מקומו של מקבים א בקאנון ושמו המקורי

מקומו בכתבי הקודש

ספר מקבים א (מק"א) אינו נמנה עם כ"ד הספרים הכלולים בתנ"ך, שהוא קובץ הספרים שקודשו במסורת היהודית. גיבושו של קובץ זה נמשך תקופה ארוכה ובשלבים, ורק בשלב האחרון, עם גיבוש הכתובים, סביב שנת 100 לסה"נ, בא תהליך זה לידי סיום. משמע, מק"א היה מצוי בידי יהודים בדורות שבהם סודר ונחתם קובץ הכתובים, אך הוא לא נכלל בתנ"ך.¹

כיצד אפוא שרד חיבור זה והגיע אלינו? בעוד שהתנ"ך 'נחתם' כשהוא מכיל כ"ד ספרים, התפתח גם בקרב יהדות הפזורה קובץ ספרים, שנכללו בו בעיקר תרגומים ליוונית של ספרות יהודית. מרכזה של פעילות ספרותית זו היה באלכסנדריה של מצרים. גרעינו של קובץ זה הוא תרגום חמישה חומשי התורה, שלפי האגדה טרחו על תרגומם שבעים ושניים זקנים, ומכאן כינויו של תרגום זה – תרגום השבעים (ספטואגינטה – שבעים ביוונית).² על תרגום התורה נוספו במרוצת הזמן גם תרגומי הנביאים והכתובים, אלא שבכך לא הסתיימה התגבשותו של קובץ זה, שנוספו לו כמה חיבורים שאינם נמנים עם התנ"ך העברי. חלק ניכר מחיבורים אלה גם הם תרגומים מן העברית (או הארמית), אך כמה מהם נכתבו במקורם ביוונית (למשל מק"ב ואיגרת אריסטיאס).

חיבורים אלה, שאינם חלק מן התנ"ך היהודי, אך מצויים ב'תנ"ך' היווני, בספטואגינטה, כוללים, מלבד ספרי מקבים, ספרים כגון בן-סירא, טוביה, יהודית ועוד. בעברית הם מכונים בדרך כלל 'ספרים חיצוניים', כלומר ספרים שמחוץ לתנ"ך. בלועזית רווח כינויים, שמקורו ביוונית, "אפוקריפיים" (כלומר חבויים, או במונח הרווח, גנוזים).³ ברשימת הספרים החיצוניים נכללים אף חיבורים שאינם כלולים לא בקובץ ספרי הקודש העבריים – התנ"ך – ולא בקובץ היווני – הספטואגינטה – אך שרדו בקבצים אחרים של כתבי הקודש שאומצו בידי כנסיות נוצריות מסוימות, כגון האתיופית (למשל ספר חנוך או ספר היובלים). את רובם של האחרונים הולם הכינוי פסוודו-אפיגרפיים (כלומר שמחבריהם נושאים שם בדוי).⁴ כמה מחיבורים אלה (חנוך, ספר היובלים, צוואות אבות יב השבטים, טוביה) שרדו, אם כי בצורה מקוטעת, בין החיבורים שנמצאו במערות מדבר יהודה.⁵

מבחינה ספרותית, ה'ספרים החיצוניים' או האפוקריפיים והפסוודו-אפיגרפים מגוונים ביותר. לצד חיבורים היסטוריים, כגון מק"א ומק"ב, ישנם חיבורים ובהם חזונות אפוקליפטיים, כגון חזון ברוך וחזון עזרא, שנכתבו אחרי חורבן הבית השני, וישנם חיבורים מוקדמים יותר, כגון ספר חנוך, שחלקים ממנו קרובים בזמן לחזונות שבספר דניאל המקראי ולזמן חיבורו של מק"א. כן כוללים חיבורים אלה יצירות המסווגות לסוגה של ספרות החכמה (למשל ספר בן-סירא), נובלות (ספר טוביה, ספר יהודית), 'שכתובים' של חלקים מן המקרא (ספר היובלים, צוואות י"ב אבות השבטים ועוד). יש המרחיבים רשימה זו וכוללים בה כל חיבור שנתחבר בין אמצע המאה השנייה לפסה"נ (זמן חיבורם של אחרוני ספרי המקרא) לעריכת המשנה בשלהי המאה השנייה לסה"נ, כלומר פרק זמן של כ-350 שנה.

מק"א שרד, כאמור, כאחד החיבורים הכלולים בקובץ כתבי הקודש ביוונית, הספטואגינטה, והוא כלול במניין הספרים החיצוניים. הלשון שבה הוא הגיע אלינו היא יוונית, כלשונם של כל החיבורים הכלולים בתרגום השבעים. קשה לקבוע מתי והיכן בדיוק תורגם המקור העברי של מק"א (עליו ראה להלן) ליוונית: האם נעשה התרגום באלכסנדריה או בארץ-ישראל? אין בלשונו אפיונים המאפשרים להכריע לכאן או לכאן, כפי שניתן במקרים מסוימים לגבי תרגומי ספרים אחרים הכלולים בתרגום השבעים.⁶ אשר לתאריך התרגום, אם נקבל את התאריך המשוער שמציעה הארל, השליש האחרון של המאה השנייה או תחילת המאה הראשונה לפסה"נ, ואם נעדיף את האפשרות שהתרגום נעשה בארץ-ישראל על פני האפשרות שנעשה במצרים, אזי אפשר לשער שהתרגום נעשה במסגרת יזמות שננקטו ביהודה להפיץ מידע על אירועים חשובים בתולדות ישראל בקרב יהודי הפזורה, או לפחות בקרב יהודי מצרים – בדומה לתרגום ליוונית של מגילת אסתר, שנעשה בירושלים קודם ל-78/7 לפסה"נ, ואולי גם בדומה לתרגום של ספר יהודית. מגמה כזאת באה לידי ביטוי גם באיגרות שבראש ספר מקבים ב.⁷

תרגום השבעים עצמו שרד מכיוון שהיה נוסח כתבי הקודש הנגיש והשמיש ביותר שעמד לרשות הנוצרים, שמספר דוברי היוונית ביניהם הלך וגדל במהירות במאות הראשונות לסה"נ. משום כך, ומטעמים נוספים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם, זנחו היהודים את תרגום השבעים, ואילו הנוצרים המשיכו להחזיק בו כחלק מכתבי הקודש שלהם. בתוך קובץ זה היה למק"א מקום של כבוד, יחד עם ספרי המקבים האחרים (ב, ג, ד), כחיבור המציג מופת של גבורה ואת הנאמנות לדת של אנשים המוכנים לחרף את נפשם עליה, עד לדרגה עליונה של קידוש האמונה (מרטיריום – ראו בפירוש ל-ב, 38-37). נושא זה היה אקטואלי אצל הנוצרים הראשונים (עמ' 75, הערה 1, להלן).

מק"א נזכר בחיבורים נוצריים מוקדמים,⁸ ונכלל בין כתבי הקודש של הנוצרים כאחד מן הספרים האפוקריפיים של התנ"ך ('הברית הישנה' במינוח הנוצרי). מק"א נכלל לא רק בתרגום השבעים, אלא גם בכתבי הקודש הנוצריים בלשונות אחרות, כגון הלטינית והסורית, שבהם החזיקו זרמים נוצריים שיוונית לא הייתה לשונם. ואולם תרגומים אלה נעשו מן התרגום היווני, ולא מן המקור העברי.

במסורת היהודית נעדר מקומו של מק"א, והוא חזר אליה בעקיפין רק בימי הביניים, בעיקר ביצועו של ספר יוסיפון, ובמישרין רק בתקופת ההשכלה, בעת החדשה.⁹ היום הוא מצוי, כאמור, בעברית בשתי מהדורות עבריות של הספרים החיצוניים (ראו בהקדמה ובביבליוגרפיה).

שאלות מעניינות הן: מדוע לא נשמר מק"א במסורת היהודית; האם הוא נשכח באקראי, ביחד עם הספרים החיצוניים האחרים, או שמא הושכח במתכוון? ואם במתכוון, מי השכיחו ומדוע? על שאלות אלה יש להשיב כחלק מבירור נושאים רחבים יותר: יחס חז"ל אל החשמונאים וגורלם של הספרים החיצוניים במסורת היהודית. האם ביקשו החכמים במתכוון לצמצם את מקומם של החשמונאים במסורת היהודית ולכן אזכוריהם בספרות חז"ל מעטים? אם כך עשו, האם עשו זאת מתוך עוינות לחשמונאים, שלפחות מסוף ימי יוחנן הורקנוס הראשון התרחקו מהם (כלומר מן הפרושים, שהחכמים ראו את עצמם ממשיכיהם) וצידדו במתנגדיהם הצדוקים? ואולי ביקשו להמעיט מערכם של החשמונאים כמופת ליהודי ארץ-ישראל החיים תחת שלטון רומי, וזה מחשש לעידוד מרדנות, שעה שהחכמים ביקשו דרכים להשלמה עם מציאות של חיים תחת שלטון רומא? נושא זה מקיף ורחב ביותר, ונסתפק כאן בהפניות לספרות המחקר,¹⁰ וכן נפנה את הקורא לדיון בעמ' 81-72, להלן.

אשר לגורלם של הספרים החיצוניים בכלל – לא רק מק"א נשר מן המסורת היהודית, אלא גם רוב רובם של הספרים החיצוניים נשתכחו מקרב היהודים. כתוצאה מכך – היה אשר היה יחסם של הפרושים ושל החכמים אל החשמונאים – אבד למסורת היהודית חלק נכבד מיצירות התרבות של העם היהודי שנוצרו בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית.¹¹

הערות שוליים:

על כך שמק"א היה מצוי בעברית בידי יהודים עוד במאה השלישית לסה"נ ראו להלן, הערה 13. לשאלת חתימת המקרא לא נוכל להיכנס כאן, אך ראו: הרן, האסופה המקראית, א; ליימאן, קנוניזציה, ובהם ספרות נוספת.
האגדה על תרגום התורה ליוונית מסופרת באיגרת אריסטיאס, שממנה צמחו הגרסאות המאוחרות יותר של סיפור זה. על התרגום עצמו ראו ספרה של הארל, התנ"ך היווני, ושם ספרות נוספת.
על תהליך זה, שהביא גם להכללתו של מק"א בתרגום השבעים, ראו: הארל, התנ"ך היווני, עמ' 119-112, 326.
על מונחים אלה ראו הערכים במילון אנקור. מכל מקום, חלוקה זו לספרים אפוקריפיים והפסוודו-אפיגרפיים אינה חד-משמעית. חלק מן הספרים החיצוניים הולמים הן את הגדרתם כאפוקריפיים והן כפסוודו-אפיגרפיים, וראו: צ'ארלס, האפוקריפה, בהקדמה; ניקלסבורג, ספרות יהודית, עמ' 6-5.
לשם הקיצור נפנה לגארסיה מארטינז, מגילות ים המלח (פרסומים נוספים מצוינים ברשימת כתבי היד שבסוף הספר).
הארל, התנ"ך היווני, עמ' 97-96, 106-105.
ייתכן שיזמות אלה זכו לעידוד של השלטון החשמונאי. אמנם אין ראיה מפורשת לכך, ותופעת תרגום ספרי הקודש (כ"ד ספרים וחיבורים נוספים, כגון בן-סירא) מעברית ליוונית אינה קשורה בחשמונאים והחלה לפניהם, אולם באיגרות שבראש מק"ב (וגם בספר עצמו) מתגלה רצון להפיץ את סיפור המאורעות שהתרחשו ביהודה ואת חג החנוכה בקרב היהודים, ובמקרה של מק"ב קהל היעד הוא קוראי יוונית, כייחוד במצרים התלמית.
ראו: שירר, היסטוריה, ג,1, עמ' 189.
יצחק זעקיל פרענקיל, כתובים אחרונים (כולל ספר חשמונאים א[=מק"א], לייפציג 1830 (ונדפס פעמים מספר לאחר מכן). תרגומו התבסס על תרגום מק"א לגרמנית, ולא על הטקסט היווני שבשבעים.
אלון, ההשכיחה האומה; שוורץ, התנגדות הפרושים.
בעניין השתמרותה של הספרות היהודית של תקופת הבית השני דן הר, ספרות יהודית. מקובלים עליי דבריו, שהחיבורים ששרדו הם רק חלק מן הספרות היהודית שהייתה קיימת בימי בית שני, אולם לא כל נימוקיו באשר להישרדות חיבורים אלה באמצעות הכנסייה הנוצרית ולא כל טיעוניו בנוגע לספרות שלא שרדה נראים לי משכנעים דיים. על מק"א ראו: שם, עמ' 225. בנושא הכללי של הדים מספרות בית שני בספרות היהודית של ימי הביניים (בראשית רבתי, צוואת נפתלי, צוואת יהודה, מדרש ויסעו וכו') ראו: פלוסר, ההשכיח; הרן, האסופה המקראית, עמ' 149-145; הימלפארב, ר' משה הדרשן, ושם ספרות נוספת לנושא זה.