עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמת
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
יצחק ל' אדיז'ס, נולד בשנת 1935 בסקופיה, שבמקדוניה (יגוסלביה). קטע מזכרונותיו בו מסופר על מבצעים שונים ודרכי ההשרדות ביער עם קבוצת פרטיזנים באלבניה.



מזיכרונותיו של יצחק אדז'ס על פרטיזנים יהודיים
מחבר: יצחק אדיז’ס


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

יצחק ל' אדיז'ס, נולד בשנת 1935 בסקופיה, שבמקדוניה (יגוסלביה).
במרץ 1943, עת המחבר היה בן שמונה, פלשו הגרמנים, אך הוא ומשפחתו נצלו מהמחנה ב"מונופול" (ביח"ר) בשל היותם בעלי אזרחות איטלקית, וכך נצלו משילוח לטרבלינקה. המשפחה כולה ברחה לאלבניה, שם הסתתרה בין המקומיים. לאחר תבוסת הגרמנים שבו לעירם, סקופיה, אך לא מצאו בה מנוח. בשנת 1948 עלה לארץ עם הוריו.

לאט לאט אספתי את הפרטים על פייזיט וכיצד הגיע אלינו. מיד עם תחילת הכיבוש, בשלהי 1941, החרימו הגרמנים בעזרתם של משתפי הפעולה ובני בריתם הבולגרים את כל עסקי היהודים ואסרו עליהם לעבוד. פייזיט, שעד אותו זמן עבד אצל אבי, נותר מחוסר עבודה. הוא החליט אפוא לחפש את מזלו במקום אחר. אבי צייד אותו בהמלצות חמות, אמר לו כמה דברי עידוד ומה שהיה חשוב באותם ימים – נתן לו כמה נפוליאונים של זהב. פייזיט עזב אותנו בהבטיחו לגמול לנו על טוב לבנו.

עכשיו, לאחר הפגישה המחודשת, הופיע פייזיט בביתנו, בלי הודעה מוקדמת, יחד עם כל משפחתו. על כתפיו נשא ארגז מצרכים, שהצליח להשיג בדרך כלשהי. כל בני המשפחה, התכנסו לחגיגה: יוסף דודו של אבי, אשתו ושתי בנותיהם, בנו נינו, דודי מוני עם דודתי דוקה ובן דודי איזי (הוא היה איזי הקטן; אני נקראתי איזי הגדול). לאחר שנשפך לגרונות לא מעט עראק, שהביא עמו פייזיט בין יתר המצרכים, החלו הסיפורים. וגם פייזיט סיפר את סיפורו.

לאחר שנפרד מאבי הלך פייזיט לביתו והודיע לאשתו שהוא יוצא לחפש עבודה. לאחר שימצא עבודה, הבטיח לה, יביא אותה אליו. בינתיים תפרנס היא את עצמה ואת הילדים מעבודתה כעוזרת בית וכובסת. את החסכונות חילקו ביניהם: שליש נטל פייזיט עמו ושני שלישים השאיר לאשתו ולילדים. עם שחר נפרד ממשפחתו ושם את פניו אל הגבול האלבני. חלק מן הדרך עשה ברכבת הקטנה לטטובו, חלק בעגלות וחלק ברגל. בדרך מצא עבודות מזדמנות ושמר היטב על נפוליאוני הזהב שנתן לו אבי ושאותם החביא בבגדיו. הוא עבר מרחקים גדולים בחיפושיו אחר עבודה. הימים היו קשים. יבולים רבים הושמדו במלחמה ומה שלא הושמד החרימו הכובשים וכנופיות השודדים ששוטטו בכל מקום. רבים מאלה היו איכרים שנותרו ללא יבול וללא יכולת להתפרנס. הכל חיו מן היד אל הפה, חטפו מכל הבא ליד.

כך החל פייזיט לנדוד בחברת רבים כמוהו בדרכים ולאט לאט נעשה מנהיגה של כנופיית שודדים או מחפשי עבודה שרבות כמוהן שוטטו אז ברחבי אלבניה. היה חורף. באחד הלילות, לילה קר, כשהאדמה קפואה ושלג מכסה אותה כשמיכה לבנה, נדדו רעבים וחלשים מרעב בהרים. כדי להגן עליהם במקצת סידר פייזיט את הנשים והילדים במרכז והגברים הלכו סביבם כחומה. כל אחד היה מצויד בחפץ כלשהו כדי להגן על עצמו מחיות רעות, הולכות על שתיים ועל ארבע: אלה מעץ, מוט ברזל, אבן חדה, סכין מאולתר. הנשים והילדים נשאו עמם בקבוק שראשו השבור היה חד דיו או חפץ קטן וקל אחר כדי להגן על עצמם. כך הלכו באפלה, מגששים את דרכם. הדרך היתה מסוכנת, כל צעד לא זהיר היה עלול להסתיים באסון. הקרקע היתה חלקלקה מכפור. מי שהחליק היה עלול לגלוש במדרון לתהום שאין לה קץ ושום אדם לא היה יכול להושיעו. בתנאים כאלה לא נותר להם אלא לסמוך על חושיהם. כל צעד דרש הרבה תושייה ואומץ לב. פייזיט וההולכים בראש קשרו את עצמם זה לזה; אחד צעד בראש הטור והאחרים היו מוכנים בכל עת להצילו אם ייפול. אפילו הזאבים לא השמיעו את קולם באותו לילה קר. מי שחש שאחד מאיברי גופו עומד לקפוא היה קורא לאחת הנשים שעליהן הוטל התפקיד לחמם אותו. לכך דאג פייזיט עוד לפני שיצאו לדרך. ואכן, האמצעי פעל היטב ולמרות הקור העז עברו כל אנשי הקבוצה את הלילה ללא פגע. על כל פנים כך חשב.

אך הגורל רצה אחרת. עוד לפני שהסתיים הלילה, שהיה ליל ירח, פילחה לפתע זעקה רמה את האוויר. מזווית העין הבחין פייזיט במספר דמויות מטושטשות שהסתערו על הקבוצה מעורפה. בתחילה חשב שהיו אלה זאבים, אך לאחר ששמע צעקות מצד התוקפים ידע שאלה שודדים. מישהו ירה באוויר וקרא לכולם להרים ידיים. נשמעה חבטה עמומה. אחד הסוסים נבהל והפיל את רוכבו מעל גבו. מישהו התנפל על פייזיט והחל לחנוק אותו. הוא חש שמקלו, שסייע לו בהליכה ולהגנה, נשמט מידו. במקום זה חטף מידי תוקפו את רובהו של הלז. פייזיט ניסה להפעיל את הרובה, אך משלא הצליח הפכו והחל מכה על ימין ועל שמאל כשהקת משמשת לו במקום המקל שאבד. מדי פעם היה תופס בחגורתו של איזה תוקף, שומט אותו מסוסו ומעיף אותו כאילו היה חרק מאוס.

הקרב היה קצר. מי שנותר בחיים נמלט עם סוסו או בלעדיו. אחרים נותרו מוטלים דוממים. אבל גם לקבוצה של פייזיט היו אבדות: שלושה ילדים שעברו בשלום את ליל הכפור ונשאו בגאווה את חפציהם הדלים, היו הראשונים שנפלו חלל מפגיעת התוקפים. מלבדם שכבו דוממים גבר ואשה קשישים שנהרגו בנסותם להציל את העוללים בגופם. פייזיט הורה להסיר מן השודדים כל חפץ בעל ערך ואת הגוויות להשאיר מאכל לחיית השדה ולעוף השמים.

בינתיים עלה השחר. אט אט החל האור לדחוק מפניו את האפלה. אנשי הקבוצה אספו את השלל – חמישה סוסים על אוכפיהם, שלא נפגעו ולא התדרדרו לתהום. מי שידע להשתמש בנשק נטל לעצמו רובה מן החללים. עתה הבחינו לא הרחק משם בפתח מערה בצלע ההר. פייזיט וכמה מאנשיו ניגשו לשם ולאחר שבדקו היטב שאיש לא נמצא בתוכה העבירו אליה את גופות הנספים מאנשיהם, ערמו עליהם גל אבנים ותקעו בראש הערימה גזיר עץ ונעל שהסירו מרגלו השמאלית של החלל, כדי שבבוא יום תחיית המתים יקומו אלה ויצעדו את צעדם הראשון ברגל ימין.

בשובם אל הקבוצה הבחינו פייזיט ואנשיו באדם שהיה שרוע על שמיכה בשלג. מעליו רכנו שתי נשים וטיפלו בו. בידו של האיש נפער פצע עמוק, מפגיעת סכין שפגעה בו בליל אמש. האיש איבד את הכרתו והשודדים, שחשבוהו למת הניחו לו. בגלל הקור העז קפאה מחצית גופו וגם ידו הפגועה; גם הדם שזרם מן הפצע קפא והדבר הציל את חייו. כעת עמלו שתי הנשים, שהיו צועניות, לרפא את היד; רחצו אותה במי שלג שהמסו בידיהן ולאחר מכן הניחו על הפצע מיני עשבים שהביאו באמתחתן. אחדים החלו להכין תחבושות מרצועות בד שקרעו מחולצותיהם. לאחר שחבשו את הפצוע הפכו אותו והחלו לעסות את חלק גופו הקפוא. כל עוד היה קפוא והכרתו מעורפלת ניתן היה לטפל בו. אבל תחת ידיהן של הצועניות שבה אליו הכרתו והאיש פלט מפיו צעקות כאב רמות. שתי הנשים נבהלו ותלו את עיניהן בפייזיט המנהיג מחכות שיאמר להן מה לעשות. פייזיט קרא: "קדימה! על האיש לחיות ויהי מה!". אחר פנה לעבר שישה גברים חסונים והורה להם להחזיק את האיש בחוזקה. השישה הצמידו את האיש אל הקרקע ושתי הנשים המשיכו לעסות את החלקים הקפואים של הגוף הפצוע. פייזיט חשב בלבו, שאם האיש חזק דיו, הוא יתגבר ויחיה; ואם לא, לפחות עשו כל מה שניתן היה לעשות כדי שיחיה.

עדיין היתה סכנה שהשודדים שהובסו לא יוותרו ויחזרו כדי לסיים את המלאכה – ביום. פיייזיט אסף את אנשיו וחילק אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת שלח לאתר מקום תצפית על-מנת למנוע הפתעות לא רצויות. על הקבוצה השנייה הטיל להישאר באמצע הדרך כדי להיות קרובים מספיק גם לאלה היוצאים לתצפית וגם לאלה הנשארים לטפל באיש. אם ייתקלו בשודדים ניתן יהיה להחיש להם עזרה במהירות. הוא עצמו בלוויית שניים מאנשיו טיפסו למקום שממנו יכלו להשקיף על כולם ולחוש לעזרה במידת הצורך. בינתיים המשיך הפצוע לזעוק, עד שהתעלף. הנשים לא הפסיקו את הטיפול בו עד שעייפו. מצב הפצוע היה קשה. חלקים של הגוף מיאנו להתאושש, הבשר שקפא מיאן לשוב לאיתנו, הדם שנקרש לא איפשר זרימת דם טרי באיברים שחיממו הנשים בידיהן. לאחר מספר שעות של טיפול מייגע, כשהשמש כבר עמדה גבוה מעל לראש, החל האיש להגיב לעתים תכופות יותר ונראה היה שהכאבים פחתו מעט. פייזיט הורה להתקין אלונקה מאולתרת משני ענפים חזקים שעליהם נקשרו שמיכות והאיש הונח עליהן. וכך נגרר הפצוע מאחורי סוס והם יצאו לדרך. פייזיט ידע, שכל שהייה נוספת במקום תסכן את כולם. הילדים והתשושים הועלו על שאר סוסי השלל, יתר האנשים נאחזו בבהמות והשיירה זזה.

כאן לראשונה פגשו פייזיט ואנשיו בקבוצת פרטיזנים אלבנים שגם הם חיפשו לעצמם מקום מסתור מוגן ללילה. בהיותם שרויים באותה סכנה חברו שתי הקבוצות יחד. פייזיט סיפר לפרטיזנים על ההיתקלות עם השודדים, רצח התינוקות והזקנים, ואיך קברו אותם במערה. בעקבות זאת החליטו להמשיך את דרכם יחד. הפרטיזנים סיפרו לפייזיט שהם עברו את הגבול האלבני והם נמצאים כעת על אדמה אלבנית. חבריו של פייזיט לא ידעו אם לשמוח או לא משום שלגביהם לא היה כל הבדל בין הקור העז בהרי יוגוסלוויה לקור של הרי אלבניה. גם מבחינת התקפות שודדים לא היה הבדל, שכן השודדים לא הכירו בגבולות ולא נרתעו ממכשולים של הטבע.

ובכל זאת ההתחברות עם קבוצת הפרטיזנים הקלה במקצת; אמנם החיים לא נעשו קלים יותר, אבל עתה נוספו להם שותפים לגורל והם חשו ביטחון רב יותר. כשהגיעו לכפר הראשון חיפשו בית כדי להשאיר בו את הפצוע, מקום שבו, כך קיוו, לא יאונה לו כל רע. הם הותירו לו מעט כסף ובגדים ככל שיכלו במצבם ולאחר שהבטיחו לבעל הבית שישלמו לו טובה תחת טובה אם יטפל בפצוע כהלכה – וינקמו בו אם יאונה לפצוע רע – עזבו את המקום. כיוון שהיו תשושים מכדי לעבור עוד לילה של קור ואי שינה, פלשו לתוך אסם נטוש בפאתי הכפר ושם הניחו את עצמותיהם היגעות. הם הקפידו להציב שמירה, כדי שלא יפתיעו אותם.

עם שחר יצא פייזיט בליווי מספר אנשים לחפש מזון. כבר יותר מיממה לא הגיע דבר מאכל אל פיהם. הם רכשו מזון מאנשי הכפר ושילמו עבורו משלל השודדים. על הסוסים שמרו כעל בבת עיניהם. הם ידעו שיזדקקו להם כדי להמשיך ולהתקיים. היתה זו החלטה נבונה, כפי שהתברר מאוחר יותר. אמנם היה עליהם להתאמץ ולמצוא לסוסים מזון, אבל בגללם ניצלו חיי רבים. אך כעת מלבד המזון, שנאלצו לשלם עבורו, ויתרו למען הסוסים על הפינות החמות יותר במקומות החניה שלהם ואף כיסו אותם במיטב השמיכות. הסוסים, בחושיהם המחודדים, ידעו להזהירם מפני חיות טרף ואויבים בדרך.

לאחר שסעדו את לבם והשאירו מעט מזון לימים יבואו יצאו לדרכם. עתה היו בקבוצה המאוחדת רבים שאחזו בנשק. פייזיט היה גם עתה מנהיגם היחיד. בעזרת נשקם צדו ציד והגנו על עצמם, אבל יחד עם זאת, התקדמו הרבה יותר לאט מאשר קודם. גם הימצאות הנשים והילדים היקשתה, משום שצרכיהם היו רבים יותר מאלה של הגברים והם גם היו פגיעים יותר. בייחוד נפגעו התינוקות. אבל לא היתה ברירה במקום זה, בהרים נישאים אלה, אלא להמשיך ולהתקדם, כולם, משום שבסביבה רבו קבוצות של שודדים שהיו עוינות לפרטיזנים. לאחר שהרחיקו ונכנסו לאזורים המרוחקים מנתיבי התעבורה, שבהם היתה האוכלוסייה דלילה יותר והכפרים מרוחקים יותר זה מזה, היתה פעילות הפרטיזנים מורגשת יותר והאוכלוסייה היתה תלויה יותר בהגנתם. מדרך הטבע גם רחשו להם אהדה רבה יותר מאשר באזורים שבהם עדיין שלטו הגרמנים ועוזריהם. הדרך לשם היתה קשה ונמשכה ימים רבים והם נתקלו לא פעם בחיות טרף ובכנופיות שודדים. שם גם פגש פייזיט לראשונה את ראשי הפרטיזנים. בינתיים הלך שמו לפניו כמפקד וכמנהיג של קבוצה שהפילה מורא על המנסים להתנכל לה. שם גם פגש לראשונה את המנהיג העליון של הפרטיזנים – אנוור הודג'ה.

עד מהרה רכש פייזיט את אמונם של מנהיגי הפרטיזנים והם החלו להטיל עליו תפקידים חשובים. בואו ומעשיו שינו את המצב באזור. הוא ידע לבחור לעצמו את האנשים המתאימים, דרש מהם ביצוע מדויק של ההוראות והישגיו היו מרשימים. רבים שאפו להשתוות לו. מכיוון שהיה אמיץ לב מטבעו ובעל כוח רב, יצא תמיד בראש אנשיו ואלה ראו לעצמם כבוד שאין גבוה ממנו ללכת אחריו ולמלא את פקודותיו. היה ידוע, שאצלו אין משאירים לוחם בשטח, בין שהוא פצוע ובין שנפל חלל. לא אחת אף סיכן את חייו לשם כך.

פייזיט מונה למפקד האזור מטעם הפרטיזנים. הוא השיג נשק, שכנע את איכרי הסביבה להצטרף לשורות הפרטיזנים, תקף שיירות של הצבא האיטלקי ונטל מהן את הדרוש לו, אבל השתדל לא לפגוע בחיילים האיטלקים, שלא רחש להם שנאה. לעומת זאת הרג בגרמנים, שהשמידו את בני עמו; הוא לא השאיר שבויים גרמנים בחיים. למראה חיילים גרמנים היה מתמלא תאוות נקם שלא ידעה שובע. בהנאה גלויה סיפר כיצד ארבו הוא ואנשיו לשיירות אספקה של הצבא הגרמני, ממתינים שיבואו מטוסי בעלות הברית לתקוף את השיירות ולאחר שגמרו הטייסים את מלאכתם היו הפרטיזנים שלו עטים על השרידים ומסיימים את חיסולה.

זמן קצר לפני תום המלחמה נודע לו שמספר צוענים מסתתרים באחד הכפרים וסכנה מרחפת עליהם. מיד שלח את טובי אנשיו לאותו מקום כדי לעמוד על זהותם של אותם צוענים. הוא ידע היטב שאם ייפול מישהו מהם בידי הגרמנים או בידי משתפי הפעולה עם הגרמנים גורלו נחרץ – מוות לאחר עינויים קשים.

המסע לאותו כפר נידח נמשך למעלה משבועיים, בגלל קשיי הדרך. את כל הדרך נאלצו לעשות על גב פרדות או ברגל וכל אותו זמן התייסר פייזיט בנפשו אם טוב עשה ששלח את אנשיו לסכנות רק משום שבני עמו הם אלה הנתונים בסכנה. למרבה המזל וההפתעה התברר לפייזיט שבאותה קבוצת צוענים היו אשתו וילדיו – כל זה סיפר פייזיט לאבי ולדודי.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של יצחק אדיז'ס על החיים במסתור
התנגדות חמושה בגטאות ובמחנות

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת – העט והחרב / אלכסנדר בוגן
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
יומנים נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת



אל האסופה ההתנגדות הלוחמת3

ביבליוגרפיה:
כותר: מזיכרונותיו של יצחק אדז'ס על פרטיזנים יהודיים
שם  הספר: ילדות במקלט אלבניה
מחבר: אדיז’ס, יצחק
תאריך: תשנ"ד
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. סדרה לנוער על שם קורצ’ק. ‬
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית