עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ספרות עבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראלית
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
המאמר סוקר את המרכיבים העיקריים בעיצוב דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח. הכוונה לסיפורים ולרומנים שנכתבו בארץ-ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה ובעשור הראשון שאחריה. מדובר בסופרים שישבו בתקופת המלחמה מחוץ לאירופה, בעיקר בארץ-ישראל, וצפו מרחוק על המתרחש. כיצד הם התמודדו בסיפורים, ברומנים ובמחזות עם נושא השואה ועם דמויותיהם של ניצוליה.



"אנשים אחרים הם" : דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח
מחבר: אבנר הולצמן


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

מבוא

מי שלומד וחוקר את הספרות העברית לדורותיה יודע שנוסף על סגולותיה האסתטיות משמשת הספרות הזאת מעין ספר הזיכרונות הקולקטיווי של היהודים*. ובייחוד הפרוזה הסיפורית, משום שמכל צורות הספרות היפה הסיפורת היא דרך ההבעה הקשובה והפתוחה ביותר אל המציאות ההיסטורית ומגלמת אותה בעולמות בדיוניים מוחשיים. היא ניזונה מהווי החיים של הקולקטיב המתואר, משקפת ומבקרת אותו; היא מעצבת את דימויי היסוד התרבותיים שלנו, ממפה את עולמנו על-ידי בניית מודלים ביקורתיים של מציאות, חושפת את הכוחות הנסתרים המנחים את חיינו הפרטיים והקיבוציים, ומממשת את המתחים והתהפוכות שאנו נתונים בהם בעלילות, בדמויות ובגורלות אינדיווידואליים. הדברים אמורים בעיקר בספרות העברית של הדורות האחרונים, או בלשונו של הסופר שמעון הלקין, שהיה מאבות ההוראה האקדמית של הספרות העברית בארץ: "תופעה מיוחדת במינה היא הספרות העברית החדשה בתולדות העם בדורות האחרונים, מפני שבכל תאי גופה היא משקפת את הבבואות, הרבות מספור, של ההיסטוריה היהודית החדשה לא על כל הישר שבה בלבד אלא אף על הנפתל שבה".1

אין מדובר, כמובן, בשיקוף מכני ולא סלקטיווי של המציאות באשר היא. נראה שבכל תקופה מיקדה הספרות העברית את זרקוריה בזירות ובאובייקטים שייצגו את ניסיון החיים היהודי בצורותיו האינטנסיוויות ביותר. בשלהי המאה התשע-עשרה הייתה זו העיירה היהודית המיטלטלת בין מסורת למודרנה על סיכוייה וסכנותיה. בראשית המאה העשרים היו אלה הצעירים קרועי הנפש המחפשים את דרכם בכרכי המערב שהציתו את דמיונם של גדולי הסופרים. ובו בזמן נצמדה הספרות מאז ימי העלייה הראשונה והשנייה אל ראשיתו של המעשה הציוני בארץ-ישראל, ומאז ועד היום היא מלווה אותו מתוך מגוון רחב של עמדות והתייחסויות, משירי הלל נפעמים ועד כתבי קטרוג ודברי ייאוש נוקבים וכל מה שנמצא בתווך. בתוך כך התעשר מאוד טווח הנושאים, הדמויות, העיסוקים, המקומות הגאוגרפיים והמגזרים החברתיים המיוצגים בספרות העברית הישראלית, בעיקר בסיפורת אבל גם בשירה ובדרמה. כך נוצרה ספרות עשירה על הקיבוץ ועל המושבה, וספרות תל אביבית וספרות ירושלמית; ספרות שיש בה ייצוג נכבד לחיי הצבא, למלחמות ישראל ולסכסוך היהודי-הערבי; ספרות מסעות, וספרות על העלייה ארצה והירידה ממנה; ספרות על חייהם של סופרים ואמנים, על עולם האקדמיה ועל עולם הרפואה, על שכונות מצוקה ועל העולם החרדי; ספרות היסטורית וספרות עתידנית-אפוקליפטית ועוד. נראה שאין כמעט היבט או רובד בחוויה הקולקטיווית היהודית והישראלית שלא מצא ביטוי כלשהו בספרות העברית, בין כנושא מרכזי ובין כרקע מוחשי לפרישתן של עלילות ומערכות יחסים בין-אישיות במעגלן הצר. ואם יש תחומים ונושאים שהספרות העברית נמנעה מלטפל בהם, הרי עצם ההימנעות הזאת גם היא תופעה האומרת דרשני.

בתוך הקשת התמטית הרחבה הזאת שמור מקום נכבד ליצירות על נושא השואה,2 ונראה כי ככל שחולפות השנים לא זו בלבד שאין הנושא מתעמעם או מצטמצם בסדר יומה של הספרות העברית, אלא אדרבה – נוכחותו הולכת ומתעצמת, כשם שנוכחותה של השואה עצמה בחוויה הישראלית והיהודית נעשית כמדומה משמעותיות יותר ויותר.3 מכל מקום, במאמר הזה אשוב אל ראשית הדברים ואעיר כמה הערות על השלב הראשון בייצוגה של השואה בסיפורת העברית. הכוונה לסיפורים ולרומנים שנכתבו בארץ-ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה עצמה ובעשור הראשון שאחריה, כלומר מתחילת שנות הארבעים עד אמצע שנות החמישים.

בשני היבטים עיקריים מיוחדת התקופה הזאת לעומת אלה שבאו אחריה. ראשית, מדובר ביצירות שנכתבו בידי סופרים ששנות מלחמת העולם השנייה היו חלק מן הביוגרפיה שלהם לעומת הסיפורת הנכתבת כיום בעיקר בידי בני הדור השני והשלישי שכבר נולדו אחרי המלחמה. שנית – וזו הבחנה מהותית יותר – מדובר אך ורק בסופרים שישבו בתקופת המלחמה מחוץ לאירופה, בעיקר בארץ-ישראל, וצפו מרחוק על המתרחש. אם נתקלו במציאות השואה היה זה בעיקר על-ידי פגישות עם פליטים וניצולים שבאו ארצה בזמן המלחמה ובשנים שאחריה. מדרך הטבע נמנעו הסופרים האלה מלהתמודד במישרין עם אירועי השואה עצמם, אם מתוך מגבלה מוסרית שקיבלו עליהם שלא להתיימר ולתאר דברים שרק מי שחווה אותם על בשרו רשאי לנסות ולהתמודד עמם, ואם מתוך תחושה של קוצר-יד אסתטי. בשנים ההן עדיין לא נכתבו בעברית יצירות ספרות מפרי עטם של אנשי שארית הפלטה עצמם. אלו החלו לראות אור רק במחצית השנייה של שנות החמישים, כשבגרו הסופרים שרידי השואה שבאו ארצה בתור ילדים ונערים והעברית נעשתה שגורה בפיהם כשפת אם כמעט והיו מסוגלים לבטא את עצמם. עם הופעתם של אורי אורלב, אהרן אפלפלד, בן-ציון תומר, שמאי גולן, איתמר יעוז-קסט ואחרים החלה להיכתב סיפורת עברית מזווית הראייה של הניצולים עצמם, שעיצבו ביצירותיהם בדרכים שונות הן את חוויות האימה של המלחמה והשואה והן את חבלי הקליטה בארץ. 4

עד אמצע שנות החמישים כתבו על השואה ועל ניצוליה סופרים עברים שהיו כמעט כולם מאנשי היישוב הוותיק בארץ-ישראל ונמנו עם הצד הקולט את שארית הפלטה שהגיעה ארצה באותן שנים. אבל גם חבורת הסופרים הזאת לא הייתה עשויה עור אחד ואפשר לחלקה לשתי קבוצות מובהקות – "דור האבות" ו"דור הבנים". בכינוי "דור האבות" הכוונה לסופרים שנולדו במזרח אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים ועלו ארצה החל מימי העלייה השנייה ועד שנות השלושים. הסופרים האלה היו קשורים בנפשם אל המקומות שעזבו והניחו בהם בדרך כלל רבים מבני משפחותיהם. ביניהם היו סופרים בולטים כגון דבורה בארון, י"ד ברקוביץ, חיים הזז, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, גרשון שופמן ואחרים, שהתמודדו עם חוויית השואה מתוך קרבה נפשית בלתי-אמצעית ובו בזמן – ריחוק גאוגרפי בעל משמעות גורלית. ואכן, כתיבתם על הנושא הזה בשנות המלחמה ואחריה משקפת מצד אחד זיכרון קרוב, חי ועשיר של ארצות השואה, ומן הצד האחר יש בה לא פעם ביטוי של מבוכה ואף של רגשות אשמה על שהם מצויים בחוף מבטחים בשעה שיקיריהם נותרו בגיא ההרגה. 5

מכל מקום, במאמר הזה אתמקד בתגובתו הספרותית של "דור הבנים" דווקא כלפי השואה, ובעיקר כלפי שארית הפלטה. "דור הבנים" הוא כינוי לקבוצה של כמה עשרות סופרים בני דור אחד שהוא, על-פי ביטויו של משה שמיר, הדור הראשון מ"תוצרת הארץ".6 בביקורת, במחקר ובשיח הציבורי הוצמדו לבני הדור הזה כמה כינויים קולקטיוויים מקבילים המדברים בעד עצמם: "דור תש"ח", "דור הפלמ"ח", "דור בארץ" ו"דור המאבק לעצמאות". הכוונה לבני הדור שנולד בין שלהי מלחמת העולם הראשונה לסוף שנות העשרים של המאה העשרים. מקצתם נולדו בארץ-ישראל ומקצתם עלו אליה בתור ילדים והתחנכו בארץ וצמחו בשנות המאבק לעצמאות היישוב היהודי בארץ-ישראל, מאבק שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות, על רקע האירועים ההיסטוריים העולמיים, בעיקר מלחמת העולם השנייה, והותיר בהם את חותמו. 7

הסופרים הראשונים מבני הדור הזה החלו לפרסם את יצירותיהם בתור יחידים ובתור קבוצה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. יצירותיהם המוקדמות משקפות בעיקר את סביבת גידולם ואת חוויות היסוד הטיפוסיות לביוגרפיה של צעירים בארץ-ישראל של שנות השלושים והארבעים - בתנועת הנוער, בקיבוץ ובמושבה, בפלמ"ח ובצבא הבריטי, במלחמת השחרור ובשנות המדינה הראשונות. השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה היו שנות הפריצה וההתבססות של קבוצת הסופרים הזאת, שכבשה את מקומה בתור משמרת חדשה, דומיננטית ופופולרית בד בבד עם המשך פעילותם של אבותיהם וסביהם הספרותיים. בעשור הזה הופיעו קובצי הסיפורים והרומנים הראשונים של כמה מן הסופרים הבולטים כגון משה שמיר, יגאל מוסינזון, אהרן מגד, חנוך ברטוב, יהודית הנדל, שלמה ניצן ושושנה שרירא. זוהי סיפורת ריאליסטית המעוגנת בהקשר ההיסטורי והחברתי שמתוכו נוצרה, ומשקפת בדרכים שונות את הזדהותם הבסיסית של יוצריה עם המעשה הציוני בארץ-ישראל. 8

מכיוון שמדובר בקבוצת סופרים בעלת זהות דורית מגובשת, שפעלה במסגרת של מוסכמות אסתטיות מוגדרות למדי ומתוך נאמנות בסיסית למערכת הערכים שעל-פיה הוקמה מדינת ישראל, השתרש במשך השנים בביקורת ובתודעה הציבורית דימוי קולקטיווי מוסכם ובלתי מחמיא של הסיפורת הזאת. הדימוי הזה נוטה לטשטש את ייחודו האישי של כל סופר ולהבליט את המכנה המשותף לדור כולו, ובדרך כלל גם להציג אותו בצורה שטחית ומסולפת, כאילו הייתה הסיפורת הזאת שופר גס ופשטני של הממסד הפוליטי ותו לא. השפעתו של הדימוי הזה ניכרת בייחוד בכתיבתם של מי שאינם אנשי ספרות מובהקים, ולשם המחשה הנה דוגמה אחת, דחוסה ומרוכזת במיוחד. כך משרטט תום שגב בספרו 1949 - הישראלים הראשונים את דיוקנה הקיבוצי של סיפורת "דור בארץ":

הם כתבו באחידות רבה, כמו היו עוד "חיילים אפורים בשורה", ומושא עיקרי לכתיבתם – "הצבר", הוא הלוחם הנער, נועז ושורשי, נכון למות על הגנת הבית וחיי ה'ילדונת' שחיכתה לו, נכון להרוג אך בוכה על ההרג שנכפה עליו, חבר נאמן, מנותק מעברו, משוחרר מתסביכי הגלות, מספקות טורדניים וביסודו של דבר גם מביקורת של ממש, מחוספס כלפי חוץ ורגיש בתוכו, בלוריתו מתבדרת ברוח ברוכבו על הג'יפ כבוקר על סוסו באחד המערבונים. [...] הם כתבו וחשבו בגוף ראשון רבים, הוציאו מתחת לידיהם רומנים קולקטיביים, ביטוי לחברה שמבטה מופנה אל הכלל ולא אל היחיד. 9

קל להוכיח שההכללות הגסות והמתנשאות האלו הן ברובן חסרות שחר, ומן הסתם אין זה מקרה ששגב אינו מביא אפילו טקסט קונקרטי אחד לאישוש דבריו. וגם אם אפשר להתווכח על ערכן האסתטי של יצירות מסוימות, הרי רובה הגדול של סיפורת הדור הזה אין בה לא חיילים אפורים בשורה ולא דיוקנאות הרואיים של צברים מיתולוגיים, לא ניתוק מן העבר היהודי ולא ביטחון חסר ספקות, לא "יורים ובוכים", לא בלוריות מתנפנפות ברוח ולא עלילת מערבון. לעומת זאת יש בה הוויה מציאותית מורכבת, רחוקה מסטריאוטיפיות, מנומרת חיוב ושלילה, עצמה וחולשה. מחקרים יסודיים בסיפורת הזאת, שמספרם גובר בשנים האחרונות, מראים בעליל עד כמה מופרכים הסטראוטיפים שהודבקו לה, ומה רב השוני בין יוצריה שלכל אחד מהם קלסתר מובהק משלו לצד הבסיס המשותף לקבוצה כולה. 10

יחסם של בני דור תש"ח כלפי ניצולי השואה הוא העניין הרגיש והכאוב ביותר במסגרת הדימוי הנפוץ של הדור הזה בחיים ובספרות. המוסכמה המקובלת גורסת שבני הארץ גילו כלפי שארית הפלטה יחס אחיד של ניכור והתנשאות בעקבות "שלילת הגלות" שהייתה יסוד מוסד בעולם הערכים של הוריהם לפני מלחמת העולם השנייה. על-פי הגישה הזאת כוון חינוכם העברי-הציוני הארץ-ישראלי של בני הדור מלכתחילה ליצור נתק בינם, העברים החדשים, ובין העולם היהודי הגלותי הישן על מאפייניו השליליים הבזויים שמרדו בו הוריהם, ופרותיו של החינוך הזה נתגלו כשהתייצבו ה"צברים" לנוכח שרידי השואה השבורים והרצוצים מתוך עמדת עליונות מובהקת. המוסכמה הזאת באה לידי ביטוי בוטה בפרק נרחב שכותרתו "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", שכתב ב-1977 אמנון רובינשטיין, מי שכיהן לימים בתור שר החינוך בממשלת ישראל. בשורה של הכללות גורפות, המתבססות למעשה על דוגמאות מעטות ובלתי מייצגות, הוא מתאר את דיוקנו של הצבר בספרות בניסוחים כגון: "במיתולוגיה הצברית חייב הצבר לגדול ללא הורים, ללא משפחה, בלא שושלת יוחסין ספרותית. ההורים המולידים הם תוצר אותה גלות שפריה באוש". את סופרי דור תש"ח הוא מתאר בתור "דור שלם של סופרים, שלא ידעו או לא רצו לדעת על אותם ילדים שהיו להם בתי הורים שלא עלו מן הים". 11בהמשך הוא מתאר את "היחס השלילי והיהיר לניצולי הרצח הנאצי מצד החברה הצברית", ורואה בו, הן בחיים והן בספרות, "אחת החוויות המרכזיות במציאות הצברית". 12

בשנות השמונים והתשעים החריף עוד הפולמוס בעניין יחסם של בני הארץ לניצולי השואה. מצד אחד העמיק והתרחב המחקר ההיסטורי הסולידי בדיוקנה של החברה בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות, והוא כלל גם דיון נרחב בעמידתו של היישוב לנוכח השואה בזמן התרחשותה, התמודדותו עם זכרה ופגישתו עם ניצוליה בשנים שלאחר מכן.13 התמונה הכללית העולה מן המחקרים האלה היא של מפגש מורכב מאוד בין שתי קבוצות אנושיות, שהביטו בתחילה זו על זו בתחושת ניכור מבעד לדימויים סטראוטיפיים מוכנים, אבל במשך הזמן נתפוגגו הסטראוטיפים ונוצרה רשת של זיקות ומתחים הדדיים שאינם ניתנים להיכלא בנוסחה מקוטבת אחת. אמנם היו לא מעט זלזול והתנשאות, אך בו בזמן היו גם גילויים של פתיחות וקרבה מצד היישוב הוותיק ובניו כלפי האחים הזרים שבאו מאירופה.

מן הצד האחר נתפרסמו מחקרים לא מעטים שנקודת המוצא שלהם היא ביקורת מובהקת על האידאולוגיה והפרקטיקה הציונית בשנות הארבעים והחמישים, והם כוללים קטרוג חריף על האופן המניפולטיווי, האינסטרומנטלי האטום והמתנשא, כביכול, שנהגו הציונות ושליחיה בשרידי השואה.14 קדמו להם כמה וכמה יצירות ספרות מפרי עטם של אנשי שארית הפלטה עצמם שפורסמו מאז שנות השמונים, וכוללות דברים בוטים מאוד (שאין לפקפק כמובן באמת הסובייקטיווית שלהם) על היחס הקשה שזכו לו מצד החברה הקולטת בשלהי שנות הארבעים. אהרן אפלפלד תיאר בנובלה מכוות האור את עלייתה של קבוצת נערים ניצולים ארצה ואת קליטתה במוסד של עליית הנוער במונחים מסויטים הנטולים מן המציאות של טרנספורטים, מחנות ריכוז ומשרפות.15 דוד שיץ תיאר ברומן שושן לבן, שושן אדום את היחס הקשה שזכתה לו חבורת ילדים ניצולים מצד המשפחות שקלטו אותם במושב בשרון ב-1948, ואת הניכור הגמור שחשו כלפי האתוס הציוני על מוסדותיו, שליחיו, טקסיו וססמאותיו.16 הגדיל לעשות בנימין הרשב בסדרת שירים מרים וצורבים שפרסם בכינויו הספרותי "גבי דניאל", המצטרפים לכתב אשמה וקלס נגד הממסד הציוני על העוולות שגרם לשרידי השואה בשעה שגייס אותם בשרירות לב להגשמת מטרותיו הלאומיות. 17

מתוך אותו הלך-רוח ביקורתי נתפסו סופרי דור תש"ח כנציגים מובהקים של דורם, דהיינו, חלק מן החברה הצברית המרוכזת בעצמה שגילתה כביכול אדישות כלפי השואה בעת התרחשותה והייתה ערלת-לב ומתנשאת כלפי ניצוליה שזכו והגיעו אל חופי ארץ-ישראל. כך טען, למשל, המשורר נתן זך, כששיבח את התעוררות המודעות לשואה בקרב סופרים כגון עמוס עוז, יורם קניוק, דויד גרוסמן ויהושע סובול לעומת חוסר המודעות הזאת, לדבריו, בקרב הסופרים בני דור הפלמ"ח שקדמו להם.18 הסופר חנוך ברטוב התקומם נגד הדברים האלה בכל לבו, והביא שפע של מסמכים ועדויות להוכיח שהוא, וכמוהו חבריו בני דורו היו ספוגים בתודעת השואה מאז שחר נעוריהם, ופגישתו בתור חייל הבריגדה היהודית עם שארית הפלטה על אדמת אירופה הייתה לחוויית יסוד מכריעה בחייו, ביצירתו ובגיבוש זהותו כיהודי, כציוני וכישראלי. 19

ואכן, מי שאמון על הדימויים הסטראוטיפיים שהתגבשו בביקורת הספרות ובתודעה הציבורית באשר לעולמו של דור תש"ח, עשוי לצפות שהצגתם של ניצולי השואה בסיפורת של בני הדור תעמוד בסימן השטחיות, הניכור, האטימות וההתנשאות הצברית כלפי אותם שרידים שבורים ורצוצים הנושאים עמם כביכול את כל חולשותיה ועליבותה של הגלות היהודית. ואולם מן הבחינה הזאת התמונה המצטיירת מתוך עיון ביצירות עצמן מפתיעה לחלוטין, משום שהיא מורכבת ומגוונת בהרבה מאותו דפוס סטראוטיפי, ולמעשה שוברת אותו כליל. כפי שיפורט להלן, קשה למצוא בסיפורת הזאת ולו דוגמה אחת המאששת את הציפייה המוקדמת בדבר ייצוג מנמיך ומבזה של ניצול השואה מנקודת ראותו של העברי החדש בן הארץ. יתר על כן, אם יש בסיפורים גילויים של ביקורת, הרי היא מופנית כלפי אטימותה של החברה הקולטת ולא כלפי הניצולים עצמם, המתוארים בדרך כלל מתוך אמפתיה והערכה.

המספר כמאזין

ניסיונותיהם הראשונים של בני דור תש"ח לעצב בסיפורת דמויות של קרבנות השואה וניצוליה נעשו בראשית דרכם ממש, במשך שנות מלחמת העולם השנייה. במחצית הראשונה של שנות הארבעים נתפרסמו בכתבי-העת הספרותיים כמה סיפורים קצרים המצטרפים לכלל ייצוג מגוון למדי של דמויות כאלו, מהן דמויות הרואיות של מורדים ופרטיזנים ומהן ששרדו והגיעו כל עוד נפשן בן אל חופי ארץ-ישראל. חמש הדוגמאות שיתוארו להלן הן בבחינת גישושים נבוכים, מקצתם מגושמים ומחוספסים ומקצתם מעודנים יותר, של סופרים צעירים (כולם אז בשנות העשרים לחייהם) המבקשים לגעת בשוליו של נושא כבד ונורא מזווית ראייתם הצנועה והמוגבלת.

אחת הסנוניות הראשונות היא סיפורו של זרבבל גלעד "הצפור השדודה" (1940).20 המספר, איש קיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל שחזר ערב המלחמה משליחות בפולין, עוקב אחרי הידיעות הקשות הבאות משם ותוהה מה עלה בגורלם של כמה צעירים שהכירם מקרוב. בסיוטי הלילה שלו רודפת אותו דמותה של נערה שנפשו נקשרה בנפשה ולבו מנבא לו רעות על אשר אירע לה. כעבור חודשים אחדים הוא מקבל ממנה דרישת-שלום על-ידי חבר שהצליח להגיע ארצה ובפיו סיפורים על גבורתה של אותה נערה, המשמשת קשרית של התנועה ומתגנבת בחירוף נפש הלוך וחזור בין שטח הכיבוש הגרמני לרוסיה. הסיפור רווי עינויי נפש המשתקפים במבנהו המפורר. הטלטלה הרגשית המניעה את המספר ניכרת במעברים תכופים בין חלום למציאות ובין תמונות נוף ארץ-ישראליות למראות נוף מזרח אירופיים החיים בזיכרונו. ניכר שהסיפור מבוסס על חוויה אישית, ואכן מתוך פרקי הזיכרונות של זרבבל גלעד נראה שלנגד עיניו עמדה דמותה של נערה שהכיר בזמן ששימש שליח של תנועת החלוץ בפולין בשנים 1937-1939. אפשר שהייתה זו פרומקה פלוטניצקה, ואולי סביר יותר שהייתה זו אחותה חנצ'ה – את שתיהן הכיר מקרוב, ושתיהן נעשו לימים מגיבורות המחתרת החלוצית הלוחמת בפולין ונפלו מתוך מאבק בגרמנים. 21

ב-1943 פרסמה שושנה שרירא את סיפורה "הנערה מהגיטו".22 כאן משמשת המספרת אוזן קשבת לנערה שהגיעה מגטו ורשה לארץ-ישראל בעיצומה של המלחמה. מתברר שנחלצה מוורשה עקב טעות של חילוף זהויות בינה ובין אישה ארץ-ישראלית שנלכדה בפולין ובעלה הסדיר את החזרתה ארצה תמורת שבויה גרמנית. הנערה הוורשאית הניחה לעצמה, ספק מתוך תמימות ספק מתוך היתממות, לשגות באשליה שאכן מדובר בה ולא באחרת, וציירה לה בדמיונה את דיוקנו של הבעל המצפה לה כביכול וקיוותה שיקבל אותה בזרועות פתוחות. עתה, משבאה לארץ וספגה את זעמו המוצדק של האיש שציפה לאשתו וקיבל אחרת במקומה, היא מתנה את עלבונה באוזני המספרת – עלבונה של אישה שנדחתה. מציאות השואה משמשת כאן רקע מרומז כמעט לעלילה האבסורדית, ועיקר המאמץ האמנותי מוקדש לאפיונה הפסיכולוגי של הנערה הכמהה לאהבה. קרוב לוודאי שגם הסיפור הזה שאב את השראתו ממעשה שהיה, משום ששושנה שרירא עצמה שימשה מאז שנת 1939 עיתונאית במערכת עיתון הבוקר, ופרסמה בו ראיונות עם ניצולי השואה הראשונים שהגיעו ארצה בעיצומה של המלחמה. 23

סיפור נוסף שבו משמש המספר מאזין לקורותיה של דמות אחרת הוא "מוטיל פרטיזאן" מאת יגאל קמחי.24 קצין בריטי, חברו לשירות בחיל האוויר, מספר לו מעין אגדה המתגלגלת מפה לאוזן על צעיר יהודי שעירו נכבשה ובני משפחתו כולם נרצחו לנגד עיניו. מאז השתבשה דעתו ונעשה מעין שוטה העיר, מושא ללעגם ולשעשועיהם של החיילים הגרמנים. לאחר שהרגו החיילים גם את כלבו האהוב הצטרף לפרטיזנים ביער ומתוך שאיפת נקם מעורפלת סייע בידם לאסוף ידיעות על תנועותיהם ותכניותיהם של הגרמנים, ולהכין מטען נפץ גדול לשם פיצוץ רכבת צבאית בשעת חציית גשר. בשיאו של הסיפור מפוצץ מוטל במו ידיו, במין הבזק של תבונה, את הרכבת העמוסה, מביא למותם של מאות גרמנים ומשלם על כך בחייו. אם יש לקח לסיפור, הריהו טמון בהכרה שלא רק גיבורי גוף ורוח נמנים עם הלוחמים בנאצים, אלא, כפי שמדגיש הקצין הבריטי, "יש ביניהם גם בריות מסוג אחר לגמרי, חלושים, ואפילו נכי-רוח, שעליהם כמעט אין אנו שומעים דבר". מבחינתו של המספר עיקר משמעותו של הסיפור נעוצה, כמובן, בזהותו היהודית של אותו פרטיזן פלאי.

גם סיפורו של יגאל מוסינזון "אפר" (1944) 25 הוא סיפור חיים ששומע המספר בבית קפה תל אביבי מפי דמות אחרת. חנן, איש קיבוץ, חייל בצבא הבריטי העומד לשוב ליחידתו, מספר על רעייתו סוניה שעלתה ארצה מוורשה ערב המלחמה, אבל הישיבה בקיבוץ אינה מפיגה את חרדותיה מפני מה שכנראה אירע לאמה שם. חוויות יומיומיות בחייה כאן, כגון שימוש בסבון במקלחת או קול השקשוק של גלגלי רכבת, מעוררות בה מחדש את כל הסיוטים ורגשות האשמה. בסופו של דבר דעתה נטרפת עליה בשעת שרפה במתבן הקיבוץ – שרפה שהיא מדמה לראות בה חלק מן האסון המתחולל באירופה. עתה היא כלואה במוסד סגור, וחנן יוצא למלחמה מתוך תחושת זעם ושאיפת נקם. נראה שהמשפטים הקטועים שסוניה משמיעה באוזני בן-זוגה מייצגים את עמדתו של המחבר בשאלת אחדות הגורל היהודי: "הכול נשרף. רק אפר נשאר. אפר. גם אתה אינך אלא אפר. כולנו שרידי שריפה גדולה – וגם אמא נשרפה. היא נשרפה בתחנת הרכבת בוורשה. היא חיכתה לי כל הזמן. כולנו שרופים".

הקיבוץ הוא גם זירת ההתרחשות של הסיפור "הגמגום השני" (1945) מאת משה שמיר, שנכתב כחודש לפני סיום המלחמה ופורסם מיד אחריה.26 לעומת הסיפורים הקודמים זהו סיפור ארוך ומורכב, ובמרכזו שתי דמויות, קוטלר הגברתן ופרנצי הקטנטן, פליטי השואה שבאו יחד לקיבוץ, גרים בחדר מזוהם ועובדים בנגרייה. סוד אפל קושר אותם זה לזה עד שלבסוף מגלה פרנצי באופן משונה ובלתי מתקבל על הדעת שקוטלר חברו אינו אלא המיור קונדה, מפקד מחנה הריכוז שהתעלל בו וניסה לסרס אותו במסור מכני. עם הופעתו עורר הסיפור אי-נוחות בקרב קהל הקוראים, ובייחוד בקיבוץ משמר העמק ששמיר היה חבר בו באותן שנים. דברי הקטרוג והפולמוס הופנו בעיקר כלפי האופן הנטורליסטי הבוטה שבו תוארה הווייתם של שני הגיבורים, ובייחוד יצא הקצף על הביקורת המובלעת בסיפור כלפי יחסו של הקיבוץ לניצולים, עד כדי השוואה מרומזת בין הקיבוץ ובין מחנה העבודה הנאצי. נראה שהישגו של "הגמגום השני" טמון בדיוקן הריאליסטי המורכב למדי של שתי הדמויות, המעוררות חמלה אנושית אולי דווקא בגלל התיאורים הפרטניים של הצדדים הדוחים והאפלים שבגופם ובנפשם.

חמשת הסיפורים האלה הם בבחינת מדגם המייצג את ניסיונותיהם הראשונים של סופרים צעירים מבני הארץ לגעת בנושא השואה, ואפשר לציין כאן כמה התרשמויות ומסקנות כלליות. ראשית, ניכר שהסופרים נזהרים שלא לחרוג מן המציאות המוכרת להם אישית, כלומר המציאות הארץ-ישראלית, ואינם מתיימרים להציג ישירות את הוויית השואה עצמה, חוץ ממשה שמיר שחלק מסיפורו מתרחש במחנה ריכוז ממש, אך גם כאן בא התיאור של מחנה הריכוז בעיקר כדי לשמש רקע מבאר לעניינו העיקרי של הסיפור הממוקד בקיבוץ.

שנית, לא במקרה משמש המספר בסיפורים האלה אוזן קשבת למישהו אחר המגולל באוזניו את סיפורו, ובכך הוא למעשה מציב את עצמו באופן מובלט מחוץ לעולם המתואר. יש כאן ביטוי למידת הזהירות שבה ניגשו המספרים אל הנושא, כאילו רצו לומר: אינני מוסמך להעיד ישירות על מה שהתרחש בגטו או ביער או במחנה, לא הייתי שם, ולא אוכל אלא לתעד, לצטט, לנסח ולמסור את סיפורו של מי שהיה שם. זאת ועוד, לעתים מופעלת אפילו מעין מסננת סיפורית כפולה, המבליטה עוד את מידת הריחוק בין המספר לנושאו – המספר של זרבבל גלעד מאזין לעדותו של חברו שחזר מאירופה על פגישתו עם אותה נערה אהובה גיבורת המחתרת; המספר של מוסינזון מאזין לסיפורו של חנן המוסר את קורותיה של רעייתו סוניה; המספר של יגאל קמחי מאזין לקצין הבריטי המספר מה ששמע מפי קצין רוסי על אותו פרטיזן יהודי רפה שכל.

שלישית, כל אחד מן הסיפורים מגביל את עצמו בדרך כלל לקורותיה של דמות אחת, לכל היותר שתיים, ולמסגרת אירועים מצומצמת מבחינת המקום והזמן, אולי מתוך תחושה שהתמודדות עם יריעה סיפורית רחבה יותר עדיין אינה אפשרית. רביעית, נראה שלפחות מקצת הסיפורים מסתמכים על דמויות ומעשים שהיו, מתוך תחושה שבנושא הזה הבדיה הסיפורית מתגמדת לפני המציאות, ומוטב להסתמך על חומרים אותנטיים ולהעניק להם לכל היותר לבוש סיפורי. חמישית, מגוון הדמויות המיוצגות בסיפורים רחב למדי ואין בו כלל העדפה לדמויות הרואיות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת. אמנם סיפורו של זרבבל גלעד מוקדש לנערה עזת רוח המחרפת את נפשה בשליחות תנועתה, וסיפורו של יגאל קמחי מתאר מעשה גבורה של פרטיזן יהודי, אבל כנגדם מתוארות מתוך כבוד כמה וכמה דמויות לא-גיבוריות כלל: הנערה המבולבלת שנחלצה מן הגטו בסיפורה של שושנה שרירא; האישה הצעירה טרופת-הדעת ואכולת הייסורים בסיפורו של יגאל מוסינזון; צמד הרעים פגומי הגוף בסיפורו של משה שמיר המעוררים בסביבתם דחייה פיסית מובהקת המשולבת בסקרנות.

שישית, ככל שנחפש לא נמצא בסיפורים האלה אפילו שמץ של רגשי עליונות צבריים כלפי היהודים מן הגלות המתוארים בהם, בין אלה שנשארו לגורלם באירופה ובין אלה שנפלטו ממנה אל חוף המבטחים הארץ-ישראלי. כנגד זאת יש בסיפורים מידה רבה של חיבה וכבוד כלפיהם, הזדהות עם סבלם, עניין עמוק בקורותיהם, רצון לקרבם ולסייע להם, זעם על אשר אונה להם, הערצה לגיבורים שביניהם ותחושות אשמה ומבוכה על הישיבה בארץ בביטחון יחסי, הרחק מזירת ההתרחשות של האירועים האיומים.

הנובלה, הרומן והניצול

החל משלהי שנות הארבעים פנו סופרי דור תש"ח אל המסגרות הסיפוריות הרחבות של הנובלה והרומן ועמן באה גם התמודדות מקיפה ומורכבת יותר עם נושא השואה. באותו השלב עדיין הגבילו הסופרים את עצמם לתיאורה של מציאות ההווה והעבר הקרוב שאותה הכירו בעצמם. יצירותיהם מתרחשות אפוא בארץ-ישראל של שנות המאבק לעצמאות או במדינת ישראל הצעירה, וממוקדות בהווייתה של הארץ כפי שהיא נשקפת מעיניהם של המספרים שנולדו וצמחו בה. אנשי שארית הפלטה, שנעשו באותן שנים חלק טבעי ובולט יותר ויותר במרקם החיים בארץ, נכנסו כמובן לתמונה. ואולם הסופרים הצעירים עדיין נזהרו מלהעמיק חדור אל החוויות שנשאו עמם פליטי השואה, ולפיכך הם מופיעים ברוב היצירות בתור דמויות משנה ומתוארים מבחוץ, לעומת בני הארץ התופסים מקום מרכזי בסיפור ואף חיי הנפש שלהם נחשפים בהרחבה. עם זאת, נכתבה פה ושם יצירה שהציבה במרכזה את דמויותיהם של הניצולים ואת ניסיונותיהם לאחות את שברי חייהם במדינת היהודים.

גם כאן נדון בחמש יצירות, מן הבולטות שפרסמו סופרי דור תש"ח בעשור שאחרי המלחמה. נציג אותן תחילה בקצרה אחת אחת לפי סדר פרסומן, ולאחר מכן נדון בתכונותיהן המשותפות בכל הקשור לדרכי ייצוגם של בני שארית הפלטה.

הוא הלך בשדות (1947) הוא הרומן הראשון שפרסם משה שמיר, ומיצירות היסוד של ספרות דור תש"ח.27 הרומן מתרחש בקיבוץ הבדוי גת העמקים שבעמק יזרעאל בשלהי מלחמת העולם השנייה, ובמרכזו משפחת כהנא: אורי בן התשע-עשרה, בנו הבכור של הקיבוץ, והוריו וילי ורותקה, שהם מן הדמויות המרכזיות במשק. משחוזר אורי לקיבוץ מלימודיו בבית-הספר החקלאי הוא מגלה שהוריו נפרדו, אביו התגייס לצבא הבריטי ואמו חיה עם מאהבה. על רקע זה מתרחשת ההתקרבות בין אורי למיקה, נערה יתומה מ"ילדי טהרן" שנקלטה בקיבוץ לאחר נתיב ייסורים עקלקל. מיקה הרה ללדת ואורי, שאינו יודע על כך, מגויס לפלמ"ח ושוקע באימוניו. בסיומו הדרמטי של הרומן נהרג אורי בתאונת אימונים בדיוק בבוקר שבו נוסעת מיקה לחיפה לבצע הפלה ואביו, וילי, רץ אחריה לאתרה ולהציל את עוברה בטרם ייעשה המעשה, כדי שזרעו של אורי לא ייכרת. 28

"אנשים אחרים הם", הנובלה של יהודית הנדל, פורסמה לראשונה ב-1949. 29 זוהי היצירה היחידה בסיפורת של דור תש"ח שנכתבה רק מנקודת מבטו של ניצול השואה. הגיבור, רובן שפטל, שמשפחתו נספתה בשואה, עולה ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות. על סיפון האונייה הוא מתחבר עם פאולה, ניצולה בודדה כמוהו, והשניים נעשים זוג, אך בהגיעם לנמל חיפה הם מופרדים, מגויסים לצבא ואינם מתראים עוד. שפטל עובר תקופת אימונים קצרה שבמהלכה הוא מתיידד עם לייזר, יהודי נמוך רוח ועלוב למראה. השניים נשלחים לקרב לטרון בלא הכנה מספקת ושפטל טועה בהבנת הפקודות וגורם בשוגג למותו של מפקדו הצבר שיצא לחפשו ונהרג. את חופשתם יוצאים שפטל ולייזר לבלות בחיפה, ושם, בעקבות כמה מפגשים עם החברה המקומית, גוברת בלבו של שפטל תחושת הניכור ותודעת הנחיתות שלו. בסוף הסיפור הוא צועד בדד ברחוב החשוך ושברי מחשבות מרות ומיואשות מתערפלים במוחו. 30

ב-1953 פורסם הרומן דרך גבר מאת יגאל מוסינזון, 31 וחולל סערה ספרותית-פוליטית בשל העמדה האופוזיציונית שנקט המחבר כלפי השמאל הציוני והתנועה הקיבוצית שעמם נמנה עד אותה עת. ברומן, המתרחש בשנת 1946, מטיח המחבר ביקורת חריפה בקיבוץ על הסתירה בין האידאלים ההומניסטיים השוויוניים הנעלים שהוא מעלה על נס ובין הוויית החיים היומיומית השוררת בו, המלאה אכזריות ואי-צדק, קשיחות ואטימות כלפי מצוקותיהם של יחידים, ובכללם ניצולי השואה הנקלעים אליו שלא בטובתם. בד בבד הוא מציג מתוך אהדה את עמדותיהם האקטיוויסטיות של ארגוני הימין הפורשים ואת גבורתם והקרבתם של חבריהם. באמצעות גיבורו, רפאל הובר, מוקיע מוסינזון בגלוי את פרשת ה"סזון" – הסגרתם של לוחמי האצ"ל והלח"י לבריטים בידי אנשי ההגנה - והתקרבותו של הגיבור למחנה האחר מתממשת גם על-ידי פרשת אהבים בינו ובין בתו של אחד מהוגי הדעות של המחנה הרוויזיוניסטי.

ב-1954 התפרסם הרומן שש כנפיים לאחד מאת חנוך ברטוב.32 זהו רומן פנורמי רב משתתפים, המספר את סיפורה של שכונה ירושלמית שתושביה הערבים ברחו ממנה בזמן מלחמת העצמאות, ועתה היא מתאכלסת בעולים חדשים מגלויות שונות, רובם ניצולי השואה, המתגבשים לחברה חדשה. בתוך קהל תושבי השכונה מתבלטים כמה יחידים ומשפחות: קלינגר הסנדלר ורעייתו גיטל ובנם הנער המתבגר מנשה; רקפת, המורה הצעירה בת הארץ שאהובה נפל במלחמת העצמאות; צירקין החייל המשוחרר, שכמו משפחת קלינגר עשה את שנות המלחמה בנדודים במרחקי רוסיה; הרופא תיאודור שטרן, פליט-שואה מפולין הספוג תרבות אירופית מעודנת; גליק, אופה זקן שבור ורצוץ ורעייתו הצעירה מאניה שהציל אותה בימי המלחמה לאחר ששניהם איבדו את משפחותיהם הקודמות. המאורע החשוב ברומן הוא התגייסותם של כל תושבי השכונה ללחום את מלחמתו של גליק, המבקש לפתוח קונדיטוריה ונדחה בתואנות שונות בידי הבירוקרטיה העירונית והממשלתית. המאבק ברשויות מסתיים בהצלחה, והרומן נחתם בנימה אופטימית עם הולדת בתם של מאניה וגליק – מאורע שהשכונה כולה חוגגת אותו בבחינת פתיחה של אופקים חדשים לעתיד. 33

ב-1956 פורסם הרומן צבת בצבת מאת שלמה ניצן, שהוא השני מתוך טרילוגיה המספרת את סיפורן של שנות הארבעים והחמישים בארץ על-ידי התמקדות בקורותיה של משפחה אחת, משפחת ביקל.34 ראש המשפחה, דב-בר ביקל, ממנהיגי היישוב, יוצא בשלהי שנת 1947 למערכה המדינית באו"ם לקראת ההכרעה בשאלת ארץ-ישראל. שני בניו הגדלים בצלו נראים תחילה מנוגדים לחלוטין זה לזה. שאוליק, הצעיר, הוא לכאורה צבר מצליח, עלם חמודות אהוב על סביבתו הנעשה למפקד נועז במלחמת העצמאות. אחיו הבכור עזרא הוא דמות סבוכה יותר, אדם השואב את כוחו מסמכותו של אביו, אך למעשה כושל בכל מעשיו, אכול רגשי תסכול ונחיתות, אדם שגם חיי הנישואים שלו משתבשים כשאשתו מבכרת על פניו את מיכה לוין, גבר מרשים מניצולי גטו ורשה. לאחר מכן מתרככים הניגודים בין האחים, כשעזרא, הנופל במלחמה, מתגלה במהלכה בתור אדם בעל עומק רגשי ותכונות תרומיות, ואילו שאוליק מוצא את עצמו במבוי סתום משחולפים להם הימים הגדולים של ייסוד המדינה וחייו זורמים באפיקם השגור שמביא אותו לידי ריקות, תפלות, הסתגרות ושיממון. 35

כל אחת מן היצירות האלו מתארת אפוא פיסה צרה או רחבה מחיי הארץ במחצית השנייה של שנות הארבעים שבלבן מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. בכל אחת מהן ניתן ייצוג כלשהו לפגישה בין בני הארץ לניצולי השואה, אם בתור נושא מרכזי ואם בתור אחד המוטיווים המשניים. נוסף על ייחודה של כל יצירה אפשר לזהות כמה תכונות משותפות לכולן בתיאור דיוקנה של שארית הפלטה. בארבעת הסעיפים שלהלן יתוארו המגמות הבולטות המסתמנות בכל היצירות או ברובן:

א) כאשר מתרחש ביצירות האלו מפגש או עימות בין ניצול השואה ובין בן הארץ, הרי בן הארץ ניצב בדרך כלל בעמדה של עצמה ושליטה, אבל מן הבחינה הפנימית המהותית ההשוואה הנערכת ביניהם מגלה תמיד את יתרונו של ניצול השואה. זה מצטייר כאישיות בוגרת ועשירה, מורכבת, מעניינת ועמוקה יותר מן הצבר המוצב כנגדו, בעיקר בזכות ניסיון החיים העודף ולעתים גם בזכות אופקיו התרבותיים הרחבים. הדבר בולט לעין בהנגדה המובלעת הנערכת ברומן של משה שמיר בין כובד בגרותה של מיקה, פליטת השואה, ובין אורי אהובה שעודנו נער כמעט. העומק האנושי של דמותה, לבטיה הנפשיים, עולם הזיכרונות המיוסר שלה, אי-אפשר להשוותם כמעט לעולמו הדל של הנער המבוהל, שכולו יצריות וגופניות, הבורח מכל אחריות לחייו, פועל מתוך אינסטינקטים בלתי מודעים ומובל אל מותו בתוקף גזרת גורל כלשהי שאין לו כל סיכוי לבטלה. שפטל, גיבורה של יהודית הנדל, מצוי בעמדת נחיתות מובהקת מול חבורת הצברים האדישים וחסרי הרגישות שהוא מזדמן עמם בבית קפה חיפאי, ואף מאמץ בנמיכות רוח את כינויי הזלזול שהם מייחדים לאנשי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ); אך תודעתו המיוסרת הנחשפת לעיני הקורא הופכת אותו לדמות מעניינת הרבה יותר מהם. מיכה לוין ברומן של שלמה ניצן, שהשתתף במרד גטו ורשה ואיבד שם את אשתו וילדו, נופל בקומתו ובתוארו מעזרא ביקל, בן העילית הארץ-ישראלית, אך עולה עליו לאין שיעור ברגישותו, בבגרותו ובחכמת הלב שלו. אין פלא אפוא שדינה, אשתו של עזרא, הנוטשת את חיי הנישואים המתפוררים שלה, מוצאת ניחומים בזרועותיו של מיכה לוין ומשתאה על הבגרות והעדינות שהוא נוהג בה. ברומן של חנוך ברטוב מקסים הדוקטור שטרן בן הארבעים, איש התרבות המעודן שאיבד את משפחתו בשואה, את אהובתו רקפת, המורה הצעירה בת הארץ, בשפע ידיעותיו ובגינוני העולם הגדול שנטבעו באישיותו (אם כי הרציונליזם היבש שלו נתפס כתכונה שלילית לעומת הספונטניות הרגשית הרעננה של רקפת).

ב) אין פירושו של דבר שניצולי השואה מוצגים ביצירות האלו כמלאכי שמים. אדרבה, נראה שכל המספרים מתאמצים להבין "מבפנים" את עולמם ולאפיין אותם בתור דמויות אנושיות מורכבות, עגולות, חד-פעמיות, שניחנו בסגולות חיוביות לצד חולשות וחספוסים. כל הדמויות שהוזכרו לעיל הן כאלו: מיקה של שמיר, שפטל של יהודית הנדל, מיכה לוין של שלמה ניצן, הדוקטור שטרן של ברטוב. החתירה לאפיונן של הדמויות האלו בתור ישויות אינדיווידואליות מורכבות ניכרת במקומות שבהם הן מופיעות בצמדים או בקבוצות, כמו בהשוואה בין שפטל ללייזר בנובלה של יהודית הנדל, ובייחוד בשפע הדמויות הסובבות ברומן של חנוך ברטוב. שש כנפים לאחד הוא הניסיון המקיף, המורכב והאמפתי ביותר שעשה סופר בן הארץ בשנים ההן לבנות עולם סיפורי שלם המורכב באופן בלעדי כמעט מפליטים-מהגרים שהתיישבו בשכונה ירושלמית אחת. כל משפחה וסיפור החיים הייחודי שלה, מסלול הנדודים שלה בתוך אירופה ומאירופה לארץ-ישראל, וכל דמות ברומן, על מעלותיה ועל חולשותיה, היא עולם בפני עצמו. ניסיון מסוג אחר לפענח את פשרה של מחיצת הניכור בין בני הארץ לניצולי השואה ולפוגג אותה מתגלה ברומן דרך גבר של יגאל מוסינזון. הגיבור, איש הקיבוץ רפאל הובר, האסור בלטרון בעקבות אירועי "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), מצפה בחרדה ובחוסר אונים לתגובת הנקם של הבריטים אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל, ורק אז, במצב "גלותי" של חוסר אונים גמור, הוא יכול להפנים שמץ מחוויותיהם של היהודים הרצוצים שפגש בקיבוץ:

אותו לילה, בנים לא נים, ביראה סתומה שמא יבואו הבריטים במעשי תגמול ונקם בהיותו חסר-אונים וחסר-נשק, הבין רפאל, אולי בפעם הראשונה, זכרונותיהם של עולי אירופה ומשרפותיה. היה בכך משום אימות הוויתם, שהיתה זרה, קדורנית ומוכת-יסורים. כיון שדמיונם של בני הארץ לא יכול היה להפליג בעקבות סיפורי-הזועה של הניצולים, חשו אליהם חציצה ההולכת וגדלה. מתוך המחיצות שגבהו באה גם הרגשת הזרות והנכר, ובסופו של דבר דבק בהם שמץ טינה ושנאה שאין להסבירן במלים, שהן מעבר לתודעה, מעין מרתפים אפלים שלא באו להכרתם. 36

ג) בחלק מן היצירות האלו כלולה ביקורת נגד גילויים של אטימות ושרירות-לב כלפי העולים ניצולי השואה מצד רשויות המדינה, הצבא, הקיבוץ וגם מצד אנשים יחידים. הנובלה של יהודית הנדל, המספרת על עולה שנזרק מכבש האנייה אל המשאית הצבאית והוטל ממנה בלא הכנה מספקת אל שדה הקרב של מלחמת השחרור, יכולה להיקרא בהקשר הזה בתור כתב אשמה קשה נגד הממסד הקולט, דווקא משום שאין כאן הטחת אשמה ישירה והכל מסופר מבעד לעיניו התמימות של הגיבור הפסיווי הכנוע. ברומן שלו מספר יגאל מוסינזון מעשה מחריד על עולה בשם מנדל וילנצ'יק, מאנשי צבא אנדרס, שהצטרף לקיבוץ לאחר שעבר את מדורי הגיהינום של המלחמה. מנדל חי בקיבוץ בבדידות ומועבד בפרך בכל עבודה קשה ובזויה. יום אחד מכישו נחש בשעת עבודתו, אך הרופא והחובשת מקלים ראש בזעקותיו, פוטרים אותן כהיסטריה חולפת ומניחים לו לגסוס כל הלילה עד שהוא נופח את נשמתו. עיקר הביקורת מופנית דווקא כלפי התנהגותו של הקיבוץ לאחר מכן – איש לא הזדעזע, איש לא תבע את דמו והכל שקעו באיזה ויכוח טפל על חבר שקנה לעצמו ארון-שלוש-דלתות בניגוד לעקרון השוויון. ברומן של חנוך ברטוב נעשית הביקורת על המוסדות לציר עיקרי בעלילה, כששכונת העולים כולה מתגייסת ויוצאת בהנהגתה של המורה רקפת להתדפק על דלתות המשרדים כדי להילחם את מלחמתו של גליק, אופה העוגות הקשיש, שהגיע עד פת לחם משום שנמנע ממנו רשיון עסק בשל סבך ביורוקרטי אכזרי.

ד) עם זאת יש להעמיד את גילויי הביקורת בהקשרם הנכון, משום שהתשתית המשותפת לרוב היצירות האלו, בדרגות שונות של עצמה ומחויבות, היא תפיסת עלייתם של ניצולי השואה והיקלטותם בארץ בתור תהליך חיובי, קונסטרוקטיווי ואופטימי של קיבוץ גלויות המבטא את מימושו של החזון הציוני.37 אפילו בסיפורה של יהודית הנדל אין שום ערעור על תשתית הערכים הזאת, אלא ביקורת על דרך הגשמתה מתוך גילוי יחס של אטימות והתנשאות כלפי ניצולי השואה. הדוגמאות המפורשות ביותר הן הרומנים של שמיר וברטוב, אשר לא במקרה מסתיימים שניהם בלידתו הממשית או הצפויה של תינוק. מיקה תלד את תינוקו של אורי, שימשיך את קיומו של אביו המת ובד בבד יגלם את התמזגותה השלמה של אמו ידועת הסבל בהוויית הקיבוץ. עם הולדתה של התינוקת של מאניה וגליק, בסוף הרומן של ברטוב, ייפתחו חיים חדשים לפני הוריה שאיבדו את משפחותיהם הקודמות בשואה. נקודת הפתיחה הזאת מתגלמת בהחלטה לקרוא לה בשם צברי, רקפת, המעורר את פליאתם של כל הסובבים, אך מנומק כהלכה בדברי האב:

"כיצד?" חזר גליק על השאלה, "כיצד באה בלבנו המחשבה?.. זו מאניה, אשתי, שאמרה... והאמת: מה שם נקרא לה? כל כך הרבה שאנחנו זוכרים, שלה ושלי. וכאן תינוקת אחת בלבד לנו..." פניו הצהובים, הצפודים, מופנים אל ר' שמשן ודומה רק עכשיו הוא מדיין בינו לבין עצמו. "וכך אמרה מאניה, זו אשתי, נקרא לה שם חדש. אחר. שלא ייזכר בו כלום. שלא תשא כל זה על כתפיה... ורקפת, זה שם שראוי לתת לה". 38

תמונות הסיום האלה הן ביטוי מרוכז לתהליכים רחבים יותר המסתמנים בשני הרומנים. שמיר מתאר את השתלבותם של הנערים והנערות מ"ילדי טהרן" בחיי הקיבוץ בתור תהליך טבעי והרמוני: "החבריא חדרו לתוך רקמת החיים המשקיים בלי להסב כאב-ראש הרבה לא לעצמם ולא לאנשי הקיבוץ [...] הטרקטורים עצמם כבר לא היו מבחינים אם ותיק שבוותיקים מתניע אותם או צעיר יתום טהראני ירקרק".39 ברטוב מתאר את התגבשותן של משפחות העולים לכלל קהילה ישראלית שחבריה ערבים זה לזה, וגם הפתרון ההתיישבותי לא נעדר – מנשה, בנו של קלינגר הסנדלר, מוצא את גאולתו בקיבוץ, הנדמה בעיניו כארץ פלאות, וגם אביו הבא להחזירו הביתה נשבה בקסמם של חיי הקיבוץ ומהרהר באפשרות לעבור גם הוא לשם לעת זקנה.

מסקנות

אמפתיה, הערכה ולעתים אפילו תחושת נחיתות כלפי ניצולי השואה לצד החתירה לאפיין אותם בתור דמויות אנושיות מורכבות; ביקורת על פגמים ועוולות ביחס שגילו כלפיהם בארץ לצד השאיפה לשלבם בהגשמת הציונות – אלה הם כמה מן המרכיבים העיקריים בעיצוב דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח. התמונה מגוונת ומורכבת בהרבה מן התוויות השטחיות המשמשות לאפיונה של סיפורת הדור הזה בכלל ושל הסוגיה הזו בפרט. ועם זאת ראוי לציין שהיצירות שנסקרו כאן, עם כל חשיבותן הסימפטומטית, הן בסופו של דבר מיעוט קטן בתוך כלל הסיפורת של דור תש"ח. דמויות ונושאים מעולמה של שארית הפלטה תופסים מקום משני ואף שולי בתוך קשת הנושאים הטיפוסית לכתיבתם של בני הדור בשנות הארבעים והחמישים, שעיקרה מעוגן בחוויותיהם האוטוביוגרפיות הישירות. בשעתו אכן טענו נגדם שהם מתמקדים במעגל החוויות הצר של סביבת גידולם, והם נתבעו בידי מבקרים שונים לצאת ולכבוש תחומים חדשים בכתיבתם, ובייחוד לתת ביטוי לעולמה של העלייה החדשה המשנה את נופה האנושי של הארץ. כנגד זאת טענו כמה מן הסופרים עצמם, שאין הם מסוגלים לתת ביטוי אמנותי של אמת לעולמות אנושיים זרים להם כל-כך, ואת חוויית החיים במעברה למשל יבטא בבוא היום הנער הגדל עתה במעברה ולומד לראשונה לכתוב את שמו בעברית. 40

ואכן, מי שיבקש לקטרג יאמר, שמיעוט ההתייחסות לנושא השואה ולשארית הפלטה מבטא את האגוצנטריות של בני הדור, שלא הרבו להתעניין במה שחורג מעולמם הצר. המסנגרים יאמרו שהדבר מעיד על יושרם האמנותי דווקא של הסופרים האלה, ילידי הארץ וחניכיה, שלא ראו את עצמם מסוגלים לתאר תיאור נאמן את עולם החוויות המסובך כל-כך של שארית הפלטה (כשם שרובם נרתעו מהתמודדות עם עולמם הזר אף יותר של העולים מארצות האיסלאם), והניחו את עיקר ההתמודדות עם החוויות האלו לסופרים שחוו אותן על בשרם.41 מכל מקום, גם אחרי שהופיעו סופרים מבין הניצולים עצמם, וראש וראשון להם אהרן אפלפלד, וגם אחרי שדורות חדשים של מספרים ישראלים, מעמוס עוז ועד דויד גרוסמן, תרמו תרומות נכבדות משלהם בתחום הזה, לא חדלו סופרי דור תש"ח להתמודד בסיפורים, ברומנים ובמחזות עם נושא השואה ועם דמויותיהם של ניצוליה. אחדים מהם, כגון חנוך ברטוב, חיים גורי, אהרן מגד, שיקעו את תודעת השואה כמעט בכל מה שכתבו, והודפים בזעם מוצדק את מה שחנוך ברטוב מכנה "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה".42 נראה שהדיון שדנו כאן במה שכתבו בני הדור על השואה וניצוליה בשנות המלחמה ובעשור הראשון שאחריה מלמד שאין להם סיבה להכות על חטא, אין להם על מה להצטדק ואין להם במה להתבייש.

הערות שוליים:

* על סמך הרצאה בכינוס המדעי הבין-לאומי העשירי "העם היהודי עם תום מלחמת העולם השנייה" שהתקיים ביד ושם ב-1995.

  1. שמעון הלקין, "היסטוריה והיסטוריזם בספרות העברית החדשה", דרכים וצדי דרכים בספרות, כרך א, הוצאת אקדמון, ירושלים תש"ל, עמ' 165
  2. לרישום מפורט של הספרות היפה שנכתבה בעברית בנושא הזה עד שנות השבעים ראה מנדל פייקאז', השואה והגבורה באספקלריה של העיתונות העברית, א-ד, יד ושם, ירושלים תשכ"ז; השואה וספיחיה בספרים העבריים שיצאו לאור בשנים 1933-1972, א-ב, יד ושם, ירושלים תשל"ד.
  3. ראה אבנר הולצמן, "נושא השואה בסיפורת הישראלית: גל חדש", דפים למחקר בספרות, מס' 10 (תשנ"ו), עמ' 131-158.
  4. ראה גרשון שקד, "ילדות אבודה (על נושא השואה בסיפורת הישראלית הצעירה)", גל חדש בסיפורת העברית, ספרית פועלים, מרחביה ותל אביב תשל"ד, עמ' 71-86; חנה יעוז, סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית, עקד, תל אביב תשמ"א.
  5. ראה נורית גוברין, '"מבשרם מרחוק', התגובות על השואה בספרות העברית של מי שלא היו 'שם'", צפון ד (תשנ"ו), עמ' 209-230; דן לאור, "האם כתב עגנון על השואה?", ש"י עגנון: היבטים חדשים, ספריית פועלים, תל אביב תשנ"ה, עמ' 60-97.
  6. ראה משה שמיר, "פחד יצחק", בתוך ספר "ילקוט הרעים", בעריכת שלמה טנאי ומשה שמיר, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב, עמ' 3-41.
  7. על תכונותיו הכלליות של הדור מן הזווית ההיסטורית והסוציולוגית ראה יונתן שפירא, עילית ללא ממשיכים, ספרית פועלים, תל אביב תשמ"ד; עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת מערכות, תל אביב 1991; דן הורוביץ, תכלת ואבק: דור תש"ח – דיוקן עצמי, כתר, ירושלים 1993; אניטה שפירא, "'דור בארץ'", יהודים חדשים יהודים ישנים, עם עובד, תל אביב תשנ"ז, עמ' 122-154; עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, עם עובד, תל אביב תשנ"ז.
  8. מן החיבורים המסכמים על "דור תש"ח" מן הבחינה הספרותית, ראה ראובן קריץ, הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, הוצאת פורה, קרית מוצקין תשל"ח; נורית גרץ, חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת, מכון פורטר והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ד; גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880-1980. כרך ד: בחבלי הזמן. הריאליזם הישראלי 1938-1980, הקיבוץ המאוחד-כתר, תל אביב-ירושלים 1993; אבנר הולצמן, "הסיפורת של 'דור בארץ'", בתוך העשור הראשון תש"ח-תשי"ח, בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ח, עמ' 263-280.
  9. תום שגב, 1949: הישראלים הראשונים, דומינו, ירושלים, 1984, עמ' 274.
  10. דוגמה מובהקת לשינוי הערכים המתחולל בביקורת הוא ספרו של מישקה בן-דוד, מפלשת עד צקלג: עיונים ברומן מלחמת העצמאות, משרד הבטחון - ההוצאה לאור (ספריית תרמיל), תל אביב, תש"ן. המחקר הזה ממחיש את מורכבותו של הקורפוס הנחקר, ומראה שבכל עניין ועניין מתגלה בסיפורת של מלחמת העצמאות קשת רחבה ומגוונת של עמדות. מסקנותיו מערערות לחלוטין את הדימוי המקובל בביקורת כגון זו של תום שגב המוזכר לעיל.
  11. הדברים רומזים לשורת הפתיחה המפורסמת של הספר במו ידיו: פרקי אליק מאת משה שמיר (1951), "אליק נולד מן הים". המשפט הזה, שנתלש מהקשרו ופורש שלא ככוונתו בידי כותבים רבים, נעשה יסוד מוסד לאפיון הנתק שחל כביכול בין הצבר לעברו.
  12. אמנון רובינשטיין, "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", להיות עם חפשי, שוקן, ירושלים ותל אביב תשל"ז, עמ' 103 ,110 ,135.
  13. מן המחקרים והקבצים הרלוונטיים הבולטים שהופיעו בעשור האחרון בלבד נציין כמה בלבד: חנה יבלונקה, אחים זרים: ניצולי השואה במדינת ישראל 1948-1952, יד יצחק בן-צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ירושלים תשנ"ד; יעקב מרקוביצקי, גחלת לוחמת: גיוס חוץ לארץ במלחמת העצמאות, המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה" וההוצאה לאור של משרד הבטחון, תל אביב תשנ"ה; דליה עופר (עורכת), בין עולים לותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1948-1953, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ו; יואל רפל (עורך), בריחים של שתיקה: שארית הפלטה וארץ-ישראל (שנתון "משואה" כח), משרד הביטחון – ההוצאה לאור ומשואה – מכון ללימודי השואה, תש"ס; רוני שטאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הצבורית בארץ שנות החמישים, יד יצחק בן-צבי, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ירושלים תש"ס.
  14. מן הספרים הבולטים בקבוצה זו ראה תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, כתר ודומינו, ירושלים 1991; עדית זרטל, זהבם של היהודים: ההגירה היהודית המחתרתית לארץ-ישראל, 1945-1948, עם עובד, תל אביב תשנ"ו; יוסף גרודזינסקי, חומר אנושי טוב: יהודים מול ציונים 1945-1951, הד ארצי הוצאה לאור, אור יהודה תשנ"ח. וראה ביקורתה של אניטה שפירא על אסכולה מחקרית זו מתוך חשיפת מניעיה האנטי-ציוניים, אניטה שפירא, "ההיסטוריה של המיתולוגיה – קווים להיסטוריוגרפיה על אודות בן-גוריון והשואה", אלפיים, מס' 18 (תשנ"ט) עמ' 24-53. תגובה כאובה ונוקבת על ספרה של עדית זרטל פרסם חיים גורי, "על ספרים ומה שביניהם", שם, מס' 14 (תשנ"ז) עמ' 9-30.
  15. אהרן אפלפלד, מכוות האור, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ם. וראה גרשון שקד, "טרנספורט לפלשתינה", גל אחר גל בסיפורת העברית, כתר, ירושלים 1985, עמ' 27-32.
  16. דוד שיץ, שושן לבן, שושן אדום, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה וכתר, תל אביב וירושלים, 1988. וראה אבנר הולצמן, "הזיכרון כקלידוסקופ: עיון בספרו של דויד שיץ 'שושן לבן, שושן אדום'", עלי-שיח, מס' 26 (אביב תשמ"ט) עמ' 69-76.
  17. בנימין הרשב, "שארית הפלטה", "פטר הגדול", "נספח: הפלונטר הפרטי", שירי גבי דניאל, ספרי סימן קריאה, תל אביב 1990, עמ' 94-100. על הפולמוס שהתעורר סביב השיר "פטר הגדול", ראה אניטה שפירא, "היסטוריוגרפיה וזכרון: מקרה לטרון תש"ח", יהודים חדשים יהודים ישנים, עם עובד, תל אביב תשנ"ז, עמ' 46-85; זיוה בן-פורת, "גבי דניאל ותורת הספרות", בתוך הנ"ל (עורכת), אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב, כרך א, מכון פורטר והקיבוץ המאוחד, תל אביב 1999, עמ' 99-130.
  18. נתן זך, "מיהו סופר יהודי, מהו ספר יהודי", מעריב, 29 בנובמבר 1991.
  19. חנוך ברטוב, "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה", אני לא הצבר המיתולוגי, עם עובד, תל אביב תשנ"ה, עמ' 26-36.
  20. זרבבל גלעד, "הצפור השדודה", מבפנים (1940). כונס בספרו שיחה על החוף, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ד, עמ' 39-49. זרבבל גלעד (1912-1988) נולד בבסרביה, עלה ארצה ב-1922. מזמן שחזר מן השליחות בפולין הרבה לתאר את פגישותיו עם יהדות פולין ואישים בולטים בקרבה ממש ערב החורבן. בשנות הארבעים היה חבר המטה הארצי של הפלמ"ח וקצין לענייני הסברה ותרבות, ובין היתר חיבר את המנון הפלמ"ח. נודע בעיקר כמשורר ופרסם ספרי שירה רבים.
  21. ראה זרבבל גלעד, "בין עיירה ויער: עם פרומקה פלוטניצקי", שיחה שלא תמה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ד, עמ' 11-15; זרבבל גלעד ודורותיאה קרוק, "שליחות לפולין – אנשים", מעין גדעון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990, עמ' 130-149.
  22. שושנה שרירא, "הנערה מהגיטו", גליונות יד, חוברת י (שבט-אדר א' תש"ג [פברואר 1943]), עמ' 176-180. כונס בספרה היאור הירוק, הוצאת מ. ניומן, תל אביב, תש"ז, עמ' 121-128. על הסיפור ראה קריץ, הסיפורת, עמ' 258-260. שושנה שרירא נולדה באוקראינה ב-1917, עלתה ארצה ב-1925 ומתגוררת בתל אביב. החל מ-1937פרסמה עשרות סיפורים בעיתונות הספרותית וכן כמה רומנים.
  23. ראה שושנה שרירא, "על כושר האידיאליזציה שאבד לנו (רשימה אוטוביוגרפית עד 1948)", בתוך קריץ, הסיפורת, עמ' 237-238.
  24. יגאל קמחי, "מוטיל פארטיזאן", גזית, ו, חוברת ה-ו (טבת-שבט תש"ד [ינואר-פברואר 1944]), עמ' 25-27. כונס בספרו אהלים: ספורים מאי-שם, ירושלים 1944, עמ' 59-70. יגאל קמחי, בנו של הסופר דב קמחי, נולד בירושלים ב-1915. במלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר הבריטי ולאחר מכן בארגון ההגנה. מ-1949 היה מזכירו של נשיא המדינה חיים וייצמן. חוץ מקובץ הסיפורים שכתב עסק בעיקר בתרגומים.
  25. יגאל מוסינזון, "אפר", משמר, 17 בספטמבר 1944. כונס בספרו אפורים כשק, ספרית פועלים, מרחביה תש"ו; וכן בתוך אפורים כשק: סיפורים ומחזות, מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ט, עמ' 100-108. על הסיפור ראה קריץ, הסיפורת, עמ' 145-148. יגאל מוסינזון (1917-1994) נולד בעין גנים שליד פתח-תקוה לאנשי העלייה השנייה. עד 1950 היה חבר קיבוץ נען. מ-1944 פרסם סיפורים, רומנים ומחזות אקטואליים והיסטוריים, והיה מן הבולטים בסופרי דור תש"ח בשנות הארבעים והחמישים.
  26. משה שמיר, "הגמגום השני", ילקוט הרעים, קובץ ב (קיץ תש"ה); וכן בתוך ספר "ילקוט הרעים", עמ' 111-136. כונס בספרו ספר ואפילו לראות כוכבים, עם עובד - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תל אביב תשנ"ד, עמ' 142-167. על הסיפור ראה קריץ, הסיפורת, עמ' 69-72; נורית גוברין, "השואה בספרות העברית של הדור הצעיר", צפון ג (תשנ"ה), עמ' 151-160. על ההקשר שבו נדפס הסיפור ומקומו בערעור הדימוי המקובל של "דור בארץ", ראה הנ"ל, "'ילקוט הרעים' - מציאות של המשך ומיתוס של התחלה", ספר ישראל לוין, בעריכת ראובן צור וטובה רוזן, כרך ב, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה, עמ' 21-52. משה שמיר נולד בצפת ב-1921 וגדל בתל אביב. הוא מעמודי התווך של ספרות דור תש"ח ומחברם של עשרות ספרים, בתוכם הרומנים הוא הלך בשדות (1947), תחת השמש (1950), מלך בשר ודם (1954), כבשת הרש (1956), וספר הזיכרון לאחיו שנפל במלחמת העצמאות, במו ידיו: פרקי אליק (1951).
  27. משה שמיר, הוא הלך בשדות, ספרית פועלים, מרחביה 1947 (מהדורה חדשה: הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג).
  28. לדיון ספרותי מפורט ברומן, ראה ראובן קריץ, "רומן חניכה ריאליסטי: קווי האפיון ותבניות הסיפור ב'הוא הלך בשדות'", תבניות הסיפור, הוצאת פורה, קרית מוצקין תשל"ו, עמ' 280-300. על נוכחותו המתמשכת של הרומן בתרבות הישראלית, ראה "חמישים שנה ליצירה 'הוא הלך בשדות'", מדעי היהדות מס' 39, תשנ"ט, עמ' 51-110 (במדור זה כלולים מאמריהם של מיכל ארבל, גד קינר, ג'אד נאמן ואביגדור פוסק).
  29. יהודית הנדל, "אנשים אחרים הם", פורסם לראשונה במולד (אפריל 1948), בשם "עמוס לעייפה" . כונס בספרה אנשים אחרים הם: סיפורים, ספרית פועלים, מרחביה, 1950, עמ' 9-66 (מהדורה חדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ס). יהודית הנדל נולדה בוורשה ב-1926 ועלתה ארצה בתור תינוקת. מפרסמת סיפורים מ-1942. עד כה פרסמה שמונה כרכים של פרוזה בדיונית ותיעודית בז'אנרים שונים.
  30. וראה בפירוט נורית גרץ, "'אני הוא האחר': המיקום של ניצול השואה בסיפורה של יהודית הנדל 'אנשים אחרים הם'", בתוך זיוה בן-פורת (עורכת), אדרת לבנימין: ספר היובל לבנימין הרשב, כרך א, מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1999, עמ' 150-169; אבנר הולצמן, "'מסולמה של אוניה אל הקווים הקדמיים': לתולדות דימוים הספרותי של הלוחמים העולים", בתוך חנה נוה (עורכת), סדן: מחקרים בספרות עברית. כרך ה: ייצוגה של מלחמת העצמאות בספרות העברית [בדפוס].
  31. יגאל מוסינזון, דרך גבר, הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תשי"ג.
  32. חנוך ברטוב, שש כנפים לאחד, ספרית פועלים, מרחביה 1954 (נוסח שני: הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג). חנוך ברטוב נולד בפתח-תקוה ב-1926 למשפחה דתית, ובמלחמת העולם השנייה שירת בבריגדה היהודית באירופה (חוויה שהנציח ברומן פצעי בגרות, 1965). מ-1945 החל לפרסם סיפורים ומ-1953 הוא מפרסם רומנים ונחשב לאחד הסופרים החשובים של דורו.
  33. וראה נורית גרץ, "הציונות, הקיבוץ והעיירה: המאבק על נפשם של העולים החדשים בספרו של חנוך ברטוב "שש כנפים לאחד"', עיונים בתקומת ישראל, כרך 8 (תשנ"ח), עמ' 498-521.
  34. שלמה ניצן, צבת בצבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1956 (מהדורה חדשה, הכוללת את שלושת חלקי הטרילוגיה בינו לבינם, צבת בצבת, יתד לאוהל: מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן). שלמה ניצן נולד ב-1922 בלטוויה ועלה ארצה ב-1933. ניצן מפרסם סיפורים מתחילת שנות הארבעים. הרבה לכתוב גם לילדים ושנים רבות היה מעורכי השבועון משמר לילדים. הטרילוגיה צבת בצבת, שפורסמה לראשונה בשנים 1953-1960, היא יצירתו המרכזית.
  35. וראה דן מירון, "נופה של ההיסטוריה כתמונת תפנים: על הטרילוגיה 'צבת בצבת' מאת שלמה ניצן", נוגע בדבר, זמורה ביתן, תל אביב תשנ"א, עמ' 278-303.
  36. מוסינזון, דרך גבר, עמ' 123.
  37. פירוט בעניין הזה ראה דן לאור, "בין מציאות לחזון. על השתקפותה של העלייה ההמונית ברומאן הישראלי", בתוך עולים ומעברות: 1948-1952, בעריכת מרדכי נאור, הוצאת יד יצחק בן-צבי (סדרת "עידן"), ירושלים תשמ"ז, עמ' 205-220; הנ"ל, "העלייה ההמונית כ'תוכן ונושא' בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות", הציונות, מאסף י"ד (תשמ"ט), עמ' 161-175.
  38. ברטוב, שש כנפיים לאחד, עמ' 255 במהדורת תשל"ג. באותה שנה כתב אהרן מגד את סיפורו הידוע "יד ושם", הממוקד כולו בשאלה איזה שם יש להעניק לתינוק שנולד – היש לקרוא לו מנדלי, כדרישת הסב הזקן, על שם נכדו שנספה בשואה, או אהוד, כהעדפת הוריו, בבחינת מתיחת קו על העבר ופתיחת עידן של עבריות ישראלית חדשה. בסופו של דבר נקרא הילד בשם אהוד, אך ניכר שלבו של המספר אינו שלם עם ההחלטה הזאת.
  39. שמיר, הוא הלך בשדות, עמ' 117-118, מהדורת תשל"ג.
  40. כך טען משה שמיר בוויכוח שניהל ב-1953 עם המבקר עזריאל אוכמני, שדרש מן הסופרים לחדור אל עולמה של העליה החדשה "בשם החיים המתהווים".פירוט על כך ראה אבנר הולצמן, "לעבר האדם או מעבר לספרות: אוכמני, שמיר והויכוח על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית", עלי שיח, מס' 36 (תשנ"ה), עמ' 127-140.
  41. "יצירתם עקבה אחרי הביוגרפיה הקולקטיבית של הדור והתייחסה אליה. אף כי ניסו לפרוץ את מגבלותיה של ביוגרפיה זאת, נשארו תחומים אחדים של סביבתם סתומים בפניהם: הם הכירו את שארית הפלטה רק מן החוץ" (שקד, הסיפורת העברית, עמ' 27). בד בבד קובע שקד: "הספרות מאז מגד וברטוב היתה הרבה יותר נדיבה מן החברה ביחסה לשארית הפלטה" (שם, עמ' 370).
  42. ברטוב, "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה".

לקריאה נוספת:
ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים
משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה
ספרות השואה בעברית – יוצרים ניצולי-שואה

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא השואה והחברה הישראלית
"בחרנו בחיים" - תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה (תערוכה מקוונת)
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר



אל האסופה השואה והחברה הישראלית3

ביבליוגרפיה:
כותר: "אנשים אחרים הם" : דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח
מחבר: הולצמן, אבנר
תאריך: תשס"ב , גליון ל'
שם כתב העת: יד ושם, קובץ מחקרים
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות לפריט זה:

1. עורך: ד' זילברקלנג.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית