עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מידע על דמותו של רבי יהודה הנשיא. על אישיותו, מנהיגותו ועל מפעלו לכתיבת המשנה.



רבי יהודה הנשיא
מחבר: הרב עדין שטיינזלץ


על רבי יהודה הנשיא אמרו, שמימות משה רבינו ועד "רבי" (הוא כינויו של רבי יהודה הנשיא) לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד1. לאמור, לא נמצא אדם כמותם שהחזיק בידו את השלטון החיצוני והפוליטי בנוסף להיותו האישיות התורנית והרוחנית החשובה בדורו. בדרך כלל, המנהיג הפוליטי והמנהיג הרוחני באותו דור הינם שני אנשים שונים, שיש ביניהם אף ניגודים והבדלי אינטרסים. אך במקרים הבודדים, שבהם נמצא אדם כזה המאחד בידו את שני התפקידים – הוא נעשה לדמות מרכזית המאפילה על כל שאר בני דורו.

רבי יהודה הנשיא חי בדור שאחרי מרד בר כוכבא והגזירות הקשות שליוו את כשלונו. המרד, ו"גזירות השמד", כפי שהן נקראות בתלמוד, השאירו את ארץ יהודה שוממה כולה וזמן רב דרש כדי לשקם את הישוב היהודי ואת התרבות היהודית בארץ אחרת. למעשה, רק בזמנו של רבי התעצם הציבור היהודי בגליל עד שיכול היה לשוב ולהוציא מתוכו חכמי תורה.

מצבו של הישוב היהודי ומעמדו של רבי שפרו ביותר, בין השאר תודות ליחסיו הטובים מאד של רבי עם השלטונות הרומאיים. באגדות רבות בתלמוד2 מסופר על מערכת היחסים המורכבת והמעניינת שהיתה בינו לבין הקיסר הרומי, הנקרא במקורות חז"ל "אנטינינוס"3. הקיסר לא רק שהיה בידידות אישית קרובה עם רבי עצמו, הוא גם העריך את תפקידו הרוחני של רבי, ואף היה קשור במידה זו או אחרת עם ערכי היהדות4. היחס המיוחד בין נשיא הסנהדרין לבין הקיסר הרומי העניק תקופה של שלווה, לישוב היהודי. גם מעמדו של נשיא הסנהדרין, שהתרופף מאד בדור הקודם הן מבפנים והן כלפי חוץ, התחזק באופן ששוב לא היה כמותו. היותו גדול בתורה ובחוכמה יותר מכל בני דורו, יחד עם מעמדו הפוליטי המיוחד הקנו לרבי יהודה הנשיא עוצמה ששוב לא חזרה.

מעמדו המיוחד של רבי שאב לא רק מן ההזדמנות ההיסטורית, אלא אף מהוויתו האישית. נראה שעוד בימי חייו היה מכונה – "רבינו הקדוש"5. שכן למרות עושרו הרב6, ולמרות הפאר והשררה שנהג בהם כלפי חוץ, נהג רבי, כלפי עצמו, הסתפקות במועט ואפילו סגפנות. תעניותיו והיסורים הגופניים שסבל במשך שנים7, היוו ניגוד מדהים לשפע שהיה תמיד בחצרו ועל שולחנו. מסופר כי בשעת פטירתו זקף רבי את עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה"8. דברים אלו, שהיו ניכרים וידועים לרבים, הוסיפו מימד נוסף של הערכה, כלפי אישיותו. גם אותם שהיו בני גילו ואף מבוגרים ממנו קיבלו את מרותו, ולא רק מחמת מעמדו, אלא מתוך הכרה בעליונותה של אישיותו המיוחדת. את גודל ההערצה כלפיו מבטא אחד מתלמידיו באומרו: "אם מן חייא הוא – כגון רבינו הקדוש" (אם מן החיים הוא המשיח הריהו כגון רבינו הקדוש)9. לא לחינם נקרא רבי יהודה הנשיא – "רבי", סתם ללא תוספת של שמו, כיון שהיה האיש שהכל קוראים לו – רבי. אין הוא רבו של תלמיד פלוני זה או חכם אלמוני זה בלבד, אלא רבם של בני הדור כולם.

מעמדו ההיסטורי של רבי יהודה הנשיא נבע לא רק מאישיותו ומהצלחתו בדורו שלו, אלא גם ובעיקר בגלל המפעל הגדול, שבזכותו ניצבת דמותו כדמות מפתח בהיסטוריה היהודית כולה, הוא חבור המשנה.

את גודל מעשהו של רבי בחיבור המשנה צריך להבין על רקע המסורת היהודית של הדורות הקודמים. במשך דורות רבים, לאורך מאות ואלפי שנים, נהוגה היתה מסורת של העברת התורה שבעל פה מרב לתלמיד בלא שתכתב. מסורת זו הועברה מבית מדרש לבית מדרש, אשר מדור לדור שינו את אופיים ואת שיטות הלימוד שלהם. אולם, בכל המערכות ובכל הזמנים נשאר דבר אחד יציב, והוא: העברתה של המסורת כתורה שבעל-פה וכזו בלבד. אמנם, גם בדורות ראשונים, ואפילו בזמן הבית, היו אנשים שונים רושמים לעצמם רשימות לזיכרון. אך רשימות אילו לא שמשו אלא כרשימות של קצרנות לציון מאורעות יוצאי דופן או החלטות שאותם רושמים מצאו לנכון לזוכרן לדורות. ככלל לא נרשמה התורה שבעל פה. על רקע זה, נקראו כל אותן מגילות שנכתבו לעיתים, "מגילות סתרים". כלומר, כתבים שלא נועדו לשימוש פומבי, שלא למדו מהם ולא לימדו אותם, ולא נשמרו אלא כזכרונות אישיים של חכמים פרטיים.

יתר על כן, כלל היה בהלכה: כשם שדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה כך דברים שבעל-פה אין אתה רשאי לכתבם. אחד הטעמים שנתנו לכלל זה היה, ש"תורה שבעל פה" כאשר היא שמורה בעל פה, שומרת על גמישות מירבית בהעברת דברים ובאינטרפרטציה שלהם. דברים כתובים מגיעים בשלב מסוים למצב של איבון, שאותו לא ניתן להמשיך ולפתח. הפרשנות על דבר כתוב היא בהכרח פרשנות הנוספת על הדברים, בעוד שהדברים עצמם אינם מתחדשים ומתחיים תוך כדי הוויתם. ולכן, בצידה של התורה הכתבה היתה תמיד מערכת גמישה יותר של ההבנה הפרקטית: הבנת המושגים, הסברתן של מילים ותפיסות יסוד, ובעיקר, של האופן בו יש לנהוג בפועל בכל מצוותיה של התורה הכתובה. כל אלה נמסרו במסורת ארוכה, רבת דורות, למן משה רבינו, דרך כל שלשלת הקבלה המפורטת בפרקי אבות10, עד לדורו של רבי יהודה הנשיא, ונשמרו בקנאות כמסורת שבעל פה, שלא תיכתב ולא תיתאבן.

למרות שיקול זה ושיקולים רבים אחרים, החליט רבי יהודה הנשיא כי הגיעה העת לשנות את מסורת התורה שבעל-פה, לקבוע בה מסמרות ולעבדה בצורה מסוימת ומוגדרת. כפי הנראה, חש רבי שההזדמנות שניתנה לו היא הזדמנות היסטורית יוצאת דופן, שמצב זה שבו עומד חכם אחד בראש הישיבה המרכזית בדור, של שלווה מדינית וכלכלית – הוא מצב מיוחד ויוצא דופן, שלא יישנה. רבי חזה, שמסיבות אלו או אחרות לא רק שלא ישתפר מצבם של היהודים אלא אף ילך ויחמיר. החשש לגורלה של התורה שבעל פה אם תחזור תקופה נוספת של פורענות, שכמוה ראה רבי או זכר משלהי תקופת השמד שאחר מרד בר כוכבא, היה כנראה האיום שליוה אותו בשיקוליו. מסופר בתלמוד כיצד במאמצים כבירים ובמסירות נפש בפועל של אחד מחכמי הדור הקודם – שנשאר אחרון החכמים הסמוכים, הצליחו להמשיך את שלשלת הסמיכה אל בני הדור הבא11. אולם הדבר היה מאורע יחיד, כמעט ניסי, ורק המחיש את הסכנה להמשך קיומה של התורה שבעל פה. קיומה של המסורת שבעל פה אפשרי רק כאשר ישנה רציפות בהעברת הדברים מרב לתלמיד, במשך שנים רבות של לימוד ושינון. רבי חשש שהרציפות ההיסטורית של ישוב יהודי בארץ ישראל תופסק, הוא חשש פן תתפזר התורה שבעל פה בין בתי מדרש שונים ובין מסורות שאינן תואמות זו את זו. ואז, בלא שתהא אפשרות להשיב את הדברים לשלמות אחת, תהא התוצאה – שבירתה הגמורה של מסורת התורה שבעל פה. משום כך, ולמרות הידיעה שיש בכך חתירה תחת יסודות התורה שבעל פה, החליט רבי שהגיעה העת ליצוק את התורה שבעל פה לתוך מסגרת אחת, קבועה וכתובה.

כבר בין חכמי הדור הקודם היו שפעלו בכיוון זה. נראה, שכבר רבי עקיבא ליקט מסורות מסוימות לכלל מסגרות כלשהן של קבע12. ותלמידו, רבי מאיר, אף בירר את גירסת היסוד ששימשה בסיס לנוסח המשנה13. את חומר הגלם הזה, שנוצר ונאסף בעל פה, מבתי מדרש מרובים ושונים, מתוך מסורות שחלקן סותרות זו את זו וחלקן כמעט בלתי מיוצגות בדורות שלאחר מרד בר כוכבא – אסף רבי ויצק לתבנית מסוימת אחת – של ההלכה שבתורה שבעל פה.

התבנית המצומצמת של המשנה לא יכלה להכיל את כל מה שהיה בתורה שבעל-פה. לא כל המסורות, לא כל הויכוחים והבדלי השיטות היו מיוצגים. בהכרח, היה צורך לשמוט דברים רבים, לאחר שיטות שונות, ולעצב מבנים ומסורות לכלל מחרוזות בעלות משקל ואחידות ידועה. המפעל העצום של קביעת תבניות ההלכה הפסוקה שבמשנה כפי שהתייצבה אחר כך לדורות היה כרוך בעבודה רבה של בירור וחיפוש, של השוואת שיטות ונוסחאות שונות, ובנסיון לקבוע, מה הוא הקו המרכזי במערכת העצומה של פסק ההלכה. אף שלא ברור, אם אמנם הגיע רבי לכדי כתיבה בפעל של המשנה, מכל מקום ברור שהוא יצר ספר, ולו גם ספר שבעל פה, אשר זיקק בתוכו מספר עצום של מסורות (כשש מאות או שבע מאות סדרי משנה, כפי שאומר התלמוד) לכדי כמות שאפשר יהיה לכל אדם לזכור אותה ואשר תשמש מעתה כחומר הלימוד הבסיסי. יחד עם זאת, המשיך רבי במסורת הדורות הקודמים. גם בימיו המשיכה התורה שבעל פה להתפתח: הן בליבון הבעיות שהזמן גרמן, והן, במה שנקרא אחר כך, ה"תלמוד", לאמור, העיסוק בחקירת הטעמים והנימוקים של כל דעה וכל שיטה בהלכה.

צד נוסף, הן באישיותו של רבי והן במסורת שקבע לדורות, היה ביחסו המיוחד אל הלשון העברית. ביתו של רבי היה כנראה אחד המקומות האחרונים בהם שימשה העברית כלשון מדוברת לכל דבר. מסופר כי חכמי ישראל היו באים ללמוד מפי שפחתו של רבי פירושן של מילים בעברית אשר לא היו ידועות אפילו לחכמים שבבית המדרש14. את רגישותו המיוחדת לשפה ביטא רבי בניסוחים המיוחדים במינם שבמשנה. שכן, עריכת המשנה בנוסף להיותה עבודה עצומה בבירור וקביעה של תכנים, היתה כרוכה בעבודה, חשובה ביותר, של ניסוח. הכנסת דעותיהם של חכמים שונים, ממקומות שונים ומתקופות שונות לכלל מסגרת אחת יצרה במשנה מגוון של צורות לשוניות. לא רק רבדים עתיקים של שפה, המגיעים עד לימים הקדומים של הבית השני, אלא גם הבדלי ניסוחים שבין הדיאלקט הירושלמי לזה של ארץ יהודה או לזה של הגליל מצאו את בטויים במשנה. על רבי מוטל היה ליצוק מכל אלה מטבעות לשון אחידות, לקבוע את המינוח הקבוע לכל מהלכי הסוגיות ואת מונחי היסוד של ההלכה אשר יוכלו לשמש לדורות. ובנוסף על כך, היה על רבי לדאוג שהמערכת הזו, עם כל קיצורה המופלג – תהיה מדוייקת, מובנת ונוחה לשינון ולזכירה.

העבודה הגדולה, הן מבחינה תכנית והן מבחינה סגנונית, התגבשה בסופו של דבר לספר, שאם היותו קטן בכמות, נעשה מאותו זמן לקודקס ההילכתי המרכזי של עם ישראל. יש אומרים, שהמשנה נקראת "משנה" משום שהיא משנית רק לתורה שבכתב עצמה, מעין "משנה למלך". ואכן, היחס בין התורה והמשנה נעשה ליחס המרכזי בין ההלכה שבתורה שבכתב לבין ההלכה המנוסחת והיצוקה של התורה שבעל פה. מזמנו של רבי והלאה, דרך תקופת התלמוד והתקופות שלאחר מכן, ועד ימינו שלנו לא זזה המשנה ממקומה. מפעלו של רבי לא נשאר רק כמפעל פרטי וזמני, אלא קבע את התבנית לתורת ישראל בכל הדורות. ומשום כך, התואר "רבי", שניתן לו עוד בימיו, נשאר כוחו יפה לא רק לדורו, אלא גם לכל הדורות הבאים.

הערות שוליים:

  1. גיטין נט, א.
  2. סנהדרין צא,א-ב. ע"ז י,א-ב (ושם תוספות ד"ה "אמר ליה"). ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה. שם מגילה פ"א הי"א. שם שביעית פ"ו ה"א. תנחומא מקץ ט. ב"ר פי"א,ד. שם פפ"ד,ב. שם פע"ה ה.
  3. בזיהויו של אנטונינוס חלוקות הדעות. יש אומרים שהוא הקיסר מרקוס אורליוס ויש אומרים שהוא אחד מיורשיו.
  4. ראה ע"ז י,ב. ובירושלמי מגילה פ"א הי"א יש דעה שאף התגייר ומל את עצמו.
  5. שבת קיח,ב. סנהדרין צח,ב.
  6. ב"מ פ"ה,א: "אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא". (הרפתן של רבי היה עשיר משבור מלך פרס. שהיו לרבי בהמות רבות כל כך שאפילומפסולתך אפשר היה להתעשר). וראה: ברכות מג,א. כז,ב. שבת נב,א. קכא,ב. קכב,א. ועוד.
  7. ב"מ פ"ה,א: "אמר רבי: חביבין יסודין. קבל עליה תליסר שני: שית בצמידתא ושבע בצפרנא. ואמרי לה: שבעה בצמירתא ושית בצפרנא". (קבל עליו שלש עשרה שנה של יסורין, שש שנים בחולי כליות ושבע שנים בצפדינא, ויש אומרים: שבע שנים בחולי כליות ושש שנים בצפדינא).
  8. כתובות קד,א.
  9. סנהדרין צח,ב.
  10. אבות פ"א.
  11. סנהדרין יד,א: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – יהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מהעשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושע לפשרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? – אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה".
  12. אבות דרבי נתן פי"ח: "למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנוטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, פולין מניח בה, עדשים מניח בה. וכיון שנכנס לבית מברר חיטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, כוסמין בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא כל התורה טבעות טבעות".
  13. סנהדרין פו,א: "דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
  14. ראש הנה כו,ב: "לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין, שמעוה לאמתא דבי רבי דחזיתינהו רבנן דהוו עילי פסקי פסקי. (שראתה את החכמים הם נכנסים פרקים פרקים) אמרה להו: עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין. (והבינו על ידי כך מה פירוש המילה סירוגין).
ביבליוגרפיה:
כותר: רבי יהודה הנשיא
שם  הספר: אישים בתלמוד
מחבר: שטיינזלץ, עדין (הרב)
עורך הספר: הנגבי, מאיר
תאריך: תשמ"ז, 1987
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספרית ''אוניברסיטה משודרת''.
2. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
3. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית