הקשרים בין בבל וארץ ישראל התקיימו לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עלו לארץ יהודים מכורדיסתאן ומבבל; ביניהם היו כמה מבני המשפחות העשירות של בגדאד.
הקמתה של התנועה הציונית באירופה בסוף המאה התשע-עשרה הביאה להתעוררות לאומית בקרב קבוצות של משכילים עבריים. כמה אלפי עולים הגיעו לארץ מעיראק בשנות העשרים והשלושים; רובם הגדול עלה בדרכים בלתי-חוקיות.
בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בעיראק מספר ארגונים ציוניים. ארגונים אלה הקימו מועדונים חברתיים שבהם למדו עברית מודרנית, קראו ספרים ועיתונים עבריים, ניהלו שיחות ודיונים ועסקו בפעילות ספורטיבית. קשריהן של האגודות הציוניות עם התנועה הציונית העולמית התמקדו באיסוף תרומות ובחלוקת רישיונות עלייה. מורים מארץ ישראל לימדו בעיראק עברית וכיוונו בני נוער אל הציונות הסוציאליסטית. בני נוער אלה פעלו במסגרת ארגון "אחיעבר", וגרעין מתוכם אף עלה לארץ ישראל והצטרף להתיישבות העובדת. הקבוצה התפרקה לאחר שנחשפה על ידי השלטונות.
הפעילים הציוניים באו מקרב המעמד הבינוני-הנמוך, ורובם היה על קו התפר שבין מסורת יהודית ועברית ובין מודרניות. התארגנותם הייתה פרי יזמה מקומית וביטאה את התרחבות תהליכי ההתמערבות וההשכלה בקרב הקהילה היהודית.
בתקופה זו זכו היהודים בשוויון זכויות מלא, השירות הציבורי נפתח בפניהם וגם אפשרויות המסחר התרחבו מאוד. היהודים ראו בתקופה זו "תור זהב". הבעיה היהודית במובנה הלאומי עדיין לא הייתה קיימת בעיראק וממילא לא נזקקו היהודים לפתרון הציוני. לא מצוקת הגלות הניעה את הפעילות הציונית המקומית אלא אהבת ציון. אולם כאשר נעשתה התנגדותו של הממשל העיראקי לפעילות הציונית ברורה ונחרצת, ובעקבותיה גורשו המורים הארץ-ישראלים ואף אהרון ששון – הדמות המרכזית בהתארגנות הציונית ובהוראת העברית – נאלץ לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל, נפסקה הפעילות הציונית.
פרעות יוני 1941, הפרהוד, זעזעו את יהודי עיראק והיו לנקודת שיא בתהליך הכרסום באמנציפציה שהעניקו הבריטים ליהודים. יסודותיה האידאולוגיים והחברתיים של מגמת ההשתלבות, אשר אפיינה את העילית החברתית והאינטלקטואלית בקהילה, נפגעו קשה, וקם גל של התעוררות וחיפוש אחר דרכי פעולה לשינוי המצב על ידי הגירה, עלייה לארץ ישראל או הצטרפות לתנועות מהפכניות. דינמיקה זו נתנה את אותותיה בעיקר בקרב הצעירים היהודים שהתחנכו על עקרונות השוויון והזדהו עם המדינה העיראקית. הצעירים האלה נפגעו יותר מאחרים מההפליות הכלכליות והחברתיות ומההגבלות על רכישת השכלה גבוהה, ומתוכם צצה ועלתה שכבת פעילים בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, אשר חיפשו פתרון כולל לבעיה היהודית בעיראק, אם באמצעות הפתרון הקומוניסטי ואם באמצעות הפתרון הציוני.
אולם בעבור היישוב הארץ-ישראלי הייתה העלייה צורך קיומי. ב- 1942 ידעה הנהגת היישוב שחידוש הפעילות הציונית באירופה איננו קרוב. זמן קצר אחר כך חלחלה ההבנה כי ייתכן שבתום המלחמה לא ייוותרו יהודים חיים באירופה. מן ההכרח היה למצוא מאגר אנושי חלופי של עולים להבטחת עתידו הפוליטי של היישוב היהודי בארץ. לאחר שנים ארוכות של נתק בין הממסד הציוני ובין יהודי עיראק, שיגר המוסד לעלייה ב' שלושה שליחים לעיראק: אנצו סרני, שמריה גוטמן ועזרא כדורי. זמן קצר לאחר בואם הם הגיעו למסקנה שיוכלו ליצור מאגר של עולים, אשר יפנו להתיישבות העובדת ויישארו בה רק על ידי ייסודה של תנועה ציונית-חלוצית שתחנך לערכיה של תנועת העבודה.
לחלקים נוספים של המאמר:
הפעילות הציונית : הקדמה (פריט זה)
הפעילות הציונית : בנייתה של התנועה החלוצית
הפעילות הציונית : מסיום המלחמה ועד הקמת המדינה
הפעילות הציונית : הפעילות הציונית לאחר הקמת מדינת ישראל
