עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > זרמים ואידאולוגיותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקה
תנועת העבודה



תקציר
הפרק מתאר את חילוקי הדעות בין המחנה הפועלי למחנה האזרחי בשנות השלושים ואת המאבק הפוליטי ביניהם עד לפרישת הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית.



שנות השלושים והעליה החמישית : מאבקים על ההגמוניה בהנהגת הישוב ובהנהגה הציונית
מחברת: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו


איחודן של שתי מפלגות הפועלים המרכזיות - 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' בשנת 1930 והקמתה של מפא"י, יצר בפועל מרכז כח פוליטי, שבו לראשונה החזיקה מפלגה אחת בכארבעים אחוזים מכח ההצבעה ביישוב.

התנועה הרביזיוניסטית היתה באותה עת הכח הפוליטי המשמעותי ביותר שהתחרה במפא"י על ההגמוניה ביישוב היהודי בארץ ובתנועה הציונית. כאופוזיציה מרכזית בתנועה הציונית בראשות חיים ויצמן, הציגה התנועה הרביזיוניסטית שורת השגות בנושאי התיישבות, הקמת הסוכנות היהודית המורחבת, היחס לערבים ואופן פיתוחו של היישוב היהודי בארץ.

בראשית שנות העשרים העמיקה היריבות בין התנועה הרביזיוניסטית לתנועת הפועלים, ובראשה מפא"י, ונסובה סביב מספר נושאים:

  • ההגמוניה בתנועה הציונית. במאבק על ההנהגה הציונית העריכו שני הצדדים כי נצחונו של צד יוביל לתבוסתו של האחר.
  • מחלוקת על דרך בנייתה של הארץ: תנועת הפועלים שאפה ליצירת חברה הנשענת על עקרונות סוציאליסטיים, שתהא מבוססת ככל הניתן על עקרונות של שיוויון כלכלי וחברתי. לשם הבטחת עקרונות אלו תמכה התנועה בהלאמת אמצעי הייצור והקרקע הלאומית. כמו-כן היא תמכה בשימת דגש על התיישבות שיתופית-לאומית כאמצעי עיקרי ביישובה של הארץ, אם-כי לא שללה השתתפותם של גורמים פרטיים בבניין הארץ.
    התנועה הרביזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי תמכה ביצירתו של משק קפיטליסטי, בניית ערים והקמת תעשייה.
  • השיטה המדינית: תנועת העבודה דגלה בהתקדמות הדרגתית, ביצירת התיישבות יהודית בארץ, בשינוי הדרגתי של המאזן הדמוגרפי לטובת היישוב היהודי ובקידום הדרגתי של יעדיה הלאומיים של הציונות, מבלי להופכם למוקד עימות בטרם יבשילו התנאים לכך. התנועה הרביזיוניסטית דגלה במדיניות מוצהרת - בהכרזה פומבית על מגמותיה הלאומיות של הציונותו ועל תביעתה להתיישבות משני עברי הירדן.
  • שאלת הדימוי הציבורי והתנועתי: תנועת הפועלים ראתה בסיגנון התנועתי הבית"רי, במדים ובמצעדים הצבאיים, בתמיכה בערכים המוחצנים של גבורה וכבוד לאומי וביחס האיבה לתנועת הפועלים, אות לדימיונה של תנועת בית"ר לתנועות פאשיסטיות בעולם. זיהוי זה נשלל על ידי התנועה הרביזיוניסטית, אך חוגים קיצוניים בתוכה, בהם 'ברית הבריונים', לא הקלו על יצירתו של דימוי חברתי שונה. הרביזיוניסטים מצדם ראו בחברי תנועת הפועלים 'אדומים' - הנכונים לשרת את ברית המועצות.

המאבק הפוליטי בשנים 1931- 1935

המאבק שהתנהל בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית על ההגמוניה בתנועה הציונית ובמוסדות הישוב הוכרע בין השנים 1931 ל- 1935 .

  • המאבק הפוליטי ביישוב: בינואר 1913 נערכו ביישוב הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית. כ- 56% מבין מבין כתשעים אלף הזכאים לבחור השתתפו בבחירות אלו. מפא"י זכתה בכ- 42% מן הקולות, וביחד עם הרשימה הספרדית הגיעה לכ- 46% מן הקולות. הרביזיוניסטים זכו בכ- 20% מן הקולות. כתוצאה מבחירות אלו הפכה מפא"י לגורם המרכזי בהנהלת הוועד הלאומי, ונציגה, יצחק בן-צבי התמנה לתפקיד יושב ראש מוסד זה.
  • המאבק על הובלת התנועה הציונית: ביולי 1931 התכנס הקונגרס הציוני ה- 17 בבאזל. עיקרי הדיון התמקדו בשלושה נושאים: א. בחירת הנהגה חדשה להסתדרות הציונית. ב. הבעת אמון ביו"ר ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן. ג. תביעתה של התנועה הרביזיוניסטית לקבל החלטה ברורה בדבר מטרותיה של הציונות והכרזה על מדינה יהודית עכשיו.
    בקונגרס ה- 17 הובס ויצמן (שמעמדו נחלש בעקבות פרסום 'הספר הלבן' של פאספילד) ובמקומו נבחר נחום סוקולוב. התביעה להכריז בגלוי על מטרותיה של הציונות, על-פי דרישת זאב ז'בוטינסקי, נדחתה. בין הגורמים לכישלון יוזמה זו פעל גם מכתבם של שניים מראשי ה'הגנה' אליהו גולומב וסעדיה שושני, שבו נכתב כי החלטה ציונית קיצונית עלולה להחריף את העימות עם ערביי הארץ ולגרום למהומות דמים. סיעת הפועלים הציעה בקונגרס שלא לדון בהצעתו של ז'בוטינסקי, והצעתה התקבלה. בתגובה קרע ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו ופרש מהמשך הדיונים עם תומכיו.
    ההנהלה הנבחרת החדשה לתנועה הציונית כללה לראשונה נציגים של תנועת הפועלים בעמדות בכירות. חיים ארלוזורוב, שנחשב לאחד מן הכוחות העולים במפא"י, נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית בירושלים.
  • המאבק הבין-תנועתי בישוב, בשנים 1933-1931 : המאבק החריף בין תנועת הפועלים לבין התנועה הרביזיוניסטית בארץ התרכז סביב שלושה מוקדי עימות מרכזיים: יחסי העבודה בישוב, הסכם ההעברה עם גרמניה, ולבסוף - רצח ארלוזורוב.
    • יחסי העבודה בישוב: בזירה הישראלית התמקד העימות בין חברי ההסתדרות הכללית, בהנהגתה של מפא"י, לבין הפועלים שלא השתייכו למסגרת זו, והיו חברי בית"ר סביב בעיית אופן הארגון של שוק העבודה. רבים מן העולים הללו, שהגיעו לארץ במסגרת העליה החמישית, חיפשו דרכים להשתלב בכלכלה הישראלית מבלי להשתייך לארגוני הפועלים. התנגדותו של ז'בוטינסקי לשימוש בנשק השביתה ותמיכתו בבוררות חובה לאומית הפכה את התחרות הקיומית בין המחנות למאבק בעל גוון לאומי. הרביזיוניסטים האשימו את אנשי תנועת העבודה בחבלה בעניין הלאומי, בעוד אנשי העבודה ראו בניסיון הרביזיוניסטי לשבור את כוחה של ההסתדרות הכללית מעשה אנטי-לאומי, שכן לדידם הגשמתה של הציונות תלויה היתה בעיקרה דווקא בציבור הפועלים הציוני-סוציאליסטי.

    • 'הסכם ההעברה': ביטוי אחר לאחריות הלאומית, ולא רק המעמדית, אותה נטלה על עצמה תנועת הפועלים ניתן ב'הסכם ההעברה', אליו חתר נציגה בהנהלה הציונית, חיים ארלוזורוב. הסכם זה נועד לטפל בארגון עליית יהודי גרמניה ובאפשרות להציל, ולו חלק מהונם, באמצעות הסכם לקניית סחורות חלופיות מגרמניה הנאצית. מהלך זה גרר אחריו ביקורת קשה מצד התנועה הרביזיוניסטית כלפי מפא"י ובאופן אישי כלפי חיים ארלוזורוב.

    • רצח חיים ארלוזורוב: בשיאן של ההתקפות הללו, ב- 16 ביוני 1933, נרצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל-אביב. רצח זה חידד עד קצה את מצב היריבות בין מפא"י לתנועה הרביזיוניסטית בארץ. רבים מאנשי מפא"י ראו בהתקפות האישיות על ארלוזורוב, ובראשן אלו שנוהלו על-ידי חברי 'ברית הבריונים', את המקור והמניע לרצח זה. חקירת הרצח נמשכה למעלה משנה. הנאשמים, חברי 'ברית הבריונים', אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהמשטרה הבריטית טענה כי הם הרוצחים, זוכו לבסוף, אך תחושת העוינות הבין-תנועתית הקשה והעימותים בין ארגוני הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית בארץ אך החריפו .

השגת ההגמוניה בתנועה הציונית

בקונגרס הציוני ה- 18, שהתכנס בשנת 1933 הוכרע למעשה מאבק הכוחות בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית. מאבק ההסברה שנועד להבטיח תמיכה פוליטית בכל אחד מן הצדים התנהל בעיקרו בפולין, שבה התרכז עיקר כוחה האלקטורלי של התנועה הרביזיוניסטית. דוד בן-גוריון יצא למסע הסברה נרחב בפולין בחורף 1933, שהניב בסופו תמיכה נרחבת ב'ליגה למען ארץ ישראל העובדת', שהיתה רשימתו של בן-גוריון. בקונגרס הגיע מספר תומכי התנועה קרוב למחצית מכלל הקולות (45%). התנועה הרביזיוניסטית זכתה בשליש ממספר הקולות הזה.

בעקבות הקונגרס נבחרה הנהלה חדשה לתנועה הציונית, שבה כיהנו במקומות מרכזיים שלושת נציגי מפא"י: דוד בן-גוריון, משה שרתוק ואליעזר קפלן. משלב זה החלה תנועת הפועלים הארץ ישראלית להיות לכח מוביל בתנועה הציונית העולמית.

הסכם בן-גוריון ז'בוטינסקי

שבועות אחדים לאחר זיכוי הנאשמים ברצח ארלוזורוב, אף כי אווירת החשדנות והאיבה הבין-תנועתית לא פגה, החליט דוד בן-גוריון, שכיהן עדיין כמזכיר ההסתדרות, כי יש לנסות ולהגיע להדברות ולהסדר היחסים בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית הן בכל הקשור לתנועה הציונית והן באשר ליחסי התנועות בארץ.

בתיווכו של פנחס רוטנברג נפגש דוד בן-גוריון בלונדון עם זאב ז'בוטינסקי. במשך מספר שבועות נוסח בין השניים הסכם סודי, וב- 27 באוקטובר 1934, נחתם ביניהם הסכם, שכונה על שם מקום המפגש - 'הסכם לונדון'. הסכם זה כלל בתוכו שלושה סיכומים עיקריים:

  • הפסקת המאבק הבין-תנועתי, תוך התחייבות להמנע משימוש באמצעים כוחניים היוצאים מגדר של ויכוח אידיאולוגי.
  • חלוקה צודקת של העבודה בין שתי התנועות וכן הסדרת יחסי העבודה הפנים מפלגתיים בתוך מקומות העבודה בין הרוב ההסתדרותי למיעוט הרביזיוניסטי.
  • שילובה של התנועה הרביזיוניסטית בהסתדרות הציונית, התחייבות התנועה למשמעת תנועתית, חזרה לפעילות בקרנות הלאומיות וקבלת רשיונות עליה לארץ ישראל.

חתימת ההסכם בלונדון פתחה תקופה של עימות פנימי קשה במפא"י, ההנהגה הותיקה, לבד מיצחק טבנקין, מנהיג 'הקיבוץ המאוחד', תמכה בבן-גוריון. בעקבות משאל עם שנערך בקרב חברי ההסתדרות במרץ 1935 הוחלט לדחות את ההסכם. כישלון ההסכם היווה זרז נוסף לפרישתה של התנועה הרביזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של 'ההסתדרות הציונית החדשה' (הצ"ח) בראשותה. גם בזירה הארצישראלית בחרה התנועה הרביזיוניסטית להתארגן באופן עצמאי וכבר בשנת 1934 היא יזמה את הקמתה של 'הסתדרות העובדים הלאומית' שאיגדה במסגרתה את ציבור העובדים שלא הזדהה עם תנועת העבודה ועם ההסתדרות הכללית.

פרישת התנועה הרביזיוניסטית מהתנועה הציונית

בשנת 1935 החליטה התנועה הרביזיוניסטית על פרישה מן ההסתדרות הציונית לאחר שפורסם כי בקונגרס הציוני ה- 19 תידון הצעה שתחייב משמעת תנועתית בנושאים פוליטיים. החלטה זו פורשה על-ידי נציגי התנועה הרביזיוניסטית כמכוונת נגדה. עם הפרישה החליטה התנועה הרביזיוניסטית על הקמתה של 'ההסתדרות הציונית החדשה' -הצ"ח, שהתכנסה בווינה מעט לאחר כינוסו של הקונגרס הציוני.

בבחירות לקונגרס הציוני שמרה תנועת הפועלים על כוחה, גוש ארץ ישראל העובדת זכה ב- 209 צירים מבין 463 צירי הקונגרס. בקונגרס זה נבחר דוד בן-גוריון לעמוד בראש ההנהלה הציונית. משה שרתוק נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית ואליעזר קפלן הופקד על הניהול הכספי. הנהגה זו היא שהובילה את היישוב עד להקמתה של המדינה .

לחלקים נוספים של המאמר:
שנות השלושים והעליה החמישית : רקע כללי
שנות השלושים והעליה החמישית : מאבקים על ההגמוניה בהנהגת הישוב ובהנהגה הציונית (פריט זה)
שנות השלושים והעליה החמישית : העליה החמישית
שנות השלושים והעליה החמישית : 'עלית הנוער'
שנות השלושים והעליה החמישית : תנועת הפועלים בתקופת העליה החמישית
שנות השלושים והעליה החמישית : ההתישבות העובדת
שנות השלושים והעליה החמישית : ראשיתה של ההעפלה
שנות השלושים והעליה החמישית : התישבות 'חומה ומגדל'

ביבליוגרפיה:
כותר: שנות השלושים והעליה החמישית : מאבקים על ההגמוניה בהנהגת הישוב ובהנהגה הציונית
מחברת: פז-ישעיהו, אביגיל (ד"ר)
שם  האתר: תנועת העבודה הישראלית
עורכת האתר: פז-ישעיהו, אביגיל  (ד"ר)
בעלי זכויות : קרן ברל כצנלסון; קרן המייסדים
הוצאה לאור: קרן ברל כצנלסון; קרן המייסדים; תנועת העבודה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית