עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה
האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי



תקציר
דיון בבעייה : יחיד המציל את עצמו על חשבון חברו וצד שלישי שעליו להחליט מי מבין שניים או יותר עליו להציל.



דחיית נפש מפני נפש : מקרי גבול על פי ההלכה : א'
מחבר: שמואל שילה


נדון כאן בשלוש בעיות הקשורות זו בזו בקשר בלתי ניתק: א) יחיד המציל את עצמו על חשבון חברו וצד שלישי שעליו להחליט מי מבין שניים או יותר עליו להציל; ב) אם נתפס יחיד, האם מותר לצד שלישי לנסות לשחררו אם בכך יובא בהכרח אחר תחתיו בתפיסה, והאם מותר לאותו אדם שנתפס לנסות ולהשתחרר בנסיבות אלו; ג) מסירת יחיד כדי להציל את הרבים.

לעניין זכותו של היחיד להציל את עצמו על חשבון חברו, יש בספרות התלמודית שלושה מקורות עיקריים, ולהבהרת הבעיה נביאם בסדר כרונולוגי הפוך: תחילה מקור אמוראי, אחרון מקור תנאי, ולבסוף מקור תנאי אחר, קדום ממנו.

בסוגיה מפורסמת במסכת סנהדרין לענין המקור לאיסור על אדם להרוג את חברו כשמאיימים עליו ברצח אם לא יהרוג את חברו, נאמר כך: "רוצח גופיה מנא לן? סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבא ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך. אמר ליה: לקטליך ולא תיקטול, מי יימר דדמא דידך סומק טפי. דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי"1. לשון אחר, האיסור להרוג אדם אפילו יגרום הדבר למותו של הנמנע מלהרגו, מקורו בסברה – מי אמר לך שדמך אדום יותר מדמו? לכן – תיהרג ואל תעבור.

מקור שני, שנוהגים להביאו הוא ממשנת תנאים: "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים, חייהן קודמין לחיי אחרים"2. היינו, במקום שיש מעיין שאפשר לשאוב ממנו מים בכמות מוגבלת, מותר להם לבני העיר הקרובים יותר למעיין לשאוב את כל המים לעצמם, אף שבכך אולי יגרמו למות אחרים, כיוון ש"חייהן קודמין לחיי אחרים", לכאורה הדברים הללו סותרים את הדברים הראשונים שהבאנו. שם נאמר שחיי אחרים קודמים לחייך, וכאן – חייך קודמים . אלא שיש הבדלים חשובים בין המקרים. ראשית, שם מדובר על עשיית מעשה בגופו של אדם שיביא למותו, ואילו כאן מעשה שאיבת המים אינו גורם ישיר למותם של אחרים אלא, לכל היותר גורם בעקיפין. ושנית – וזו כנראה ההבחנה החשובה יותר – ההלכה בעניין המעיין קובעת כלל בנוגע לזכות קדימה של בני העיר לשאוב את כל מימי המעיין בלי להתחשב בצרכי אחרים. בדרי שאין כאן רצח בידיים, כבמקרה שבא לפני רבא.

נדמה לנו שהלכת המעיין מיוסדת על דברי רבי עקיבא באחד המקורות הידועים ביותר. "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו. ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך"3.

יש להיזהר מלהרחיב מה שנקבע במחלוקת זו. שתי נקודות עיקריות ראויות לתשומת-לב. ראשית, הקיתון נמצא בחזקתו של אחד מהשניים, ושנית, מיתת חברו איננה נגרמת על-ידי פעולה המכוונת נגדו, אלא על-ידי העדר מעשה מצד בעל הקיתון.

לשון אחר – לשונם של חכמי ההלכה – האם חייב בעל הקיתון להקריב חיי עולם (עתיד) שלו למען חיי שעה (הווה) של חברו. אפילו אתה פוסק הלכה כרבי עקיבא, השאלה נשאלת – האם מותר לו לבעל הקיתון לנהוג כדעתו של בן פטורא ולחלק את הקיתון בינו לבין חברו? הדעה המקובלת היא – מותר. כך פסקו, למשל, ר' יעקב עמדין4, הרב קוק5 והרב יחיאל ויינברג6. ברם, יש דעה, שהיא אמנם דעת מיעוט, שאסור לו לבעל הקיתון לנהוג על-פי בן פטורא. אם ההלכה קובעת שחייב אדם להציל את עצמו – לפחות הצלת נפש אחת – אסור לו לנהוג על-פי רגש האחווה, שעל-ידי כך ימותו שניים. זו גישתו של ר' יעקב חגיז7.

ציור זה של קיתון המים משמש מקור לסיפור קצר של ש"י עגנון, העומד, לפי דרכו, על השאלה אם מותר להתנהג כבן פטורא. בסיפור הקצר "מפני מה לא הניחו את מורנו הגאון רבי ישראל איסרליין לגן עדן מיד לפטירתו"8, מסופר על מלאך צעיר שביקש לעכב את כניסתו של ר' ישראל איסלריין לגן עדן. חוצפת המלאך מודגשת על-ידי תיאור אישיותו של ר' ישראל איסרליין. "בשעה שנסתלק מורנו הגאון ר' ישראל בעל תרומת הדשן לבית עולמו ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והפשיטו מעליו הבגדים שעמד בהם בקבר והלבישו אותו בגדים של ענני כבוד ונתנו שני כתרים על ראשו ושמונה הדסים בידו ואמרו לו לך אכול בשמחה לחמך לך אכול בשמחה לחמה של תורה שעסקת מה כל ימיך, ושתה בלב טוב יינה ושתה יין המשומר בענבין מששת ימי בראשית שעסקת בתורה שנמשלה כיין. מיד נפתחו שני שערי כדכוד שבגן עדן ואמרו יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו". ולמה ביקש אותו מלאך לעכב את כניסתו של אותו צדיק? לשאלה זו ששאלוהו שאר המלאכים בגן עדן, משיב אותו מלאך: "אמר להם, פעם אחת היה רבי ישראל וחבירו מהלכין בדרך ובידו קיתון של מים שלא היה בו אלא כדי שישתה אחר מהם. נתן את הקיתון לחבירו. הרי שעבר על דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחבירו ולא עשה כדין".

כמה שאלות נתעוררו בעקבות סוגיה זו, במיוחד אצל האחרונים. הרי אחד שבידו קיתון של מים שותה הרבה מים מטבעו והקיתון אינו מספיק לו, ואילו אחר שותה פחות מטבעו והקיתון יספיק לו עד שיגיע למקום יישוב. לפנינו שלוש אפשרויות: א. ר' עקיבא יודה לבן פטורא ויחלקו את המים ביניהם; ב. על בעל הקיתון לתת את המים לחברו, שאם לא יעשה כן, גם הוא וגם חברו ימותו מצמא. ג. גם כאן חיי בעל הקיתון קודמים לחיי חברו – אפילו חיי שעה של בעל הקיתון עדיפים מחיי עולם של חברו9.

טול שאלה אחרת – שלושה מהלכים בדרך. בידי השלישי קיתון של מים שאין הוא זקוק לו. האם עליו לחלקו בין השניים או יתננו לאחד?

כנראה הדעה המקובלת יותר היא שיחלק את הקיתון בין שניהם. הטעם הוא, שבמקרה של אדם שלישי שמחזיק בקיתון ואינו צריך לו, אין מקום להחיל את ההלכה 'חייך קודמים'. לכן, על האדם השלישי לנהוג בדומה לגישת בן פטורא ולא להעדיף אדם אחד מחברו10.

אחד מרבני דורנו, שדן בשאלה זו, פוסק הלכה (ומסופקני אם זו הדרך לפסוק בעניין רגיש כל-כך), בשאלת התנהגותו של חובש קרבי במדינת ישראל. הכותב, ריש מתיבתא וחבר בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, קובע שלושה כללים לעניין הטיפול בפצועים בשדה הקרב11. א. זכאי חובש להעניק לעצמו טיפול יסודי בשדה הקרב אם נזקק לכך, המבטיח חיי שעה וחיי עולם שלו על חשבון חיי שעה של פצועים אחרים. ב. כשאין החובש זקוק לטיפול – עדיף טיפול שטחי לרבים מטיפול אינטנסיבי ליחיד. גישה זו מיוסדת על פירוש שמפרשים מעשה שניים שהיו מהלכין בדרך. הרב הפוסק מחזיק בדעה שבנוגע לשאלה מה על אדם שלישי לעשות כשבידו קיתון מים שאיננו זקוק לו אישית, יודה ר' עקיבא לבן פטורא ויש לחלק את הקיתון (= הטיפול) בין השניים – אף אם שניהם לא יינצלו בגלל גישה זו. ג. אם אפשר לטפל טיפול שטחי – חיי שעה – בחלק מהפצועים, ואי-אפשר לטפל טיפול אינטנסיבי אף באחד מהם, יש לנהוג על-פי המשנה בהוריות: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, ממזר תלמיד חכם לכהן גדול עם הארץ"12.

כלום זו הדרך לפסוק הלכה למעשה בשאלה אקטואלית וכאובה זו? האין להסתמך על פקודות מטכ"ל בנוגע לחובותיו של חובש קרבי ופקודות הנוהל והנוהג בצה"ל לעניין זה? האין, למשל, כללים מקובלים על בני אדם שהממלא תפקיד מיוחד חייב לנהוג אחרת ממה שהיה חייב לנהוג בלעדי התפקיד? למשל, למרות הכלל של 'חייך קודמים לחיי חברך', כלום קובעת ההלכה, כי בשעה שספינה נטרפת בלב ים מותר להם לרב החובל ולקצינים ולמלחים לנטוש את האניה תחילה כדי להציל את חייהם ולהשאיר את הנוסעים לגורלם? סבורני שגם ההלכה תפסוק, כי במקרה כזה המנהג מבטל הלכה. יתירה מזו: כלום אותו רב סבור שעל החובש לברר תחילה מי כהן ולטפל בו קודם ללוי וכן הלאה ועד בירור השאלה אם יש ממזר בתוכם? דומני כי רחוקה הדרך – גם על-פי השקפת ההלכה העברית – בין שקלא וטריא בסוגיה עיונית בבית-מדרש לבין קביעת הלכה למעשה. אף זו: יש מערכת דינים מיוחדת למצב מלחמה בתוך ההלכה עצמה, ושונה היא לעתים ממה שהיו פוסקים בעתות שלום. הרב קוק עמד בפירוט על השינויים בהלכות מסירת נפש בנוגע לדיני מלחמה לעומת ההלכה המקובלת13.

בזמן האחרון הועלתה סברה חדשה לעניין המחלוקת בין ר' עקיבא ובן פטורא, סברה הנראית לי מתקבלת על הדעת ואולי אף יורדת לאמיתו של המעשה. לפי השערה זו מדובר בשני אנשים שיצאו לדרך לשם משימה משותפת הכרוכה בסיכון. במקרה כזה, סבור בן פטורא, יש חיוב מיוחד לשניים לדאוג ולסייע זה לזה – חיוב שאינו חל על שניים שנפגשו באקראי במדבר או במקום מסוכן אחר. אילו היה מדובר בשניים שנפגשו באקראי, גם בן פטורא היה מודה לרבי עקיבא שחיי בעל הקיתון קודמים14.

בבעיה מוסרית-הלכתית זו עסקו לא רק חכמי המשנה אלא גם הפילוסופים היוונים, ששאלו שאלה דומה מאד במשל הקרש בלב ים שרק אדם אחד יכול להחזיק בו. האם מותר לאדם לשמוט את המחזיק בקרש בלב ים, כדי להציל את עצמו. דברי הסטואיקן הקטון מובאים אצל קיקרו. בדומה למקרה שבמקורותינו העלה הקטון את השאלה: מה הדין אם שניהם מחזיקים בקרש, ואז שניהם יטבעו? והוא משיב: האיש אשר חייו חשובים פחות אם לעצמם ואם למדינה, חייב להקריב את נפשו15.

גישה זו כגישה כללית, איננה רחוקה מהלך המחשבה ההלכתית; ההלכה קבעה סדר עדיפות משלה – כהן קודם ללוי, תלמיד חכם קודם לעם הארץ וכו'16. בדומה לכך אנו מוצאים בספר חסידים: "שנים שיושבים ובאו עכו"ם ובקשו להרוג את אחד מהם אזי אם היה אחד מהם תלמיד חכם והשני הוא הדיוט מצוה שהדיוט יאמר הרגני ולא תהרגו את חברי"17. יש לזכור שעצה זו היא ממידת חסידות – עצה בלבד ולא חיוב הלכתי, כפי שכופים עקרונית על מצוות אחרות. למעשה, נזהרו מאד חכמי ההלכה במרוצת הדורות שלא להעדיף נפש מנפש. בשאלות ותשובות דנים לא מעט בענייני גיוס לצבאות בחוץ-לארץ בתקופה שהגיוס כרוך בסכנה גם לנפש וגם לגוף. המשיבים דחו את בחירת המתגייסים על סמך שיקולים ערכיים. וכך אומר החת"ם סופר, גדול המשיבים בזמנו: "אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים וריקים, אפילו מגלי עריות ומחללי שבת, בעיני הוא כגונב נפש ומכרו"18.

חלקי המאמר:
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה א' (פריט זה)
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ב'
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ג'

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

  1. סנהדרין עד, א.
  2. תוספתא, ב"מ יא, לג; נדרים פ, ב. הנוסח שהובא הוא הנוסח המופיע בתלמוד הבבלי ולא הנוסח שבתוספתא.
  3. ספרא, בהר, פרשה ה' קט, ג; בבא מציעא בה, א. יש כמה שינויי גירסאות בין הספרא לבין התלמוד. הבאנו את הגירסא התלמודית.
  4. במגדל עוז, מובא אצל אברהם שאולי (ביק) "חיים שניים", מבפנים, כרך לה תשל"ג, עמ' 155-151.
  5. משפט כהן, סי' קמג.
  6. שו"ת שרידי אש, ח"א, עמ' שטו.
  7. הלכות קטנות, סי' קכט.
  8. אלו ואלו, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשי"ג, עמ' שיח-שכא.
  9. ראה: פסקי תשובה, סי' רנד, הערה א'; דוד שפירא, "מענין חייך וחיי חבירך, חיי מי קודם", האהל, שנה יז, ניסן תשל"א, עמ' ג-ז.
  10. ראה: פסקי תשובה, סי' רנד; שלמה דייכובסקי, "עדיפויות בפקוח נפש", שעלי דעת א, ניסן תשל"ב, עמ' 47-45.
  11. שעלי דעת, שם.
  12. הוריות ג, ז.
  13. משפט כהן, סי' קמג-קמד.
  14. אהרן אנקר, "רצח מתוך הכרח וצורך במשפט העברי", שנתון המשפט העברי, ב (תשל"ה), עמ' 174-154.
  15. קיקרו, De republica, III, 20, 30: קיקרו, De officiis, II, 23, 89-90; וראה שלמה פינס, "שניים שהיו הולכים במדבר...". תרביץ, טו (תש"ה), עמ' 240-238; Saul Lieberman, “How Much Kreek in Jewish Palestine”, Boblical and Other Studies (A. Altman. Ed.), Cambridge Mass., 1963, p. 123 at pp. 124-127
  16. משנה הוריות, שם.
  17. ספר חסידים, הוצאת מקיצי נרדמים, סי' רנב.
  18. שו"ת חתם סופר, ח"ו, סי' כט. וראה גם: שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים, תשל"ה, עמ' 275.
ביבליוגרפיה:
כותר: דחיית נפש מפני נפש : מקרי גבול על פי ההלכה : א'
שם  הספר: דין מוסר ויושר במשפט העברי : קובץ מאמרים
מחבר: שילה, שמואל
עורכי הספר: ליפשיץ, ברכיהו; לייבזון, גדעון; שילה, מרגלית  (פרופ')
תאריך: 2006
בעלי זכויות : האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי
הוצאה לאור: האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית