עם הקמתה של מדינת-ישראל נקבע במגילת-העצמאות כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל". ההכרזה קבעה כי מדינת-ישראל הינה מדינת לאום – מדינה יהודית, ובהתאם לכך נקבעו חוקי ההגירה אליה – חוק השבות וחוק האזרחות.
בהיות ישראל מדינה יהודית, "חוק השבות, תש"י – 1950" קובע העדפה ליהודים בזכאות לעלייה לארץ: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" (סעיף 1), אלא אם כן הכוח כי הוא "פועל נגד העם היהודי; או עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה; או [שהוא] בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור" (סעיף 2). כן מוסיף החוק כי "כל יהודי שעלה לארץ לפני תחולת תוקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחולת תוקפו... ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה" (סעיף 4). זכויות עולה מוקנות גם לילד, לנכד ולבן-זוג של יהודי, אלא אם כן המיר את דתו מרצון. "יהודי" הוא כל מי שנולד לאם יהודייה או התגייר והוא אינו בן דת אחרת.
העדפה זו של יהודים במתן זכות אוטומטית לעלייה לארץ ולהתאזרחות בה מעוררת תרעומת והתנגדות משני כיוונים. מכיוון אחד, בני לאומים אחרים (שקרוביהם אינם זכאים להתאזרחות אוטומטית), ובמיוחד אזרחים ישראליים בני לאומים אחרים, חשים כי הם מופלים לרעה. מכיוון אחר, את חוק השבות מלווה מחלוקת בין מגורים שונים בחברה היהודית – הישראלית והעולמית – בשאלה "מיהו יהודי?" החוק הישראלי קובע כי פרשנות המונח "יהודי" בחוק השבות תיעשה על-פי משמעותו הלאומית-החילונית, הווי אומר, יהודי הוא מי "שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת" (חוק השבות, סעיף 4ב), והוא בן הלאום היהודי ב"מובנו [ה]חילוני, כהוראתו הרגילה בלשון בני-אדם... כהוראתו הרגילה בפי גובראין יהודאין [אנשים יהודיים]" 1, (לעומת זה, היהדות הדתית דורשת כי יובהר בחוק שיהודי הוא מי שנולד כיהודי כשר או מי שעבר "גיור כהלכה".)
"חוק האזרחות, תשי"ב – 1952" מגדיר את הזכאות לאזרחות ישראלית, את אופן רכישתה ואת התנאים לביטולה. אזרחות ישראלית נקנית מכוח "חוק השבות" (סעיף 2), מכוח לידה בארץ ("משפט הקרקע") או לידה לאזרח ישראלי ("משפט הדם") (סעיפים 4, 8), מכוח נישואים לאזרח (סעיף 7), ועל-ידי התאזרחות מכוח ישיבה בארץ ("משפט הקרקע") במשך שלוש שנים במהלך תקופת חמש השנים שקדמה ליום הגשת הבקשה (סעיף 5א). המבקש לקבל אזרחות על-ידי התאזרחות (ולא מכוח חוק השבות או מכוח לידה) נדרש לוותר על אזרחותו הקודמת (סעיף 5). כל מי ששירת שירות סדיר בצה"ל או בשירות צבאי אחר, וכל מי ששיכל בן או בת בשירות כזה, זכאי להתאזרח ללא תנאים, פרט לתנאי שיש בדעתו להשתקע בישראל.
אזרח ישראלי רשאי לוותר על אזרחותו, ואם הוא קטין, הוריו רשאים לעשות זאת (סעיף 10). ביטול אזרחות גורר ביטול אזרחות של ילדיו הקטינים של המבטל. האזרחות הישראלית בטלה גם כאשר אזרח יוצא מישראל לא-כדין למדינות אויב או רוכש את אזרחותן, אם עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת-ישראל, או אם רכש אזרחות על יסוד פרטים כוזבים (סעיף 11).
הערות שוליים:
1. בג"צ 72/62, אוסוולד רופאיזן נגד שר הפנים, פ"ד טז(4), תשכ"ב/תשכ"ג – 1962, ע' 2428-2455. הציטוט מח' 2437. מתוך תקדין – התקליטור המשפטי המתקדם.
