עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > גיאוגרפיה של האדם > אוכלוסייה ודמוגרפיה
סיינטיפיק אמריקן ישראל



תקציר
מאמר זה מתמקד בארבע מגמות יסוד חשובות, שיקבעו את השינויים באוכלוסיית האדם בחמישים השנים הבאות, ובכמה מהשלכותיהן ארוכות הטווח של מגמות אלה. האוכלוסייה תהיה גדולה יותר, תצמח בקצב איטי יותר, תהיה עירונית יותר וזקנה יותר מכפי שהייתה במאה ה-20.



אוכלוסיית העולם גדלה ומתבגרת
מחבר: פרופ' ג'ואל א' כהן


בחמישים השנים הקרובות תתפח אוכלוסיית העולם ותגיע לתשעה מיליארד בני אדם בקירוב. בתוך כך, היא תעבור סדרה של שינויים היסטוריים במאזן שבין צעירים לזקנים, בין עשירים לעניים ובין עירוניים לכפריים. ההחלטות שאנו מקבלים היום, וההחלטות שנקבל בשנים הבאות, יקבעו את מידת הצלחתנו להתמודד עם העובדה שהאנושות הגיעה לפרקה.

שנת 2005 היא נקודת האמצע בעשור שבו עובר המין האנושי שלושה תהליכי מעבר ייחודיים. עד 2000 היה מספרם של הצעירים גדול תמיד ממספר הזקנים. מ-2000 ואילך יהיו יותר זקנים מצעירים. מאז ומתמיד עלה מספרם של תושבי הכפר על מספר העירוניים, וכך יהיה עד 2007 בערך. מאותה שנה ואילך יתגוררו יותר בני אדם בערים. מאז 2003 אישה יולדת במהלך חייה, בממוצע עולמי, פחות ילדים מן הדרוש, או בדיוק כדרוש, כדי לתפוס את מקומה ואת מקום האב בדור הבא.

במהלך מאה השנים, ששנת 2000 היא נקודת האמצע שלהן, התחוללו עוד שלושה תהליכי שינוי חשובים וייחודיים בהיסטוריה האנושית. ראשית, עד 1930 מעולם לא מת אדם שחזה בימי חייו בהכפלת האוכלוסייה האנושית. כמו כן, לא צפוי שאדם שייוולד לאחר 2050 יחווה הכפלה כזאת. בניגוד לכך, כל מי שגילו היום 45 ומעלה חזה יותר מהכפלה במספר בני האדם: משלושה מיליארד ב-1960 עד 6.5 מיליארד ב-2005. בין השנים 1965 ו-1970 חל שיא בקצב הגידול מאז ומעולם, כ-2.1% בשנה. עד המאה ה-20 מעולם לא צמחה אוכלוסיית האדם בשיעורים כאלה, וכנראה לא תצמח עוד לעולם בקצב כזה. כשיתבוננו צאצאינו לאחור, הם יראו בשיא של סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 את האירוע הדמוגרפי המשמעותי ביותר בהיסטוריה של אוכלוסיית האדם. אף על פי שמי שחיו במהלכו לא זיהו זאת בזמנו.

שנית, הירידה החדה בקצב גידול האוכלוסין בעולם, שהחלה בשנות ה-70 והביאה לשיעורי גידול של 1.1% או 1.2% לשנה היום, נובעת מבחירתם החופשית של מיליארדי זוגות ברחבי העולם להגביל את מספר הילדים שהם מביאים לעולם. סביר להניח שבעבר שיעורי הצמיחה של האוכלוסייה האנושית עלו וירדו פעמים רבות. המגפות הגדולות והמלחמות של המאה ה-14, לדוגמה, הורידו לא רק את שיעור הגידול אלא גם את המספרים המוחלטים של בני האדם בעולם, אך הדבר לא קרה מתוך בחירה. עד המאה ה-20 לא ירד קצב גידול האוכלוסין מעולם כתוצאה מבחירה חופשית.

ולבסוף, בחמישים השנים האחרונות חל שינוי עצום במאזן הדמוגרפי בין האזורים היותר מפותחים ובין האזורים הפחות מפותחים בעולם, וכך צפוי גם בחמישים השנים הבאות. ב-1950 מספר האנשים שחיו באזורים הפחות מפותחים היה כפול מזה שבאזורים המפותחים, ב-2050 יגדל יחס זה פי שישה.

רובם של השינויים האדירים האלה בהרכב האוכלוסייה האנושית ובדינמיקה שלה אינם זוכים לתשומת לב ציבורית. מדי פעם, מושך אחד מסממני השינויים המהותיים האלה את תשומת הלב הפוליטית. ואולם, הרפורמות המוצעות בשירותי הביטוח הלאומי בארה"ב, לדוגמה, נכשלות בזיהוי תהליך ההזדקנות המהותי של החברה. הוויכוחים המתנהלים באירופה ובארה"ב סביב מדיניות ההגירה מתעלמים לעתים קרובות מן ההבדלים בשיעורי גידול האוכלוסין ביניהן לבין שכניהן מדרום.

במאמר זה אתמקד בארבע מגמות יסוד חשובות, שלדעתי יקבעו את השינויים באוכלוסיית האדם בחמישים השנים הבאות, ובכמה מהשלכותיהן ארוכות הטווח של מגמות אלה. האוכלוסייה תהיה גדולה יותר, תצמח בקצב איטי יותר, תהיה עירונית יותר וזקנה יותר מכפי שהייתה במאה ה-20. כמובן, יש אי-ודאות לגבי תחזיות מדויקות. למשל, שינוי קטן בשיעורי הפוריות המשוערים ישפיע מאוד על התחזית של מספר האנשים. אף על פי כן, התחזיות צופות כמה מן הבעיות שבפניהן תהיה האנושות חייבת לעמוד במהלך חמישים השנים הקרובות.

אוכלוסין בצומת דרכים

הבעיה:
גידול אוכלוסין מהיר יזניק את מספרם של בני האדם בכמעט 50%, מ-6.5 מיליארד היום ל-9.1 מיליארד ב-2050. למעשה כל הצמיחה הזאת תתרחש בערים, ישנות וחדשות, במדינות המתפתחות. במהלך אותה תקופה מדינות עשירות רבות יאבדו מאוכלוסיותיהן. הירידה בפוריות והעלייה בתוחלת החיים ברחבי העולם יגדילו באוכלוסייה את חלקם של הקשישים העשויים להזדקק לתמיכה.

תכנית הפעולה:
הגדילו את העוגה, חלקו פחות מזלגות, ושפרו את הנימוסים: הגבירו את יכולת הייצור האנושי באמצעות השקעה בחינוך, בבריאות ובטכנולוגיה. שפרו את הגישה לאמצעי מניעה ולטיפולים להפחתת הילודה כדי להאט את קצב גידול האוכלוסין בבחירה חופשית. שפרו את קשרי הגומלין בין בני אדם באמצעות רפורמות של המוסדות הכלכליים, הפוליטיים, האזרחיים והחברתיים, שנו את המדיניות והמנהגים להשגת שוויון חברתי וחוקי רב יותר.

הגידול מהיר אבל מואט

אף על פי שקצב גידול האוכלוסין צנח מאז 1970, החישוב מראה שהקצב הנוכחי עדיין מהיר מכל גידול שהתרחש לפני מלחמת העולם השנייה. במספרים מוחלטים, נדרשו לאנושות כל השנים שמראשית המין האנושי ועד תחילת המאה ה-19 כדי להגיע למיליארד הראשון. לעומת זאת, כבר בעוד 13 עד 14 שנה צפויים להתווסף עוד מיליארד בני אדם לאוכלוסייה של היום. ב-2050 צפויה אוכלוסיית העולם להגיע ל-9.1 מיליארד, פלוס-מינוס שני מיליארד, בהתאם לשיעורי הילודה והתמותה בעתיד. כלומר, עד 2050 צפויה תוספת של 2.6 מיליארד בני אדם ל-6.5 המיליארדים החיים כיום. תוספת זו עולה על כלל אוכלוסיית העולם ב-1950 שעמדה אז על 2.5 מיליארד.

בקיצור, גידול האוכלוסין המהיר עדיין לא תם. מספר בני האדם גדל היום ב-74 עד 76 מיליון מדי שנה, או במילים אחרות, כל ארבע שנים נוספת לאוכלוסיית העולם עוד אוכלוסייה שגודלה כאוכלוסיית ארה"ב. אבל רוב התוספת הזאת אינה מתרחשת במדינות עשירות כמו ארה"ב. מעכשיו ועד 2050 תשולש אוכלוסיית אפגניסטן, בורקינה-פאסו, בורונדי, צ'אד, קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מזרח טימור, גינאה-ביסאו, ליבריה, מאלי, ניז'ר ואוגנדה. מדינות אלה הן מהעניות בעולם.

כל גידול האוכלוסין ב-45 השנים הבאות צפוי להתרחש למעשה במדינות שכלכלתן היום אינה מפותחת. אף על פי ששיעורי התמותה בכל הגילים גבוהים יותר במדינות העניות, האוכלוסיות שלהן צומחות מהר מאלו של המדינות העשירות, מפני ששיעורי הילודה בהן גבוהים בהרבה. כיום, אישה במדינה ענייה יולדת בממוצע כפליים (2.9 ילדים לאישה) מאישה במדינה עשירה (1.6).

מחצית מהתוספת העולמית של בני אדם תבוא מתשע מדינות בלבד. מדינות אלה הן, על פי סדר יורד של תרומתן, הודו, פקיסטן, ניגריה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בנגלדש, אוגנדה, ארה"ב, אתיופיה וסין. המדינה העשירה היחידה ברשימה היא ארה"ב, שבה שליש מגידול האוכלוסין, בקירוב, נובע משיעורי ההגירה הגבוהים ולעומת זאת, ב-51 מדינות או אזורים שרובם מפותחים יותר מבחינה כלכלית, תתמעט האוכלוסייה עד 2050. אוכלוסיית גרמניה צפויה להתמעט מ-83 ל-79 מיליון בני אדם, איטליה מ-68 ל-51 מיליון, יפן מ-128 ל-112 והירידה הדרמתית מכול, אוכלוסיית הפדרציה הרוסית צפויה לצנוח מ-143 מיליוני אנשים היום ל-112 מיליון ב-2050. בעקבות כך, אוכלוסיית רוסיה תהיה קטנה מעט מזו של יפן.

משמעות ההאטה בשיעורי צמיחת האוכלוסין היא שהמאה ה-20 הייתה כנראה המאה האחרונה בהיסטוריה האנושית שבה היה מספר הצעירים גבוה ממספר המבוגרים. האחוז היחסי של בני ארבע ומטה הגיע לשיאו ב-1955 ועמד אז על 14.5%. מאז חלה ירידה הדרגתית עד ל-9.5% ב-2005. לעומת זאת, חלקם היחסי של בני ה-60 ומעלה עלה משפל של 8.1% ב-1960 ל-10.4% ב-2005. שתי הקבוצות השתוו בחלקן באוכלוסייה ב-2000 כשכל אחת מהן מנתה 10%. מבחינה מספרית, מעתה ואילך, תהיה ידם של המבוגרים על העליונה.

השינוי הזה בהתפלגות האוכלוסין מצעירים למבוגרים משקף הן את העלייה בשיעורי ההישארות בחיים בגיל מבוגר והן את הירידה בפוריות. תוחלת החיים הממוצעת עלתה מ-30 בראשית המאה ה-20 ליותר מ- 65 בראשית המאה ה-21. אבל הכוח המניע המשמעותי יותר הוא הירידה בפוריות, ירידה הגורמת לכך שמספר הנוספים לקבוצת הגיל הנמוכה קטן יותר.

ואולם, אין אחידות עולמית במעבר לשיער כסוף יותר. כל אדם שלישי באזורים המפותחים יהיה ב-2050 מעל גיל 60, אך רק כל אדם חמישי באזורים הפחות מפותחים. ב-11 מבין המדינות הכי פחות מפותחות - אפגניסטן, אנגולה, בורונדי, צ'אד, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גינאה המשוונית, גינאה-ביסאו, ליבריה, מאלי, ניז'ר ואוגנדה - תהיה מחצית האוכלוסייה מתחת לגיל 23.

אם יימשכו המגמות הנוכחיות כצפוי עד 2050, כל הגידול באוכלוסיית העולם יתרחש למעשה באזורים עירוניים. משמעות הדבר היא שב-45 השנים הבאות המדינות העניות יהיו חייבות לבנות אזורי מגורים השקולים לעיר של יותר ממיליון תושבים בכל שבוע.

אף על פי שתחזיות דמוגרפיות ארוכות טווח עד מעבר ל-2050 הן עניין שבשגרה, המודלים הכלכליים אינם מפותחים דיים כדי לאפשר תחזיות כלכליות ארוכות טווח. המודלים האלה רגישים לשינויים בלתי צפויים במנהגים ובטכנולוגיה וכן למעברי שליטה בין אזורים ובין מגזרים כלכליים. ועם זאת רוב המודלים חוזים שהעולם ייעשה עשיר יותר. התרחישים האופטימיים ביותר חוזים שהיחס בהכנסה לנפש בין המדינות המתועשות לבין המדינות המתפתחות יֵרד מפי 16, בקירוב, ב-1990 לערך שבין פי 6.6 לפי 2.8 ב-2050. אבל השיפור הזה אינו מובטח. מודלים אחרים חוזים עוני מתמשך.

תחזיות הצופות מיליארדי בני אדם נוספים במדינות המתפתחות וקשישים נוספים בכל רחבי העולם, לצד תקוות לצמיחה כלכלית, בייחוד בעולם העני, מעוררות דווקא דאגה בחוגים מסוימים לגבי היכולת להמשכיות בת קיימא של האוכלוסייה היום ובעתיד.

אוכלוסין

התחזיות לגבי אוכלוסיית העולם תלויות בהנחות יסוד הנוגעות באפשרויות הבחירה של בני האדם.

התחזית הבינונית, הצופה 9.1 מיליארד בני אדם ב-2050, מניחה שהפוריות תמשיך לרדת.

אם כל אישה תלד, בממוצע, רק עוד חצי ילד מעבר לחזוי, האוכלוסייה ב-2050 תגיע ל-10.6 מיליארד. אך אם כל אישה תלד חצי ילד פחות מן הצפוי, המספר יהיה רק 7.7 מיליארד.

אם שיעורי הרבייה יישארו קבועים עד 2050, האוכלוסייה תגיע ל-11.7 מיליארד.

מעבר ליכולת הקיבול האנושי

בטווח הקצר כדור הארץ מסוגל לספק די מקום ומזון, לפחות כדי להבטיח קיום, לאוכלוסייה גדולה ב-50% מזו של היום, מפני שבני האדם מגדלים כבר היום די דגנים כדי להזין עשרה מיליארד בני אדם בתזונה צמחונית. אבל, כפי שאמר הדמוגרף-סוציולוג קינגסלי דייוויס ב-1991, "אין מדינה בעולם שאזרחיה מסתפקים רק בכך שיש להם מזון די הצורך." השאלה היא אם מיליארדי האנשים ב-2050 יוכלו לחיות בתנאים של חופש בחירה ורווחה כלכלית, תהיה הגדרתם למושגים אלה מה שתהיה, ואם בניהם ובני בניהם יוכלו להמשיך לחיות בחופש וברווחה בהגדרתם העתידית. זאת היא שאלת ההמשכיות בת הקיימא.

ימיה של הדאגה הזאת כימי דברי העולם. לוחות בכתב יתדות מ-1600 לפנה"ס מראים שכבר אז חששו הבבלים שהעולם מלא מדי. תומס מלתוס העלה את החששות האלה מחדש ב-1798, וכך עשתה גם דונלה מדוס בספרה "גבולות הגידול" משנת 1972. נראה אפוא שאחדים דאגו בשל עודף בבני אדם, ולעומתם האופטימיסטים הרגיעו בטענה שהאלים או הטכנולוגיה ידאגו לצרכיו של המין האנושי.

הנחת היסוד שעמדה בבסיס הניסיונות הראשונים לחישוב יכולת הקיבול האנושי של כדור הארץ הייתה שאפשר לחשב מה הם התנאים ההכרחיים המאפשרים קיום בר-קיימא של חברה אנושית על ידי שימוש ביחידות של שטח אדמה. החישוב הכמותי הראשון שעליו אנו יודעים נערך בידי אנטוני ון לבנהוק. הוא העריך ב-1679 שהשטח המיושב של כדור הארץ גדול פי 13,385 משטחה של הולנד, ושאוכלוסייתה של הולנד מונה כמיליון בני אדם. אם נניח ש"החלק המיושב בעולם מאוכלס בצפיפות הדומה לזו של הולנד, גם אם לא סביר שהוא אכן כה מאוכלס," כתב ון לבנהוק, "ושהעולם המיושב גדול פי 13,385 מהולנד כי אז … 13,385,000,000 בני אדם חיים על פני כדור הארץ." ון לבנהוק קבע אפוא חסם עליון של כ-13.4 מיליארד בני אדם.

מאתיס ואקרנגל, שטבע את המושג "טביעת רגל אקולוגית", ועמיתיו המשיכו את המסורת הזאת וחיפשו דרך לכמת את שטח האדמה שבני האדם מנצלים כדי לספק לעצמם משאבים ולספוג פסולת. ההערכה הראשונית שלהם קבעה שב- 1961 ניצלה האנושות 70% מקיבולת הביוספרה העולמית ו-120% ממנה ב-1999. במילים אחרות, הם טענו שב-1999 ניצלו בני האדם את סביבתם מהר יותר מיכולתה לשקם את עצמה - ללא ספק מצב שאינו בר-קיימא.

לגישה הזאת מכשלות רבות. הבעיה העיקרית היא אולי בכך שגישה זו מנסה לבסס תנאי הכרחי לקיום בר-קיימא של החברה האנושית רק על סמך משתנה יחיד - שטחי הקרקע הפוריים ביולוגית. כדי לתרגם ניצול אנרגיה ליחידות של שטח אדמה, למשל, חישבו ואקרנגל ועמיתיו את שטח היערות הדרושים כדי לספוג את כמות הפחמן הדו-חמצני שנפלטת בייצור האנרגיה הזאת. הגישה הזאת נכשלת כשהיא באה לטפל בטכנולוגיות חלופיות ליצור אנרגיה,טכנולוגיות שאינן פולטות פחמן דו-חמצני, כמו קולטי שמש, תחנות הידרו-אלקטריות או כורים גרעיניים. הסבת כל ייצור האנרגיה לאנרגיה גרעינית תסב את בעיית עודף ה-CO2 לבעיית עודף הפסולת הגרעינית. בעיית הקיום בר-הקיימא נותרת בעינה, אבל שטחי הקרקע הפוריים ביולוגית אינם מדד שימושי לבעיה זו.

משתנים חד-ממדיים אחרים הוצעו כחסמים עליונים ליכולת הקיבול האנושי ובהם מים, אנרגיה, מזון ושלל יסודות כימיים הדרושים לייצור המזון. הקושי בשימוש במדד יחיד ליכולת הקיבול האנושי הוא בכך שהמשמעות שלו תלויה בערכיהם של גורמים אחרים. אם חסרים מים אבל יש שפע של אנרגיה, למשל, אפשר בקלות להתפיל מים ולשנע אותם. אבל אם האנרגיה יקרה, התפלה ושינוע עשויים להיות בלתי מעשיים.

כדי לכמת את יכולת הקיבול האנושי או לקבוע מדד לקיום בר-קיימא של האוכלוסייה חייבים להבין את האילוצים שכופה הטבע, את אפשרויות הבחירה העומדות לפני בני האדם ואת יחסי הגומלין שביניהם. לא אדון כאן באילוצי הטבע אלא אביא לתשומת לבכם את השאלות הנוגעות לאפשרויות הבחירה האנושית הקשורות בהערכה מהי יכולת קיום בר-קיימא.

לְמה ישתוקקו בני האדם ב-2050? איזו רמה של רווחה חומרית תהיה סבירה בעיניהם, ובאיזו מידה של התפלגות? עד כמה יתקבלו שינויים בגודל האוכלוסייה? (אם לאנושות לא יהיה אכפת שהאוכלוסייה תצטמצם במיליארדי אנשים כשיורעו תנאי האקלים, אז בעיניה אוכלוסייה בת-קיימא תהיה גדולה הרבה יותר.) מהי מידת הסיכון שבני אדם יסכימו להיחשף אליה? (התשובות לשאלות כמו האם מפולות בוץ, הוריקנים ושיטפונות הם סיכונים קבילים, יקבעו את גודל שטחי הקרקע הנחשבים לניתנים למגורים.) מהם לוחות הזמנים המשוערים? ולבסוף, ולכך משמעות רבה, מה יהיו הערכים וההעדפות בעתיד? ועל כך אמר האנתרופולוג דונלד ל' הרדסטי ב-1977: "חלקת אדמה עשויה להיחשב כבעלת יכולת קיבול נמוכה לא בגלל שהקרקע אינה פורייה, אלא מפני שהיא קדושה או רדופת רוחות רפאים."

רוב ההערכות שפורסמו בדבר יכולת הקיבול האנושי של כדור הארץ עונות תשובות משוערות לפחות על אחת מן השאלות האלה בלי לדון בהן דיון ביקורתי. בספרי "כמה בני אדם יכול כדור הארץ לשאת?" אספתי וניתחתי יותר משישים הערכות כאלה שפורסמו מ-1679 ואילך. אפילו ההערכות שנערכו בחצי המאה האחרונה מספקות מספרים החל מתחת למיליארד ועד מעל 1,000 מיליארד. למעשה מדובר באומדנים פוליטיים שכוונתם לשכנע באחת מן השתיים: או שכבר עכשיו יש יותר מדי בני אדם על פני כדור הארץ, או שאין בעיה ואפשר להמשיך בקצב מהיר של גידול אוכלוסין.

אומדנים מדעיים נועדו לתאר את המציאות. אף לא אחת מן ההערכות בדבר יכולת הקיבול האנושי לא טיפלה במפורש בשאלות שהוצגו כאן ולא לקחה בחשבון את מגוון התשובות האפשריות בחברות ובתרבויות שונות. אפשר לומר אפוא שאין הערכות מדעיות לגבי גודלה של אוכלוסייה אנושית בת-קיימא.

תשומת הלב הניתנת להערכות ארוכות טווח היא לעתים קרובות מדי הסחת דעת מן הבעיה המיידית של איך עושים את המחר טוב מהיום, משימה שבה יש מרחב פעולה למדע ולפעילות יוצרת. אם כך, בואו נתרכז בקצרה בשתי מגמות דמוגרפיות מרכזיות, עיור (אורבניזציה) והזדקנות, ובכמה אפשרויות בחירה שהן מציבות לפנינו.

קלף הג'וקר של ההגירה

ההשפעה המיידית של ההגירה על גודל האוכלוסייה הגלובלית קטנה היא. אבל השפעה זו עשויה להגביר את תהליך ההאטה של גידול האוכלוסין. מהגרים שעוברים מאזורים בעלי פוריות אנושית גבוהה לאזורים נמוכי פוריות, או צאצאיהם של מהגרים אלה, נוטים לאמץ, אם כי באיחור מה, את הדפוסים נמוכי הפוריות של ביתם החדש. מ-2005 ועד 2050 צפוי עודף הגירה של 2.2 מיליון מהגרים בשנה אל האזורים המפותחים - מחציתם לארה"ב.

עתיד ההגירה הבין-לאומית, יותר מכל משתנה דמוגרפי אחר, תלוי בהחלטות מדיניות מכוונות של ממשלות, ולכן קשה לחזותו. בהנחה שרמות ההגירה הנוכחיות יישמרו, ההגירה נטו של 98 מיליון מהגרים שייכנסו לאזורים המפותחים מ-2005 עד 2050 תפצה על איבוד האוכלוסין הצפוי של 73 מיליון בני אדם עקב עודף פטירות לעומת לידות באזורים אלה. אבל תרחישים שונים לגבי ההגירה הבין-לאומית לא ישפיעו במידה רבה על העלייה החדה הצפויה במדינות העשירות בשיעור הקשישים הנתמכים במהלך המאה הקרובה, אף על פי שהם עשויים להשפיע במידה רבה על גודל האוכלוסייה.

לדוגמה, לשכת מפקד האוכלוסין האמריקני חזתה ב-2000 את האוכלוסייה הצפויה באמריקה ב-2050 ברמות הגירה שונות. טווח התוצאות היה מ-328 מיליון, בתחזית שלקחה בחשבון גידול אוכלוסין של 20% וללא הגירה, עד 553 מיליון אם גידול האוכלוסין יגיע ל-80% ברמות הגירה מרביות, כלומר בהנחה שההגירה נטו תעלה בהדרגה ל-2.8 מיליון מהגרים בשנה עד 2050. אבל ללא קשר להגירה, היחס שבין מספר הקשישים לבין מספר התושבים בגיל העבודה בארה"ב יעלה עלייה חדה החל מ-2010 עד 2035 בערך, ויוסיף אחר כך לעלות בהדרגה. עד 2050 היחס צפוי לעלות ל-39% בהנחה שלא תהיה הגירה, ול-30% בהגירה מרבית.

שגשוג או פיצוץ?

ערים חשובות רבות נוסדו באזורים חקלאיים פוריים במיוחד, בדרך כלל במישורי הצפה של נהרות או באזורי חוף ובאיים בעלי גישה נוחה למשאבים של מזון ומסחר ימיים. נניח שהאוכלוסייה העירונית בעולם תכפיל את עצמה, בחישוב גס, בחצי המאה הקרובה משלושה לשישה מיליארד, ושהאוכלוסייה הכפרית תישאר בגודל קבוע של שלושה מיליארד, וכמו כן, שערים רבות יתרחבו בשטחן אך לא בצפיפותן. בשתי הנחות אלה עלולות האדמות שסביב הערים לצאת מקו הייצור החקלאי, והמים שסביב ערי החוף או באיים עלולים להיחשף לסכנה גדולה יותר של זיהום עירוני.

כיום מתגוררת המחצית הצפופה יותר של אוכלוסיית העולם ב-3%-2% משטח היבשות שאינו מכוסה קרח. אם יכפילו הערים את שטחן ואת אוכלוסייתן עד 2050, יכסו השטחים העירוניים 6% מן הקרקע. אם השטח הזה ייגרע בעיקר מן השטחים הנחשבים ראויים לעיבוד, התופסים 10% עד 15% מכלל האדמות, תהיה לכך השפעה קשה על הייצור החקלאי. תכנון ערים שימנע ניצול של אדמה ראויה לעיבוד יכול לצמצם במידה ניכרת את השפעת הגידול באוכלוסייה על ייצור המזון. זוהי מטרה המשרתת היטב את האינטרס של תושבי הערים מפני שהם יזדקקו לאספקת מזון.

אם לא תהיה עלייה פתאומית בייצור המזון בגינות עירוניות, בממוצע, תאלץ כל תושבת כפר (רוב עובדי החקלאות בעולם הם נשים) לעבור בתוך פחות מחמישים שנה ממצב שבו היא מספקת מזון לעצמה ולתושב עירוני אחד, למצב שבו היא צריכה להאכיל בנוסף לעצמה עוד שני עירוניים. הגברת הייצור החקלאי הכפרי, הגידול בדרישה למזון והשיפור הטכנולוגי שיביאו הערים הגדלות לאזורים הכפריים עשויים בסופו של דבר לחלץ את האוכלוסייה הכפרית-חקלאית מן העוני, כפי שאכן קרה בארצות עשירות רבות. ועם זאת, אם ישתמשו ביותר ויותר דשנים כימיים וחומרי הדברה כדי להגדיל את היבולים, עשוי הגידול בייצור המזון להפעיל לחץ כבד על הסביבה.

אם לא יינקטו צעדי התברואה ההולמים לאספקת מים נקיים ולסילוק פסולת, עלול תהליך העיור לאיים על תושבי הערים באיום המפחיד של מחלות מידבקות. עם זאת, הערים מרכזות הזדמנויות לחינוך ולהעשרה תרבותית, גישה לשירותי בריאות ולמגוון רחב של אפשרויות תעסוקה. ולכן, ב-45 השנים הקרובות חייבת להיבנות מחצית מן התשתית העירונית שתהיה קיימת בעולם ב-2050, אם אכן יתממש הדבר תעמוד לפנינו הזדמנות גדולה, מרגשת ומאתגרת: לתכנן, לבנות, לתפעל ולתחזק את הערים החדשות טוב יותר מבעבר.

תהליך העיור יתנהל תוך יחסי גומלין עם תהליך השינוי שיעברו החברות האנושיות כתוצאה מהזדקנות. הערים מסייעות לכלכלתם של הצעירים ושל העובדים המשכילים, אבל הן מעודדות ניידות שמחלישה לעתים קרובות את קשרי המשפחה המסורתיים המספקים תמיכה בקשישים. קשישה חסרת השכלה תוכל ליהנות מתמיכת בני משפחתה ולעסוק בעבודה חקלאית יצרנית אם תישאר בכפר, אבל היא תתקשה למצוא פרנסה ותמיכה חברתית בעיר.

לאחר 2010 יחושו רוב המדינות בהאצה חדה בקצב העלייה של מדד הקרוי יחס התלות של הקשישים. זהו היחס שבין מספר האנשים מעל גיל 65 לבין אלה שבין 15 ל-64. השינוי יגיע קודם כול, ובמלוא חריפותו, במדינות המפותחות יותר. בארצות הפחות מפותחות השינוי יהיה איטי יותר ויורגש לאחר 2020. עד 2050 יגיע ערכו של היחס הזה במדינות הכי פחות מפותחות לערך ששיקף את אוכלוסיית המדינות המפותחות ב-1950.

אין זה מהימן להסיק במישרין איך ישפיע הגיל על המעמסה הכלכלית והחברתית. המעמסה הכלכלית שיטילו הקשישים תהיה תלויה בבריאותם, במוסדות הכלכליים שיוכלו להציע להם תעסוקה ובמוסדות החברתיים שיטפלו בהם.

מגמת השיפור בבריאותם של קשישים היא מגמה כלל-עולמית, על אף בעיות קשות בכמה כלכלות המצויות במעבר ובאזורים נגועים באיידס. שיעור הנכות הכרונית של קשישים אמריקניים, למשל, ירד ירידה חדה מ-1982 עד 1999. כתוצאה מכך, היה מספר הקשישים בעלי הנכות הכרונית בארה"ב ב-1999 נמוך ב-25% מן הצפוי, שיעור הנכות נשאר אפוא קבוע מ-1982.

רוב הקשישים נעזרים בעת צרה בראש ובראשונה בבני זוגם (אם יש להם בני זוג), ולכן, לקשר הזוגי השפעה מכרעת על תנאי החיים של הקשישים. הסיכוי שישישים החיים בזוגיות יטופלו בבית, ולא במוסד, גבוה יותר מזה של רווקים, אלמנים או גרושים.

החוסן בר-הקיימא של האוכלוסייה הקשישה תלוי באופן מורכב לא רק בגיל, במגדר ובזוגיות אלא גם בזמינותם של צאצאים שיכולים לסייע ובמעמד החברתי-כלכלי - ובייחוד ברמת ההשכלה. יש קשר בין השכלה טובה יותר בנעורים לבין בריאות טובה יותר בזקנה. מובן מאליו אפוא שהאסטרטגיה לשיפור יכולת הקיום של גל הקשישים הצפוי היא להשקיע כבר היום בחינוך הנוער. בייחוד יש לחנך להתנהגות שעוזרת לשמור על הבריאות ולייצב את הנישואין. אסטרטגיה ברורה אחרת היא להשקיע במוסדות כלכליים וחברתיים התורמים לפריון הכלכלי ולמעורבות החברתית של הקשישים.

אין איש יודע מהו המסלול ליציבות בת-קיימא מפני שאיש אינו יודע מהו היעד, אם אכן יש יעד כזה. אבל אנחנו יודעים מה צריך לעשות היום כדי שהמחר יהיה טוב יותר ממה שהוא עלול להיות, אם לא נפעיל את הידע הזה. כפי שאמר הכלכלן רוברט קסן, " כל מה שצריך להיעשות מנקודת הראות של האוכלוסין, צריך להיעשות ממילא."

ועוד בנושא:

How Many People Can the Earth Support? Joel E. Cohen. W. W. Norton, 1995
A Concise History of World Population: An Introduction to Population Processes. Third revised edition. Massimo Livi-Bacci. Blackwell Publishers, 2001
Demography: Measuring and Modeling Population Processes. Samuel H. Preston, Patrick Heuveline and Michel Guillot. Blackwell Publishers, 2001

דף הבית של מחלקת האוכלוסין של האו"ם: www.un.org/esa/population/unpop.htm

לשכת יעץ בנושאי אוכלוסייה: www.prb.org

ביבליוגרפיה:
כותר: אוכלוסיית העולם גדלה ומתבגרת
מחבר: כהן, ג'ואל א' (פרופ')
תאריך: דצמבר 2005 - ינואר 2006 
שם כתב העת: סיינטיפיק אמריקן ישראל
עורכי כתב העת: אייזנברג, אלי  (ד"ר) ; מנס, אלכסנדר  (ד"ר)
הוצאה לאור: אורט ישראל. המינהל למו"פ ולהכשרה
הערות: 1. סיינטיפיק אמריקן ישראל יוצא לאור על ידי אורט ישראל, וביוזמתו של הרצל לאור.
הערות לפריט זה:

1. ג'ואל א' כהן הוא פרופסור לאוכלוסין וראש המעבדה לאוכלוסיות באוניברסיטת רוקפלר ובאוניברסיטת קולומביה. הוא חוקר את הביולוגיה, הדמוגרפיה, האקולוגיה והאפידמיולוגיה של אוכלוסיות אנושיות ובלתי אנושיות באמצעות מתמטיקה, סטטיסטיקה ומחשוב. הוא כתב, השתתף בכתיבה וערך תריסר ספרים וכתב יותר מ-320 מאמרים. כהן הוא חתן פרס טיילר להישגים סביבתיים, פרס נורדברג להצטיינות בכתיבה בתחום מדעי האוכלוסין ופרס פרד ל' סופר של ארגון הבריאות הפאן-אמריקני על עבודתו בנושא מחלת צ'גס. הוא נהנה לנגן בפסנתר ולהיות אביהם של "שני הילדים הטובים ביותר בעולם."


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית