעניין הרקע שממנו בא אדם נראה בלתי רלוונטי לחלוטין. עם זאת, עובדה זו עצמה הביאה באופן פרדוקסלי יהודים רבים להכרה ששנות הרפובליקה הויימארית הן פרק יוצא דופן בהיסטוריה של היהודים בגרמניה, שבו הגיעו לאינטגרציה מלאה בתוך רקמת התרבות הגרמנית.
ביטחון זה היה בניגוד גמור לפחדים שביטא מוריץ גולדשטיין לפני מלחמת העולם הראשונה בפולמוס של ה-Kunstwart , כשסבר שעל יהודי גרמניה להנמיך את הפרופיל התרבותי שלהם פן ייתקלו בעוינות הולכת וגוברת. מתחת לפני השטח קיננו חששות. פחדים אלה צפו ועלו עם מינויו של ולטר רתנאו ב- 1922 לתפקיד שר החוץ. בשעתו ערכו אלברט איינשטיין והמנהיג הציוני הגרמני קורט בלומנטל ביקור אצל רתנאו וביקשו לשכנעו שלא לקבל את התפקיד. דווח שאיינשטיין גרס שפִסגת שאיפתו של יהודי בצומת זה של ההיסטוריה הגרמנית צריכה להיות כהונה כשר הדואר, משום שתפקיד שר החוץ רגיש מדי. באופן טרגי הסתבר שאיינשטיין ראה את הנולד, שכן בתוך חודש לאחר מינויו נרצח רתנאו על-ידי קנאים מן הימין. אומנם הנטייה הרווחת הייתה לראות במעשה ברברי זה נסיגה זמנית בלבד, אך הוא פעל לערעור הביטחון שאליו הגיעו יהודי גרמניה זה לא כבר.
התערובת המוזרה של אופטימיות עליזה ותחילתו של חוסר ביטחון, שהלכה ואפיינה את יהדות ויימאר, הניעה את גל הפרסומים המשבחים את התרומה היהודית לתרבות הגרמנית. גולת הכותרת של הז'אנר הספרותי הזה הייתה מחקר מונומנטלי בן למעלה מ- 1,000 עמודים בשם Juden im deutschen Kulturbereich ('יהודים בתחום התרבות הגרמנית'), שהוחל בו בתגובה מיידית לעלייתו של היטלר לשלטון. הפרויקט נהיה פרי יוזמתו של הנצר הפרוטסטנטי למשפחה שבבעלותה בית ההוצאה היהודי המפורסם, ליאופולד אולשטיין (Ullstein,1995-1906), שהיה שותף בבית ההוצאה של רוולט. בפועל תכנן אולשטיין מתווה כללי של דין וחשבון אנציקלופדי על תפקידם המסועף של היהודים בעיצובם של רוב תחומי החיים בגרמניה בתגובה לניסיונם של הנאצים להכפיש את היהודים ולציירם כעם זר וטפיל. לאחר שהתוכניות היו בידיו ונעשו גם כל הסידורים הכספיים, העסיק אולשטיין את זיגמונד כצנלסון (Kaznelson,1959-1893), מנהל ה-Jüdischer Verlag בברלין, כעורך הספר. כצנלסון הקפיד על לוח זמנים נוקשה. בתוך שנה נמסרו המאמרים המתומצתים שהזמין וכתב היד – לרבות מבוא מאת אחד מנכבדי הקהילה, ריכרד וילשטטר (Willstatter,1942-1872) שהיה גם אחד המדענים המפורסמים ביותר בגרמניה, מן הראשונים שזכו בפרס נובל לכימיה – הוכנס לסידור בדפוס. אולם בטרם הספיק להדפיס את הספר אולץ כצנלסון לשלוח את ההגהות למשטרה לאישור. בפברואר 1935 קיבל הודעה מן המשטרה האוסרת עליו להוציא לאור את הספר 'למען שמירת ביטחון הציבור והסדר'.14 וכך קרה שספר זה, שנועד להגן על כבודם של היהודים מפני דיבתם הרעה של הנאצים, פורסם לראשונה רק ב- 1959.
את המניע האפולוגטי של הספר מסגיר השימוש המפורש בהגדרה הנאציונל-סוציאליסטית של היהודי: 'בבחירת האישים שייכללו ביצירה זו השתמשנו לא רק באמת המידה של השתייכות דתית, אלא גם בזהות הגזעית שנקבעה בחוק והמיושמות עתה בגרמניה'.15 בהתאם לזאת, כל האנשים שמוצאם הוא יהודי ומילאו תפקיד בעיצוב התרבות הגרמנית בגרמניה נכללו במסגרת ספר זה. נקודת הראות של המערכת הניעה את אולשטיין וכצנלסון להקדיש פרק נפרד לתרומתם של אנשים ממוצא יהודי להגות הקתולית והפרוטסטנטית בגרמניה.
אולם, ברור שאולשטיין וכצנלסון לא ראו במפעל הגדול שנטלו על עצמם רק קטלוג של שמות, אלא הצגה אובייקטיבית של רשימת הישגים מרשימה. המאמרים בספר, למעלה מארבעים, משקפים מחקר קפדני המפרט את תרומתם של היהודים לכל פן של התרבות הגרמנית שאפשר להעלותו על הדעת, מספרות לצילום, מאספנות חפצי אומנות להוצאה לאור, תיאטרון, קולנוע, פסיכואנליזה, פדגוגיה, גיאוגרפיה, שחמט וספורט, רפואה, טכנולוגיה, פוליטיקה ובנקאות, כימיה ופיסיקה גרעינית. תפקידו של ספר זה, למיטב הבנתו של אולשטיין, היה לתעד סימוכין להערה שהשמיע חברו הבנקאי מקס ורבורג (1946-1867) ש'בשום מקום בזמן המודרני לא היה שיתוף הפעולה בין יהודים ללא-יהודים כה פורה והביא לתוצאות כה חיוביות כמו בגרמניה של סוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ''.16 להערכה זו היה שותף גם הרב ליאו בק, אשר השווה את השתתפותם של היהודים בתרבות הגרמנית לשיא הטמיעה התרבותית של היהדות בתרבות ההלניסטית ול'תור הזהב' בספרד. לשיטתו של אולשטיין שימש הספר לא רק שיר הלל להישגים התרבותיים של יהודי גרמניה אלא גם, ובעיקר, לחיזוק האחווה ושיתוף הפעולה הרוחני בין לא-יהודים ויהודים.
לחלקים אחרים של המאמר:
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : המוקצה כמקובל
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : יהודים והתרבות העירונית של ויימאר
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : תיאטרון וקולנוע
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אדריכלות, אומנות ומוסיקה
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : מדעי הטבע והרוח
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : ביקורת התרבות
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אופטימיות וחוסר ודאות (פריט זה)
הערות שוליים:
- Ernst Bloch, 'Die sogenannte Judenfrage' (1963), in: Ernst Bloch, Literarische Aufsatze, Frankfurt am Main 1965, P. 553
- מובא אצל: Robert Weltsch, 'Vorbemerkung zur zweiten Auflage' (1959), in: S. Kaznelson (ed.), Juden im deutschen Kulturbereich, Berlin 1959, p. xvi
- Siegmund Kaznelson, 'Vormermerkung zur ersten Auflage', משלהי 1934, שם, עמוד xiii
- מובא אצל רוברט ולטש במבוא למהדורה השנייה, עמ' xvi-xv.
