עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדר
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
לאחר מלחמת העולם הראשונה גברה בקרב נשים יהודיות המודעות לפעילותה של התנועה הפמיניסטית והוקמה תנועת נשים לאומית יהודית. במאמר דוגמאות לפרסומים בעיתונות היהודית ביידיש המדגישים את חשיבות השחרור העצמי של האשה וקוראים לנשים לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה של זמנן.



האשה היהודיה בסבך הקידמה : ארגוני נשים והאשה בעיתונות
מחברת: פולה היימן


לאחר מלחמת העולם הראשונה מצאו נשים יהודיות אחרות באידיאולוגיה הפמיניסטית את הדרך שבה ישיגו שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי. המלחמה פגעה באורחות חייהם של יהודי פולין ורוסיה וכפתה עליהם להתייחס לפוליטיקה הבינלאומית. מעיון בעיתונות היידיש עולה, שבקרב נשים יהודיות גברה המודעות לפעילותה של התנועה הפמיניסטית על פני אירופה כולה.

בשנת 1918 פרסמה פועה רקובסקי מנשר בשם "האשה היהודיה", ששילב בתוכו פמיניזם וציונות. תוך שהיא מצביעה על תרומתן הרבה של נשים לקבוצה גדולה של ארגונים שפעלו לתיקון חברתי, מחתה רקובסקי על מיעוט השתתפותן של נשים בתנועה הציונית. אף שהציונות המדינית של הרצל העניקה להן זכות הצבעה בבחירות הציוניות, לא ניצלו הנשים זכות זו. רקובסקי תלתה את ריחוקן של נשים מפעילות ציונית בגורם שנזכר בפתיחת פרק זה: כשלון היהודים, הן אורתודוקסים והן מתבוללים, לספק חינוך יהודי נאות לבנות. לנשים יהודיות בנות זמנה, קבעה רקובסקי בצער, חסר היה "חוש היהדות – ניצוץ היהדות שאותו נטע בנערים ה'חדר' היהודי הפשוט, על אף כל חסרונותיו העצומים". היא הביעה את אמונתה, כציונית וכמחנכת, שנשים יהודיות בוגרות מבחינה מדינית וחברתית יגיעו לידי הכרה, שבעיית האשה היהודיה תיפתר על ידי "הגדרה עצמית" – סיסמה שהיתה נפוצה בשנת 1918 – ולא על ידי התבוללות. כדי להשיג מטרה זו קראה רקובסקי לנשים לייסד ולהנהיג ארגון נשים יהודי לאומי בעל סניפים בכל פולין, שיפעל ליישום מצעם של פועלי ציון להענקת זכות בחירה לנשים במסגרת הקהילה היהודית. פנייה זו, של יהודיה חילונית-לאומית בעלת הכרה, נוסחה בלשון שפנתה לגאווה היהודית. "אין זה אפשרי", טענה רקובסקי, "שדווקא אנחנו, היהודים, שנשאנו ראשונה את עקרונות הדמוקרטיה, נפגר בתחום זה אחר כל העמים בני התרבות ונחסום בפני האשה היהודיה את הדרך לשוויון זכויות; הצעד הראשון בכיוון זה הוא לאפשר לנשים השתתפות בחיי הקהילה".63

בשנות העשרים של המאה העשרים התגשם ככל הנראה חזונה של רקובסקי והוקמה תנועת נשים לאומית יהודית – "היידישע פרויען פעריין" (איגוד הנשים היהודיות). אף שקנה המידה של פעילותו של ארגון זה איננו ברור, יש בו כדי להעיד על קיומו של גרעין קשה של פמיניסטיות יהודיות פעילות. מקום מושבו של הארגון היה בוורשה והוא פרסם מנשרים ביידיש, ביניהם "די מודערנע פרויען בעוועגונג". אלה נדפסו ב"בית הדפוס של ארגון הנשים היהודיות בפולין". שני עיתונים נוספים, "פרויען-שטים" (קול אשה) ו"די פרוי" (האשה), הופיעו אף הם, במשך תקופה קצרה, באמצע אותו עשור.64 שלא כמו "פרויענמוועלט" מלפני מלחמת העולם הראשונה, נכתבו שני עיתונים אלה בעיקר בידי נשים והדגישו את חשיבות השחרור העצמי של האשה, השבועון "די פרוי" קבע במפורש, במאמר הפתיחה שלו, ש"לאחרונה נטלו על עצמן נשים יהודיות לייסד ארגונים משל עצמן" ועל כן הן זקוקות לעיתון משלהן. "האשה היהודיה", כך קבע העיתון, "חייבת לנהל מאבק כפול, כאשה בת לעם מדוכא ונרדף". מתוך הכרה ש"החיים המודרניים דורשים אשה מודרנית", קבע העיתון שמשימתו העיקרית היא למלא את החסך שהיה לנשים בקשר עם העולם הגדול, בידע ובעצמאות, ובו בזמן לחזק את תשוקתן לקיים "את הבית היהודי המתוק והאהוב, עם... מסורות הצניעות האופייניות לאשה היהודיה של שנים עברו".65 העיתון פנה לקהל יעד רחב, תוך הדגשת הצורך להתמודד עם השינויים ללא הקרבת הערכים המסורתיים. כדי להצליח בכך תכנן "די פרוי" "להאיר ולפתור את כל הבעיות... הרלוונטיות לנשים בכלל ולנשים היהודיות בפרט". באשר לנושאים אוניברסאליים הקשורים בנשים, שאף העיתון לדון בתביעותיהן הפוליטיות והכלכליות של נשים, לבסס את תפקידן בתרבות, בספרות, באמנות, במוסיקה, בספורט ובאופנה, ולהגן על זכויותיהן. במקביל לאימוץ התפיסה בדבר חשיבותה של המשפחה היהודית, כלל העיתון במצעו שאלות בדבר אהבה וחיי משפחה, גידול ילדים ובריאות. אין ספק שנטייתו הכללית של העיתון היתה ציונית ולא רק פמיניסטית, כפי שעולה מהתמקדותו בחלוצים בארץ ישראל ובבניית חיים חדשים המבוססים על תרבות לאומית יהודית.66

הירחון "פרויען-שטים" פורסם בידי יידישע פרויען פעריין. העורכות של העיתון היו פועה רקובסקי, רחל שטיין ולאה פרושנסקי. הוא קרא לקוראותיו לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה של זמנן, שהוא עת תהפוכות: "תוך יצירת אורחות חיים חדשים, על האשה ליטול בכל מקום ומקום תפקיד זהה לזה של הגבר". כדי להשלים את מה שתרמו ארגונים קיימים להתפתחותה החברתית של האשה, יצא העיתון במסע תעמולה:

להפיץ השכלה בקרב נשים יהודיות, מכיוון שדלתות העיתונות היידית חתומות בפנינו בשבעה מנעולים... לעורר... את האשה היהודיה ליטול את גורלה בידיה, לדרוש ולהגן בעצמה על זכויותיה. לאלה מאתנו היכולות לדבר... עיתוננו מציע להן הזדמנות להשמיע קולן.67

נשים יהודיות פמיניסטיות שאפו לשכנע את קהל השומעות שעליהן להתארגן, כדי להביא לכלל מודעות את צרכיהן, שכן הזרמים הפוליטיים היהודיים העיקריים באותה העת הכפיפו בקביעות את ענייני הנשים למטרה העיקרית – אם המהפכה הסוציאליסטית ואם הקמת בית לאומי בארץ ישראל. תוך הצבעה על ארגון הנשים הבינלאומי, קבעו הפמיניסטיות שבעיותיהן של הנשים בכל העולם המתועש זהות. הן ייפתרו בפולין, כמו בכל מקום אחר, רק בהתארגנות של הנשים בשם עצמן כדי להשיג זכויות אזרחיות ופוליטיות שוות, שוויון הזדמנויות בעבודה ושוויון בשכר ובחינוך. במסגרת הקהילה היהודית, טענו הנשים, עליהן ליטול על עצמן עמדות מנהיגות ולא ליות מוגבלות לעבודה תחת ניהול גברי. שוויון זכויות מלא לנשים במוסדות הקהילה, טענה כותבת אחת ב"די פרוי", אינו שייך רק לזכויות הנשים, אלא לזכויות האדם בכלל.68 מנשר אחד הדגיש את סבלן של נשים יהודיות שחלו בעגבת וקרא לכינוס לא שיגרתי של רופאים, רבנים ואנשי סעד כדי לטפל בבעיה.69 כתבים פמיניסטיים אחרים טיפלו בנושאים בעלי אופי יהודי מובהק, כגון בעיית העגונות או שאלת המאבק על זכות הצבעה של נשים בארץ ישראל.70 "האשה היהודיה", כתבה רחל קפלן-מרמינסקי, "נפצעה אנושות בשלוש חזיתות: כאשה, כבת ישראל וכבת אנוש". בהתפעלותה מיכולתה של האשה לפעול בחברה באופן יעיל, היא סיימה את דבריה בצירוף של רטוריקה מהפכנית ודימוי יהודי: "קומי אשה! קטפי את התפוח מעץ החיים".71

איגוד הנשים היהודיות לקח ברצינות את המסר החברתי, כפי שמעיד מכתב משנת 1928 שהופץ בין חברותיו. הארגון טיפל בראש וראשונה בבעיות הסוציאליות של נשים וילדים. במהלך חודשי הקיץ הוא ניהל מחנות לילדים ולנוער; במשך השנה הוא ניהל מעון לחמישים ילדי עניים וסיפק הכשרה מקצועית לבנות, כדי שיוכלו לקיים את עצמן מבחינה כלכלית. הוא אף קיים קשרים בינלאומיים בנסיון לאתר בעלים של נשים עגונות. ואולם, הארגון לא ראה את משימתו כצדקה גרידא. הידיעה שחינוך מעניק כוח הנחתה את חברותיו לספק השכלה לנוער היהודי – דברי ימי ישראל, ספרות עברית ופולנית וסוציולוגיה. איגוד הנשים אף קיים כיתות לימוד גדולות לנשים אנאלפביתיות, שבהן למדו קרוא וכתוב, וארגן הרצאות פתוחות לציבור על ספרות, פוליטיקה וענייני השעה. הוא אף תמך בפעילות בארץ ישראל. פועה רקובסקי, מזכירת הארגון, אשר שאפה ליתר מעורבות של חברותיו בחברה,קבעה שפעילות בארגון היא בבחינת חינוך עצמי. תפקידן של חברות הארגון הוא להוביל את הדרך "בהקניית השכלה והתפתחות". לקידום מטרה זו היא עודדה חברות להקים קבוצות לפיתוח עצמי, והבטיחה שהארגון יספק להן חומר ספרותי וביבליוגרפי.72

אף שבעיית חינוך הנשים – או העדרו – הטרידה את מנהיגי הקהילה במזרח אירופה, הרי שהם לא הטיחו האשמות כלפי נשים כאילו היו אשמות בסטייה מדרכי המסורת עד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בעיתונות העברית והיידית של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים שסקרתי מעטות ביותר ההתייחסויות לחלוקה מיגדרית של תפקידים בין נשים לגברים במשפחה.73 המבקרים שאפו לחיי משפחה שבהם האשה היא עקרת בית ואם, בלא שטורדים אותה צורכי פרנסת המשפחה, דהיינו חיי משפחה לפי הדגם הבורגני; ואולם הם לא ביקרו את הנשים על שסטו ממסלול חיים זה. ככלל, לא הנשים נמצאו אשמות במצבן ובמצב משפחותיהן.

רק מאמר אחד, ב"דער פריינד" משנת 1913, ביקר את חילוף התפקידים שבין האשה לגבר בחברה היהודית. אם בעבר הגברים למדו והנשים פרנסו אותם, הרי שעתה הנשים משכילות יותר בכל הנוגע לתרבות החילונית ואף מהודרות יותר מבעליהן בהופעתן, ואי לכך הן מנהלות חיי בטלה. לאב היהודי יש שפה משותפת עם בנו, אבל עם בתו עליו לדבר בשפה זרה – פולנית או רוסית."הנשים היהודיות", כך טען הכותב, "התנקמו בגברים היהודים על חטאיהם בעבר".74 ואולם, אפילו מאמר זה, שנכתב מתוך אירוניה ורחמים עצמיים, לא בא בדרישה לנשים ליטול על עצמן את האחריות להעברת התרבות היהודית לדורות הבאים.

בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר התעוררו יהודי פולין לנוכח השינויים העצומים שפקדו את העולם בעקבות מלחמת העולם הראשונה, וכאשר החלו נשים יהודיות להתארגן ולדרוש שוויון זכויות, הופיעו מספר מאמרים עוינים לנשים בעיתונות היהודית, אף שרוב העיתונאים עסוקים היו מעל לראשם בבעיות הכלכלה והפוליטיקה שהטרידו את יהדות פולין.75

מתגובותיהן של פעילות יהודיות מעל דפי "די פרוי" מתברר, שנשים הואשמו בחומרנות ובאהבת תענוגות – תכונות שמיררו את חיי בעליהן ואבותיהן. נשים גם הואשמו בהסתייגותם של היהודים מעבודת כפיים, ואף בהתבוללות. בעלת טור אחד התקוממה על הדימוי של האשה המתבוללת, וכתבה על תפקידן הפעיל של נשים בתנועה הלאומית היהודית, בחידוש התרבות היהודית ובמוסדות החברה היהודית.76 אחרת קבעה, שאין להאשים נשים יהודיות באהבת האופנה; הן בסך הכל מושפעות מן החברה הסובבת, כשם שהרמב"ם הושפע מן הפילוסופיה האריסטוטלית שהיתה נפוצה בימיו. תוך הודאה בכך שישנו מרכיב מתבולל בחברה הנשית היהודית, קבעה הכותבת, שכך המצב גם בחברה הגברית היהודית. בעקבות הטענה ששפת העם, העברית, זרה לנשים, מתחה הכותבת ביקורת דווקא על אותם גברים שהגבילו את השפה של האליטה היהודית לעברית בלבד.

התחינות ביידיש, הצאנה וראינה, ואחר כך הרומנים של שומר – את כל אלה קראו נשים, ומהם התפתחה השפה העממית. שפת היידיש נוצרת לא רק בידי סופרים ואנשי רוח אלא גם בפיהן של הנשים בשוק, הממציאות מלים חדשות ומקוריות כדי להביע את רגשותיהן.77

הופעתו המאוחרת יחסית של הדיון בתפקידיה של האשה במזרח אירופה וממדיו הצנועים משקפים את תנאי החיים המיוחדים של קהילה זו. אף ששינויים רבים התרחשו בחברה היהודית במזרח אירופה החל ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, נותרה מרביתו של הציבור בשלביה הראשונים של ההתבוללות עד לשנים שבין שתי מלחמות העולם. המבנה של החברות שבהן חיו היהודים הגביל למעשה את אפשרויות ההתבוללות בהן. אמנם, נשים וגברים יהודים עברו מידה גדולה של חילון, אך הדבר לא נתפס בעיני רוב דובריה של הקהילה כאיום ממשי לעצם קיום החברה היהודית. אף יהודים חילוניים עשויים היו להמשיך ולהחזיק בזהות יהודית לאומית, שנבעה מבפנים אך קיבלה משנה תוקף מן החברה הסובבת. הבעיות שנראו למנהיגי הקהילה בעלות קדימות לא היו אפוא בעיקרן בסוגיית ההתבוללות, אלא בנושאי השוויון הכלכלי והפוליטי לבני קהילתם הנרדפים ופתרון "הבעיה היהודית" באמצעות לאומיות, סוציאליזם או הגירה. נושאים אלה סווגו הן בחברה היהודית והן בחברה הסובבת כשייכים לתחום מדיניות הציבור, וממנה נפקד ממילא מקומן של הנשים.

כשם שההתבוללות עצמה היתה נושא בעל חשיבות משנית, כך נותרה שאלת מעמד האשה שולית. המנהיגים היהודים במזרח אירופה הכירו בצורך לגייס את תמיכתן של נשים לתוכניותיהם הכלכליות, הפוליטיות והרעיוניות, כפי שעולה מדאגתם לחינוך הבנות. ואולם, במזרח אירופה לא נתפסו נשים ככלי להעברת התרבות כמו במערב. בהגירתם מערבה תרמו יהודי מזרח אירופה להמשך הדיון על תפקידיה של האשה בעיצוב שמירת היהדות המודרנית והקהילה היהודית החדשה.

הערות שוליים:

63. פועה רקובסקה, די יודישע פרוי, וארשה 1918. פיסקה זו מתבססת על עמ' 15-11, 29-28. הציטוטים לקוחים מעמ' 14, 28.
64. פועה ראקאווסקי, די מאדערנע פרויען באוועגונג, וארשה 1928; מנשר נוסף פרי עטה של רחל קפלן-מרמינסקי, בשם פרויען פראבלעם, הופיע בשנת 1927. עלה בידי להשיג שני גליונות של פרויען-שטים: 1 (מאי 1925) ו-2 (אוגוסט 1925), וארבעה גליונות של די פרוי (אפריל-מאי 1925). בכותרתו של די פרוי נזכרו הערים וילנה, ורשה, לודז' ולבוב.
65. די פרוי, 1 (8 באפריל 1925), עמ' 1.
66. שם, עמ' 2.
67. פרויען-שטים, 1 (מאי 1925), עמ' 4-3.
68. רקובסקי, פרויען באוועגונג (לעיל, הערה 64), עמ' 23-6; בסיה לוקרמן, "אויף דער ווך", די פרוי, 2 (1 במאי 1925), עמ' 28-25.
69. קפלן-מרמינסקי, פרויען פראבלעם, עמ' 16-13.
70. לעניין העגונה, ראה: פרויען-שטים, 1 (מאי 1925), עמ' 28-27; לאה פרושנסקי, "וועגן פארלזענע פרויען", שם, 2 (אוגוסט 1925), עמ' 11-10; על זכות הבחירה של נשים בארץ ישראל, ראה: פועה רקובסקי, "דער קאמף פאר פרויען וואל-רעכט אין ארץ ישראל", שם, 2 (אוגוסט 1925), עמ' 5-4.
71. קפלן-מרמינסקי, פרויען פראבלעם, שם, עמ' 18, 20.
72. מכתב שהופץ בקרב חברות היידישען פרויען פעריין, וארשה, 18 בדצמבר 1928, חתום בידי פועה רקובסקה (ארכיון YIVO, ארכיון פולין-וילנה, וארשה, מס' 45).
73. סקירתי כללה את הפרסומים הבאים: אחיאסף (ורשה), 1904-1893; האסיף (ורשה), 1887-1885; בן עמי (סנט פטרסבורג), 1887; הבוקר אור (סנט פטרסבורג), 1876, 1903-1896; האשכול (קרקוב), 1903-1898; הכרמל (וילנה), 1879-1871; הכרם (ורשה), 1887; כנסת הגדולה (ורשה), 1892-1889; המגיד (ליק ואחר כך ברלין), 1892-1856; המליץ (אודסה ואחר כך סנט פטרסבורג), 1872-1861, 1904-1879; המצפה (סנט פטרסבורג), 1885; המזרח (קרקוב), 1903; השחר החדש (קרקוב), 1893; השרון (קרקוב), 1893; שם ויפת (לבוב), 1887; השלח (קרקוב), 1904-1903; די נייע וועלט (ורשה), 1910; דער פריינד (סנט פטרסבורג), 1913. יש כר נרחב למחקר בנושא דמותן של נשים בספרות יידיש. למחקר אחד בנושא זה ראה: Ruth Adler, Women of the Shtetl – Through the Eyes of Y.L. Peretz, Rutherford NJ 1980; וראה גם: Janet Hadda, Passionate Women, Passive Men: Suicide in Yiddish Literature, Albany 1988. לפי פיינר, הדיון ב"שאלת הנשים" בחוגי המשכילים התחיל בתקופה מוקדמת יותר. ראה: פיינר, "האשה היהודייה המודרנית".
74. דער פריינד, 47 (24 בפברואר 1913), עמ' 3.
75. סקירה של שני העיתונים הפופולאריים ביידיש, היינט ודער מאמענט משנת 1925, הניבה רק מספר מצומצם של מאמרים שעסקו בנשים או בשאלת האשה.
76. בסיה לוקרמן, "אונזער לאגע", די פרוי, 1 (8 באפריל 1925), עמ' 6-3.
77. "פרויע טריבונעט", שם, 3 (8 במאי 1925), עמ' 49-48.

ביבליוגרפיה:
כותר: האשה היהודיה בסבך הקידמה : ארגוני נשים והאשה בעיתונות
שם  הספר: האשה היהודיה בסבך הקידמה : מקומה וייצוגה בעת החדשה
מחברת: היימן, פולה
תאריך: 1997
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. תרגמה מאנגלית: טל אילן
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית