ההיסטוריוסופיה של ספר שופטים

יש להבחין בין שני מושגים הקשורים למילה היסטוריה (חקירה, ביוונית): המושג היסטוריוגרפיה - שמשמעותו, כתיבת ההיסטוריה - קורות עם או עמים בתקופה מסוימת, והמושג היסטוריוסופיה - שמשמעותו, הפילוסופיה של ההיסטוריה או תפיסת העולם של כותב ההיסטוריה הבאה לידי ביטוי בדרך שבה הוא בוחר לתאר את האירועים שהתרחשו בעבר.

חז"ל קבעו ששמואל הנביא הוא שכתב את ספר שמואל, את ספר שופטים ואת מגילת רות. (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, יד, ע"ב).
לדעת רוב החוקרים המודרניים הספרים ה"היסטוריים" של המקרא (ספרי נביאים ראשונים ודברי הימים בעיקר) נכתבו או עובדו על ידי מספר רב של כותבים בתקופות שונות, והטקסט המקראי עבר שינויים ועריכות עד שנתגבש סופית לספר המקודש, לא לפני המאה ה-2 לספירה.
המטרה העיקרית בתיאור קורות עם ישראל בספרים אלה היא מטרה חינוכית - ללמד את עם ישראל לקח ולעצב את עתידו לאור העבר.
לפיכך הספרים ה"היסטוריים" אינם יכולים להיחשב כספרי היסטוריה במובן הצר של הגדרת המושג היסטוריה אלא כספרים המבטאים את תפיסת עולמם ומגמותיהם של העורכים, כלומר - ספרים היסטוריוסופיים.

מהי, אם כן, אותה תפיסת עולם (או תפיסות עולם) הבאה לידי ביטוי בספר שופטים, שהכתיבה לעורכים כמה עניינים: באילו אירועים לבחור, מה לספר עליהם ומהו מוסר ההשכל החינוכי הטמון בהם שלשמו למעשה נכתבו?

מבחינה היסטורית יש לייחס את התקופה המתוארת בספר שופטים לסופו של האלף השני לפסה"נ. הארכיאולוגים מכנים תקופה זו "תקופת הברזל א" ותוחמים אותה לשנים 1200- 1000 לפסה"נ. בתולדות עם ישראל מכונה תקופה זו "תקופת הכיבוש וההתנחלות". זוהי תקופה בעייתית מאוד למחקר היסטורי מאחר שלא נמצאו כל טקסטים כתובים בני הזמן, הן בארץ ישראל הן בארצות השכנות, המתעדים אירועים שהתרחשו כאן. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על קיומם של עשרות רבות של יישובים קטנים, פרוזיםודלים לאורך רצועת ההר המרכזית (מהר חברון ועד לגליל העליון) ואילו בעמקים ובמישור החוף המשיכו להתקיים מרבית ערי הממלכה הכנעניות (כגון מגידו, ירושלים, לכיש).

זוהי התקופה שבה נכנסו גויי הים -הפלשתים - למישור החוף ואילו האימפריה המצרית ששלטה בכנען באלף השני לפסה"נ הייתה בתהליך של נסיגה ועדיין הייתה לה נציגות מצרית בארץ כנען. נתונים אלה משתקפים מעט מאוד בספר שופטים.

גם מבחינה כרונולוגית מניין השנים הנזכרות בספר שופטים (אם מחברים את כל ימי השופטים לתקופות השקט שביניהם, בהנחה ששופטים שונים לא פעלו בו זמנית באזורים שוניםמגיע ל-400 שנים ויותר - דבר שאינו תואם את הנתונים הארכיאולוגיים.

עורכי ספר שופטים עיצבו לספר מסגרת ספרותית ואידאולוגית מיוחדת:
הקדמה (פרקים א – ב 5)
מבוא "רעיוני" ( פרקים ב 6 – ג 6)
עלילות השופטים (פרקים ג 6 – טז)
"נספחים" (פרקים יז – כא)

א. ההקדמה - מתארת הישגים וכישלונות בתקופת הכיבוש, מדגישה את הצלחותיו של שבט יהודה ואת כישלונותיהם של שבטי הצפון בהורשת הכנענים. חוקרים רבים רואים בהקדמה זאת תיאור מהימן יחסית של המצב בארץ כנען בראשית תקופת ההתנחלות.
תיאור הופעת המלאך לפני הבוכים מבטא את התפיסה ההיסטוריוסופית של הקשר בין כישלון העם בהורשת הכנענים לאסונות הצפויים לו מפניהם בעתיד.

ב. המבוא - מתארים את מצב העם ממות יהושע והזקנים ועד לתקופת השופטים: "...וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה'..." (שופטים ב 10).
הבסיס לתיאור המסגרת ההיסטוריוסופית של ספר שופטים:
מחזוריות של חטא (עם ישראל עושה הרע בעיני ה') – עונש (ה' מוכר את העם ביד שוסים) – זעקה לעזרה – ישועה (מינוי מושיע, שופט) - שקט, וחוזר חלילה.
מסגרת זו עונה על שאלות קשות שבוודאי הטרידו את עם ישראל כגון: מדוע לא הושלמה הורשת הכנענים? מדוע עם ישראל השתעבד לשכניו שוב ושוב?
התשובה ברורה - חטאי העם. קיים קשר ישיר של סיבה ותוצאה, בין מעשי העם למעשי האל.

ג. עלילות השופטים או "ספר המושיעים"
בחלק זה של הספר מסופרות עלילות השופטים השונים. נזכרים בו 12 שופטים (ללא ספק, מספר טיפולוגי). שישה מהם מכונים "השופטים הגדולים" ועלילותיהם מתוארות בפירוט רב, ושישה נוספים מכונים "השופטים הקטנים", ולמעשה פרט לשמם ומקומם אין כמעט מידע עליהם (יש ויכוח אם שמגר בן ענת נמנה עם השופטים).

"השופטים הגדולים":
אהוד בן גרא - שבט בנימין
דבורה וברק בן אבינועם – שבט אפרים ונפתלי
גדעון בן יואש – שבט מנשה
יפתח הגלעדי – ?
שמשון – שבט דן
"השופטים הקטנים":
עתניאל בן קנז – שבט יהודה
שמגר בן ענת - ?
תולע בן פואה – שבט יששכר
יאיר הגלעדי
אבצן – שבט זבולון
אילון – שבט זבולון
עבדון – שבט אפרים

אפשר למיין את השופטים באופן שונה (ראו: יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, עמ' 73- 86): השופטים הראשונים, או המושיעים היו שופטים בפועל והושיעו את העם והם ששת הראשונים הנזכרים בספר - מעתניאל בן קנז ועד גדעון; ואילו הבאים אחריהם הם אלה שאין עליהם מידע או שניתן להגדירם כ"שופטים מאכזבים" - כמו יפתח ושמשון שבפועל לא הושיעו את העם.

סיפורי עלילות השופטים המושיעים כתובים גם הם באותה מסגרת היסטוריוסופית של חטא - עונש - ישועה. ואפשר להבחין בהן בכמה מוטיבים אידאולוגיים חשובים המשקפים את תפיסות העולם של עורכי הספר:

• האל הוא מעצב ההיסטוריה ומטרת הספר לפאר ולרומם אותו.

• מהלך ההיסטוריה מתנהל בקשר ישיר בין האל לעם באמצעות אותות.

• האל הוא מכוון האירועים והוא המושיע בפועל (תיאורי הניצחונות בקרב, למשל, יהיו תמיד תלויים בהתערבות אלוהית ולא רק תוצאה של יכולתו הצבאית או מנהיגותו של השופט).

• בחירת המושיע ומינויו אינה מוסברת בנתוניו האישיים, אלא ברצון האל שנימוקיו אינם נהירים לנו.

• שאלת המנהיגות –מעבר הדרגתי ממנהיגות בידי שמים למלכות בשר ודם והכרה הדרגתית בנחיצותו של משטר מלוכה רציף ויעיל לעומת הדגם המאכזב של המנהיגות של תקופת השופטים.

ארץ ישראל בתקופת השופטים

ד. הנספחים

לספר שופטים שני נספחים בעייתיים מאוד: האחד - ספור המסע של שבט דן לכיבוש ליש (פרקים יז – יח) והאחר - סיפור הפילגש בגבעה (פרקים יט - כא).

שני הסיפורים האלה אינם עוסקים בשופטים המושיעים את עם ישראל מפני אויבים זרים אלא במחלוקות פנים-שבטיות ובין-שבטיות המעידות על הידרדרות גדולה מבחינה מוסרית ודתית. בשני הסיפורים מתוארים אירועי תועבה קשים שאינם באים על עונשם וסותרים את תפיסת העולם המקראית הבסיסית של שכר ועונש.

המוטו המאחד בין הסיפורים הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". עצם ההחלטה לספר את הסיפורים האלה בחלק המסיים את ספר שופטים מבטאת בצורה ברורה את עמדת הסופר לגבי התקופה, את אופי המנהיגות בה ואת הפתרון הרצוי - המלכת מלך על עם ישראל .