יחסי ערבים - יהודים

מתכונת היחסים

מטרתו של הדיון במתכונת היחסים בין יהודים לערבים בחברה הישראלית היא לעמוד על טיבם העקרוני, להשוותם למערכות יחסים בין קבוצות אחרות בישראל ובעולם, להעריך את מגמת השתנותם הכוללת במרוצת השנים, ולסייע בהבנת הניתוח המפורט יותר שיבוא לאחר מכן.

חומרת השסע

בכול הנוגע להבדלי מוצא ותרבות ניתן למיין את החברות השונות לחברות לא-שסועות, לחברות שסועות ולחברות שסועות באופן עמוק. זהו מיון גס שהקריטריונים לעריכתו אינם מוסכמים, והתמונה שהוא יוצר אינה חדה מספיק, שכן לא תמיד ברור לאיזו קטגוריה יש לסווג חברה נתונה. אולם, למרות חסרונות אלה הוא מאפשר למקם את החברה הישראלית בין שאר החברות בעולם.

לצורך הדיון נשתמש בשני קריטריונים עיקריים: א. גודל המיעוט – האם הוא עשרה אחוזים מן האוכלוסייה או יותר; ב. היקף השוני והקונפליקט בין המיעוט לקבוצה הדומיננטית – האם ההבדלים מצטברים ויוצרים קונפליקטים חופפים ועקרוניים. חברה שאיננה עונה על אף אחד משני הקריטריונים הללו תוגדר כחברה לא-שסועה; חברה שעונה רק על אחד מהם תוגדר כחברה שסועה, וחברה שעונה על שניהם תוגדר כחברה שסועה באופן עמוק.

חברות "לא שסועות" – למשל במדינות סקנדיביה, בקוריאה הדרומית, בקוריאה הצפונית וביפן – הן מיעוט בעולם היום. בחברות הללו יש מיעוטים, אך הם קטנים ואינם משפיעים ביותר. רוב החברות הן "שסועות" – ובכללן החברות בשווייץ (שבני המיעוטים הם כרבע מאוכלוסייתה), בארצות הברית (שרבות בה הקבוצות האתניות השונות, למשל אנגלו-סקסים, פולנים, איטלקים, יהודים ועוד), במצרים (שיש בה מוסלמים וקופטים), ובסין (שהמיעוטים מונים בה כמאה מיליון נפש, פחות מעשירית האוכלוסייה). מעט חברות נחשבות "שסועות באופן עמוק". בחברות כאלה המיעוט הוא יותר מעשירית האוכלוסייה, והבדלי התרבות, ההפרדה החברתית, המחלוקות הפוליטיות והקונפליקטים בין קבוצה אתנית אחת לאחרת הם חריפים ביותר, ולכן יש בהן סכסוכים רבים ופוטנציאל ברור לאי-יציבות. לקטגוריה זו שייכות אירלנד הצפונית, בוסניה, ארצות הברית (שיש בה שסע עמוק ביותר בין לבנים לשחורים), טורקיה ועיראק (ביחסן למיעוטים הכורדיים בתוכן), סודאן (שיש בה מיעוטים שחורים לא-מוסלמים), סרי לנקה (ביחסה למיעוט הטמילי) ועוד.

היכן יש לשבץ את ישראל? אין כול ספק שישראל שייכת לקטגוריה של "חברות שסועות באופן עמוק", משום שהערבים מונים בה למעלה מעשירית האוכלוסייה וההבדלים בינם ובין היהודים הם רבים ומפלגים: הבדלי שפה, תרבות, דת, לאום ואידיאולוגיה. נוסף על כך, לערבים וליהודים יש היסטוריה ארוכה של איבה ואלימות, והמכשולים בדרך לדו-קיום בכבוד ובשלום הם גדולים. למעשה, ישראל שייכת לקטגוריה הזאת גם בגלל הפיצול החריף בין דתיים וחילונים, אם כי זהו שסע תרבותי ולא אתני, כלומר, הוא איננו מעוגן בהבדלי מוצא.

הגורמים המשפיעים על השסע

בכול חברה ניתן לזהות כמה גורמי-מאקרו עיקריים המשפיעים על מכלול היחסים בין רוב למיעוט. גורמים אלה יכולים להיות אידיאולוגיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים, היסטוריים או סביבתיים. בישראל פועלים שישה גורמים המשפיעים על מתכונת היחסים בין ערבים ליהודים:

א. ביטחון המדינה. ערביי ישראל הם חלק של העולם הערבי, שנחשב לאויב מדינת ישראל. גם לאחר השכנת השלום יישאר האזור לא יציב ולא בטוח. המיעוט הערבי הוא אפוא חלק מן האויב, דוגמת המיעוט היפני בארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה; לפיכך הוא חשוד באי-נאמנות בכוח, זוכה ליחס של "כבדהו וחשדהו", ומוטלות עליו הגבלות המיועדות להחליש את האיום הגלום בו.

ב. הציונות. הציונות, האידיאולוגיה שהביאה להקמת מדינת ישראל, עודנה מכוונת את מדיניותה וקובעת את אופיה כמדינה יהודית-ציונית וכמדינתו של העם היהודי, ולא כמדינת כול אזרחיה. מדינה שנועדה ליהודים – אלה שחיים בה ואלה שאינם חיים בה – אינה יכולה לנהוג באזרחיה הערבים בצורה ובדרגת שוויון שבהן היא נוהגת באזרחיה היהודים, והיא גם אינה יכולה לצפות מאזרחיה הערבים לאותה מידה של הזדהות ונאמנות שהיא מצפה לה מאזרחיה היהודים. צביונה של המדינה כמדינה יהודית מהווה חיץ מרכזי בין יהודים לערבים.

ג. הדמוקרטיה. ישראל מחויבת למשטר דמוקרטי לכול אזרחיה, בלי שים לב למוצאם הלאומי. היא מעניקה זכויות פרט וזכויות קיבוציות מסוימות לערבים, ומאפשרת להם לנהל במסגרת החוק מאבק למימוש זכויותיהם ולקידום תפיסתם את השלום. ההליכים הדמוקרטיים מכתיבים תשתית של שוויון בסיסי בין יהודים לערבים, והם מקור הלגיטימציה לדרישות לשוויון.

ד. הדומיננטיות הכוללנית של הרוב היהודי. המיעוט הערבי נוצר בעקבות מלחמת העצמאות. הערבים שנותרו בשטח שהפך למדינת ישראל סופחו למדינה בעל כורחם, כמיעוט מובס, והצטרפו לחברה היהודית שהוקמה במשך כיובל השנים שקדמו למלחמת העצמאות ומלכתחילה לא רצתה אותם בתוכה. היהודים בנו את החברה הזאת על פי תפיסותיהם וצורכיהם, הם שולטים בה, מנהלים אותה, ונהנים מעדיפות ברורה בגישה לכול המשאבים. זהו מצב אובייקטיבי של כפיפות מבנית (sturctural subordination), כלומר מיסוד של מעמדם הנחות של הערבים במערכת הכוח, בחלוקת המשאבים ובקביעת כללי המשחק. הדומיננטיות היהודית הכוללנית אינה מאפשרת תחרות שווה על משאבים ועיצוב "הטוב המשותף" (המטרות הממלכתיות) בין יהודים לערבים.

ה. הזיקה לעם הפלסטיני ולאומה הערבית. במוצאם האתני, בשפתם, בתרבותם, בתודעתם הלאומית ובהיסטוריה שלהם עד 1948 ערביי ישראל הם פלסטינים, והם חשים מחויבות ללאומיות הערבית הפלסטינית וקשר לגורלו של העם הפלסטיני. טרור פלסטיני, פגיעה בפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, מצוקת הפלסטינים בפזורה ויחסים רעועים בין ישראל להנהגה הפלסטינית, כול אלה פוגעים ברקמת היחסים העדינה בין יהודים לערבים בתוך המדינה. הזיקה החזקה לעם הפלסטיני גם מונעת התבוללות תרבותית וחברתית ברוב היהודי. ברם, לערביי ישראל יש קשר עמוק גם לאומה הערבית, המורכבת מ-23 עמים ערביים ומאוחדת לא רק בקשרי לשון, תרבות ודת, אלא גם באידיאל של אחדות ערבית והקמת מדינה ערבית מאוחדת.

ו. האסלאם. רבים מן המוסלמים בישראל מושפעים מן ההתעוררות האסלאמית במזרח התיכון ובעולם הרחב. האסלאם כתרבות וכדת משפיע לא רק על אמונותיהם הדתיות ועל אורח חייהם של המוסלמים בארץ, אלא גם על עמדותיהם כלפי המדינה וכלפי הרוב היהודי.

הגורמים האלה הם בעיקר אידיאולוגיים ופוליטיים, ולא תרבותיים או כלכליים. אין בכך כדי לבטל את חשיבותם של גורמים כלכליים, כדוגמת התחרות בשוק העבודה או הפער בהישגים חברתיים-כלכליים; אולם חשוב לציין שאין הם פועלים כגורמי-מאקרו שהפשעתם רחבה.

הגורמים המעצבים את יחסי היהודים והערבים במדינת ישראל אינם שקולים. למעשה, רק הדמוקרטיה תורמת לקירוב שני הצדדים, ואילו כול הגורמים האחרים מרחיקים אותם זה מזה. אולם הגורמים הללו אינם גורמים סטטיים, והם משתנים בלי הרף. למשל, הדמוקרטיה מתחזקת במרוצת השנים ובעיית ביטחון המדינה מאבדת ממרכזיותה ככול שמתקרב קץ עידן המלחמות בין ישראל למדינות ערב, וככול שמושגות יותר ויותר הבנות בנוגע להסדר קבע עם הפלסטינים. פיחות במשקלם של גורמי העיצוב המרחיקים עשוי לשפר את תנאי הדו-קיום בין ערבים ליהודים.

אופי המדינה והמשטר

היות שהשסע בין ערבים ליהודים במדינת ישראל הוא עמוק, ורוב הגורמים המשפיעים על היחסים ביניהם פועלים לעת עתה להעמקתו, מתעוררת במלוא חריפותה השאלה, כיצד שומרת המדינה על יציבות ושקט ביחסים בין יהודים לערבים. בחיפוש מענה על שאלה זו יש לדון גם בתפקיד שממלאת המדינה ביחסים שבין מיעוט לרוב במדינות מודרניות. המדינה המודרנית, גם המדינה הדמוקרטית, מרכזת בידיה עוצמה רבה, ולמדיניות שהיא נוקטת נודעת השפעה רבה על הדינמיקה של היחסים בין מיעוט לרוב: איזו שפה או תרבות מאמצת המדינה רשמית; האם היא מעניקה זכויות שוות למיעוט ולרוב; האם היא מכירה בהבדלים האתניים או מתעלמת מהם; האם היא מעודדת טמיעה או הפרדה; האם היא נלחמת באפליה או תומכת בה. חשוב גם לדעת אילו אמצעים נוקטת המדינה להבטחת החוק והסדר ביחסים שבין הקבוצות האתניות. יש מדינות הנוטות לפשרות ולוויתורים ויש הנוקטות אמצעי כפייה ודיכוי. מאחר שישראל היא מדינה דמוקרטית, יש מקום לבדוק את מקומה בין המדינות הדמוקרטיות מבחינת מדיניותן כלפי השסעים האתניים בקרבן.

המחקר המשווה של משטרים דמוקרטיים מבחין בין שלושה דגמים של דמוקרטיה:

א. דמוקרטיה ליברלית. ברוב הארצות הדמוקרטיות נותנת המדינה זכויות פרט שוות לכול, מנהיגה שוויון מוחלט בפני החוק, מגינה מפני אפליה, מתעלמת מן השיוך האתני, איננה מעניקה זכויות קולקטיביות למיעוט, ומאפשרת תחרות חופשית ומיזוג בין כול האזרחים ללא הבדל מוצא. המדינה מנהיגה שפה אחת, תרבות אחת, מערכת אחת של סמלים וערכים, מערכת חינוך אחת וזהות אזרחים אחת משותפת לכול האוכלוסייה, אולם היא מאפשרת התבדלות מרצון בתחום הפרטי. המדינה הליברלית מטפחת את היחיד, ובה בעת היא פועלת להטמעת קבוצות המיעוט וגובה מחיר גבוה מאלה המעוניינים לשמור על קיום וזהות נפרדים.

ב. דמוקרטיה קונסוציונלית. בכמה מארצות המערב, דוגמת בלגיה וקנדה, נותנת המדינה זכויות פרט לכול, והיא גם מכירה בקבוצות האתניות, מעניקה להן מעמד שווה ומגבשת הסדרים קבועים לשיתופן בשלטון. המיעוט נהנה מזכויות קולקטיביות, ממוסדות נפרדים, מאוטונומיה, ומאמצעים אחרים לשמירה על קיומו נפרד. המשאבים, המשרות והתקציבים מתחלקים על פי ייצוג יחסי. הקבוצות האתניות מנהלות ביחד את המדינה, ונושאים הנתונים במחלוקת נידונים במשא ומתן המוביל לפשרה או לאי-החלטה בהסכמה. בדמוקרטיה קונסוציונלית לובשת המדינה אופי דו-לאומי מובהק.

ג. דמוקרטיה רב-תרבותית. מאז ראשית שנות השבעים מתחוללים שינויים בדמוקרטיות הליברליות המערבית בכיוון של התרחקות ממדינת הלאום, הכרה בפלורליזם תרבותי וחברתי, הפחתה ניכרת בלחצים על מיעוטים להיטמע, והכרה בזכותם לתרבות ולזהות נפרדת. בתקופה זו הלכו ובלטו מגבלות כוח ההטמעה של דמוקרטיות ליברליות דוגמת ארצות הברית כלפי השחורים ודוגמת בריטניה כלפי המהגרים כהי העור מתת-היבשת ההודית. יחד עם זאת, הלכה והתגבשה אידיאולוגיה חדשה המכונה "רב-תרבותיות", ובמקביל לה גם צמח דגם ביניים פוליטי חדש על הרצף הליברלי-קונסוציונלי. הדמוקרטיה הרב-תרבותית איננה מדינת לאום, אך גם איננה מדינה דו-לאומית או רב-לאומית. היא אמנם מכירה הלכה למעשה בזכויות הקיבוציות של המיעוטים, אך נמנעת מלתת תוקף חוקי להכרה זו. המדינה איננה רואה את עצמה כשייכת ללאום מסוים ואיננה משליטה שפה או תרבות אחת, אלא מטפחת את האזרחות המשותפת ומתווכת בין הקהילות התרבותיות והאתניות השונות. ⁸

למרות ההבדלים הבולטים בין שלושת הדגמים האלה, הם דומים בעקרונות הדמוקרטיים המונחים ביסודם: שוויון זכויות גמור, נייטרליות של המדינה בקונפליקט בין הקבוצות האתניות, ומאמץ מצד המדינה לזכות בלגיטימציה, בהסכמה ובשיתוף פעולה של כול הקבוצות האתניות. אלה הם המנגונים הלא-דכאניים שהמדינה משתמשת בהם לריכוך הקונפליקט האתני. ליפהארט, מגדולי החוקרים של משטרים פוליטיים בחברות מפוצלות, גורס שאמנם ככול שהחברה שסועה יותר כך קשה עליה לשמור על שקט ויציבות, אולם דמוקרטיה קונסוציונלית מתאימה לה יותר, משום שהדמוקרטיה הליברלית מתעלמת מעצם טיבה מן ההבדלים האתניים (Lijphart 1977). לדמוקרטיה ליברלית בחברה שסועה באופן עמוק חסרים האיזונים והריסונים הדרושים לשמירת יציבות החברה, ומשטר מסוג זה אף עלול לערער את החברה ואפילו להחיש את התפוררותה. לטענתו, הדמוקרטיות בארצות העולם השלישי התמוטטו מיד לאחר קבלת העצמאות משום שהמעצמות הקולוניאליות הנהיגו בחברות האלה דמוקרטיות ליברליות, שעמדו בסתירה מובהקת לפיצולים האתניים העמוקים שיש בהן.

לאיזו קטגוריה שייכת מדינת ישראל ומה טיבה של הדמוקרטיה הישראלית? האם אחד משלושת דגמי הדמוקרטיה המוכרים קיים בישראל? על כך יש חילוקי דעות עמוקים בין חוקרים השייכים לזרם המרכזי של מדעי החברה לבין חוקרים ביקורתיים ורדיקליים. רוב החוקרים השייכים לזרם המרכזי מסכימים שישראל היא במהותה דמוקרטיה ליברלית, כמו רוב מדינות המערב, ולו רק משום שמתקיים בה משטר דמוקרטי יציב המעניק זכויות פרט לכול. ישראל היא מדינת לאום כפי שצרפת היא מדינת לאום, ובמדינות לאום טיפוסיות משקפים מוסדות המדינה את רצון קבוצת הרוב. הלאום העיקרי קובע את השפה, את התרבות, את אופים של המוסדות השונים ואת הסמלים. ברוח זו פסק גם בית המשפט העליון: "קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אינו שולל את אופיה הדמוקרטי, כפי שצרפתיותה של צרפת אינה שוללת את אופיה הדמוקרטי" (בית המשפט העליון 1988: 189). בהשקפה זו מצדדות המפלגות הציוניות והאליטות האינטלקטואליות בישראל, וכך גם מצטיירת ונתפסת ישראל בקהילה הבין-לאומית. האפליה נגד הערבים וההגבלות המוטלות עליהם נחשבות לתופעות צפויות לאור חומרת השסע וצורכי הביטחון של מדינת ישראל. יש אפילו הטוענים שישראל מתקדמת יותר ממדינות כמו צרפת ובריטניה, משום שהיא מכירה בערבית כשפה רשמית ונותנת לערבים זכות חוקית לנהל בנפרד את ענייני החינוך והדת שלהם. אלה הן פריוויליות שדמוקרטיות ליברליות או רב-תרבותיות נמנעות מלהעניק למיעוטיהן (אבינרי 1998). בקרב המדענים מהזרם המרכזי יש גם המודים בחוליי הדמוקרטיה הישראלית, לרבות העדר חוקה המגינה על זכויות פרט והמיעוטים, כפייה דתית, תקנות החירום המנדטוריות הדרקוניות ועוד, אך מסבירים שאלה הם "כתמים" בדמוקרטיה המצויים בצורה זו או אחרת בכול דמוקרטיה (נויברגר 1999).

כמה מהחוקרים מהאסכולה השלטת רואים בישראל מקרה יוצא דופן, ייחודי, מעין קטגוריה לעצמה (ראו למשל אריאן 1997: 14-13). דון-יחיא וזיסר מתארים את המגמה הרווחת במערב – מעבר ממדינת לאום ליברלית (כלומר, דמוקרטיה ליברלית) לדמוקרטיה פלורליסטית (כלומר, דמוקרטיה רב-תרבותית). אלא שתיאור זה אינו מתאים לישראל: בישראל לא התחולל ואין מתחולל בהווה תהליך זה, והיא נשארה מקובעת כמדינת לאום יהודית. ההסבר שהם נותנים לכך הוא שרעיון האומה היהודית האתנית-דתית קדם לרעיונות המודרניים של לאומיות ודמוקרטיה. רעיון ישן-נושן זה היה ועודנו נחוץ לשמירת קיומו של העם היהודי בתפוצות, ולכן הוא התקבל על ידי הציונות והשתרש במדינת ישראל: "השילוב הנדיר של מחויבויות דמוקרטיות ואתנו-לאומיות הוא התוצאה יוצאת-הדופן של ההתנסות היהודית הגלותית המשתמרת בישראל כמדינת-הלאום היהודי" (דון-יחיא וזיסר 1999: 22-21). על ייחודה של ישראל כדמוקרטיה כותבים דון-יחיא וזיסר: "ייחודה של ישראל נעוץ בהיותה אחת מאותן מדינות בודדות המייצגות קהילה אתנו-לאומית המלוכדת על-ידי הדת, ועם זה שומרות על אופיין הדמוקרטי. מעמד יוצא-דופן זה הוא שהופך את ישראל למושאם של תשומת-לב ועניין כה רבים. ניתן לומר שישראל 'שוברת' את הקיטוב שנוצר בעולם המודרני בין משטרים אתניים-לאומיים אוטוריטריים, מן הצד האחד, לבין משטרים דמוקרטיים-פלורליסטיים מן הצד האחר" (עמ' 18).

לעומת אלה, חוקרים שאינם נמנים עם הזרם המרכזי דוחים את התפיסה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית או מקרה חריג, שכן החוק בישראל אכן מבחין בין יהודים לערבים, המדינה נחשבת כשייכת ליהודים ולא לכול אזרחיה, וליהודים אכן יש בה מעמד מועדף. עם זאת, ישראל גם איננה דמוקרטיה רב-תרבותית, משום שהיא מזוהה עם העם היהודי ומשום שהציונות זוכה בה במעמד הגמוני. ישראל גם איננה דמוקרטיה קונסוציונלית, משום שהיא נשלטת בידי הרוב היהודי, ומעמדם של הערבים בה אינו שווה לזה של היהודים. הערבים אמנם מוּכָּרים כמיעוט אתני ותרבותי, אך אין להם אוטונומיה, הם אינם שותפים בשלטון, אין מנהלים אִתם משא ומתן כקבוצה ואין מתפשרים עמם. כי כן, במהותה ישראל היא מדינה חד-לאומית ולא דו-לאומית, אף על פי שחיים בה שני לאומים.

המאפיינים הללו יתלבנו בהמשך, אך כבר כאן יש לציין, כי העקרונות הדמוקרטיים המשותפים לשלושת הדגמים המוכרים אינם מתקיימים בישראל: אין שוויון זכויות מלא לכול האזרחים, המדינה נוקטת עמדה בסכסוכים בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים ומצדדת ביהודים, והיא איננה טורחת להשיג לגיטימציה, הסכמה ושיתוף פעולה מצד אזרחיה הערבים.

ואולם, גם מבקרים אלה של המשטר בישראל חלוקים ביניהם לגבי אפיונו: חלקם סבורים שישראל היא "דמוקרטיה אתנית" לא-מערבית, וחלקם טוענים שהיא "מדינה אתנית" או "אתנוקרטיה", כלומר, בעלת משטר לא-דמוקרטי. בסוף שנות השמונים אפיין סמוחה (Smooha 1990) לראשונה את ישראל כ"דמוקרטיה אתנית". במהלך שנות התשעים הוא הרחיב ושכלל את יישומו של דגם זה לגבי ישראל (1996, 1999ב), השתמש בדגם זה בהשוואה בין ישראל לצפון אירלנד (Smooha 1997a), ופיתח אותו כדגם כללי ונפרד תוך הבחנתו מדגמים אחרים של דמוקרטיה (Smooha 1999). דמוקרטיה אתנית שררה באירלנד הצפונית בשנים 1972-1971, ובשנת 1998 הושג הסכם בדבר החלפתה בדגם הקונסוציונלי.

דמוקרטיה אתנית הולכת ומתפשטת בחברות שסועות באופן עמוק שמתחולל בהן תהליך של דמוקרטיזציה, אך הן שומרות על הדומיננטיות של קבוצה אתנית אחת ואינן מסגלות לעצמן את דפוסי הדמוקרטיה הליברלית, הרב-תרבותית, או הקונסוציונלית. דוגמאות לכך הן סלובקיה ומלזיה. דגם זה מושתת על שני עקרונות סותרים – דמוקרטיה לכול ודומיננטיות מבנית של קבוצת הרוב. מצד אחד ניתנות זכויות שוות לכול האזרחים, ומצד אחר מוענק מעמד מועדף לקבוצת הרוב. סתירה זו בעקרונות הארגון של המדינה יוצרת חיכוכים ומתחים רבים שאי-אפשר ליישבם. המדינה נחשבת לנחלת הרוב, ולא לקניין כלל אזרחיה, והיא הופכת לכלי שרת בידיו של הרוב לשם הגשמת מטרותיו הלאומיות וקידום האינטרסים שלו. המיעוט אינו יכול לזכות בשוויון מלא, אינו יכול להזדהות בלב שלם עם המדינה, ואינו יכול להרגיש נאמנות מלאה כלפיה. לכן הוא משתמש בזכויותיו הדמוקרטיות כדי למחות ולהיאבק למען שיפור מצבו, בלי שיהיה נתון לדיכוי מצד השלטונות ולאלימות מצד בני קבוצת הרוב. לעתים הוא אף משיג הישגים מסוימים. אולם, עקב החשש מפני גילויי אי-נאמנות ומפני התגברות המחאה והמאבק מצד המיעוט, מטילים עליו השלטונות פיקוח במידת-מה והגבלות שונות הפוגעות בזכויותיו.

לאור ניתוח זה נראה, שהדגם האתני הזה תואם את המצב בישראל יותר מהדגם הליברלי, מהדגם הרב-תרבותי ומהדגם הקונסוציונלי. שכן, למעשה, ההצהרה כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית מבטאת את אימוצם של שני יסודות אידיאולוגיים סותרים – לאומיות ציונית ודמוקרטיה. הצהרה זו כמוה כהצהרה שישראל היא דמוקרטיה אתנית שכולם שווים בה, אך היהודים שווים בה יותר גם להלכה, ולא רק למעשה.

חלק מהחוקרים מהזרם המרכזי וגם חלק ממתנגדיהם (למשל, פלד 1993; סבן 1996) קיבלו את הדגם של דמוקרטיה אתנית והתאמתו לישראל.

בשארה, למרות שהוא מסכים שהמושג "דמוקרטיה אתנית" מתאר נכונה את המצב בישראל, מבקר קשות אותו ואת יישומו לניתוח המשטר בישראל, משום שהוא רואה בדגם זה מכשיר הנותן לגיטימציה למציאות הישראלית המעוותת במקום להוקיעה ולנסות לשנותה מן היסוד (בשארה 1996). אך יש יותר ויותר חוקרים מהזרם הרדיקלי השוללים את הדגם ואת אבחון המקרה הישראלי כדמוקרטיה אתנית. עמם נמנים קימרלינג (Kimmerling 1999), יונה (1998), גאנם, רוחאנה ויפתחאל (Ghanem, Rouhana and Yiftachel). הם טוענים ש"דמוקרטיה אתנית" איננה דמוקרטיה, מפני שהיא אינה מקיימת את עקרון היסוד של שוויון פורמלי מוחלט בין כלל אזרחיה: מבני המיעוט נשללת זכות היסוד לשוויון, לזהות ולשייכות. משטר כזה הוא "אתנוקרטיה", דהיינו: שלטון לא-דמוקרטי של קבוצה אתנית אחת על קבוצות אתניות אחרות (Yiftachel 1999), ולדעתם, זהו המצב הנהוג בישראל. לערבים (וגם לנשים) אין מעמד שווה בחוק. המדינה נועדה לשרת יהודים בלבד, כול סמליה וחגיה הם יהודיים, והיא מקיימת מדיניות אפליה נגד ערבים בכול התחומים. "עריצות הרוב" נותנת גיבוי לאופי המדינה, כך שלערבים אין למעשה השפעה. צביון המדינה מקובע באופן לא-דמוקרטי בחוק שלפיו רשימה אינה רשאית להירשם כמפלגה ולרוץ לכנסת אם איננה מקבלת את ישראל כמדינתו של העם היהודי. אי-ההפרדה בין דת, לאום ומדינה יוצרת ריבוד אתני-דתי של אזרחויות – בניגוד גמור לעיקרון של שוויון אזרחי.

הטענה שישראל איננה דמוקרטיה איננה סבירה. היא מבוססת על מודל אידיאלי של דמוקרטיה, ועל שלילת האפשרות כי תיתכן מדינת לאום דמוקרטית אם חי בקרבה מיעוט בעל גודל משמעותי (גביזון 1999). דמוקרטיה צריכה לעמוד בראש ובראשונה במבחן התוצאות. הקביעה שישראל איננה דמוקרטיה מתעלמת מהעובדה רבת המשמעות, שלערבים ניתנת אזרחות והם ממשים את זכויותיהם האזרחיות, הגם שלא באופן מלא. ישראל לא הייתה יכולה להיחשב כדמוקרטיה אילו הייתה האזרחות חסרת ערך בעיני הערבים, לא הייתה מעלה או מורידה לגבי מעמדם בחיי היום-יום, והם היו מוכנים לוותר עליה או להמירה באזרחות פלסטינית.⁹

הסברים היסטוריים ליחסי ערבים-יהודים במדינת ישראל

סקירה קצרה זו של תולדות היחסים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל יכולה לספק מִגוון של הסברים ליחסים השוררים ביניהם היום בתחומים שונים, ולכך נשוב בהמשך. כאן יובאו רק כמה מן הדפוסים ומהתהליכים הבולטים ביותר שיש להם משמעות רחבה, ולא נקודתית.

תנאֵי המפגש בין ערבים ליהודים

במתכוון או שלא במתכוון לבש המפגש בין ערבים ליהודים בארץ ישראל צורה של התנגשות בין מהגרים-מתנחלים מאירופה ובין אוכלוסייה ערבית ילידית גדולה בארץ ובאזור. היות שהיהודים ראו את עצמם כגולים השבים לארצם, היה הסכסוך חמור עוד יותר – לא בין מתנחלים קולוניאליים משוללי זכויות ובין ילידים החיים במולדתם, אלא בין שני עמים שכול אחד מהם רואה את עצמו כבן המקום וטוען שהארץ היא מולדתו ושייכת לו בלבד. המפגש היה – ונותר – מפגש של שני עמים עוינים, שונים זה מזה ובלתי שווים. מצד אחד יהודים אירופים שתרבותם מודרנית, השכלתם טובה, רמת חייהם גבוהה למדי והם חשים זיקה חזקה למערב, ומן הצד האחר ערבים שתרבותם מסורתית, השכלתם דלה, רמת חייהם נמוכה והם מגלים חשדנות כלפי המערב. אף על פי שההרכב הדמוגרפי של היהודים השתנה ביותר לאחר קום המדינה עקב העלייה ההמונית של יהודים מארצות ערב, הפער לא השתנה ביסודו.

הסכסוך הטריטוריאלי בין המתיישבים היהודים לבין הילידים הערבים התרחב עם השנים לסכסוך קיומי-טוטאלי – לאומי, תרבותי, דתי, מוסר ופוליטי – ואף לסכסוך בין מדינות ובין מעצמות. הוא חולל שורת מלחמות בין ישראל למדינות ערב, ואלה הסתיימו באבידות עצומות בנפש וברכוש, אך פגיעתו האנושה ביותר הייתה בפלסטינים, שרבים מהם הפכו לפליטים. רק הם מכול עמי ערב לא זכו למדינה משלהם, ואילו אויביהם היהודים הקימו מדינה יהודית על 75 אחוזים מן השטח שממערב לירדן, ומאז 1967 הם אף שלטו בשטח כולו, הטילו ממשל צבאי ממושך על חלק גדול מהעם הפלסטיני, והמשיכו להחזיק בעמדת כוח שמונעת כול פשרה הוגנת ליישוב הסכסוך. אך גם היהודים חשים תסכול: הם סבלו אבידות במלחמות והפכו לקורבנות של טרור ערבי ממושך וחסר הבחנה, והם אינם יכולים לכונן מדינה יהודית דמוקרטית יציבה בכול השטח הנמצא בשליטתם ממערב לירדן. ואילו העם הפלסטיני חי וקיים, זכויותיו הלאומיות על הארץ מוּכרות בכול העולם, ומאחוריו מתייצב העולם הערבי. למעשה, למגינת לבם של שני הצדדים, הסכסוך הערבי-יהודי הוא מצב ללא-הכרעה, אך דווקא בתור שכזה הוא טומן בחובו את הפתרון של חלוקת הארץ.

חומרת השסע בין ערבים ליהודים במדינת ישראל היום מוסברת במידה רבה בתנאי המפגש ההיסטורי ביניהם שהביאו לידי עוינות, אי-הסכמה, ניגוד אינטרסים בסיסי, שוני תרבותי רב ואי-שוויון ניכר במשאבים. הקונפליקט התפשט לכול תחומי החיים, וגילוייו השונים עדיין מטילים היום צל כבד על היחסים בין ערבים ליהודים. הסכסוך עצמו ותולדותיו הם מקור לא-אכזב לנרטיבים סותרים.

נסיבות ההיווצרות של יחסי מיעוט-רוב במדינת ישראל

יחסי מיעוט-רוב במדינת ישראל נוצרו כאמור בשנת 1948, בעקבות תבוסתם של הערבים במלחמה וכיבוש – או סיפוח – שטחי הגליל המערבי, הגליל המרכזי והמשולש, שהוקצו למדינה הפלסטינית. רוב ערביי ישראל חיים היום בשטחים האלה. המיעוט הערבי הוא אפוא "מיעוט כפוי", מיעוט שנוצר בכפייה, ובתור שכזה הוא נתון למָרוּת הרוב, הוא אינו שלט בגורלו ואין לו חלופות ממשיות למצבו. זהו הבסיס ליחסי הערבים והיהודים, המעוגנים בהבדלי כוח גדולים. יחסים אלה בין שולט לנשלט מסבירים את המדיניות הנוקשה שנקטה המדינה כלפי אזרחיה הערבים עד 1967: ממשל צבאי, הפקעה מקיפה של אדמות ללא פיצוי נאות, אלפי עקורים ופליטים שלא הורשו לשוב לכפריהם, בידוד מן האוכלוסייה היהודית, ניתוק מן העם הפלסטיני ומהעולם הערבי, פיצול משפחות, אפליה מכוונת בשירותים ובפיתוח, התערבות גסה של השלטונות בחיי הערבים, והעדר אפשרות מצד הערבים לנהל מאבק לשוויון. אף על פי שרוב מרכיביה של מדיניות זו נעלמו או נחלשו מאז שנות ה-70, היא קיבעה דפוסים של כפיפות מבנית בצורה זו או אחרת.

נסיבות היווצרותו של המיעוט הערבי יכולות גם להסביר במידת-מה את גיבושו של המשטר הפוליטי בישראל כדמוקרטיה אתנית. לפני קום המדינה התפתח היישוב היהודי כחברה נפרדת ללא ערבים בתוכה. בשנת 1948 סופחו הערבים כמיעוט, והפכו לפריפריה של החברה היהודית בכול הנוגע לשפתה, לתרבותה, למוסדותיה ולסמליה. למיעוט השולי הזה לא הייתה יכולה להיות השפעה על אופיה של החברה היהודית, שאופיה הלאומי כבר נוצק והתגבש. למעשה, אפשר היה לספח את המיעוט הערבי כאוכלוסייה כבושה, ללא מתן אזרחות. ההחלטה להעניק אזרחות לערביי ישראל – ובכך ליצור דמוקרטיה אתנית, ולא דמוקרטיה של "עם אדונים" (כלומר, דמוקרטיה ליהודים בלבד) או "אתנוקרטיה" – התקבלה מכמה סיבות: לולא הוענקה אזרחות לערבים ייתכן שישראל לא הייתה מתקבלת כחברה באו"ם; הבריחה וגירוש הערבים הותירו ממילא מיעוט קטן שאין בכוחו לשנות את צביון המדינה; ובשל חולשתם של הערבים שנשארו ופגיעותם אפשר היה להרחיקם ממוקדי הכוח. כך הובטחה יציבותה של הדמוקרטיה האתנית וסוכלה כול התנגדות ממשית מצד הערבים.

מורשת של בעיות לא-פתורות

נסיבות היווצרותו של המיעוט הערבי והיחס אליו בשני העשורים הראשונים למדינה הותירו פקעת של בעיות קשות. המורשת ההיסטורית הקשה ביותר היא הפער ההתחלתי האובייקטיבי העצום ברמת המשאבים בין היהודים והערבים. היישובים הערביים שסופחו לישראל ב-1948 ותושביהם היו דלי משאבים יחסית ליישוב היהודי הוותיק. היישובים הערביים היו כפרים עניים חסרי שירותי תשתית בסיסיים, לעומת היישובים היהודיים המודרניים. הערבים היו פלאחים או פועלים פשוטים חסרי השכלה, לעומת היהודים בעלי הרקע העירוני והבורגני, המשכילים, בני המעמד הבינוני והפועלים בעלי השאיפות הגבוהות לניעוּת. תרבותם של הערבים הייתה מסורתית, לעומת המודרניות שהייתה נחלת רוב היהודים. כי כן, אי-השוויון הראשוני בהון החומרי, האנושי והתרבותי בין שני הצדדים היה עמוק ביותר, והוא המשיך להיות סוגיה מרכזית המעיבה על היחסים ביניהם.

בעיה נוספת נולדה עקב יתרון חשוב אחד שהיה לערבים על היהודים – מלאי הקרקעות הפרטיות שעמד לרשותם. דבר זה נתפס כאיום בעיני המדינה, והיא צמצמה אותו באמצעות מדיניות הפקעה עקבית. אלא שהערבים לא השלימו עם הפקעת האדמות; רבים מהם סירבו ומסרבים עד היום לקבל פיצויים או אדמות חלופיות בשווי לא-ריאלי, ועודם מצפים להסדר קרקעות.

בעיה אחרת היא סוגיית הפליטים "הפנימיים", בני 59 יישובים נטושים, שרובם שמרו על זהותם הנפרדת, לא נטמעו ביישובים שבהם התיישבו, דחו את ההצעות לפיצויים כספיים או קרקעיים, ועודם מצפים לקבלת רשות לחזור אל כפריהם ההרוסים ולשקמם. אולם ספק רב אם יוכלו לחזור לכפריהם, היות שאדמותיהם נמסרו זה כבר ליהודים למטרות התיישבות או עיבוד. שאלה פתוחה נוספת היא שאלת קיומם של כמאה או יותר יישובים ערביים זעירים לא-מוכרים שהוקמו על אדמות שהופקעו, על אדמות שהבעלות עליהן עדיין שנויה במחלוקת, או על אדמות מדינה שערבים מחוסרי קרקע תפסו עליהן חזקה. תושבי היישובים האלה תובעים להכיר בהם כיישובי קבע, והמדינה מתקשה למצוא להם הסדר. פירוד משפחות ותביעות לאיחוד משפחות הם בעיות שנוצרו בעקבות המלחמה, הבריחה וגירוש הערבים, וכן בשל מדיניותה של ישראל, השוללת את זכות השיבה של הפליטים. על כול אלה מעיבה השאלה הפלסטינית, שפתרונה, באמצעות הקמת מדינה עצמאית, הוא אינטרס עליון של ערביי ישראל, שכן רק פלסטין ריבונית יכולה לשחרר את האזרחים הפלסטינים של ישראל מן החובה המעיקה להילחם למען בני עמם, לתת להם תחושת שייכות לעם ככול העמים, לאפשר להם לחוש שמאווייהם הלאומיים ממומשים, ולעקור סלע מחלוקת מרכזי בינם לבין היהודים.

הערות

8. דמוקרטיה רב-תרבותית היא דגם לא כל-כך מובחן ומוכר בספרות המקצועית, ונוטים לראותה כדגם משנה של הדמוקרטיה הליברלית. ון דן ברג (van den Berghe 1999) במאמר חלוצי הבחין בה כדגם נפרד.
9. לסיכום הוויכוח על אופיו של המשטר הפוליטי בישראל ועל הבעיות והאתגרים שהשסע היהודי-ערבי מציב בפניו, ראו את נייר העמדה של גביזון ואבו-ריא 1999.