עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה-19עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה- 19
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה) היה החכם באשי האחרון בירושלים. במאמר מתוארת דמותו ומובאות בו דוגמאות לפסיקותיו בנושא השמיטה, עירוב בשבת, הוראת ערבית בבתי ספר ויחסו להרצל.



חדשנות ואומץ בלשכת הראש"ל
מחבר: נתן אפרתי


הרב יעקב שאול אלישר ששימש "החכם באשי" האחרון בירושלים, לא נרתע מפסיקות חדשוניות ומפתיעות והתאים עצמו למציאות המשתנה

מספרד לירושלים: משפחת אלישר והיש"א ברכה

קורותיה של משפחת אלישר הן חלק בלתי נפרד מהאירועים שהיו מנת חלקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. ראשון בני המשפחה שעלה לארץ לאחר גירוש ספרד והשתקע בצפת, היה ככל הנראה ר' יוסף אליסר, שאת שמו נושאת המשפחה עד היום. במרוצת השנים הוציאה המשפחה מקִרבהּ כמה וכמה חכמים שנמנו עם ראשי הקהילה הספרדית בירושלים ומילאו שליחויות בשם כלל הציבור. החשוב שבהם היה הרב יעקב שאול אלישר, שנודע בכינויו "יש"א ברכה" ושהגיע לכהונה הרמה ביותר ביישוב תחת השלטון העותמאני, ה"חכם באשי", הוא "הראשון לציון", ראש רבני ארץ ישראל. הרב אלישר העלה על הכתב את זיכרונותיו, ואפשר לראות בו את חלוץ כותבי האוטוביוגרפיות בארץ ישראל בזמן החדש.

היש"א ברכה נולד בשנת תקע"ז (1817). בהיותו בן שש שנים ועשרה חודשים, נתייתם מאביו, וכעבור ארבע שנים נישאה אמו לרב בנימין מרדכי נבון. כבר מגיל צעיר החל להתערות בחברת מנהיגי ירושלים וחכמיה, ושטר הבוררות הקדום ביותר שבו הוא נזכר כפוסק הוא משנת תרי"א (1851). בשנת תרי"ג (1853) הוסמך מטעם רבני ירושלים לשמש דיין ומורה הוראה, ומאז שימש בקביעות דיין באחד מארבעת בתי הדין הספרדיים בירושלים. בתרכ"ט (1869) נבחר הרב אברהם אשכנזי לראש"ל והרב יש"א ברכה מונה לראש אב בית דין במקומו.

הרב אלישר היה גבה קומה, זקנו מגודל ועשוי בהידור, אדרתו ארוכה, והטוּרבן שלראשו וזקנו הארוך מבליטים עוד יותר את קומתו. דמותו הייתה מוכרת ומקובלת מאוד בירושלים, ובסך הכול חיבר עשרה ספרים בתחומי הדרוש וההלכה. בדרשותיו ידע למשוך את לב שומעיו בעברית, בלדינו, ואפילו באיטלקית (א' כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 158-155). בשנת תרל"ה (1875) הוציא לאור את ראשוני חידושיו בספר של אביו החורג "בני בנימין וקרב אי"ש". שמעו כפוסק חריף ובקי יצא למרחקים, והוא הוצף בשאלות בענייני דת והלכה מכל רחבי העולם היהודי.

"אין לנו כי אם אי"ש אחד": מינוי שנכזב ומינוי שהתגשם

בשנת תר"ם (1880) נפטר הראש"ל, הרב אברהם אשכנזי, ואולם במקומו לא נתמנה הרב אלישר, כפי שהיה אפשר לצפות, כי אם הרב רפאל מאיר פאניז'יל (המרפ"א).

לאמתו של דבר צריך היה (יש"א ברכה) לעלות על כיסא הרבנות הראשית עוד בשנת 1880 אולם הוא ויתר על הכבוד [...] רק חוג מצומצם ידע את פשר הדבר (כהן-רייס, עמ' 118).

העיתונות הירושלמית עסקה רבות בפשר היעדרו של המינוי המתבקש. מנהיגי הספרדים היו מחולקים בדעותיהם באשר למועמד למשרת "הראשון לציון". "הצעירים" יחסית, ראו ברב אלישר את מועמדם הטבעי, ואילו הוותיקים ראו ברב פאניז'יל את המועמד המסמל את הרציפות הרבנית בעיר. המאבק בין הקבוצות החל, כפי הנראה, עוד בחייו של הראש"ל הקודם, הרב אברהם אשכנזי ("חבצלת", תר"ם, גל' 24; "הלבנון", מנחם-אב תר"ם).

פטירת המרפ"א בשנת תרנ"ג הייתה הזדמנות נאותה לעיתונות ולמשכילים הירושלמיים לפעול לבחירת "ראשון לציון" חדש, שיוכל להתמודד עם המשימות החדשות שעתידות לעמוד בפני החכם באשי. דעת רוב הקהל, ספרדים ואשכנזים כאחד, נטתה הפעם להעניק את המשרה לרב אלישר, שנודע כמצדד בהנהגת תיקונים וייסוד ועד משותף לספרדים ולאשכנזים ובתיקונים אחרים בהתאם לנסיבות החדשות. קבוצת משכילים ירושלמים אף שיגרו מכתב לרב ובו קבעו: "אין לנו כי אם אי"ש אחד אשר נוכל לתת המשרה על שכמו". בט"ו בשבט תרנ"ג הוכתר לכהונת ה"ראשון לציון", משרה שבה נשא עד פטירתו בכ"ח בתמוז תרס"ו.

שמיטה, עירוב וחינוך: פסיקות פורצות דרך

דוגמה אחת לאומץ לבו של הרב בפסיקותיו אפשר למצוא ביחסו לשאלת העירוב בירושלים.

עם בניית הבתים והשכונות מחוץ לחומות העיר, התעוררה שאלת ה"עירוב" וטלטול החפצים בשבת בין החומות לשכונות שמחוצה להן. סוגיית עירוב רשות הרבים בשבת נחשבה שאלה נכבדה והעסיקה פוסקים רבים.

בירושלים מצאו האשכנזים היתרים שונים להתקנת עירוב ולטלטול בשבת, ואילו הספרדים החמירו בנושא זה על פסיקתו של מחבר ספר ה"שולחן ערוך" – ר' יוסף קארו. לאחר התלבטות הגיע היש"א ברכה למסקנה כי בנסיבות החדשות שנוצרו בירושלים, של גידול היישוב ומגורים בצוותא של אשכנזים וספרדים, לא יוכל הציבור הספרדי לעמוד באיסור זה, וכדי שלא יעברו על איסור מן התורה במזיד, מצא נימוקים להיתר. זו הייתה דוגמה להכרעה קשה מכורח המציאות החדשה בירושלים.

בשנת תרמ"ח התלקח ביישוב היהודי בארץ "פולמוס השמיטה", שמרכזו היה מידת ההקפדה שיש לדרוש מן החקלאים היהודים במושבות בשנת השמיטה בתרמ"ט. הפולמוס שימש ביטוי להשקפות המנוגדות שרווחו בדבר שאלת יישוב ארץ ישראל. התפיסה הדתית המסורתית ראתה את הצדקת קיומה של ההתיישבות החקלאית באפשרות לשמור כהלכתן את המצוות התלויות בארץ, בכללן השמיטה. לעומת זאת, רבים מהמתיישבים וראשי חובבי ציון ראו בעבודה החקלאית משמעות לאומית והיסטורית, ובהתיישבות החקלאית ראו מפתח לשינוי מבנהו של היישוב היהודי בארץ ישראל. הבדלי התפיסה הובילו לגישות שונות גם בדבר הצורך לשמור שמיטה כהלכתה, שנים אחדות בלבד לאחר ייסודן של המושבות הראשונות.

כאמור, בעיית השמיטה התעוררה במלוא חומרתה וחריפותה בשנת תרמ"ח (1888), ערב שנת השמיטה תרמ"ט. גאוני הדור בארץ ובחו"ל, שנתבקשו לחוות את דעתם בשאלה, נחלקו אם להתיר או לאסור בשנה זו מלאכות חקלאיות שונות. בראש מחנה המתירים התייצבו הרב יצחק אלחנן ספקטור ("הגאון מקובנה"), הרב שמואל מוהליבר (מראשי חובבי ציון) ואחרים, ובראש מחנה המחמירים ניצבו כמה מרבני ירושלים, ביניהם הרב שמואל סלאנט והרב יהושע לייב דיסקין ("הרב מבריסק"). העובדה שכמעט כל המתיישבים במושבות נמנו עם העדה האשכנזית הניעה את הרבנים הספרדים לנקוט מלכתחילה עמדה ניטרלית ולא להיגרר לוויכוח זה.

הרב אלישר, שהיה באותה העת משנהו של הראש"ל פאניז'יל ו"המוציא והמביא" למעשה ברוב ענייני העדה, נתבקש בכל זאת אף הוא להיכנס לעובי הקורה בשאלת השמיטה. לאחר שהפך בצדדיה ההלכתיים של הסוגיה הסבוכה, העלה נימוקים מקוריים להיתר, על בסיס המציאות הקרקעית הייחודית בארץ בתקופת הפולמוס. על פי חוקי האימפריה העותמאנית הייתה שייכת אדמת ארץ ישראל לאוצר השלטון הטורקי ("מירי"). השלטונות היו בעלי הקרקע והמתיישבים חכרו אותה מידיהם וחויבו בהעלאת מס שנתי לסולטאן. המתיישבים לא היו אפוא בעלי הקרקע כי אם שכירי הסולטאן, ועל כן טען הרב שמצוות השמיטה לא חלה עליהם. קביעה זו הביאה אותו להציע שני פתרונות מעשיים ומקבילים:

הצעתו הראשונה הייתה שכל מושבה תקצה חלקת אדמה של דונם, שבו תיאסר כליל עבודה בשמיטה, על מנת ש"לא תישכח תורת שביעית מישראל". הצעתו השנייה הייתה לרשום את הבעלות על הקרקעות על שם נוכרי מהימן, ולמכור לו את כל השדה למשך שנה אחת. היתר "המכירה לגוי" לקראת שנת השמיטה, שאפשר למתיישבים להמשיך ולעבד את אדמותיהם, התבסס אפוא אף הוא על פסק ההלכה של הרב אלישר.

סוגיה אחרת שבה הביע את דעתו בנחרצות הייתה אופיו של החינוך בירושלים. גישתה של העדה הספרדית בכללה הייתה מתונה בהרבה מזו של האשכנזים. הם לא שללו על הסף את הרחבת מערכת החינוך המסורתית על פי רוח הזמן, אם לא עמדה בסתירה לעקרונות הדת. בשנת תרל"ז (1877) פרסם הרב אלישר מכתב פומבי בעיתון "שערי ציון" (גיליון 2), שבו הוא מבקר בחריפות את כניעת המוסדות האשכנזיים לדרישות החוגים הקנאים שלא ללמד ערבית. הרב אלישר הזכיר כי גדולי תורה רבים חיברו ספרים בערבית (ביניהם הרמב"ם) וכי ניסיון ההוראה של הערבית בבית הספר למל מראה כי אלה שלמדו את השפה הפיקו ממנה תועלת בלא שהדבר פגם בנאמנותם לדת ישראל. גישה דומה הפגינו הרבנים אלישר ופאניז'יל כשנוסד בתרמ"ב (1882) בית ספר כי"ח על ידי חברת "אליאנס".

"הפעיל את תוקף סמכותו"

מאז שנות ה- 60 של המאה ה- 19 נמנה הרב יעקב שאול אלישר עם הנהגת העדה הספרדית. בתקופתו הגיעה לשיא מעמדה משרת ה"ראשון לציון", ולאחר פטירתו חלה סביבה הידרדרות גדולה עד סוף התקופה העותמאנית (1917).

בתקופת כהונתו של היש"א ברכה החלה התנועה הציונית בפעילותה, ומנהיגה, בנימין זאב הרצל, אף ביקר בארץ לימים אחדים. הממשל העותמאני לא ראה בעין יפה את הביקור, ובעיר התפשטה שמועה כי החכם באשי בקושטא הציע לחכם באשי בירושלים להטיל על הרצל חרם. ואולם על עמדתו ההפוכה של הרב הירושלמי ביחס להרצל בשעת פטירתו סיפר אליעזר בן יהודה:

ואני מעיד כי אף על פי שבאמת סכנה גדולה היתה בדבר לא סירב לנו הרב יש"א ברכה אלא הפעיל את תוקף סמכותו וגזר ביטול מלאכות והספד בצבור [...] וירושלים הספידה את ראש הציונות כהלכה (דאר היום, י"ט באדר תרפ"א).

הרב אלישר היה נושאה החוקי והאחרון של משרת החכם באשי. ששת נושאי המשרה שבאו אחריו היו במעמד של ממלאי מקום בפועל, ועם כיבושה של הארץ בידי הבריטים בוטלה המשרה סופית.

ביבליוגרפיה:
כותר: חדשנות ואומץ בלשכת הראש"ל
מחבר: אפרתי, נתן
תאריך: אייר- מאי תשס"ו 2006 , גליון 187
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הערות לפריט זה:

1. ד"ר נתן אפרתי, חוקר תולדות היישוב, שימש עד לאחרונה מנכ"ל האקדמיה ללשון העברית; פרסם ספרים על משפחת אלישר ועל העדה הספרדית ירושלים.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית