שבילים, כבישים ואוטוסטרדות: המטאפורות של עידן המידע

התקשורת בינינו, הטכנולוגיה שבבסיסה, הדימויים דרכם אנו קולטים את העולם - בעיצומה של מהפכת התקשורת הרביעית מקבלת המלה מציאות מובנים חדשים. השפה שלנו לא רק משקפח אח המציאות החדשה אלא מעצבת אותה.

"דיברתי עם הקיר" לפני מספר ימים, זאת אומרת, הוצאתי כסף מהכספומט. זו היתה אחת מאותן פעמים בהן "לא בא לקיר לשתף פעולה". הכרטיס נבלע, הכסף לא יצא, הנשמה כן. היכן בני אדם כשצריכים אותם?
הסיפור השגרתי הזה אולי אינו מעניין בפני עצמו, אך הוא סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר ורלוונטית, לדעתי, לכל אדם בימינו, ועל אתת כמה וכמה לאלו שעניינם הוראת המדעים והטכנולוגיה. כוונתי לרעיון שהחלפת בני אדם במכונות ברוב פעולותינו היומיומיות אינה רק עניין של נוחות או אי נוחות, אלא שהיא מובילה להיווצרותה של סביבה סמלית חדשה לחלוטין. עניינה המרכזי של כתבה זו הוא היחס שבין הטכנולוגיה ובין השינויים בסביבה הסמלית ותפקידו בהבניית המציאות שלנו, בניסיון לברר כמה מההשלכות של התקשורת הטכנולוגית הממוחשבת המודרנית – מקור המטאפורות - להבנתנו את העולם ואת תפקידנו בו, דרך ניתוח של מטאפורות.

מהפכה תקשורתית

סופרים ותיאורטיקנים רבים ממקמים את הטכנולוגיות המרכזיות או את אמצעי התקשורת העיקריים של תרבות נתונה במרכז ההסברים שלהם לשינויים בסביבה הסמלית האנושית, כלומר בהבנת בני אדם את המציאות הסובבת אותם ובתקשורת ביניהם. וולטר אונג, תיאורטיקן תקשורת אמו וסמכות בחקר האוריינות, למשל, טוען שהתפתחות מדיום הכתב שינתה את צורת החשיבה של תרבויות אוראליות - תרבויות שבהן המלה המדוברת, והיא בלבד, שימשה ככלי התקשורת בין בני אדם. צורת החשיבה האוריינית (של עידן הכתב) מולידה, בין השאר, ביטויים כמו "חרוט באבן" או "הכתובת על הקיר".
עידן הדפוס מוליד צורת חשיבה חדשה פעם נוספת, שבאה לידי ביטוי במטבעות לשון דוגמת "כמו ספר פתוח". המהפכה הרביעית היא זו של התקשורת האלקטרונית, וגם היא, כמו שלוש המהפכות שקדמו לה (דיבור, כתב ודפוס) מולידה סביבה סמלית חדשה. ניל פוסטמן, תיאורטיקן תקשורת וחינוך אמריקני, מניח, שלמדיה "השקפת עולם" משלהן, מבדרים עצמנו למוות, הוא טוען, שהמבנה הוויזואלי של עריכה מהירה ודינמית ושל בידור מתמשך של הטלוויזיה דירדר קשות את השיח הציבורי בארצות הברית, בכך שעירער את צורת החשיבה הלינארית, ההיררכית וההגיונית שאיפיינה את עידן הדפוס. פוליטיקאים, למשל, הפסיקו לפנות לקהל הבוחרים בנאומים ארוכים, מנומקים והגיוניים, לעצמם את מה שקרוי בעגה מקצועית Sounbdites משפטים קצרים וקולעים, "שעוברים טוב את המסך" ושנחרטים בקלות בזיכרון שפט המפורסם של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש (שצוטט בחלקו על ידי ראש הממשלה נתניהו): Red my lips: No more taxes! .

תיאורטיקנים אחרים מתחומים כמו בלשנות .ופסיכולוגיה הולכים צעד אחד הלאה ומנסים גם על השאלה אילו תהליכים משנים את עולם החשיבה שלנו ואת חיינו או משפיעים עליהם? אלה טוענים שטכנולוגיות עושות זאת באמצעות המטאפורה. ברמה הבסיסית ביותר ובמובן המקובל על המלה, מטאפורה היא כלי שמאפשר לנו להשוות את הבלתי ידוע והלא נראה עם משהו נראה לעין ומוכר. גם כאן זו הכוונה, אך במשמעות רחבה יותר שכוללת מעבר לשימוש בה כאמצעי השוואה, כמו בספרות או בשירה, גם את השימוש בה כדרך פעולה של השפה והחשיבה האנושית ושל הטכנולוגיה שלנו. כך, טכנולוגיות מעצבות את החשיבה ואת הבנת המציאות שלנו, תוך שהן בעצמן או מספקות לנו מטאפורות, המשמשות כלים לפרשנות של החוויות שלנו.

המדיום הוא המטאפורה

לטענת מרשל מקלוהן, מאבות תחום התקשורת, אמצעי התקשורת הם מטאפורות פעילות, והפונקציה המטאפורית שלהם היא לתרגם חוויות לצורות חדשות. כשאנו מדברים, למשל, על "דור ה- MTV", אנחנו משתמשים במדיום הטלוויזיוני, על מבנהו העריכתי והמהיר ועל תכניו הצבעוניים והלא לינאריים, כמטאפורה לתיאור דור או קבוצת גיל, שחושבת באופן צבעוני, לא לינארי ואסוציאטיבי. פוסטמן מפתח רעיון זה הלאה ומחליף את מטבע הלשון המפורסם של מקלוהן "המדיום הוא המסר" באמרה "המדיום הוא המטאפורה", בגלל שלטענתו, המשפט המקורי יכול לגרום לבלבול בין מסר למטאפורה. מסר הוא הצהרה ספציפית וקונקרטית על העולם, אבל צורות המדיה שלנו, ובכלל זה גם הסמלים (ה"שפות" או מערכות הקודים), שדרכם מתאפשרת תקשורת (תמונות, מוסיקה, צבעים וכו'), לא מצהירים הצהרות כאלה. הם יותר כמו מטאפורות, שעובדות בצורה של היקשים או השאלות כדי להכתיב את הגדרתם למציאות. לפי פוסטמן, העדשה הספציפית (או מטאפורת המדיה), דרכה אנו חווים את העולם, טוענת את טענותיה לגבי העולם על ידי השוואתו למשהו אחר, מוחשי ומוכר. השוואה זו מקבעת בראשנו סדרה של אסוציאציות בעוצמה כזו, שבסופו של דבר, קשה לדמיין את האחד ללא האחר.

במלים אחרות, בגלל ה"שפה" שבה מדבר כל מדיום תקשורתי (תמונות, צלילים, מלים), בגלל הדרך שבה הוא מכוון אותנו לארגן את החשיבה ולעשות אינטגרציה לחוויותינו - הוא משליט את עצמו על המושגים, ההגדרות והרעיונות, על המטאפורות שלנו. אנחנו מנהלים את השיחות שלנו בכל "שפה" נוחה ואפשרית לשימוש. "שפות" אלה הן המדיה שלנו, והמדיה - המטאפורות שלנו. דרך הספר אנחנו מתוודעים, מבחינה מבנית, לעולם מסודר, היררכי של התחלה, אמצע וסוף, ודרך ה- MTV אנחנו מכירים עולם אסוציאטיבי, מקוטע, צבעוני ומרצד.

השימוש של מקלוהן במושג המטאפורה כדי להסביר אפקטים של מדיה וההרחבה של פוסטמן לרעיון המדיום-מטאפורה עשויים לבלבל את אלה המורגלים לחשוב על מטאפורות במובן הספרותי של המלה. אבל מחקר בלשני ופילוסופי משמעותי, בחלקו חדש יחסית, נמצא בבסיס הפרשנות הרחבה יותר של מושג המטאפורה, אופן פעולתה ויישומיה. פרשנות רחבה זו רואה את המטאפורות (ואת השפה עצמה) כבעלות תפקיד מרכזי מאוד בהבניית ה"מציאות". הפילוסוף ומבקר הספרות האנגלי אי.

אי. ריצ'רדס טוען בספרו "ביקורת מעשית", כי שפה וחוויות פועלות זו על זו ומשנות זו את זו, וכך יוצרות את ה"מציאות" כפי שכל אחד מאתנו מבין אותה. על ידי שימוש במלים מתחום אחד אנו מבינים תחום אחר, כלומר אנו מעניקים משמעות לדברים באמצעות "השאלה מטאפורית". אנחנו חושבים על רעיונות, למשל, כעל מזון, ואומרים בהתאם: "הדברים שאמר השאירו לי טעם רע בפה", "הרעיון הזה קשה לעיכול", "הטיעון הזה מריח לא טוב" או "תן לי להתבשל במחשבה הזו כמה זמן". מטאפורות, בשביל ריצ'רדס, אינן סטייה משימוש נורמלי בשפה, אלא הדרך בה פועלת השפה. אין שפה חופשית ממטאפורות; כל שפה רוויה בהן.

שפה כבסוס לחשיבה

ישנם חוקרים, כמו הבלשנים האמריקנים לקוף וג'ונסון, המאמינים שלא רק השפה היא מטאפורית, אלא גם החשיבה (המושגים שלנו אודות העולם) והפעולה האנושית (התפקוד היומיומי שלנו). נקודת מבט מודרנית זו היא שמספקת את ההגדרה למטאפורה בהקשר הנוכחי: המטאפורה כמרכזית לא רק לשפה אלא גם לתהליכי החשיבה באופן כללי, כמושגית מטבעה וכנוכחת באופן פעיל בשפת יומיום. הגדרה זו מעלה את הצורך בניתוח
המטאפורות המודרניות-טכנולוגיות שלנו בעידן של טלוויזיה, לוויינים ומחשבים, כיוון שיכול להיות ש"אינטראקטיביות" ו"אוטוסטרדת המידע" הן לא רק חלק מאוצר המלים שלנו, אלא גם הבסיס לחשיבה ולהתנהגות שלנו.

אחד התחומים בהם קל למצוא מטאפורות טכנולוגיות הוא הדיון על המושג המופשט של תובנה או נפש (Mind), הדורש השוואות לדברים אחרים, מוחשיים יותר. נפש האדם העסיקה פילוסופים וסופרים מאז ומתמיד וזכתה לשלל מטאפורות. הביטוי "טאבולה רסה" שטבע הפילוסוף האנגלי בן המאה ה- 17 ג'ון לוק, למשל, מבטא את תפישת הנפש כלוח חלק וריק במקור, שמתמלא ברשמים ובאידיאות במהלך הניסיון. זוהי מטאפורה יפה אך מוגבלת, כי כשהלוח התמלא, נגמר המרחב הפיסי ואיתו גם מרחב הלמידה.

תחום הקיטור ומנועי הקיטור משמש גם הוא (או לפחות שימש בעבר) כמקור למטאפורות בדיון על נפש האדם. הביטוי "לשחרר קיטור", למשל, משמש כדי לבטא פורקן של כעס או לחץ, ו"בוכנות ביטחון" - כדי לבטא דרך להפחתת לחץ לרמה בטוחה בחברה. כמו בדוגמה הקודמת, ניתן לראות את היעילות המסוימת של המטאפורות, אך גם את חסרונן, במקרה זה, זו התחושה של סכנה מוגברת הנלווית אליהן.

מחשבים הם ללא ספק מקור מרכזי למטאפורות על אופן החשיבה שלנו. מדעני מחשב במיוחד, אך לא רק הם. מדברים על הרצאה שהיאHardwired , כלומר שאפשר להרצות אותה בלי לחשוב; על עשיית delete (מחיקה) למשהו שנאמר, כלומר להתעלם או לשכוח מזה; על נושא ש"תופש מקום יקר בדיסק", כאילו המוח הוא דיסק של מחשב עם "זיכרון" מוגבל או על "תכנות מחדש" במטרה לשנות משהו בחיים או בתפישה. זהו ז'אנר של
מטאפורות שנמצא בשימוש הכלל, וגם כאן - בגלל היטמעותן העמוקה של מטאפורות בשפה עד כדי כך שקשה כבר לזהותן ככאלה, ובגלל הקונוטוציו הפסיכולוגית הנלווית אליהן - קיימת סכנה, שתהליכים מנטליים אצל בני אדם ייתפשו כמקבילי, לגמרי לאלה שאצל מכונות דיגיטליות.

מחיר הקידמה

בני אדם שאפו מאז ומתמיד לכבוש זמן ומרחב. במחצית המאה ה- 19 הפכה שאיפה זו למציאות עם, המצאת הטלגרף, שהצליח, לראשונה בהיסטוריה האנושית ובצורה יעילה, להפריד בין רעיון התחבורה לרעיון התקשורת. שוב לא היה צורך בבני אדם (בין אם ברגל, ובין אם על גב בעל חיים או ברכבת) שיביאו את המסר ליעדו. בכיבוש המרחב כבש ל הטלגרף גם את הזמן, שהלך והצטמצם באופן קבוע מאז עם תהליכים מהירים יותר של קידוד, שליחה ופענוח של מסרים באמצעות הטלפון והפקס ושילובם הטכנולוגי עם המחשב.

התרומה של התפתחויות אלה ליעילות התקשורת האנושית (במיוחד בעסקים) ברורה, ויתרונותיהן מאוזכרים שוב ושוב על ידי יצרנים, פרסומאים ואנשי ביורוקרטיה. אך באופן מוזר, ניתן לשמוע יותר ויותר יחידים השרים את שיר ההלל לטכנולוגיה. העניין מוזר, כיוון שההקשרים בהם מופיעה ההתפעלות הם הקשרים שאהובים באופן מסורח בשל אופיים האישי של פנים אל פנים: הקשרים חברתיים, לא פורמליים, של יחסי ידידות. בנקוד זו העניין הופך מדאיג ומזמין בדיקה מקרוב של חוקרי חברה ותרבות, בתקווה שאמירותיהם
הביקורתיות יגבירו את מודעות האנשים למה שתקשורת ממוחשבת, למשל, יכולה לא רק לתת אלא גם לקחת. הדוגמה הברורה ביותר, היא מה שקורה אצל ילדים במקומות שונים בעולם, כולל ישראל. המחשב אמנם מאפשר להם למידה מהיר ויעילה של דברים שונים, אך הם מעדיפים יותר ויותר להישאר בבית מול הצג מאשר לצאת לאוויר הצח ולשחק עם ילדים אחרים, ללא תיווך המחשב. הרעיון שטכנולוגיה נותנת אך גם לוקחת, מוכר לא רק מתחום התקשורת והמחשבים של ימינו. אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד, למשל, בדיון שלו על רעיון הקדמה, מדבר על היתרונות שהביאו המצאות של אמצעי תחבורה שונים ושאיפשרו לו לממש את הדחף לכיבוש המרחב, אך מזכיר לנו, שבכיבוש זה ויתרנו על מגע אמיתי, פיסי וישיר עם בני אדם אחרים. על רכבות הוא אומר, שההנאה מהן היא בגדר אשליה, שכן אם לא הן, בנו לא הי עוזב את עיירת הולדתו ולא היה צורך בהמצאה נוספת - הטלפון - כדי לשמוע את קולו.

ההנאה שפרויד מדבר עליה, ברורה עוד יותר בטכנולוגיות המודרניות כמו המחשב. די להביט על מוצגי התרבות המרכזיים ביותר שלנו - פרסומות טלוויזיה - כדי להיווכח שיש לנו נטייה לחיות או חיינו ללא חשיבה ביקורתית על המשמעויות וההשלכות היותר עמוקות של הטכנולוגיה והקדמה.

בסדרת פרסומות לבנק הישיר הראשון, בכיכובה של יעל אבקסיס, אנחנו נבלעים לאווירה של "טכנולוגיה נטו". יעל היא הדמות היחידה על המסך, לבושה תמיד בצבע אחד ואחיד (בדרך כלל שחור), ברקע קולות של אנשים אחרים, וסביבה מספרים וריבועים שחורים לא ברורים. זה לא חשוב שהם לא ברורים, כי העיקר בפרסומות הוא האווירה, שדרכה, ולא דרך המלים, עובר המסר האמיתי: בבנק הזה תוכל לטפל בענייניך דרך הטלפון מבלי לטרוח להגיע לסניף מסוים עם מיקום פיסי ולראות את בני האדם שאיתם אתה מדבר. ויעל? היא רק אשליה. גם אותה לא תראה. בבנקאות דרך כבלים וסיבים אופטיים, תפגוש, אולי קול אנושי שהוא לבטח קול סינתטי, וה"תודה רבה" גם כן מוקלט מראש. העיקר שלא תבזבז זמן יקר, כי זמן הוא כסף.

רק רצוי שלא תהיה לך שום בעיה יוצאת דופן, שאינה חלק מה"תפריט" (עוד מטאפורה) המקובל. יעל אולי נורא יפה (כמו שאומר הקול הגברי והשרמנטי שברקע), אבל היא לא באמת שם, כי אין כזה דבר "שם". אנחנו בשומקום, ושם גם אתם וגם כספכם הם זרמים חשמליים הנעים במהירות במרחב אינסופי, לא ברור ולא ממש אנושי.

תפישת המרחב האינסופי - ה"שומקום" הזה - והעדר המגע האנושי באים לידי ביטוי מרוכז בשימוש באינטרנט ובמטאפורות או בביטויים כמו "סייבר ספייס", השגורים גם בפיהם של אנשים שלא עשו שימוש בטכנולוגיה שבבסיס הביטויים זללו. "אוטוסטרדת המידע" היא מקום כזה - מטאפורה מרחבית פופולרית, הדורשת בדיקה מקרוב.

נוסעים מהר אבל לאן?

גדלתי במכסיקו ומאוד אהבתי את ימי ראשון. זה יום שבו נהג אבי להכניס את כולנו למכונית מיד לאחר ארוחת הבוקר. כששאלנו לאן נוסעים, הוא נהג לומר: "לאיפה שייקח אותנו האוטו". ציפינו למשפט זה וידענו שפירושו "איפושהו כיף". אני מניחה, שמטרת אבי היתה לחסוך לעצמו את השאלה "מתי נגיע" כל חמש דקות, אבל בשביל אחיותיי ובשבילי הציפייה להגעה הסופית לאותה מטרה לא נודעת הפכה את הנסיעה לא רק לנסבלת אלא אף למהנה.

כך עובדת אוטוסטרדת המידע בשביל רוב האנשים. למרות שפוטנציאלית היא יכולה לעזור לאנשים להגיע ליעד ספציפי וקבוע מראש, בהרבה מקרים היא, למעשה, עובדת יותר על דרך המקרה. עולים בסקרנות על האוטוסטרדה, ויורדים ממנה ביציאה שנראית כמהנה או כמבטיחה. כמו במבוך או בביתן ההפתעות בלונה פארק, האוטוסטרדה מאפשרת לנו להיכנס כדי ללכת לאיבוד, ללא ידיעת השטח וללא מפות, וכמובן עם הפתעות בדרך. עולים בגלי הריגוש ו"גולשים" עד שנופלים.

המטאפורה של כביש מהיר היא, אם כן, אולי לקוחה מהמציאות, אך האוטוסטרדה היא של הנאה יותר מאשר של מידע. הבעיה היא, אם כן, בשם שמוצמד לטכנולוגיה, כמו גם בדרך שבה היא מוצגת על ידי מקדמי המכירות שלה ותומכיה הנלהבים.

מאז המצאת הדפוס חיפשו בני אדם מידע, שיסייע להם בהשגת מטרותיהם ובפיתרון בעיותיהם. נכון שבעידן של מחשבים המידע נגיש יותר ובמהירות גדולה יותר, אך אופן הצגתה של טכנולוגיית המחשב יוצר אשליה שבעיות האנושות מקורן במחסור במידע, אותו מספקת האוטוסטרדה לכל דורש. וכאן הטעות!

אוטוסטרדת המידע, כמו "עידן המידע" כולו, הם סימפטומים של תקופה הסובלת מהצפת מידע ולא ממחסור בו. הרעב והסבל האנושי של הפליטים על גבול זאיר-רואנדה - מקורם לא במחסור במידע של האנשים החיים שם; העלייה במספר תאונות הדרכים בארץ - מקורה לא במחסור מידע של הנהגים. אזרחי כל העולם מוצפים בכמויות מידע מעשרות מקורות ובעשרות צורות מידי יום (טלוויזיה, רדיו, שלטי חוצות, מחשבים, עיתונים, מסכי פרסומת). הבעיה העיקרית היא העדר הנחיה מה לעשות עם כל המידע הזה. כיצד להבדיל בין עיקר לטפל? ממה אפשר להתעלם? מה שדרוש לנו, בקיצור, היא אוטוסטרדת סינון מידע, כדי שהמידע, שיגיע אלינו בסופו של דבר, יהיה בעל משמעות לחיינו.

"התוכנית לפעולה של התשתית הלאומית", שפירסם הממשל האמריקני הנלהב ב- 93', מדברת על האוטוסטרדה כפתרון לרוב בעיות החברה האמריקנית וכתשובה לשאלות הבוערות ביותר שעומדות על סדר יומה. מבט חטוף על הדרך שבה היא עובדת, מגלה שהיא אולי תשובה, אבל לא לשאלות הבוערות שהוצגו כמו בעיית מחוסרי הבית או בעיית החוב הלאומי. הטכנולוגיה גם יצרה בעצמה בעיות או לפחות חידדה בעיות קיימות כמו בדידות, ניכור ופתיחת פערים חברתיים. גם בארץ מצטיירת טכנולוגיית המחשב כפתרון במיוחד בתיאורי משתמשים (בעיקר משווקים) ישראלים. הפרסומת ברדיו אומרת "Israel On Line"- ואתה מתחבר לכל מה שקורה בישראל" - אמירה תמוהה במקצת, לאור העובדה הידועה שהבעיה המוכרת יותר, היא להתנתק ממה שקורה כאן, שהביפים של החדשות מעוררים אותנו כל שעה, וכותרות כל העיתונים זועקות את בעיות המדינה. גם ישראל סובלת מסימפטום עודף מידע. האוטוסטרדה אמנם תספק את סקרנותנו הכללית ותבדר אותנו, ומקריות היתה פעמים רבות הדרך לגילויים מדהימים בהיסטוריה האנושית, אבל נדרש מוח יוצא דופן של מישהו כמו דארווין כדי לקרוא כתבי הכלכלן מאלתוס לשם הנאה ולגלות בהם (במקריות משולבת עם גאוניות) את הבסיס לרעיון הברירה הטבעית. וכמובן, צריך גם לזכור, שהכביש המהיר הזה נשלט על ידי בעלי עניין מסחריים ונבנה על ידי הון פרטי, ולכן, לא סביר להניח שהוא יעודד שימוש ויישום ציבוריים. במלים פשוטות, מדובר במוסד עליתיסטי, שגם מבחינה מבנית נוטה להעדיף חוכמה ויצירתיות, אפילו גאוניות. הוא
מספק מידע עם יכולת פוטנציאלית לפתור בעיות פשוטות ויומיומיות ורק אם למשתמש יש בעיה מסויימת כמו בירור אתרי נופש או קניית מוצרים. לכל השאר הוא מספק בריחה דמיונית מבעיות אמיתיות וקשות כמו בדידות בצורת בידור הקרויה מעתה "מידע". אוטוסטרדת המידע היא, אם כן, מטאפורה מטעה. צריך היה לקרוא לזה "אוטוסטרדת המידע הטרביאלי".

חסרי פנים

מטאפורה מטעה נוספת מתחום טכנולוגיית המחשב הוא המושג "אינטראקטיביות". בהקשר הרחב יותר של מודלים תקשורתיים אינטראקטיביות ידועה גם כ"מודל הפעולה הפשוט" (Simple Action Model), ופירושה שיש שני אלמנטים המעורבים בתקשורת: שולח פעיל של מסר ומקבל סביל(אדם או מכונה). שני אלה הם יישויות נפרדות המתקיימות עצמאית זו מזו ומהמידע שנמצא "שם" "בחוץ", בעולם. במובן זה, המלה אינטראקטיביות היא תיאור מדויק של מה שאנו עושים עם הטכנולוגיה הזו. אך לא לכך מתכוונים בשימוש בה. לפחות על פי הדרך שבה עולה השימוש ב"אינטראקטיביות" בשיחות בין אנשים או בשיווק ובפרסום של חברות שונות, נראה שהכוונה לא ליעילות בתקשור מסרים אלא ליכולת ליצור קשר עם אדם אחר, בכל זמן ובכל מקום בעולם. וזו המשמעות הבעייתית.

משימוש במובן זה של "אינטראקטיביות" משתמע, שהמשתתפים באקט התקשורתי אינם יכולים להתקיים זה בלעדי זה. המשתתפים הספציפיים וההקשר שבו הם נמצאים, הם שנותנים למסר את משמעותו. ה"מציאות" ניתנת לידיעה רק דרך המפגשים שלנו איתה, וכל חווייותינו הן אינטראקציות שמעצבות את כל הצדדים המעורבים. כל זה אינו תיאור של סוג התקשורת האפשרית באינטרנט, בדואר האלקטרוני, דרך המחשב.

כשמדובר בשיחה בין חברים באמצעות הדואר האלקטרוני, מה שיש לנו זו אינטראקציה אמיתית, המתאפשרת לא הודות לטכנולוגיה אלא הודות לקשר הקיים, מראש, ובאופן בלתי תלוי במחשב. כשמדובר בקבלת מידע, בסקירת נושא או בקניית מוצר, יש לנו אינטראקציה, רק אם כששלחנו בדואר או בפקס הזמנה או מכתב לגוף כלשהו קראנו גם לזה אינטראקציה. ואם המדובר ביצירת קשר עם אנשים זרים, אותם אמ "פוגשים" באמצעות המחשב, זו אינטראקציה, רק אם אנחנו מוכנים להרחיב את הגדרת המלה כדי שתכלול גם הפגת בדידות וניכור על ידי "שיחה" עם אדם זר, חסר פרצוף, ואשליה של קשר אנושי ואמיתי, פנים מול פנים.

בעולם המחשבים אנחנו בהחלט יכולים להתקיים זה בלעדי זה. עושים Log In ו"מורידים" את המידע "שם בחוץ" שמתקיים באופן עצמאי מאיתנו ב"סייבר ספייס", וקוראים לכל זה אינטראקטיביות. מה שדרוש הוא לא החלפת המטאפורה אלא מודעות גוברת למשמעות של זו הקיימת. אפשר לקרוא לטכנולוגיה בשם "אינטראקטיבית", אם זוכרים את משמעותו האמיתית של השם. נראה שהכוונה המקורית היא לא ליעילות בתקשור מסרים או לדו-כיווניות פשוטה, כי אם ליכולת ליצור קשר. טכנולוגיות רבות שימשו במהלך ההיסטוריה האנושית כמקור למטאפורות בפרשנויות השונות לקיומנו. המחשב והטכנולוגיות הנלוות שלו מספקים כרגע חלון אטרקטיבי להסתכל דרכו על עולמנו הפיסי והמטאפיסי. אבל העתקות מטאפוריות טכנולוגיות יכולות ליצור אסוציאציות מבולבלות. המטאפורות מתחום המחשב שנידונו כאן, למרות יעילותן במובנים מסוימים, יכולות לגרום לאנשים לבלבל בין תקשורת On Line לתקשורת פנים אל פנים ולהוביל לחשיבה על תקשורת אנושית כעל תקשורת בין מכונות.

מקורות:

Postman, N. (1985), ^Amusing Ourselves To Death: Public Discourse In The Age Of Show Business^. New York: Penguin Books.
McLuhan, M. (1964). ^Understanding Media: The Extensions Of Man^. New York: Mentor. Lakoff, G. ו- Johnson, M. (1980). ^Metaphors We Live By^. Chicago: University of Chicago Press.