עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > האדם והמרחבעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה
ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער



תקציר
המאמר קושר בין סיפורי חכמים שונים הקשורים במים: סיפורו של נקדימון בן גוריון, מעשה בבתו של נחוניא, ר' אלעזר והאיש המכוער, ראשיתו של רבי עקיבא ועוד.



בורות ובארות, מעיינות והרים בסיפורים על חכמים
מחבר: אביגדור שנאן


[א]

הרצאה הנישאת (ועוד בבית ספר חקלאי!) בין חג הסוכות לבין ז' במרחשוון, בין התאריך שבו מתחילים המתפללים להזכיר בתפילתם גבורות גשמים (באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם") לבין התאריך שבו הם מתחילים לבקש בתפילה על ירידת הגשם (בלשון "ותן טל ומטר לברכה") היא הזדמנות נפלאה לעסוק על דרך המבוא בסיפור אחד של הורדת גשמים, שיש בו גם בור או מעיין.

וכך למדנו במסכת תענית שבתלמוד הבבלי (יט ע"ב), מסכת המשופעת בסיפורים על הורדת גשמים בדרכים פלאיות:

תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: "הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים. ואם אינינותן לך – הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף". וקבע לו זמן.

סביר לומר שמדובר בחג הסוכות ובעלייה לרגל בחג זה, שכן מאוחר יותר מזכיר ההגמון את העובדה שהיתה זו שנה שחונה במיוחד. עולי הרגל הרבים שבאו לירושלים, ולפי מקורות שונים של חז"ל מדובר לעיתים במאות אלפי אנשים ואף יותר, נצטרכו למים לשם שתייה, רחצה והיטהרות. נקדימון בן גוריון – המוכר ממקורות רבים כאחד מעשירי ירושלים ערב חורבן הבית השני – לווה תריסר בורות מלאי מים (הקרויים כאן "מעיינות") מהגמון אחד, שהוא אדם בעל מעמד גבוה בעולם הרומי, ומבטיח להשיב כמותם או לשלם תמורתם סכום גבוה במיוחד. הקביעה שב"שתים עשרה עינות מים" מדובר באה בוודאי לרמוז לשנים-עשר שבטי ישראל הנזקקים למים. ההגמון, המכונה להלן גם "אדון", מקבל את ההצעה והעם קובעים זמן שבו צריך יהיה נקדימון להשיב את המים (או לשלם עבורם).

כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו [ההגמון]: "שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך". שלח לו: "עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא". בצהריים שלח לו: "שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך". שלח לו: "עדיין יש לי שהות ביום". מנחה שלח לו: "שגר לי מים או מעות שיש לי בידך". שלח לו: "עדיין יש לי שהות ביום". לגלג עליו אותו הגמון, אמר: "כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים?" נכנס לבית המרחץ בשמחה.

עד היום הנקוב לתשלום לא ירדו גשמים ולא היה בידי נקדימון להשיב מים תחת מים. ההגמון חוזר ודורש במילים זהות בבוקר, בצהריים ולעת ערב ("במנחה") את התשלום, אך נקדימון – המונע על ידי אמונה כי מן השמיים יסייעו בידו – טוען כי הוא חייב בתשלום רק עם נטות היום, וכל עוד לא שקעה השמש – יוכלו לרדת גשמים ויוכל להחזיר מעיינות מים. ההגמון מלגלג על אמונה תמימה זו ונכנס לבית המרחץ (סמל לשפע של מים!) כשהוא שמח, שהרי ברור לו כי ברגע שיצא יזכה לעושר כספי גדול.

עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפילה, אמר לפניו: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אמא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים". מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו [= ועלו על גדותיהם, למעלה ממה שהיה בהם בזמן שנטלם נקדימון].

מול כניסת ההגמון לבית המרחץ נכנס נקדימון לבית אחר, אל בית המקדש, ומול שמחתו של ההגמון הוא נותן ביטוי לעצבותו שלו וזאת על ידי דברי תפילתו. בתפילתו הוא מדגיש כי עשה מה שעשה לכבוד שמים, כדי שיהיו מים לעולי הרגלים ויחגגו מצווה גדולה זו בשפע ובשמחה, ולא כדי להתפאר בעושרו. כתגובה לתפילתו של נקדימון נתכסו השמים בעננים וירדו גשמי ברכה, ולכאורה הסתיים הסיפור בנצחונו של נקדימון וליתר דיוק בנצחונו של אלהי ישראל. אך מסתבר שההגמון לא אמר עדין את מילתו האחרונה.

עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה אמר לו [נקדימון]: "תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך". אמר לו: "יודע אני שלא הרעיש קדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך. אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה, וגשמים – ברשותי ירדו".

נקדימון וההגמון היוצאים משני בתים כה שונים נפגעים זה בזה, ונקדימון תובע מן ההגמון (מן הסתם בהומור) שיחזיר לו את ערכם של המים העודפים שזכה להם. בתגובה מודה ההגמון, כי הקב"ה הוא שסייע בידו של נקדימון, אך, לטענתו, כבר שקעה השמש והגשמים ירדו לאחר המועד שבו צריך היה נקדימון להחזיר את חובו. הגשמים ירדו אפוא מאוחר מדי והמים ירדו להגמון ולא לנקדימון. טענה זו מבוססת על ההנחה כי התקשרות השמים בעננים לוותה בחשיכה, השמש נתעלמה מן העין, ומשמע שכבר ירד הלילה והחל יום חדש.

חזר [נקדימון] ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה, ואמר לפניו: "ריבונו של עולם! הודע שיש לך אהובים בעולמך!" מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: "אילו לא נקדרה החמה – היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי".

נקדימון חוזר אל בית המקדש ומבקש בקשה נוספת: "הודע שיש לך אהובים בעולמך", הראה ברבים מי הם אהוביך. תפילה קצרה זו מביאה להתפזרות העננים ומתברר שהשמש אמנם טרם שקעה. ההגמון מודה אפוא בצדקתו של נקדימון, וזה פטור היה מלשלם את הסכום הגדול שהתחייב לו. השורש קד"ר בקשר לחמה משמש לשתי משמעויות מנוגדות: האפלתה של החמה מכאן וזריחתה מכאן (וראו במילון בן-יהודה בערכו), אך כתבי יד טובים של סיפורנו קוראים כאן "נקדה החמה", ונק"ד זה קרוב במשמעו אל נק"ב ועניינו פריצה, ובמקרה שלנו פריצת קרני השמש דרך השמים המעוננים. (אגב, סיפור זה, לדעת מסורת הבאה מיד בהמשך, גם העניק לנקדימון את שמו: "לא נקדימון שמו, אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון? שנקדרה חמה בעבורו".)

ירידת גשם בזכות תפילה זכה וסיוע מן השמים לנזקקים לו הם מוטיבים קבועים וידועים בספרות היהודית לתקופותיה. ובכלל, באמצעות הגשם, הטל ומאגרי המים לסוגיהם (בור, באר, מעין, נהר, נחל, ים) נעשו ניסים רבים כבר בסיפור המקראי: קריעת ים סוף והמעבר בו בחרבה, הכאת משה את הסלע והוצאת המים ממנו, המתקת מי מרה, מעבר הירדן בימי יהושע, חציית הירדן בידי אליהו, הצפת הגרזן במים בידי אלישע, ועוד הרבה. גם בדרשות חז"ל על המקרא ובסיפורי חכמים ישנה שורה ארוכה של מעשי נס ופלא הקשורים במים, כגון – במישור דרשת המקרא – שפיעת מי הבאר בחרן בבוא יעקב שמה (פרקי דרבי אליעזר, לה) ובארה של מרים שליוותה את בני ישראל במדבר בכל שנות נדודיהם (תוספתא, סוטה יא, א ועוד), וכן – במישור סיפורי חכמים – המעשה בחוני המעגל שהוריד גשם בתפילתו (משנה תענית ג, ח) או הים שהשיב לניקנור דלת כבדה שטבעה בו (בבלי יומא לח ע"א) ורבים רבים כמותם.

[ב]

סיפור נוסף הקשור במים, וליתר דיוק בבור מים, ובמעשה של נס מצוי אף הוא בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ע"ב):

מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: "שלום". [שעה] שנייה אמר להם: "שלום". [שעה] שלישית אמר להם: "עלתה". אמר לה: "בתי, מי העלך?" אמרה לו: "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו". אמרו לו: "נביא אתה?" אמר להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי, דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו?"

אותו נחוניא, שלא היה מן הסתם תלמיד חכמים ושאין תואר "רבי" מוצמד לשמו, נהג לחפור בורות ("שיח" הוא מה שקרוי בלשוננו שוחה, בור קטן למים), מן הסתם למען הולכי דרכים וככל הנראה עשה זאת בהתנדבות. פעם ארע שנפלה בתו לבור מים גדול, ואולי בור מים מפורסם וידוע לשומעי הסיפור, ומי שנודע לו על נפילתה אץ רץ אל ר' חנינא בן דוסא, חכם המפורסם בסיפורי הניסים הכרוכים בדמותו. ר' חנינא מרגיע את המודאגים פעם אחר פעם באומרו כי "שלום" לנערה. כך בשעה הראשונה להיעלמותה וכך בשעה השנייה.

בשנה השלישית הוא אף יודע לספר, כי הנערה כבר יצאה מן הבור בשלום. ובאמת, כאשר היא באה לפניו, אין הוא שואל אותה כיצד ניצלה, ומתוך ביטחון כי היא ניצלה בידי מאן דהוא הוא רק מבקש לדעת מי היה המציל. בתשובתה המעורפלת מדברת הנערה על כבש שבא לשתות מים מן הבור וזקן אחד (משה רבנו? אליהו הנביא? דמות פלאית עלומת-שם אחרת?) שהיה מוליכו, והוא שדלה אותם מן המים. התלמידים המופתעים מידיעתו של רבם מבקשים להכתיר אותם בתואר נביא, אך הוא אומר להם בוודאות ובפסקנות כי לא היה לו כל צל של ספק: מי שעוסק במים לא ילקה במים, וצדיק כנחוניא לא ייענש ולא יפגע על ידי דבר שבאמצעותו הוא עושה את מעשה צדיקותו. הסיפור מניח כי העולם מתנהל על פי מידת הצדק והיושר, ומי שחטא במים יענש בהם, אך מי שעשה בהם מעשה של שבח – יבוא באמצעותם לידי שכרו.

[ג]

המים המתוקים, על מצבי האגירה השונים שלהם – בורות ובארות, מעיינות, נחלים ונהרות – נזכרים פעמים רבות בסיפורים על חכמים תוך קישור בין המים לבין התורה דווקא. הבסיס המקראי לקישור כזה בא בדברי חכמים לביטוי במאמר מפורסם בתלמוד הבבלי (בבא קמא פב ע"א): "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) 'הוי כל צמא לכו למים'". הקשרים בין המים ובין התורה באים לביטוי מרוכז במסורת אגדית במדרש שיר השירים רבה (א, יט):

מה המים מסוף העולם ועד סופו – כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה מים [נותנים] חיים לעולם – כך תורה חיים לעולם. מה המים חינם לעולם – כך תורה חינם לעולם. מה המים מן השמים – כך תורה מן השמים... מה המים משיבים נפשו של אדם – כך תורה משיבה נפשו של אדם... ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך – כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומידבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים – כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס... ומה המים כשאין אדם יודע לשוט [= לשחות] בהם סוף שהוא מתבלע [= טובע] – כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע.

יש לשים לב לכך שחמשת המאמרים הראשונים שבקטע זה משבחים את המים והתורה, אך שלושת המאמרים האחרים מצביעים גם על סכנות שונות הכרוכות בהם: זרימת המים כלפי מטה והחמצת המים בכלי זהב וכסף הן אות אזהרה לגאוותנים, אשר תורתם תעזוב אותם אם לא יתנהגו בענווה ובשפלות רוח; וכשם שאפשר גם לטבוע במים – הרי מי שאינו יודע ללמוד תורה כהלכה, וללמד אותה כראוי, סופו שיאבד בגללה את עולמו.

להלן נדון בקשר שבין מים לבין התורה כפי שהוא מתבטא בשני סיפורים על חכמים ידועים, ר' אלעזר בן שמעון ור' עקיבא. נבקש להראות כי הופעת מקורות מים שונים, נהר ובאר, בסיפורים שנדון בהם היא רמז לעניין התורה, וכי פירושם המלא של הסיפורים נעוץ, בין השאר, בזיהוי זה.

אמת, רבים וגם טובים עסקו בשני סיפורים אלו, אך דומה כי לא עמדו במלואו על עניין המים שבו נתמקד. (וראוי להעיר, כי בשני סיפורים אלה כבר דנתי, בצד סיפורים נוספים, במאמר שפרסמתי תחת הכותרת "אין מים אלא תורה" בתוך: "כאפיקים בנגב" – על המים במקרא ובספרות חז"ל, חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל, קונטרס י"ג, ירושלים תשנ"ח, עמ' 25-37. מה שייאמר להלן על שני סיפורים אלה נטול בעיקרו ממה שנכתב שם.)

ראשון לסיפורים יהיה הסיפור על חכם שפגש באדם מכוער ביותר ומה שאירע ביניהם. הסיפור הבא בתלמוד הבבלי (תענית כ ע"א-ע"ב) ונדון בו להלן על פי נוסח הדפוסים של התלמוד. הסיפור פותח בהזכרתו של החכם, הוא גיבור הסיפור:

מעשה שבא ר' אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. כפי שנראה מן ההמשך, ההליכה על שפת הנהר דווקא איננה ממלאת כל תפקיד בסיפור, ויש להבין, לדעתי, את הזכרת הנהר, שופע המים, בהקשר זה מתוך זיהוי המקובל בין מים ותורה.

ר' אלעזר – תנא שחי בסוף המאה השנייה לספירה – חוזר לביתו מלא וגדוש בתורה ובידע, אך הוא זחוח דעת ומלא בביטחון עצמי גס (ואפשר שהרכיבה על החמור גם היא סמל לתכונה זו), כמוהו כאותו נהר מלא מים הזורם בשצף רב.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו [אותו אדם]: "שלום עליך רבי". ולא החזיר לו, [אלא] אמר לו: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש [= כמה מכוער אתה]! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?" אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית".

אכן, מיפגש מדהים שאיננו מציג את ר' אלעזר באור חיובי. במקום להשיב על ברכת השלום המנומסת שהופנתה אליו פגע ר' אלעזר באדם המכוער, על לא עוול בכפו, אך זה לא השיב עלבון תחת עלבון אלא הפנה את החכם אל האל, יוצר האדם, וממנו הוא הציע לבקש הסבר על כיעורו.

(אגב: בפירוש המיוחס לרש"י נאמר, כי "יש ספרים שכתוב בהן [כי המכוער היה] אליהו זכור לטוב, והוא נתכוון להוכיחו – שלא ירגיל [ר' אלעזר] בדבר". פירוש זה בא להקטין את חריפות הסיפור ולא נראה לקבלו, מה עוד שאין לו בסיס בסיפור עצמו.)

כיון שידע [ר' אלעזר בר' שמעון] בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: "נעניתי [=נעתרתי, הסכמתי] לך. מחול לי". אמר לו: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית". היה [ר' אלעזר] מטייל [=מהלך] אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו [של ר' אלעזר] לקראתו והיו אומרים לו: "שלום עליך רבי, רבי, מורי, מורי". אמר להם [האדם המכוער]: "למי אתם קורין רבי רבי?| אמרו לו: "לזה שמטייל אחריך". אמר להם: "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל". אמרו לו: "מפני מה?" אמר להם: "כך וכך עשה לי". אמרו לו: "אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא". אמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כך".

יופיו של הסיפור וערכו החינוכי נעוצים בנכונותו של ר' אלעזר להודות בטעותו, לרדת מן החמור (שהוא, כאמור, נראה להיות סמל ההתנהגות הגסה) ואף להשתטח על פניו, על גדת הנהר, לפני בן שיחו. אלא שזה איננו ממהר לסלוח ומאלץ את החכם ללכת אחריו ולבקש את מחילתו, עד שהם מגיעים לעירו של ר' אלעזר. בני העיר מבקשים מן המכוער לסלוח לרבם בזכות התורה שלמד ("אדם גדול בתורה הוא"), אך הוא מסכים לעשות זאת רק למען האנשים המבקשים ("בשבילכם הריני מוחל לו"), ולא בשל גדולתו של רבם בתורה, אותה תורה שהביאה אותו להתנהגות בלתי ראויה. לימוד תורה רב, כמים וכנהר, איננו יכול, כשלעצמו, לכסות או להסביר או לכפר על התנהגות קלוקלת ופגומה, על הלבנת פני אדם, על לעג לחסר ישע.

בסיומו של הסיפור, כמקובל בסיפורי ביקורת עצמית של חכמים, מבין ר' אלעזר את הלקח שלמד ואף שיתף את בני עירו ואותנו בדברים:

מיד נכנס ר' אלעזר בר' שמעון [לבית המדרש?) ודרש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

אולי עשה כאן ר' אלעזר שימוש בפתגם נפוץ וידוע – שכמוהו מצאנו גם בתרבויות אחרות, כגון במשליו של איזופוס היווני – אך בסיפורנו מוענק לו פירוש מיוחד: אם המים נותנים חיים לעולם, הרי שגם הארז, העץ האדיר ורב הענפים, וגם הקנה, השיח הרפוי והרופף, גדלים בזכות המים. אבל אם יש לזהות את המים בתורה, צריך תלמיד חכם להיות "כקנה", הצומח מתוך המים עצמם, ולא "כארז" השולח את שורשיו אל המים, גם ממרחקים. נראה לי כי ר' אלעזר מבקש לומר, כי התנהגות נכונה היא התנהגות הנובעת במישרין ובלא כל חציצה מן המים, מן התורה, ואחד מביטוייה היא הצניעות, כפיפות הקומה, ההשפלה העצמית. הזכרת הנהר בראש הסיפור והופעת הקנה, צמח הנהר, שבסופו מצטרפים אפוא לאמירה אחת כוללת. פירוש זה לדבריו של ר' אלעזר נראה לי יותר מן הפירוש הקובע, כי ר' אלעזר מדבר כאן כנגד המכוער ומגנה אותו על שהיה "קשה כארז" ועקשן גדול. הסיפור הוא סיפור ביקורת עצמית של חכמים ויאה לו שיסתיים בהודאה בטעותם, ולא בהטחת אשמה במי שנפגע דווקא.

אגב עיסוקנו בסיפור על ר' אלעזר והמכוער, אנו נזכרים במה שאמרו חז"ל (במדרש שיר השירים שצוטט לעיל) על חובתו של תלמיד החכמים להיות ענו ושפל: "מה המים אין מתקיימים [=נשמרים] בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים – כך תורה אינה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס". שני עניינים אלה, הכיעור והענווה, מצטרפים יפה בסיפור חביב על ר' יהושע בן חנניה, תנא שחי בסוף המאה הראשונה ובראשית השנייה, שלא היה אדם יפה תואר במיוחד אך התפרסם בחכמתו הרבה. הסיפור שאנו מתכוונים לו מצוי בתלמוד הבבלי (תענית ז ע"א) והוא מובא להלן בתרגום חופשי לעברית:

אמרה לו בתו של הקיסר לר' יהושע בן חנניה: "חכמה מפוארה בכלי מכוער?!" אמר לה: "אביך שומר יין בכלי חרס?" אמרה לו: "אלא במה נשמור?" אמה לה: "אתם שאנשים חשובים אתם שימרו בכלי זהב וכסף". הלכה ואמרה לו לאביה, ושם את היין בכלי זהב וכסף והחמיץ. באו ואמרו לו [לקיסר]. אמר לה לבתו: "מי אמר לך כך?" אמרה לו: "ר' יהושע בן חנניה". קראו לו. אמר לו [הקיסר]: "למה אמרת לה כך?" אמר לו: "כשם שאמרה לי כך אמרתי לה".

גם היין, כמוהו כמים, אינו נשמר כראוי כשהוא מושם בכלי זהב וכסף מפוארים. ר' יהושע לימד את בת הקיסר, ואותנו, לקח גדול והוא שאין להביט בקנקן אלא במים שיש בו. "חכמה מפוארה" אפשר למצוא דווקא ב"כלי מכוער", פשוט, יומיומי, לא מרשים, צנוע ושפל.

בכלי מהודר ורב רושם עשויה התורה הזו להחמיץ, והקיסר ובתו למדו זאת בדרך הקשה והלא נעימה.

במקום אחר למד דווקא רבי יהושע לקח בעניין הקשור בבור או במעיין. כוונתי לסיפור המצוי במדרש איכה רבה (א, יט), מדרש החורבן, אשר בתוכו מצויים כמה סיפורים על חכמתם של ילדי ירושלים, חלקם סיפורים שחוט של הומור משוך עליהם. שיבוץ הסיפורים האלו במדרש היא הדרך שבה מבקש עורך המדרש לומר לנו, כי למרות ההרס והחורבן, ההשפלה והייסורים, נותרה עדיין גחלת רוחשת במסתרים, הלוא הם ילדי ישראל, אשר בהם ובחוכמתם יש לתלות את תקוות העתיד.

כיוון שנכנס [ר' יהושע] לעיר [= לירושלים] מצא תינוקת עומדת ממלאה מן העין. אמר לה: "השקיני מים". אמרה לו: "לך ולחמורך". כיוון ששתה ופנה לילך, אמר לה: "בתי, עשית כמעשה רבקה". אמרה לו: "אני עשיתי כמעשה רבקה, ואתה לא עשיתה כמעשה אליזער".

מקריאה ראשונה לפנינו סיפור מבדח על ילדה חדת לשון, המעזה לכאורה את פניה כלפי גדול חכמי הדור. אך קריאה זהירה שלו מראה שיש בו יותר מכל זה.

הרקע לסיפורנו הוא, כמובן, סיפור עבד אברהם [המכונה במדרש אליעזר, כשם זקן ביתו של אברהם), ההולך להביא את רבקה ליצחק.

תלמיד חכם כר' יהושע, שמילא כרסו בפסוקים ובסיפורי מקרא, הנכנס אל עיר ורואה בכניסתו ילדה שואבת מים, אינו יכול שלא להיזכר בסיפור המקראי הזה, במיוחד אם גם הוא מלווה בבעל חיים, כאותו חמור שעליו רוכב ר' יהושע. בתורה מסופר על רבקה כי "ותרד העינה ותמלא כדה" (בראשית כד, טז), ובלשון זו ממש מסופר בסיפורנו שלנו על הנערה שהיתה "עומדת ממלאה מן העין". ביטוי ברור לכך שר' יהושע רואה את הקשר בין מצבו לבין הסיפור המקראי הוא נותן בבקשתו מן הילדה "השקיני מים", שהיא כמעט חזרה על דברי העבד לרבקה: "השקיני נא מעט מים מכדך" (שם, פסוק מג [ואינני יודע אם השמטת מילת הבקשה "נא" היא בעלת משמעות]). התינוקת ממלאת בנאמנות את תפקידה בשיחזור הסיפור המקראי, ובמקביל לדברי רבקה "שתה אדני ... גם לגמליך אשאב" (פסוקים יח-יט) היא אומרת לו: "לך ולחמורך".

והנה, כשפונה ר' יהושע ללכת משם, אין הוא מחמיא לילדה על התפקיד שמילאה אלא אומר לה בטון פטרנליסטי ומתנשא: "עשית כמעשה רבקה". מילים מיותרות לחלוטין!! לו הקשיב לילדה ברוב קשב, ולו היה מעריך את ידיעותיה ותבונתה, היה מבין כי היא ידעה יפה יפה שהוא והיא מבצעים – מחדש את סיפור אליעזר ורבקה, ואז לא צריך היה לפגוע בה בהסבירו לה מה שידעה ממילא. ר' יהושע צריך היה להמשיך במשחק ולומר לה דבר בנוסח "צר לי על שאין בידי ליתן לך חתן (או מגדנות ותכשיטים)" או כיוצא בזה. והנה, באומרו לה מה שאמר לה, הוא מזמין את תשובתה המחוכמת, שעליה הוא נותר פעור פה. והרי לנו עוד סיפור שנימה עדינה של ביקורת שזורה בו. חכמים, היזהרו בדבריכם, ואפילו בפני עולי ימים ותינוקות.

הסיפור מתרחש ליד באר הנתונה על פי המעיין ועניינו בסיפור מן התורה ובידיעת תורה ואף ביישומה לחיי היומיום. ה"עין" שבסיפור משמשת בעת ובעונה אחת הן כרמז בעל היקף מוגבל אל הסיפור המקראי על רבקה והן כרמז כוללני יותר אל תורה ולימודה.

ומכאן לסיפור על ר' עקיבא, התנא המפורסם שהגיע לגדולה בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה, שגם בו נודע למים תפקיד נכבד.

סיפור התקרבותו אל התורה של ר' עקיבא, שהיה על פי מקורות רבים בור ועם הארץ תקופה ארוכה של חייו, בא אלינו הן במסורת בבלית והן במסורת ארץ-ישראלית. המסורת הבבלית, שהיא מפורסמת מאוד (תלמוד בבלי, כתובות סב ע"ב ומקבילות), מספרה על רועה צאן, אשר בתו של כלבא [בן] שבוע העשיר התאהבה בו ושילחה אותו מן הבית לעשרים וארבע שנים של לימוד תורה, ואילו המסורת הארצישראלית שנדון בה (מן החיבור הקרוי אבות דרבי נתן [נוסח א, פרק ו]) היא מסורת אחרת, שונה, אשר אי אפשר לפשר בינה לבין המסורת הבבלית. מסתבר כי כל אחד ממרכזי היהדות בתקופת חז"ל בנה לר' עקיבא ביוגרפיה אחרת. בבבל, שם נהגו תלמידי חכמים לצאת מן הבית ללמוד תורה למשך תקופה ארוכה, מסופר כך גם על ר' עקיבא; בארץ-ישראל, שבה שררה התפיסה של "תורה עם דרך ארץ", היינו החובה ללמוד תורה ולעסוק במלאכת כפיים ובניהול חיי משפחה בעת ובעונה אחת, נותר ר' עקיבא בביתו כאשר הוא עלה במדרגות החכמה והתורה.

מה היה תחילתו של ר' עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר בלוד. אמר: "מי חקק אבן זו [שבדפנות הבאר]?" אמרו לו: "עקיבא, המים שתדיר נופלים עליה בכל יום" ... מיד היה ר' עקיבא דן קל וחומר בעצמו: "מה רך פסל את הקשה [= מים חרצו באבן], דברי תורה שקשים כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם". מיד חזר [=הסתובב והלך] ללמוד תורה. הלך לו ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: "רבי למדני תורה". אחז ר' עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אל"ף בי"ת ולמדה, אל"ף, תי"ו ולמדה, תורת כהנים [=ספר ויקרא, ספר הלימוד לתלמידים המתחילים את אמנות הקריאה] ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.

לפי המסורת הארץ-ישראלית היה אפוא ר' עקיבא אדם מבוגר, בעל משפחה, אשר מיפגש עם באר מים עורר בו את ההבנה כי גם הוא יכול ללמוד תורה. הזיהוי בין המים לבין התורה בסיפור זה הוא ברור ושקוף. את תחילת לימודו עושה ר' עקיבא לפני מלמדי תינוקות ולומד את מלאכת הקריאה, את האלף-בית ואת התורה בלבד. מכאן פתוחה לפניו הדרך ללימוד מתקדם יותר, בבית המדרש:

הלך [ר' עקיבא] וישב לפני ר' אליעזר ור' יהושע. אמר להם: "רבותי, פיתחו [=הסבירו] לי טעם משנה". כיוון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: "אל"ף זו למה נכתבה? בי"ת זה למה נכתבה? דבר זה למה נאמר?" חזר ושאלם [את ר' אליעזר ור' יהושע] והעמידת בדברים. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות [= אבנים קטנות]. באו בני אדם ואמרו לו: "מה אתה עושה?" אמר להם: "הרי אני עוקרו [=את ההר] ומטילו בתוך הירדן". אמרו לו: "אי אתה יכול לעקור את כל ההר". היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן ... כך עשה להם ר' עקיבא לר' אליעזר ור' יהושע.

לאחר שסיים ר' עקיבא את לימודי היסוד, כאמור, הלך ללמוד בישיבה של שני גדולי הדור, ר' אליעזר ור' יהושע (שעליו סופרו המעשים בבת הקיסר והתינוקת, שהובאו לעיל). לאחר שלימדוהו דבר היה ר' עקיבא יושב בינו לבין עצמו ומברר את הסוגיה עד דק, ואף חוזר אל מוריו ושואל שאלות נוספות, גדולות וקשות ומורכבות, שאלות שאילצו אותם לעמוד מחדש על הסוגיה הנלמדת ולבררה ביתר עמקות. שיטת לימוד זה – אומר לנו ר' שמעון בן אלעזר – דומה לאדם שמסתת צרורות דקים וזעירים מן ההר, אחד לאחד ואט אט, עד שלפתע הוא נתקל בסלע גדול, עוקרו מן היסוד, מניפו במחי יד וסותם בעזרתו את מהלכו התקין של הנהר השוטף. ברור כי בנהר הירדן רומז כאן המשל לתורתם הקולחת של שני המורים, בעוד שהסלע הוא במקרה זה תורתו של ר' עקיבא, המקשה עליהם ודורש מהם לסלול מסלול חדש בזרימתם. והרי סיום הסיפור:

בכל יום ויום היה [רבי עקיבא] מביא חבילה של עצים. חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט [= משתמש] בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: "עקיבא איבדתנו בעשן!  מכור אותן לנו וטול בדמיהן שמן ושנה לאור הנר". אמר להם: "הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן [=הרבה  הנאות אני נהנה מהן]: אחד – שאני שונה בהן, ואחד – שאני מתחמם כנגדן, ואחד – שאני ישן בהם" ... אמרו: לא נפטר [ר' עקיבא] מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. והיתה אשתו יוצאה בקרדוטין [=סנדלים] ובעיר  [= תכשיט לשיער בצורת העיר ירושלים] של זהב. אמרו לו תלמידיו: "רבי, ביישתנו ממה שעשית לה". אמר להם: "הרבה צער נצטערה עמי בתורה".

כמה שונה המסורת הארץ-ישראלית הזו מן המסורת הבבלית! לפי מסורת זו לא עזב ר' עקיבא את ביתו כדי ללמוד תורה, אלא למד תורה במקביל למלאכת כפיים ופרנסת בני הבית; לפי מסורת זו לא היה רועה צאן אלא חוטב עצים; לפי מסורת זו לא היתה אשתו בתו של כלבא [בן] שבוע העשיר, אלא אשה מן השורה, ששמה או שם אביה לא נמסר לנו. מכל מקום, סיפורנו פותח בבאר מים, ממשיך בעיסוק בירדן, ומסיים בגדולה בתורה ואף בעושר רב.

[ד]

ונסיים בסיפור נוסף שיש בו תפקיד מרכזי למים, המצוי בתוספתא (נזיר ד, ז) והוא משקף מציאות היסטורית מתקופת הבית השני, בשעה שבית המקדש עוד עמד על תילו והובאו אליו קרבנות שונים.

אחד מן הקרבנות הוא "אשם נזיר", קרבן שמביא נזיר אשר גילח את שער ראשו עם סיום נזירותו (במדבר ו). על נזיר שכזה מספר שמעון הצדיק, שהיה כהן ושאליו הובאו הקורבנות:

אמר שמעון הצדיק [...] מעשה באחד שבא אלי מן הדרום וראיתיו יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים, נמתי [=אמרתי] לו: "בני, מה ראית לשחת [=לגלח] שער זה נאה?" נם לי: "רועה הייתי בעירי ובאתי למלאות מן הנהר מים ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם. נמתי לו [= ליצר הרע]: רשע, לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך?! בדבר שעתיד לעשות עפר רמה ותולעה?! הרי עלי לגלחך לשמים!" המכתי את ראשו ונשקתיו ואמרתי: "בני כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל, עליך נתקיים זה שנאמר (במדבר ו, ב) 'איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

הנער מן הדרום מספר סיפור המזכיר את המיתוס היווני על נרקיסוס. הרועה התאהב בדמות שראה בנהר ומרוב אהבה עצמית ביקש לאבד את עצמו לדעת. כשהבין כי יצרו מפתה אותה בעזרת פרטי גוף, כגון הפנים והשער, שהם בני חלוף וגורלם עם מות האדם ל"עפר רימה ותולעה", נדר נדר ("הרי עלי") לגלח את שערו לאחר תקופה של נזירות. שמעון הצדיק מברך את הנער על נצחונו במלחמת היצר וקובע כי אל אנשים כמותו כיוונה התורה בקובעה את דיני הנזירות. זו התרחקות לזמן מוגבל מהנאות העולם כדי לתקן מה שנפגם ולשוב לאחר מכן אל הדרך הישרה והנכונה.

וכדי לסיים בטוב נזכיר מסורת מתחום הסיפור המקראי המורחב שגם בה משמש הנהר כראי להביט לו, אך בהבדל אדיר, דווקא סמל לצניעות גדולה. וכך מספר המדרש (תנחומא, לך לך, ה) אגב עיסוק בסיפור ירידת ושרה למצרים, ובעיקר תוך ניסיון להבין את דברי אברהם לאשתו, "הנה נא ידעתי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא). וכי רק כעת, לאחר שנות נישואים כה רבות, גילה אברהם את יופיה של אשתו? והמדרש מסביר כי בשל צניעותם הרבה לא הביט אברהם בשרה עד רגע שראה את דמותה נשקפת אליו מן היאור:

כיוון שהגיעו [אברהם ושרה] לפילי [= שערים] של מצרים ועמדו על היאור ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת, מכאן שנו חכמים שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם, אמר להם "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את".

*

מסתבר כי סיפורים ובהם בורות ובארות, מעיינות ונהרות, מצויים רבות בספרות חז"ל ולא הבאנו אלא טיפה מן הים הזה. לעיתים עניינם בנס ופלא ולעיתים הם מתקשרים אל התורה המשתקפת במים. בין כך ובין כך יש בשתיית תורתם של חכמים כדי להרוות את צמאונו של המבקש להחכים, אך גם להגדיל אותו ולהביאו להמשיך ולקרוא בסיפורים אלה, ומובטח הוא שימצא בהם שלל רב.

ביבליוגרפיה:
כותר: בורות ובארות, מעיינות והרים בסיפורים על חכמים
מחבר: שנאן, אביגדור
שם  החוברת: מגוון דעות והשקפות על מים
עורך החוברת: ציון, אהרון
תאריך: תשס"ג
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
הערות: 1. חוברת שלוש-עשרה בסדרה: מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית