עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה באמנותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה בקולנוע
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר בוחן את מניעי העיסוק הקולנועי בנאציזם ובשואה. יש יוצרים שמה שמניע אותם זו השקפת עולם אוניברסלית הומניסטית. לעומתם יש יוצרים שסרטם משמש אמצעי להבנייה של נרטיב לאומי, כלומר בניית הסיפור ההיסטורי מזווית הראייה של העם שאליו הם משתייכים.



ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים
מחברת: ד"ר ניצה אראל


באחת הסצנות בסרט הגרמני 'היטלר, סרט מגרמניה' (הנס יורגן זיברברג, 1977) מוצג היטלר כ'בסט סלר בינלאומי'. הגדרה זו מעוררת את השאלה, מה למעשה היו כוונותיהם של יוצרים בתחום הקולנוע בעיסוקם הכמעט אובססיבי בנאציזם ובשואה. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא תפישתה של השואה על פי תיאודור אדורנו כ"פרדיגמה של הקיום האנושי", שבמסגרתה חייב כל אדם "לבחור את זהותו בין זו של הרוצח לבין זו של הנרצח".1 במובן זה היא מייצגת צופן אנושי בסיסי, המתאים גם לפשטנותה הדרמטית של העלילה הקולנועית, והעשוי להבטיח לה הצלחה מסחרית, שבלעדיה לא ניתן להבין את המוטיווציה המרכזית של העשייה הקולנועית היקרה.

העיסוק הקולנועי בנאציזם ובשואה יכול להמחיש לכאורה את הציפייה שהפשע האולטימטיבי הנאצי יוביל למעין חשבון נפש אוניוורסלי מטה-היסטורי, בחינת הטוב המתייצב, אם גם במאוחר ומתוך הכאה על חטא, כנגד הרע. כל יוצר שבחר לעסוק בנושא לאחר המלחמה לקח על עצמו, כביכול, להיות מעין נושא מסר, בעל שליחות, מגרש שדים, מדביר הנאציזם בשם הנאורות.

הסבר אחר לריבוין של יצירות קולנועיות העוסקות בתקופה זו בהיסטוריה של המאה ה- 20 נעוץ, אולי, בעובדה, כי למרות משמעויותיה האוניוורסליות של השואה ובשל ההשלכות הנוגעות לאשמה ולאחריות לפשע הנורא, היא חייבה יוצרים, שהשתייכו לקולקטיבים לאומיים שונים, לתת לה הסברים שלא יסתרו את הבנייתו של נרטיב לאומי פרטיקולרי ואולי אף יסייעו ביצירתו. מוטיבציה זו מתחייבת גם מאופיה של היצירה הקולנועית בכללה. בספרו המפורסם, 'מקאליגרי עד היטלר', טען זיגפריד קראקואר, כי בהיותו נקודת מיפגש בין קבוצה גדולה של יוצרים לבין קהל גדול של קולטים וצרכנים, מסוגל הקולנוע לחשוף מצב רוח פסיכולוגי של חברה.2 לפי פייר סורלין, משקף הקולנוע תת-מודע קולקטיבי לאומי עד כדי כך, שאפילו יוצרים הרואים עצמם משוחררים מעוצמתה של הלאומיות, משקפים אותה בסרטיהם באופן לא מודע.3

בסרטים המייצגים את הנאציזם ואת השואה קיים מבחינה זו היבט פרובלמטי נוסף. ההיסטוריון הגרמני הרוויזיוניסט ארנסט נולטה טען ב- 1987, כי 'קולם של הקורבנות' השפיע על המודעות הציבורית לגבי הרייך השלישי, והשווה את ההיסטוריה שנכתבה עליו למיתוס היסטורי, שיסודותיו, כמו במקרים אחרים בהיסטוריה, נקבעו על ידי המנצחים.4 בפולמוס עם שאול פרידלנדר נתן מרטין ברושאט ביטוי מרוכך יותר מזה של נולטה לסובייקטיביות של היסטוריונים יהודים, הנושאים לדעתו 'זיכרון מיתי' של העבר.5 כהמשך לתפיסתו בדבר נרטיבים היסטוריים כ'מבדים מילוליים' טוען היידן וייט, כי גם ביחס להיסטוריה הקשורה לאידיאולוגיות פאשיסטיות "אין בסיס בעדות ההיסטורית עצמה כדי להעדיף פרשנות אחת המקנה משמעות על פני האחרת".6 גם דומיניק לה-קפרה טוענת, שיש הבדל בין היסטוריון או פרשן, שהוא "ניצול שואה, קרוב של ניצולים, נאצי לשעבר, משתף פעולה לשעבר, קרוב של משתף פעולה, צעיר יהודי או גרמני... או ...outsider7"

באמצעות דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים – האמריקני, הגרמני והיהודי-ישראלי בהם בחרתי להתמקד במאמר זה, ניתן יהיה לעמוד על המוטיבציות השונות המשתקפות ביצירות אחדות בתוכם, ולברר באיזו מידה נתנו יוצריהן ביטוי להשקפת עולם אוניוורסלית הומניסטית, ובאיזו מידה שיקפו את הנרטיב הלאומי העולה משאלות האשמה, האחריות והויקטימיזם.

הנעה פרטיקולרית זו יוצגה בסרטים רבים על ידי סיטואציה של מלחמה או של מאבק, שבה עומדים זה מול זה שני אויבים לאומיים. מערך כזה מתבקש, לכאורה, מן האידיאולוגיה הנאצית. יוצרי הקולנוע הנאצים העמידו בסרטי התעמולה שלהם 'היהודי זיס' ו'היהודי הנצחי' את הגרמני מול היהודי כשתי ישויות גזעיות מטפיזיות מנוגדות. מי שנלחם בנאצים וניצח אותם חייב היה להפוך את הפרדיגמה. האדם העליון הגרמני הנאצי הפך לשטן, המנצח היה לגואל, והקורבן, בעיקר היהודי, שהפך מ"צאן לטבח" ליהודי-ישראלי "חדש" וגא, נע בין שימור היתרונות הכרוכים במעמדו כקורבן לבין הצורך לחלץ מתוך הוויית הדה-הומניזציה הקולקטיבית של הויקטימיזם את כבודו כאדם נושא זהות ייחודית. כך התגלגלה המלחמה בין תליינים, קורבנות ומצילים גם אל הקולנוע, כשכל אחת מן הצלעות במשולש נושאת מטבע הדברים אופי לאומי.

בכמה סרטים הועלתה לדיון סוגיית משמעותם של ההבדלים בין יצירותיהם של במאי קולנוע כנציגיהם של קולקטיבים לאומיים מתחרים. ננקטו בהם שיטות שונות של אינסטרומנטליזציה לאומית, שבאמצעותה יכול היה כל צד להציג את עצמו כקורבן של זולתו. בחלק מן הסרטים מוצגת 'תחרות' זו באמצעות סיטואציה של משפט, שבו נבדקת שאלת אשמתו או חפותו של הגרמני ושל הנאצי. במערכה זו ניתן לזהות לעתים פרמטר נוסף בדמות העימות בין האסטרטגיות הקולנועיות של הקולנוע הגרמני אל מול אלה של 'הוליווד' רבת העוצמה, עימות המשתלב בויכוח על הקפיטליזם ועל השפעותיו החברתיות-תרבותיות.

לחלקים נוספים של המאמר:
ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים (פריט זה)
ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים : הנרטיב הקולנועי האמריקני
ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים : הנרטיב הקולנועי הגרמני
ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים : הנרטיב הקולנועי היהודי-ישראלי והשקתו לנרטיב ההוליוודי

הערות שוליים:

  1. מצוטט מתוך מ' צוקרמן, שואה בחדר האטום. השואה בעיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ, תל-אביב 1993, עמ' 29 והערה 20, עמ' 325.
  2. S. Kracauer, From Colligari to Hitler. A Psychological History of the German Film, Princeton University Press 1947
  3. P. Sorlin, The Film in History, Restaging the Past, Totowa, New Jersey 1980, pp. 83-113, 145-159, 209-210. ראו גם: P. Monaco, 'Movies and National Consciousness: Germany and France in the 192-'s, in: K.R.M. Short, Feature Films of History, London 1982, pp. 62-75
  4. נולטה אף עורך אנלוגיה היפותטית בין מיתוס זה לבין מיתוס היסטורי שלילי, שהיה נוצר על הציונות אילו אש"ף היה משמיד את ישראל. א' נולטה, 'בין מיתוס לרוויזיוניזם? הרייך השלישי מזווית הראייה של שנת 1980', יד ושם, יט (תשמ"ט), עמ' 37-36, 38. (תרגום מתוך: R. Piper, Historikerstreit, Munich 1987).
  5. לפי ברושאט: "הדבר המייחד את המחקר ההיסטורי של עבר זה הוא הידע שעדיין אחוז בהרבה מצבות זיכרון ובהאשמות, וברגשות כואבים, בעיקר של יהודים, שלהם היה זיכרון זה למיתוס... יחס הכבוד לקורבנות הנאצים דורש לתת מקום לזיכרון מיתי זה". מרטין ברושאט / שאול פרידלנדר, 'הפולמוס בדבר ההיסטוריזציה של הנאציונל-סוציאליזם', יד ושם, יט (תשמ"ט), עמ' 4.
  6. מתוך: H. White, 'The Politics of Historical Interpretation', S. Friedlander (ed.), Probing the Limits of Representation. Nazism and the Final Solution, Harvard University Press 1992, p. 7
  7. D. LaCapra, 'Representing the Holocaust: Reflections on the Historian's Debate' בתוך: פרידלנדר, שם, עמ' 110.
ביבליוגרפיה:
כותר: ייצוגם של הנאציזם ושל השואה בקולנוע המערבי דיון בשלושה נרטיבים קולנועיים
מחברת: אראל, ניצה (ד"ר)
שם  הספר: קולנוע וזיכרון - יחסים מסוכנים?
עורכי הספר: בראשית, חיים; זנד, שלמה; צימרמן, משה
תאריך: תשס"ד/2004
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית