עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד
עם הספר


תקציר
חיי יום יום ברומא העתיקה - ארוחת הערב של הרומאים; מתי, מה וכיצד אכלו?



חיי יום יום ברומא : ארוחת הערב
מחבר: ז'רום קארקופינו


ארוחת הערב באה אחרי ההתעמלות המעייפת והמרחץ המרענן. השמש נטתה לשקוע, ועוד לא ראינו את הרומאים אוכלים. יחד עם זה אנו יודעים, כי אחדים מהם דרשו ארבע ארוחות מלאות ליום, והמקורות שבידינו מזכירים לעתים קרובות שלוש ארוחות ליום, ארוחות שכינוייהן משתנים עם שנות-המאה, ממש כשם ששמות הארוחות - supper ,dinner ,lunch - מתחילים להחליף מקומות, כן גם ה- jentaculum הרומאי, ה- cena וה- vesperna נוצרו ונשארו במשך כל זמן התקופה הקלאסית jentaculum prandium ו- cena, אלא שה- vesperna נעלמה. בתקופה בה אנו מעונינים, נהג חלק הרומאים לאכול את שלושתן - פליניוס הזקן, למשל, נמנה עליהם, והוא לא חשב את עצמו כלל לאכלן גדול. גם אנשים באים בימים נטו לאכול שלוש פעמים ביום - דבר שהרופאים בימינו ממליצים עליו. אך היו כאלה שעם קומם בבקר שתו כוס מים, ודילגו על אחת משתי הארוחות הראשונות בעצת ה"מומחה" שלהם בתורת-הבריאות. גאלן, למשל, אכל את ה- jentaculum שלו בשעה הרביעית בערך, בשעה שבני-העם אכלו את prandium שלהם בצהריים. על כל פנים, ה- jentaculum וה- prandium לא היו ארוחות גדולות או דשנות. ה- jentaculum של מארטיאליס כללה לחם וגבינה; ה- prandium היתה לרוב רק פרוסת לחם, אך לעיתים קרובות, היא היתה מלווה בבשר קר, ירקות ופירות שקונחו במעט יין. ה- jentaculum של פליניוס הזקן היתה דלה ביותר: "cibum levem et pacilem". ה- prandium שלו היתה ארוחהחטופה (gustabat deinde). גם ה- jentaculum וגם ה- prandium נאכלו במהירות כזו, עד כי לא היה צורך לערוך שולחן (mensa sine), או לרחוץ את הידים אחרי הארוחה: "post quod non sunt lavandae manus". כנראה ששתיהן היו ארוחות קרות שנאכלו בלא כל טקס. הארוחה הרצינית היחידה, אשר היתה ממש ארוחה, היתה לגבי הכל ארוחת-הערב, ה- cena. למקרא דברי ימי ויטליוס והדומים לו, נדמה כאילו בילו הרומאים את מרבית זמנם לפני שולחן האוכל. אך משנעמיק לחקור נראה, כי בדרך-כלל לא ישבו אל השולחן אלא בסופו של היום, הם הקדימו את נוהגו של אותו מומחה, נסיך בנונטום, בשגרירות הצרפתית בלונדון לפני כמאה שנה. לרומאים יצא שם של זללנים שאינם יודעים שובעה כשלמעשה עד הערב אכלו מעט מאוד.

נכון הוא, כי בארוחת-הערב הם מילאו את החסר. אך גם פה, ראוי לנו להמנע מהכללות, ומוטב שלא נסתפק בביקורת שטחית. לראות ב- cenae של הרומאים אורגיה של אכילה זה יהיה כמו לתאר ארוחה-חגיגית אצל הערביים כארוחת יום יום, או להניח, כי ארוחת-חתונה כפרית ארוכה ועשירה היא ארוחת יומם של האיכרים. האמת היא, כי אפילו בנסיבות דומות כשזהים היו המנהגים והנימוסים, קיים היה הבדל גדול בין cena אחת למשניה, וזאת בהתאם לתנאים, לטעם האישי ולרמה המוסרית של יחידים. הרומאים אכלו את ארוחתם ההגונה היחידה או כתחרות-אכילה גסה, או כארוחה נכבדה מלאת עדינות וטוב-טעם.

לבד ממפלצות היסטוריות כויטליוס ונירון שישבו לאכול בצהרים, חלה שעת הארוחה אצל רוב הרומאים באותה שעה בערך, אחרי המרחץ - לאמור, בסוף השעה השמינית בחורף והשעה התשיעית בקיץ. זו היתה השעה הרגילה בחוג ידידיו של פליניוס הצעיר ל"סעודה נאה ומצומצמת". זוהי גם השעה אותה הציע מארטיאליס לידידו יוליוס קריאליס, כאשר הזמין אותו להפגש איתו בשעה השמינית במרחצאות סטאפאנוס - המקום הקרוב ביותר לביתו - כדי שיקח אותו משם אליו הביתה לארוחת ערב. מצד שני, הזמן בו נסתיימה ה- cena תלוי היה בארוחה עצמה - אם היתה ארוחה רגילה או סעודת-משתה, או במארח, אם היה מסתפק במועט או זללן. כאשר קם פליניוס הזקן מארוחת הערב שלו בקיץ, היה עוד אור בחוץ, ובחורף - עוד לא עברה השעה הראשונה של הלילה. ה- cena של נירון נמשכה עד חצות, וזו של טרימאלכיו עד "השעות הקטנות"; המתהוללים, בהם גוער יובנאליס, "החלו את שנתם עם עלייתו של לוציפר, כוכב הבוקר, בשעה שמצביאינו הקדמונים הניעו את דגליהם ויצאו בראש מחנותיהם".

יהיה אורכה של הארוחה אשר יהיה, העשירים הגישוה תמיד בהדר מיוחד בביתם או בדירתם, ה- triclinum, שאורכו היה כפלים מרוחבו. חדר-האוכל קיבל את שמו מן הספות ששלושה יכלו לשבת בהם בהסבה (triclinia) עליהן השתרעו האורחים. פרט זה השפיע על אופן האכילה, אותו נתקשה להתאימו לעצמנו, אך הוא מתקרב למנהג אנשי-המזרח שמשתמשים בכרים ודרגשים. בני-רומא הקיסרית לא היו מסכימים בשום אופן לאכול בצורה אחרת. הם ראו בהסבה שבשעת האכילה הכרח לנוחיותם הגופנית, ולא זו בלבד, אלא גם סימן לעדינות ומעמד חברתי גבוה. בימים קדומים היתה האשה יושבת לאכול למרגלות בעלה, אך עתה, לקחה המטרונית הרומאית את מקומה על ה- triclinia לצד בעלה, והאכילה בישיבה ראויה היתה רק לילדים, אשר ישבו על שרפרפים לפני ספת הוריהם, או לעבדים, אשר הורשו להשתרע כאדוניהם רק בימי חג; לאכרים כפריים, או בני פרובינציה רחוקה כגאליה, או לעוברי אורח בפונדקים ובתי מרזח. הנשים לבשו לארוחת הערב את ה- synthesis - שהותאם לחום שנגרם כתוצאה מהארוחה החגיגית, ולכן עשוי היה מלמלה דקה - ואותו נהגו לפעמים להחליף בין המנות; אכילה שלא בהסבה עם הגברים נחשבה בעיני הרומאים לדבר לא יאה. דעת הקהל שיבחה את סגפנותו של קאטו מאוטיקה, אשר מתוך אבל על התבוסה שנחל הצבא הרומאי נדר נדר בערב פארסאלוס בו עמד עד יום התאבדותו: לאכול בישיבה, כל עוד תתקיים רודנותו של יוליוס קיסר.

שלוש ספות משופעות היו מסודרות סביב לשולחן מרובע, אשר צד אחד שלו היה פנוי להגשת המאכלים. שיפוע הספות היה מסודר כך ששפותיהן גבוהות היו מעט מגובה השולחן. כל ספה היתה מכוסה במצע וכסוי, והכרים הבדילו בין המושב המרכזי ובין המושבים שעל שני צדיו. המארח הבלתי מנומס, אשר לא רצה להטריח את עצמו למען אורחיו, על פי רוב השתרע לבדו על הספה האמצעית, או הרשה לאורח אחד להשתרע לידו, או נכון יותר, "נמוך" ממנו. לסדר הישיבה היה סולם דרגות, והקצאת המקומות נעשתה מתוך התחשבות קפדנית בגינונים. ספת-הכבוד היתה מול הצד הפנוי של השולחן (lectus medius); ומעליה, המקום המכובד ביותר היה הימני, "הקונסולרי" (locus consularis). השניה במעלה היתה הספה שמצד שמאל לספת-הכבוד (lectus summus), והאחרונה - זו שמימין (lectus imus). בכל אחת מן הספות הללו, המקום המכובד ביותר היה משמאל, הקרוב ביותר לנקודת-המשען או לראש הספה. שאר המקומות נתפסו אחר כך. האורחים הסבו על הספות באלכסון, מרפקם השמאלי נשען על הכר, רגליהם, אשר רחצון בהכנסם אחרי שהורידו מעליהן את הנעלים או את נעלי-הבית, למרגלות הספה. לעתים קרובות העדיפו שולחן עגול על המרובע, ואז שלושת הספות עומדות היו בקשת, או, כפי שנהגו להתבטא, בצורת "sigma lunar", חרמש-ירח. הנכבדים שבין המסובים תפסו את שני קצות ה"חרמש", אשר עליו יכלו להשתרע תשעה אנשים, אך בדרך כלל הכיל שבעה או שמונה. אם הוזמנו יותר מתשעה אנשים, היה צורך להביא עוד "חרמש" או ספה (triclinia sternere) לחדר האוכל ,אשר יכול היה להכיל שלושים ושישה אורחים סביב ארבעה שולחנות, או עשרים ושבעה סביב שלושה שולחנות.

כרוז (nomenclator) הכריז על בוא האורחים, והובילם אל ספתם ואל מקומם. מלצרים אחדים (ministratores) הביאו את הכלים והקערות והניחום על השולחנות. מאז ימי אומיטיאנוס, נכנסה האופנה של כסוי השולחן במפה (mappa, mantile); לפני כן, נוהגים היו לנגב את פני השיש, או העץ, של השולחן אחרי כל מנה. לאורחים ניתנו סכינים מחצצות וכפות בעלות צורות שונות: ה- trulla; ה- ligua שהכילה קצת יותר מסנטיליטר; וכפית קטנה מחודדת, cocleare, בה אכלו ביצים ורכיכות. הרומאים לא ידעו את המזלגות, כשם שהערביים אינם משתמשים בהן עד היום, או כל האירופיים עד תחילת התקופה המודרנית. הם אכלו באצבעותיהם, ועל כן חייבים היו לרחוץ את ידיהם לעתים קרובות - לפני האוכל, ואחרי כל מנה. עבדים הסתובבו בין הספות כשבידיהם כדים, ושפכו מים מבושמים על ידי הסועדים, ונגבום במגבת שנשאו על זרועם. מפית ניתנה לשימושו של כל אורח, אותה הוא פרש לפניו כדי לא להכתים את כסוי הספה. אורח לא היה מהסס להביא את המפית הפרטית שלו, שכן חוקי הנימוס התירו לו למלא אותה במיטב החתיכות (apophoreta) שלא הספיק לאכול.

תיאבון עצום דרוש היה כדי להתגבר על אחדים מן התפריטים שהוזכרו בספרות אותם זמנים. ה- cena המלאה היתה בת שבע מנות, fercula, לפחות. - "מי מאבותינו אכל לבדו שבע מנות?" שואל יובנאליס, "quis fercula septem secreto cenavit avus?". - המתאבן (מנה שבאה לעורר תיאבון) gustatlo, שלוש מנות ראשונות, שני מאכלי-צלי ולפתן secundae mensae. אנו רואים את תהלוכת המנות העוברת בארוחתו החגיגית של טרימאלכיו, בתוספת מנת צלי - "סעודה מגוחכת", לא מפאת שפע האוכל שאינו מבהיל יותר מן הסעודות הרשמיות של פקידים מסויימים, אשר עליהן כותב מקרוביוס כשלוש מאות שנה לאחר מכן, אלא מגוחכת מפני סכלותו של בעל הבית, התלהבותו הילדותית מהמצאותיו, והתפארותו במאכליו יוצאי-הדופן.

"על שולחן צדדי עמד חמור עשוי ברונזה מקורינת ועליו סלים ממולאים זיתים, לבנים מצד אחד ושחורים בצד השני. שתי קערות הסתירו את החמור; שמו של טרימאלכיו ומשקל קערות-הכסף היה חרות על שפתן. היו שם גם מרמיטות טבולות בדבש וגרגרי-פרג שנחו על גשרים קטנים שהיו מולחמים לצלחת. היו שם נקניקיות חמות על סריג כסף, ומתחתיו שזיפי דמשק וגרעיני רימונים".

עוד הסועדים עסוקים במתאבן, "והנה הובא מגש ועליו סל ובו תרנגולת עשויה עץ, פורשת כנפיה כמו יושבת לדגור... שני עבדים ניגשו והחלו לחטט בקש. ביצי טוס נמצאו שם והוגשו לאורחים". בתוך כל ביצה מצאו "עוף-תאנן" שמן טבול בחלמון ביצה מתובל. המנה-השניה הגיעה על צלחת בעלת היקף, ענקי וצורה טפשית.

"החידוש שבדבר משך את עיני הכל. היתה שם צלחת גדולה ועליה ציורי שנים-עשר המזלות לפי סדרם, ועל כל אחד שם האמן מאכל שהתאים לסמל שמתחתיו; מעל לטלה - ראש של טלה ואפונה; על הפר - חתיכת בשר פר; כליות - על התאומים; כתר - על הסרטן; על האריה - תאנה אפריקאית; על הבתולה - קיבת סרק של חזירה; על מאזניים - זוג מאזניים, על כף אחת רקיק ועל השניה עוגה; מעל לעקרב - דג-ים קטן; על הקשת - עין-פר; על הגדי - סרטן-ים; על הדלי – אוז; על דגים - שני דגי-מולית."

מתחת לחלקה העליון של הצלחת "ראינו בתוך החלל שלה עופות שמנים וקיבות של חזירים, ובאמצע התרוממה ארנבת בעלת כנפים, כדי שתדמה לפגאסוס", ובפנות הצלחת "נראו ארבע דמויות מארסיאס; מנאדות היין שלהם נשפך רוטב מתובל על הדגים ששחו באגם אוריפוס מיניאטורי". אחרי זה הוגש הצלי בצורה זו: מגש הובא לשולחן ועליו חזיר-בר גדול מאוד חבוש מצנפת החופש; משני חטיו תלויים ויורדים שני סלים קלועים מעלי-תמר, אחד מלא תמרים יבשים והשני תמרים טריים. סביבו שכבו חזירונים יונקים עשויים מעוגה פריכה, ופיהם על פיטמותיה, מכאן אנו למדים כי חזירה לפנינו.

איש מזוקן נכנס, שלף מאכלת ציידים ותקעה בצד החזירה, ומיד "יצאו ופרחו משם כיכלים אחדים".

אז נסוגו לאחור העבדים שהיו לבושים כגבורי הומרוס ופנו מקום למגש שעליו היה עגל מבושל. על ראשו היתה קסדה. איאקס נכנס אחריה והתנפל עליו בחרב שלופה כאילו היה מטורף; אחר שביתר ושיסע אותו בחודה של חרבו ובצידה השטוח, אסף את הנתחים בחוד החרב, וחילק את העגל בין הסועדים המשתאים.

לבסוף הגיע הלפתן: "פריאפוס, אל הגנים והפוריות, שהיה עשוי בידי האופה עמד באמצע, נושא בסינרו הרחב פירות מכל המינים". בין הסעודה עצמה והלפתן - נלקחו השולחנות, ואחרים הובאו במקומם, ובשעה שמשגיחי חדר-האוכל היו עסוקים בזאת, "אחרים פזרו מסביב נסורת צבועה צהוב ואדום, ועוד משהו שלא ראיתי דוגמתו קודם - אבקת טאלק".

ועתה, נדמה היה, כי האורחים, אשר היו כבר שבעים עד לזרא, לא חשבו אלא לקום וללכת הביתה אל מיטתם. אך ברגע שנדמה היה, כי נגמרה הסעודה - החלה מחדש. טרימאלכיו אילץ את אורחיו לעשות אמבטיה לוהטת, והובילם אל חדר אוכל שני, בו זרם יין כנהרות, ואלה אשר לא יכלו לאכול המשיכו לשתות לפחות לטקס ה- commissatio. הסיום הפופולרי לארוחות כאלה.

את הסעודה פתחו במשקה ראשון. אחרי המתאבן הוגש יין-דבש (mulsum). בין המנות האחרות היו המלצרים מגישים לחמניות קטנות וחמות, וממלאים את גביעי האוכלים ביינות מיינות שונים, מאלה של מארסיי והואתיקן - שלא היו נחשבים ליינות מעולים - ועד ליין ה"פאלרניאן בן האלמות". יין מעורב בצימוקים וכופר-אורן היה נשמר בכדים בעלי שתי אוזניים שצואריהם היו חתומים בפקק שעם או חימר, ועלים פתק (pittacium) שהורה על שנת הבציר. הכדים נפתחו בשעת הסעודה, ותוכם היה נשפך דרך מסננת בצורת משפך אל אגן-העירוב (cratera), ממנו היו ממלאים את הגביעים. כל מי ששתה יינות חריפים אלה בלתי מהולים נחשב היה לבלתי שפוי ומושחת ושימש מטרה לגדופים. ב- cratera נמהל היה היין במים, והיה מצונן בשלג, או, במקרים אחדים, מחומם. אחוז המים שנמהל ביין היה לא פחות משליש, והגיע לפעמים עד כדי ארבע חמישיות. ה- commissatio של אחרי הסעודה היה מין טקס תחרות-שתיה, בו שותים היו את גביעי היין בלגימה אחת. היתה זו זכותו הבלעדית של המארח לקבוע את מספר הגביעים שהכל חייבים היו לשתות, ואת כמות היין בם - שנעה בין cyathi אחד (40 סנטיליטר) ואחד עשר. בעל-הבית קבע גם את הצורה בה יתנהל הטקס: או סיבוב שתיה שיתחיל אורח הכבוד (a summo), או שכל אחד ישתה לפי התור את כוסו וימסרנה לשכנו בצירוף ברכות הצלחה, או שכל אחד ישתה לכבוד אורח נבחר מספר גביעים השוה למספר האותיות שב- tria romina שלו כאזרח רומאי.

ואכן, פליאה היא כיצד יכלו החזקות בקיבות לעמוד בפני אורגית-אכילה כזו, ואיך יכלו הראשים היציבים והצלולים ביותר לעמוד בהתעללות ה- commissationes! אולי קטן היה מספרם של הקרבנות האלה ממספר האורחים שהוזמנו. בעצם, רבים היו נקראים לסעודה, אך רק מעטים נבחרו להשתתף במשתאות שחצנים והוללים אלה. מתוך התרברבות בעל-הבית היה מזמין אורחים רבים לסעודה; ואחר היה נוהג בהם לא בעין יפה בגלל אנוכיות או קמצנות. פליניוס הזקן מבקר קשות אחדים מבני דורו, אשר היו "מגישים לאורחים יינות אחרים מאלו שהם היו שותים בעצמם או שבמשך הארוחה היו מחליפים את היין שהגישו ביין מאיכות גרועה". פליניוס הצעיר מגנה בחריפות מארח, אשר על שולחנו "הוגשו לו ולאחדים מאורחיו מאכלים מעודנים וטובים; ולשאר האורחים מאכלים זולים ודלים. הוא חילק בצלוחיות קטנות שלושה מיני יינות" שאיכותם השתנתה בהדרגה, לפי מעמדם החברתי של אורחיו. מארטיאליס מוכיח את לופוס על כי הפילגש שלו "משמינה, הסוטה, מכעכים בעלי צורות מגונות, בשעה שלאורחיך מגישים ארוחה זעומה. יינות סטיה מתאמצים להדליק אש בגבירתך הקפואה; אנו שותים את הרעל השחור של כדי קורסיקה".

ולבסוף, יובנאליס מקדיש יותר ממאה שורות לתיאור ארוחה, אשר וירו היה מגיש לבן-חסותו העני. עני זה שעלה לגדולה "שותה בעצמו יין שנדרך בגבעות אלבה או סטיה, אשר גילו ושמו ניטשטשו ע"י הפיח שנצטבר משך השנים על הכד העתיק"; לו מגישים "רק ככרות להם עדינים, לבנים כשלג, אשר נלושו מן הקמח הטוב ביותר", בשבילו

"סרטני ענק, מעוטרים באספרגוס... דג מולית מקורסיקה… דג תשע-עינן מן המשובחים שמיצרי סיציליה יכולים לספק... כבד אוז, תרנגול מסורס גדול כבית, חזיר-בר מעלה אדים הראוי לחרבו של מלאגר... פטריות-כמהה ופטריות עדינות טעם... תפוחים שריחם - סעודה, כאילו נגנבו מגן הססרידות באפריקה."

וכל אותו זמן חייבים היו אורחיו להסתפק ביין מאיכות גרועה שנדרך באותה שנה, "פתיתי לחם נוקשה ומכוסה עובש", "ירקות מעוררים גועל מבושלים בשמן נודף ריח מנורה", "צלופח, דודנו הראשון של נחש-המים… סרטן מעוטר בחצי ביצה… פטריה ספק-ארסית... ותפוח רקוב כמו אלה הנלעסים על הסוללות על-ידי קופים שאומנו על-ידי אימת השוט", לשוא מוחה פליניוס הצעיר על "צירוף חדש זה של התמכרות-עצמית ורוע לב... תכונות אשר כל אחת כשלעצמה שיא התיעוב, ובכל זאת מתועבות פי כמה כשהן נפגשות באיש אחד". הוכחות ממקורות רבים קובעות, ללא כל ספק, כי מנהגים אלה היו נפוצים. יתרון אחד היה להם לפחות, הם צמצמו את הנזק שגרמה הזללנות בסעודות ערב גדולות.

פגעי הזלילה הצטמצמו גם מתוך המתינות וזחיחות-הדעת שהיתה אופיינית לתכנית הארוכה של ה- cena המסובכת. סעודות רבות נמשכו שמונה או עשר שעות, כסעודתו של טרימאלכיו. הסעודות היו מחולקות ל"מערכות": בהפסקה שלאחר המתאבן, נערך קונצרט שלצליליו התנועע שלד עשוי כסף; אחר הצלי הראשון נערכה הצגת אקרובטים, ופורטונאטה רקדה את ה- cordex; לפני הלפתן היו חידות, הגרלה, והפתעה כשמהתקרה שנפתחה ירד חישוק ענקי אליו חוברו צלוחיות בושם אשר חולקו מיד בין המסובים. היתה הרגשה כללית שהסעודה לא היתה מושלמת בלי מוקיונותם של ליצנים, מעשי-קונדס משונים של פרוצות מסביב לשולחנות, או ריקודים חושניים לקצב הקסטניטות, - בהם יצאו לנערות ספרד מוניטין ברומא כשם שהאולד נאיל מפורסם בין ערביי אלג'יריה של היום. פליניוס הצעיר לא מצא כל הנאה וענין בבידור מעין זה: "אני מודה, כי אין אני מרשה דברים כאלה בביתי, אך בביתם של אחרים - אני מגלה סבלנות". סעודת הפאנטאגרוליה, אשר עזרה לאורחים בהפסקות האלה לעכל את מזונם, נגמרה על-פי רוב באורגיה, בה הוגבר חוסר הצניעות על-ידי גילויי חוסר-הבושה שלא ייאמנו.

כמו אצל הערבים, הגיהוק נחשב לענין של נימוס, והוצדק על-ידי הפילוסופים שהאמינו, כי חוקי הטבע הם מלאי תבונה. קלאודיוס, אשר רצה ללכת עד הסוף עם העקרון הזה, שקל אם להוציא חוק המרשה פליטת אויר אחרת - כזו שאפילו הערבים נמנעים ממנה; הרופאים בני זמנו של מארטיאליס המליצו על ניצול הזדמנות זו, אשר ניתנה על ידי קיסר מגוחך שכוונותיו טובות. מוסיקה מסוג זה לא חסרה על שולחנו של טרימאלכיו. אחרי שהסביר לאורחיו את מצב בריאותו - "בטני כל כך הומה, עד כי אפשר לחשוב שיש לי שור בתוכה" - הוא מבקש מאורחיו שלא לסכן את בריאותם על ידי התאפקות: "עד כמה שהדבר נוגע אלי, כל אחד יכול 'להשתחרר' בחדר האוכל". במקרה של צורך דחוף יותר נהג טרימאלכיו לרדת מעל ספתו ולצאת מחדר-האוכל. אך לא כל המתעשרים היו כל כך קפדנים. מארטיאליס מספר על אחדים שנהגו לרמוז לעבד להביא להם את "הצנצנת ההכרחית", ולתוכה "הערה מחדש את כמות היין המדוייקת ששתה", כשהעבד היה "עוזר לאדונו השיכור להטיל את מימיו". ולבסוף, לעיתים קרובות אפשר היה לראות את רצפות הפסיפס היקרות מכוסות בשעת הסעודה בכתמי רוק. לאמיתו של דבר, הדרך היחידה שקיימת היתה לגבי מי שרצה לאכול לתיאבון את ארוחתו במשתה הוללות זה, היתה להשתמש בחדר הקטן הסמוך: "vomunt ut ednt, edunt ut vomant". קשה לכבוש את רגשי הגועל התוקפים אותנו למקרא תיאורים אלה, ואין להכחיש, כי רומא העשירה, אשר דלדלה את אוצרות האימפריה, היתה גדושה זללנים ושיכורים שאליהם נמנו אנשים אפילו מחוג ידיו של פליניוס הצעיר.

לפריט הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום יום ברומא : ארוחת הערב
שם  הספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור: עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית