עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
החברה ההיסטורית הישראלית



תקציר
שניים מן האמוראים החשובים בבבל במאה השלישית לספירה היו רב הונא ורב חסדא. מאמר זה בוחן את היחס שבין השניים. כמו כן, מתייחס המחבר ליחסם לראשות הגולה, והשימוש במדרש הכתובים ככלי לביקורת פוליטית-חברתית.



היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א
מחבר: ג'פרי הרמן


רב הונא ורב חסדא מופיעים בספרות התלמודית לעתים קרובות כזוג.1 שניהם היו אמוראים בבליים חשובים, שחיו סביב המרכז של סורא במחצית השנייה של המאה הג' לסה"נ. על שניהם מסופר שבתחילת חייהם היו עניים ולאחר מכן התעשרו (שבת קמ ע"ב; מגילה כז ע"ב). שניהם כונו 'חסידי דבבל' (תענית כג ע"ב) ו'סבי דסורא' (סנהדרין יז ע"ב). שנים מעטות הפרידו ביניהם ורב הונא היה מבוגר במעט מרב חסדא.2 רב שרירא גאון מוסר לנו, שלאחר שנפטרו מנהיגי הדור הראשון של האמוראים בבבל, רב בשנת 246 ושמואל בשנת 253, נתמנה רב הונא לכהונת ראש הישיבה בסורא.3 כשהגיע לשם רב חסדא הוא נתמנה משנה לרב הונא, על אף חריפותו הנודעת.

היחסים ביניהם לא היו פשוטים. בתלמוד מסופר,4 שבמהלך לימוד שגרתי של המשנה בבבא מציעא הדנה בחובות התלמיד לרבו פרץ ביניהם סכסוך, בעקבות שאלתו של רב חסדא לרב הונא: 'תלמיד וצריך לו רב מהו?'. רב הונא חשב שרב חסדא התכוון בשאלתו לעצמו. מפרשים וחוקרים כאחד מספרים לנו, שלאחר שהבין רב הונא שחשד בתלמידו לשווא, ורב חסדא הצטער על שפגע ברבו, צמו שניהם ארבעים תעניות והתפייסו.5 יעבץ, למשל, מספר שנפל דבר ביניהם 'אשר הסב את לב איש מאחרי רעהו לימים מספר, וידאב לב כל אחד מהם, ויתענה אישאיש מהם במסתרים, על הכאיבו את נפש רעהו. ויהיו בעיני בני עמם כחברים דבקים, אשר לא יפרדו שניהם'.6 על פי הסבר זה, חזר והוטב הקשר ביניהם. ואכן, רב הונא עודד את בנו ללמוד אצל רב חסדא, וכאשר נפטר רב הונא, נכח רב חסדא בהלווייתו.7 יש אפילו מי שטען, כי 'במשך כל ימי חייהם כיבד אחד את השני'8.

עיון מחודש במקורות העוסקים ביחסים בין רב הונא לרב חסדא יכול להעמיד את הקשר ביניהם באור אחר. אחד המקורות שמקובל להביא כדי להצביע על ההערצה של רב הונא לרב חסדא הוא הסוגיה הבאה.9

א"ל ריש גלותא לרב הונא,10 כלילא מינלן דאסיר, א"ל, מדרבנן, דתנן, בפולמוס של אספסיאנוס גזרו על עטרות של חתנים ועל האירוס (משנה, סוטה ט, יד) אדהכי קם רב הונא לאפנויי,11 א"ל12 רב חסדא, קרא כתיב, 'כה אמר ה', הסר המצנפת, והרים העטרה, זאת לא זאת, השפלה הגבה והגבוה השפיל' (יחזקאל כא, לא). וכי מה עניין מצנפת אצל עטרה, אלא לומר לך, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם, אבל נסתלק' מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרת מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוו יתבי,13 אמ' ליה, האלהים, אסיר מדרבנן, אלא14 חסדא שמך וחסדנין15 מילך.16

לפי הפירוש המקובל,17 שאל ראש הגולה את רב הונא על עטרות של חתנים, שהיו מעטרים אותם בהן, לפי המנהג, ביום חתונתם,18 וביקש לברר את מקור האיסור בימיו. רב הונא השיב לו, שהאיסור הוא מדברי חכמים, והביא משנה ממסכת סוטה, המציינת שנגזר איסור על עטרות חתנים כאות אבלות על חורבן בית המקדש. בתוך כך יצא רב הונא, ובהעדרו של זה הציע רב חסדא ללמוד את האיסור מן המקרא.19 רב חסדא הביא פסוק מספר יחזקאל ולמד ממנו שיש הקבלה בין המצנפת, שהיא מבגדי הכוהן הגדול – וכיוצא בזה בין קיום בית המקדש – לבין עטרות חתנים. הוא הבין את המילים 'זאת לא זאת', שללא האחד אין השני אפשרי, כלומר, כאשר מישרת הכהונה הגדולה אינה קיימת בפועל, אין היתר לחתנים לחבוש עטרות, ולכן כיום, כאשר בית המקדש חרב, אין החתן רשאי לחבוש עטרה. בינתיים חזר רב הונא ומצא אותם דנים בעניין. אמר 'האלהים', לשון שבועה, כי התפעל מדברי רב חסדא, אף שחלק עליהם.20 אף על פי שרב הונא לא קיבל את הצעת רב חסדא, הוא התרשם ממנה ושיבחו במילים: 'חסדא שמך וחסדנין מילך', וכפי שפירש רש"י: 'חסודים ונאים דבריך'.21

ואולם, ניתן להבין את המקרה בדרך אחרת. מוצגת לפנינו מחלוקת: ראש הגולה, המנהיג הפוליטי של יהודי האימפריה הסאסאנית, מציג שאלה לפני שני חכמי הדור. רב הונא משיב לו ויוצא, ואילו רב חסדא חולק עליו ומציע תשובה אחרת. לפי הסיפור, רב הונא לא היה אמור לשמוע את תשובתו של רב חסדא, ואפשר שרב חסדא המתין עד שיצא לפני שהשיב. כאשר שומע רב הונא את דברי רב חסדא הוא מגיב בלשון שבועה וחוזר על דעתו, אם כי בלי לנמק את דחיית דעתו של רב חסדא. עם זאת, הוא מוסיף את ביטוי השבח כלפי רב חסדא, 'חסדא שמך וחסדנין מילך'. הביטוי תמוה במקצת. לא ברור מדוע בחר רב הונא דווקא בלשון זו כדי לשבח את רב חסדא במקרה זה, ומה הקשר בין תשובת רב חסדא ל'חסד'?22

נראה שהכתוב מספר יחזקאל שמביא רב חסדא יש בו כדי לתרום לבירור שאלות אלה. בתשובתו בחר רב חסדא בכוונה בפסוק גדוש בסמלים, שיש בו גם מסר המיועד לבן-שיחו. במילים 'הסיר המצנפת והרים העטרה' הוא רמז לשני דפוסים של מנהיגות יהודית – המצנפת מסמלת את הכהונה הגדולה והעטרה מסמלת את המלוכה. במילים 'זאת לא זאת' רומז רב חסדא שבלי האחד לא ייתכן האחר. השימוש בפסוק זה להדגשת התלות ההדדית בין הכהונה הגדולה למלוכה מצוי בכמה מקורות נוספים. במדרש הגדול נאמר: '...ומה אני מקיים "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ" [זכריה ד, יד], זה אהרן ודויד, שחוזרין לגדולתן לעתיד לבא, שכל זמן שמלכות נוהגת כהונה גדולה נוהגת, נסתלקה זו נסתלקה זו. וכן הוא אומר "הסר המצנפת והרם העטרה'".23 לאחר מכן באה הדרשה הבאה:

דרש רב עזרא24 זמנין אמר לה משמא דר' אמי וזמנין אמר לה משמא דרבי אסי, מאי דכתיב 'כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבה השפיל', בשעה שאמר הקב"ה 'הסר המצנפת והרם העטרה' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו שלעולם, 'זאת' להן לישראל שהקדימו לפניך 'נעשה ונשמע' על הר סיני: 'זאת' להן שיפסקו מן המלכות ומן הכהונה, אמר להם, ו'לא זאת' להם לישראל שהשפילו את הגבות והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל מי גרם להם, עונות שעשו גרמו להם.25

הדרשה הזאת מופיעה בבבלי גיטין סמוך לסיפור שלנו, אבל בגרסת הבבלי חסרות המילים 'זאת להן שיפסקו מן המלכות ומן הכהונה'.

כאשר ציטט רב חסדא את הפסוק מיחזקאל לפני ראש הגולה, שטען לשלטון על היהודים בבבל גם בשל ייחוסו לבית דויד, לא נעלמה בוודאי מראש הגולה ההתקפה המרומזת כלפי מעמדו של מוסד ראשות הגולה. ראיית הפסוק בהקשרו מחזקת את הנקודה הזאת: 'ואתה חלל רשע נשיא ישראל אשר בא יומו בעת עון קץ. כה אמר ה' אלהים, הסיר המצנפת והרים העטרה, זאת לא זאת, השפלה הגבה והגבה השפיל. עוה עוה עוה אשימנה, גם זאת לא היה עד בא אשר לו המשפט ונתתיו' (יחזקאל כא, ל-לב).

ראש הגולה קרא לעצמו 'נשיא',26 ורב חסדא מצא שהפסוק הפותח במילים 'ואתה חלל רשע נשיא ישראל' הולם ביותר את מטרתו. הנביא פונה לנשיא בגוף שני וגם בכך יש עלבון כלפי ראש הגולה. בפסוק השלישי המובא פה יש התייחסות לבואו של המשיח. המשפט 'עד בא אשר לו המשפט ונתתיו' מזכיר את הכתוב 'עד כי יבא שילה' (בראשית מט, י), שהרבו לייחס לו מסר משיחי בתקופה הנדונה.27 המשיח הוא המלך הלגיטימי הבלעדי ורק 'לו המשפט'. רק למשיח הזכות למלוך באמת בבוא העת ולא לאדם השואף למלוך עתה. נושא הפסוקים הללו מואשם בתפיסת השלטון שלא כדין. לכן ייתכן שיש בפסוקים שציטט רב חסדא משום ביקורת חריפה על ראשות הגולה מן ההבט המלכותי של תפקידו.28 אף שבמקור בגיטין הובא רק חלק מן הפיסקה הזאת, אל לנו לנתקו מן ההקשר שלו בספר יחזקאל. הפסוק המצוטט בא להזכיר את הפיסקה כולה, וכאן, כמו במקומות רבים אחרים בספרות חז"ל, הנסתר מן העין חושף יותר מאשר הגלוי.

אישיותו של רב חסדא, מעמדו וייחוסו חשובים להבנת הסיפור שלנו. שמו כחכם גדול,29 עושרו הרב,30 ייחוסו – הן ככוהן,31 והן כנשוי לנכדתו של רב32 – העניקו לו כוח והשפעה רבה. בעניין ייחוסו הכוהני יש לציין, שרב חסדא עסק רבות בהלכות הקשורות לכוהנים ופעל לחיזוק מעמד הכוהנים בארצו. נביא לכך כמה דוגמאות: הוא דן בכל פרט ופרט של ברכת כוהנים. לדעתו, בזמן שהכוהנים מברכים את הברכה הראשונה, על העם לומר את הפסוק 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו' (תהלים קג, כ). כתוב זה נועד להזכיר את מלאכי ב, ז: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' (ראה: בבלי, סוטה לט ע"ב). רב חסדא גם לימד, ש'מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל' (בבלי, חולין קלב ע"ב). לפי התלמוד הבבלי, הוא מתבסס על הכתוב 'למשחה' (במדבר יח, ח), שפירושו 'לגדולה, כדרך שמלכים אוכלים'. הוא הרחיב כאן את הנוהג שכבר היה קיים בנוגע לאכילת תרומות ומעשרות לתחום של מתנות כהונה. הפרשת תרומותומעשרות בבבל היתה חובה רק מדרבנן, לעומת נתינת המתנות שהיתה חובה מן התורה. הוא גם העיר בעניין מתנות הכהונה, ש"אין הגשמין נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות' (בבלי, תענית ז ע"ב). רב חסדא שאף שהכוהנים יהיו ראויים לתפקידם והתנהגד לתופעה של 'כוהן עם-הארץ'. הוא אמר: 'עשרים וארבע מתנות כהונה, כל כהן שאינו בקי בהן, אין נותנין לו תרומה' (בבלי, חולין קלב ע"ב).

לכן, יש למסר שלו ככוהן משמעות כפולה: (א) כמנהיג וכמורה, כמו בתקופת המקרא,33 וכמו שהיה בארץ ישראל במהלך תקופת הבית השני,34 וככל הנראה אף לאחר מכן.35 הוא, כנציג הכוהנים בדורו בתוך ההייררכיה של בית המדרש של סורא, דורש שתהיה הקבלה בין ההנהגה של הכוהנים להנהגה של בית דויד – שתי הקבוצות שפעלו בבבל בתקופה זו וטענו לזכויות יתר בגין ייחוסן.36 (ב) הוא כופר בזכותו של ראש הגולה לשלוט עם גינוני מלכות מובהקים.37 רבי אמי ורבי אסי, שדרשתם על הפסוק הנזכר מספר יחזקאל המשווה כהונה גדולה למלוכה הובאה לעיל, היו אף הם כוהנים ממוצא בבלי, וייתכן שהפסוק שימש לכוהנים ככלי נשק פולמוסי נגד ראשי הגולה, הטוענים לבכורה בחברה היהודית בבבל.

לפי הצגת הדברים הזאת, כל פרט בסיפור יש לו משמעות להבנת המקרה המתואר. נוכחותו של ראש הגולה, שמקריאה ראשונית נראית שולית בלבד, שכן תפקידו היחיד הוא להציג את השאלה, מתבררת עתה כחיונית. היא מעניקה נופך דרמטי למעמד, כי רב חסדא עומד לפניו, כדוגמת נביא הניצב לפני מלך, לבקר אותו בפניו ללא פחד.38 המספר טרח לתאר לנו כיצד המתין רב חסדא לשעת כושר כאשר נעדר39 רב הונא, רבו וראש הישיבה – ואפשר שרב הונא בעצמו היה מיוחס למשפחת ראש הגולה או לפחות מקורב לה.40 איתרע מזלו של רב חסדא ורב הונא שמע את דבריו ונבהל מן התשובה. עכשיו מובנת תמיהתו ותגובתו של רב הונא כלפי רב חסדא, 'חסדא שמך וחסדנין מילך'. אין אלה מחמאות כלל, כפי שהיה מקובל לפרש עד עכשיו,41 אלא ביקורת תקיפה.

לשורש 'חסד' בארמית ידועות שתי משמעויות עיקריות השונות זו מזו. עד עתה פירשו כל המפרשים את השורש 'חסד' בסיפור בגיטין כמעין מלה נרדפת ל'חן'. המשמעות האחרת קיימת אף בעברית,42 נפוצה בכל הניבים הארמיים מתקופת התלמוד ומופיעה בספרות חז"ל במקומות רבים,43 ופירושה 'לבזות', 'ללעוג', 'לחרף', 'לגדף'.44 לאור הבנתנו את הסיפור נציע, שהמשמעות השנייה מתאימה יותר להקשר. רב חסדא לועג לראש הגולה על הזכות שלקח לעצמו להתנהג כמלך. הוראה זו באה לידי ביטוי במדרש המופיע בשמות רבה, ל: 'ד"א "ואלה", בא וראה כמה חיבב הקב"ה למשה, שבשעה שחיסדו אותו דתן ואבירם במצרים, שאמרו לו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות ב, יד), א"ל הקב"ה: בזה שחיסדתם אותו אני נותן לו גדולה, שנאמר "ואלה המשפטים'". במדרש זה, כאשר קראו דתן ואבירם תיגר על זכותו של משה להנהיג את העם במילים 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו', הם 'חיסדו אותו'. גם בסיפור שלנו 'חיסד' רב חסדא את ראש הגולה, ולכן מובנים דברי הביקורת של רב הונא כלפיו, שכשם שניתן לפרש את 'חסדא' כ'לעג', כך הדברים של רב חסדא מלעיגים.

חלקי המאמר:
1. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א (פריט זה)
2. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ב. גירסת הירושלמי וגירסת המדרש
3. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים

* רבים עזרו לי ועודדו אותי בהכנת המאמר הזה ותודתי נתונה לכולם. רצוני להודות במיוחד למורי ד"ר שלמה נאה, שבהערותיו תרם רבות לגיבושו של המאמר, ולפרופ' שמא י' פרידמן על הערותיו. מורי, פרופ' ישעיהו גפני, פרופ' מ"ד הר ופרופ' דניאל שוורץ קראו את המאמר והעירו לי הערות מועילות. תודתי למכון התלמוד הישראלי השלם של יד הרב הרצוג בירושלים, שאפשר לי להשתמש בחומר שברשותו. מקצתו של מאמר זה הוא פרק מתוך עבודת גמר לתואר מוסמך, בהדרכת פרופ' ישעיהו גפני, האוניברסיטה העברית בירושלים.

  1. כדברי רב שרירא גאון: 'ורב חסדא חבר הוה לרב הונא'. ראה: אגרת רב שרירא גאון, מהדורת ב"מ לוין, ד"צ: ירושלים תשל"ב, עמ' 84.
  2. ראה: י' פלורסהיים, 'לתולדות חייו של רב חסדא', סיני, עא (תשל"ב), עמ' קכא-קלא, ובפרט עמ' קכב; א' היימן, תולדות תנאים ואמוראים, לונדון תר"ע, עמ' 340. לפי אגרת רב שרירא גאון, נפטר רב הונא בשנת תר"ח לשטרות (=296 לסה"נ) ורב חסדא בשנת תר"כ לשטרות (=308 לסה"נ). ראה במהדורת לוין, שם, עמ' 85.
  3. אגרת רב שרירא, שם, עמ' 83. לפי האגרת, נפטר רב בשנת תקנ"ח לשטרות ושמואל בשנת תקס"ד לשטרות.
  4. בבלי, בבא מציעא לג ע"א; וראה דיון בסוגיה זו להלן.
  5. ראה: מ"ב לרנר, 'מחקרי תלמוד (בעא מיניה רב חסדא מרב הונא – ב"מ לג, א)', סיני, נט (תשכ"ו), עמ' טו-כב; פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכב, קכד-קכה; ז' יעבץ, תולדות ישראל, ז, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 136-135; ב"ז באכר ראה במאורע הזה ובפיוס הבא בעקבותיו נקודת מפנה ביחסים בין שני החכמים: 'Dieser Vorfall scheint den Wendepunkt in ihrem Verhalthisse gebildet zu haben, das fortan auf Frendschaft und gegenseitiger Hochachtung beruhte' (W. Bacher, Die Agada der Babylonischen Amoraer, Frankfurt am Main 1913, p. 61)
  6. יעבץ, שם, ז, עמ' 136-135.
  7. ראה: בבלי, שבת פב ע"א; מועד קטן כה ע"א; וראה דיון בסוגיה זו בהמשך.
  8. פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכד.
  9. בבלי, גיטין ז ע"א. הבאתי את הקטע על פי כתב יד לנינגרד פירקוביץ 187, שלפי הערכתי הוא כתב יד טוב, המשמר במידה רבה את לשונו הארמית המקורית של הסיפור. בדקתי את כתבי היד הבאים וציינתי להם חילופי גירסאות נבחרים: ד – דפוס ראשון; ו – וטיקן 140; ו1 – וטיקן 130;21 – וטיקן 127; ל – לונדון המוזיאון הבריטי 406; מ – מינכן 95; מג – מדרש הגדול; פ – פארמה 3010; פ1 – דפוס פיזארו רמ"א; שש – שרידי שאילתות (רי"ן אפשטיין, 'שרידי שאילתות', תרביץ, ז [תרצ"ו], עמ' 23 [=הנ"ל, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, ב/א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 440]).
  10. עיין בדקדוקי סופרים למסכת גיטין, מהדורת רמ"ש פלדבלום, ניו יורק תשכ"ו, שהביא גירסה בשם הר"ן: 'לרב חסדא'. וראה: ש"י פרידמן, 'לאגדה ההיסטורית בתלמוד הבבלי', ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן, בעריכת ש"י פרידמן, ניו-יורק וירושלים תשנ"ג, עמ' 164-119, ובפרט עמ' 158, הערה 238.
  11. אדהכי קם רב הונא לאפנויי] קם ריש גלותא לאיפנויי – מג.
  12. א"ל וכו'] בתר דנפק רב חונא – שש.
  13. אדהכי אתא רב הונא אכחינהו דהוו יתבי] בסו[ף] אתא רב הונא אשכחיה – שש; בהדי דקא אתי שמעיה – מג.
  14. אסיר מדרבנן אלא חסדא] מדרבנן אסיר וחסדא – מג; דרבנן הוא מיהוא חיסדא – שש; מדרבנן חסדא – ולפ.
  15. וחסדנין] כךבכתבי היד וו2למפ; וחסדאין – דפ1; וחסדין – וI; וחסידניא – שש; וחיסדנין – מג.
  16. תרגום: 'אמר ראש הגולה לרב הונא: מניין לנו שהעטרה אסורה? אמר לו, מדברי חכמים, ששנינו בפולמוס... בינתיים עמד רב הונא להתפנות. אמר לו רב חסדא, מקרא כתוב "כה אמר"... בינתיים בא רב הונא. מצא אותם יושבים, אמר לו, אסור מדברי חכמים, אלא חסדא שמך וחסודים דבריך'.
  17. ראה: באכר (לעיל, הערה 5), עמ' 62; S. Funk, Die Juden in Babylonien 200-500, Berlin 1902, p. 117
  18. השווה את התפילה לנישואין הנאמרת אצל המודעים: E.S. Drower (trans.), The Canonical Prayerbook of the Mandaens, Leiden 1959, pp. 161 ff.. לעניין הכלילא בכלל, ראה: ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, ב/ב, תל-אביב תש"ה, עמ' 253-251; S. Krauss, Talmudische Archaologie, I, Hildesheim 1910, pp. 185-186; צ' גרסמרק, תכשיטים ותכשיטנות בארץ ישראל במקורות ובממצא הארכיאולוגי בתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ד, עמ' 22-11, 172-170, 314-310.
  19. רש"י על אתר מסביר מדוע לא דיבר רב חסדא בשעה שרב הונא היה נוכח, כי 'תלמידו של רב הונ' הוה ולא היה משיב בפניו'.
  20. רש"י מסביר מדוע לא ניתן ללמוד את האיסור מן המקרא, כי 'קרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגל' צדקיהו בגולה'.
  21. וכך הבין את דברי השבח כל מי שעסק בסוגיה: 'ששמך חסדא ומה שבא ממך הכל חסד ודברי חן' (בעל 'מתנות כהונה' על המקבילה לסוגיה ברות רבה ג, א); 'הוא [רב חסדא] – מתנה נאה, ודבריו – מתנה נאה' (מ' קוסובסקי, אוצר לשון תלמוד ירושלמי, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 725, על המקבילה לסוגיה זו בירושלמי, סוטה פ"ט, מו ע"ב);וראה גם: J. Levy, Chaladaisches Worterbuch uber die Targumim, Leipzig 1867, p. 271; פונק (לעיל, הערה 17), עמ' 117; באכר (לעיל, הערה 5), עמ' 62; M. Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushlmi, Philadelphia 1903, p. 486; M. Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period, Ramat Gan 1990, p. 209
  22. מפרשי התלמוד התקשו להתאים את השבח שהשמיע רב הונא לדברי רב חסדא, והדוחק שבניסיונותיהם מעיד יפה על הבעיה.
  23. מדרש הגדול, ויקרא, מהדורת ע' שטינזלץ, ירושלים תשל"ו, צו, לה, עמ' קצג. ובגירסת התרגום הארמי: 'כדנן אמר יוי אלהים אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטיל כתרא מצדקיה מלכא...'. ראה: א' שפרבר, כתבי הקודש בארמית, ג: תרגום יונתן לנביאים אחרונים, ליידן 1962, עמ' 312.
  24. בכתב יד ש: עוירא, וכך בדפוס; בשרידי השאילתות: עיזרא. תרגום: 'פעמים אמרו בשמו של רבי אמי, ופעמים אמרו בשמו של רבי אסי, מהו שכתוב...'.
  25. מדרש הגדול, שם, עמ' קצד.
  26. לשימוש בתואר 'נשיא' לראש הגולה עיין: מ' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, תל-אביב תש"ל, עמ' 9-6, 227; ולאחרונה: D.M. Goodblatt, The Monarchic Principle Studies in Jewish Self-Government in Antiquity, Tubingen 1994, pp. 290-297
  27. לקשר ותלות בין שני הפסוקים ראה: W.L. Moran, S.J., 'Gen 49'10 and its use in Ez 21, 32', Biblica, XXXIX (1958), pp. 405-425, ובמיוחד עמ' 416, הערה 3; וראה להלן, הערה 53.
  28. השווה לביקורת כלפי ראשות הגולה (והנשיאות בארץ ישראל) בבבלי, סנהדרין לח ע"א: "יהודה וחזקיה, בני רב חייא, הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי, אמר להו, אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא, כיון דאיבסום, פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבת מישראל, ואילו הן, ראש הגולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" (ישעיהו ח, יד). אמר להם, בניי, קוצים אתם מטילים לי בעיניי, א"ל רבי חייא, רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד' (תרגום: 'יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו יושבים בסעודה לפני רבי ולא היו אומרים ולא כלום. אמר להם: הוסיפו יין לדרדקים כדי שיאמרו דדבר. כיון שנשתכרו פתחו ואמרו...' (התרגום על פי: י' גפני, יהדות בבל ומוסדותיה, ירושלים תשל"ה, עמ' 64). היין הביא לידי גילוי ה'סוד' של משפחת רבי חייא הבבלית, החשובה והמיוחסת, ואין כאן דברי שטות של שיכורים אלא תפיסה המבוססת על המקרא.
  29. ראה: בבלי, עירובין סז ע"א; שבת פב ע"א.
  30. בבלי, פסחים קיג ע"א; מועד קטן כח ע"א.
  31. בבלי, ברכות מד ע"א; שבת י ע"ב; חולין מד ע"ב.
  32. ראה: היימן (לעיל, הערה 2), עמ' 469.
  33. מ' הרן, 'כהנה', האנציקלופדיה המקראית, ד, ירושלים תש"ל, עמ' 45-14.
  34. A. Buchler, Die Priester und der Cultus im letzten Jahrzehnt des Jerusalemischen Tempels, Jahresbericht der Israelitisch-Theologischen Lehranstalt, Wien 1895 (=א' ביכלר, הכהנים ועבודתם, תרגם נ' גינתון, ירושלים תשכ"ו); M. Stern, 'Aspects of Jewish Society: The Priesthood and Other Classes', The Jewish People in the First Century (Compendia Rerum Iudaicarum ad Novum Testamentum, section 1), II, eds. S. Safrai & M. Stern, Assen-Amsterdam 1976, pp. 561-630; E. Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ (175 B.C. – A.D. 135), Revised Edition by G. Vermes, et al., II, Edinburgh 1979, pp. 227-313
  35. ראה: ד' בן-חיים טריפון, הכהנים מחורבן בית שני ועד לעליית הנצרות, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ה; והשווה: ר' קימלמן, 'האוליגרכיה הכוהנית ותלמידי החכמים בתקופת התלמוד', ציון, מח (תשמ"ג), עמ' 148-135. כדוגמה מובהקת לתפיסה ששררה בקרב כוהנים, הן בדבר מקום הכוהן כמורה תורה והן בדבר המחלוקת בין הכוהנים לנשיא בארץ ישראל באותה תקופה בקירוב, ראה: ירושלמי, סנהדרין פ"ב, כ ע"ג-ע"ד (=בראשית רבה, פ, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 951-950, ושם שינויים רבים). הדרשן, יוסי מעוני, טוען למעשה שהנשיא, שהוא כמלך, אחראי לחלוקת כ"ד 'מתנות כהונה' – ביטוי כולל לזכויות יתר שהעניקה התורה לכוהנים (על בית מעון כמקום מושבה של משמרת הכוהנים 'חופה', ראה למשל: ש' קליין, ספר היישוב, א, ירושלים תרצ"ט, עמ' 165-162). הדרשן לומד זאת מסמיכות פרשיות של 'משפט המלך' ו'משפט הכוהנים' בדברים פרק יח. מערכת זו של חובות נפגעה כי עול המסים לשלטון נעשה כבד יותר ויותר והעם התקשה לעמוד בנטל המיסוי הכפול. בדורות הראשונים של האמוראים רבו דברי חז"ל המזכירים את החובה להפריש תרומות ומעשרות, ויש לראות את הדרשה הנזכרת כשייכת לנושא זה. ג' אלון מבין שהדרשה של יוסי מעוני מדברת על 'כוהנים' כמשל ל'חכמים' ועל מתנות כהונה כמשל לתרומות לחכמים בכלל. ראה: ג' אלון, 'אילין דמתמנין בכסף', מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, תל-אביב תשי"ח, ב, עמ' 57-15, ובפרט עמ' 18, הערה 18. אף בתקופה זו שימש המושג 'כ"ד מתנות' לציון מתנות הכוהנים (ראה למשל: בבלי, חולין קלב ע"ב), ולכן אין צורך להבין את השימוש במונח זה כשימוש מטפורי. אין עדות לערעור של חכם או נשיא על זכותם העקרונית של הכוהנים לקבל את המובטח להם מן התורה. השווה: מ' בר, 'כבוד וביקורת', Proceedings of the American Academy for Jewish Research, XXXVIII-XXXIX (1972) (חלק עברי), עמ' 57-47, ובפרט עמ' 57; י"ל לוין, 'תקופתו של רבי יהודה הנשיא', ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א, בעריכת צ' ברס ואחרים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 104; וראה גם: הנ"ל, מעמד החכמים בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 100, 123. השווה גם: מ"ד הר, 'בין בתי כנסת לבין בתי תאטראות וקרקסאות (הדרשה בציבור בבתי הכנסיות והסטירה האקטואלית בתאטראות ובקרקסאות)', כנסת עזרא: ספרות וחיים בבית הכנסת, בעריכת ש' אליצור ואחרים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 119-105, ובמיוחד הערה 23.
  36. על עניין הכוהנים בבבל נכתב מעט מאוד. ראה: מ' בר, 'על הפרשת תרומות ומעשרות בבבל', אמוראי בבל – פרקים בחיי הכלכלה, רמת גן תשמ"ד, עמ' 361-350. לחשיבות הייחוס בחברה היהודית בבבל, ראה: A. Oppenheimer, Babylonia Judaica in the Talmudic Period, Wiesbaden 1983, index, s.v. 'Babylonia of pure lineage'; א' אופנהיימר ומ' לקר, 'גבולות בבל ליוחסין', ציון, נ (תשמ"ה), עמ' 187-173; י' גפני, יהדות בבל בתקופת התלמוד – חיי החברה והרוח, ירושלים תשנ"א, עמ' 125-121.
  37. השווה: תוספתא, סוטה יג, ב (מהדורת ליברמן, עמ' 230): 'משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד'.
  38. לדיון בביקורת כלפי ראש הגולה, ראה: בר (לעיל, הערה 26), עמ' 184-179; הנ"ל (לעיל, הערה 35), עמ' 57-47; J. Neusner, A History of the Jews in Babylonia, III, Leiden 1968, pp. 41-94
  39. צ"ה חיות, בפירושו לגיטין ז ע"א ('הגהות וחדושים למסכת גיטין', עמ' עג בדפוס וילנא), הציע שהעדרו של רב הונא קשור לסוגיה בבבא מציעא לג ע"א.
  40. אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 1), עמ' 83: 'רב הונא דהוה מן בני נשיאה'; עמ' 84: 'ואגבר רב הונא טובא דהוה מבי נשיאה'. וראה הערותיו של פרידמן (לעיל, הערה 10), עמ' 160-159, המגביל את הידיעה הזאת לפרשנותו התלמודית של רב שרירא גאון בלבד ולא לידיעה עצמאית.
  41. ראה לעיל, הערה 21; יעבץ (לעיל, הערה 5), ז, עמ' 138; מ' מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, ירושלים תש"ו, א, עמ' 377; היימן (לעיל, הערה 2), עמ' 342, 513; י' פלורסהיים, 'היחסים בין חכמי הדור השני של אמוראי בבל', ציון, נא (תשמ"ו), עמ' 285-284.
  42. ויקרא כ, יז: 'ואיש אשר יקח את אחותו... והיא תראה את ערותו חסד הוא'. וראה גם: משלי כה, י.
  43. לשימוש בשורש 'חסד' במובן של גנאי ראה למשל: סוקולוף (לעיל, הערה 21), עמ' 210; לוי (לעיל, הערה 21), שם: יסטרוב (לעיל, הערה 21), שם.
  44. ראה: לוי (לעיל, הערה 21), עמ' 271; J. Levy, Worterbuch uber die Talmudimund Midraschim, Berlin 1924, p. 86; יסטרוב, שם, שם; E.S. Drower & R. Macuch, A Mandaic Dictionary, Oxford 1963, pp. 142, 151; J. Payne Smith Margoliouth (ed.), A Compendious Syriac Dictionary, Oxford 1903, p. 150; סוקולוף (לעיל, הערה 21), עמ' 210.
ביבליוגרפיה:
כותר: היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א
מחבר: הרמן, ג'פרי
תאריך: תשנ"ו , גליון סא (ג)
שם כתב העת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
בעלי זכויות : החברה ההיסטורית הישראלית
הוצאה לאור: החברה ההיסטורית הישראלית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית