עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
אירועי "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, היו ציון דרך בתולדות רדיפת היהודים ברייך השלישי. כיצד הגיבו יהודי גרמניה על ההתפתחויות, מה הייתה תחושתם, הערכת המצב שלהם לאחר פוגרום נובמבר? איזו פעולה נקטו כמסקנה מהאירועים? את הביטוי המוחשי לתחושת החירום שאחזה ביהודי גרמניה, ניתן לראות בבירור במנוסת הבהלה שפקדה אותם בעקבות הפרעות. במשך פחות משנה, עד לתחילת המלחמה, היגרו כמעט כ- 40% מיהודי גרמניה.



בין הלם לתגובה : הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938
מחבר: דניאל פרנקל


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אירועי "ליל הבדולח" של ה-9 וה-10בנובמבר 1938 היו ציון דרך בתולדות רדיפת היהודים ברייך השלישי. בפעם הראשונה מאז תפיסת השלטון ב-1933 לבשה המערכה האנטישמית, שתועלה בשנים המוקדמות לפסים ביורוקרטיים של תחיקה מפלה וגזרות כלכליות, צורה של התפרצות המונית -- "ספונטנית", כביכול -- של אלימות גלויה, שהופנתה ללא הבחנה כלפי הרכוש והנפש היהודיים. באורגיה מרוכזת של שנאה, הרס ורצח, אשר לובתה ותודרכה מלמעלה, הועלו באש או נחרבו בדרך אחרת כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה ובאוסטריה. על פי הדיווח המוקדם והבלתי שלם שדיווח היידריך, ראש המשטרה ושירות הבטחון הנאצי, ב-12 בנובמבר, לגרינג, שר האוויריה והממונה על תוכנית "ארבע השנים", נהרסו בשני ימי ההשתוללות הפוגרומיסטית כ-7,500 בתי עסק יהודיים. 36 יהודים נרצחו ועוד כמספר הזה נפצעו קשה בידי הפורעים. לאחר הפורעים והבוזזים הגיע תורם של כוחות המשטרה והביטחון. כמעט 30,000 גברים יהודים בני כל הגילים רוכזו למחרת (ה- 10 בנובמבר) על ידי הס"ס והגסטפו לפי רשימות מוכנות מראש ונשלחו למחנות הריכוז של דכאו, בוכנוואלד וזאקסנהואזן. כאמור, היו אלו נתונים חלקיים בלבד. מאוחר יותר עודכן האומדן הרשמי של הקורבנות בנפש ל-91. אך גם מספר זה לא הביא בחשבון את אלו שקיפחו את חייהם כתוצאה מבהלה או שלחו יד בנפשם בשל המצוקה הנפשית שנקלעו אליה. בכל מקרה לא נכללו בו מאות עצירים יהודים שמתו בשבועות הבאים כתוצאה מעינויים ומחשיפה לתנאי הקיום הבלתי אנושיים במחנות הריכוז הנאציים. מרבית עצירי "ליל הבדולח" שוחררו אמנם עוד לפני פרוץ המלחמה בתמורה לוויתור על רכושם ולהתחייבות להגירה מיידית.

אך בכך לא מלאה כוס הייסורים של יהודי גרמניה. ההתפרצות הפוגרומיסטית לא שימשה אלא אות לפתיחת מסכת שלמה של השפלות וצעדי סחיטה וגזל שהקרקע להם הוכנה בעוד מועד בחודשים הקודמים. "לא הייתי רוצה להיות היום יהודי בגרמניה" קבע גרינג בציניות בישיבה בבניין משרד האוויריה ב- 12 בנובמבר. בישיבה הידועה התחרו ביניהם גרינג ושר התעמולה הנאצי גבלס בשורה של צעדים שנועדו לבזות את היהודים שנותרו עדיין בגרמניה ולשלול מהם את שארית כבודם כבני אדם חופשיים. במהלך נאצי אופייני חוייבו קורבנות ההתעללות לפצות את המדינה הגרמנית על הפשע שבוצע כנגדם. תשלומי הביטוח על נזקי זגוגיות הראווה שנופצו בבתי העסק היהודיים – בסך 10 מיליון מרקים – הופקעו על ידי הרייך. מעבר לכך, חוייב הציבור היהודי בתשלום כופר של מיליארד מרקים. גביית הכופר -- בסך של 20% מערך הרכוש הכולל של כל יהודי גרמניה -- נערכה בהסתמך על הצהרות ההון המפורטות שחויבו היהודים למלא באביב 1938. היא הייתה קשה במיוחד עבור אוכלוסייה שנושלה ממרבית מקורות הפרנסה הפעילה שלה וניזונה בעיקרו של דבר מהקרן שנצברה בימים טובים יותר. בידי מעטים בלבד היה ההון הנזיל שנדרש לפירעון החוב. כל הניסיונות להשיג ביטול או הנחות בסכום בשל נסיבות אישיות קשות נדחו.

מלבד תשלום הכופר ניתך על הציבור היהודי בתקופה שבין הפוגרום לפרוץ המלחמה ב- 1בספטמבר 1939 מבול של גזרות והשפלות שנועדו להדגיש עוד יותר את מעמדם כמנודים ומוקצים מהחברה ולדחוק אותם משארית אחיזתם בכלכלה הגרמנית. היהודים חויבו לסגור את בתי העסק והמלאכה שלהם ולהעביר את נכסי הדלא ניידי שבידיהם לבעלים אריים במחירי הפסד; נאסר עליהם לנהוג במכונית או לבקר בתיאטרון, בקונצרטים ובבתי קולנוע; ילדים יהודים הורחקו מבתי הספר הציבוריים והסטודנטים היהודים מהאוניברסיטאות; נשלל רשיון העיסוק מעורכי דין יהודים ומרופאים יהודים שהוגדרו מעתה כ"מטפלים" הזכאים לטפל ביהודים בלבד; הוטלו הגבלות על חופש התנועה ועל זכות הדיור של יהודים ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, הטיל גרינג על היידריך בינואר 1939 לפתוח בברלין "משרד מרכזי להגירת יהודים". בראש המשרד הועמד המומחה להגירה כפויה -- ולימים לגירוש -- אדולף אייכמן, שהוסמך ליישם בגרמניה את שיטות הסחיטה וההגירה הכפויה שיישם בהצלחה כה רבה – מנקודת ראות נאצית -- על יהודי אוסטריה לאחר סיפוחה.

הערכת האירועים על ידי יהודי גרמניה

כיצד הגיבו יהודי גרמניה על ההתפתחויות, מה הייתה תחושתם, הערכת המצב שלהם לאחר פוגרום נובמבר? איזו פעולה נקטו כמסקנה מהאירועים? האם הייתה תגובתם על פוגרום "ליל הבדולח" שונה במהותה מתגובתם על אירועים טראומטיים קודמים, כמו יום החרם הכללי של ה-1 באפריל 1933 או חוקי הגזע של נירנברג מספטמבר 1935? עד כמה העריכו נכונה את עוצמת הסכנה?

בירור סוגיות אלה כרוך בקושי כפול, שהוא גם מתודי-טכני באופיו וגם מהותי-עקרוני. ראשית, מהבחינה המתודית, צריך כל המבקש להתחקות אחר תגובת יהודי גרמניה על פוגורום "ליל הבדולח" להתמודד עם היעדרו הכמעט מוחלט של תיעוד יהודי בן התקופה. כל העתונים היהודים חדלו להופיע תוך כדי הפוגרום או בעקבותיו. העיתון היהודי היחיד שהופעתו אושרה -- או, ליתר דיוק, נצטוותה על ידי המשטר -- ה"יידישס נכרישטנבלאט" -- לא היה אלא שופר הרשויות הנאציות. מעבר לכך לא שרדו גם מסמכים מפעילותם של המוסדות היהודיים בימים הראשונים שלאחר הפוגרום, פשוט, משום שרוב המנהיגים היהודים היו נתונים במעצר, ומי שלא נעצר היה עסוק בהסתתרות מפני הרודפים. לכן נאלץ ההיסטוריון לבנות את פרשנותו על הקשרים והיקשים הנשענים על ראיות נסיבתיות, שברי רמזים ומעט עדויות מאוחרות. שנית, מתעורר גם הקושי העקרוני -- באיזו מידה ניתן בכלל לדבר על תגובה מאורגנת של ציבור שהיה נתון במצב של הלם וזעזוע מעוצמת האירועים. "למעשה", קובע בדיעבד פינו גינזבורג, מי שהיה אז שליח "החלוץ" בגרמניה, "אין בימים ההם עוד יהדות מאורגנת, תנועות נוער מאורגנות. יש לנו המון אדם. עוד 300,000 איש, שיש להם רק מגמה אחת – לצאת!..". נשאלת השאלה: האם לא שבר הלחץ הנאצי לאחר פוגרום "ליל הבדולח" סופית את כוח העמידה היהודי? בחיבורו הידוע על "בניין בתוך שקיעה" מציע ארנסט סימון את הקשר הדיאלקטי הבא בין לחץ חיצוני להתנגדות:

"הכלל הבא תופס לגבי אנשים רגילים ותנועות מן השורה המוצאים עצמם לפתע במצבים של לחץ פתאומי ובלתי צפוי: לחץ קטן עד בינוני מחזק את כוח ההתנגדות; חזק יותר מחליש אותו ולחץ מקסימלי שובר אותו".

לא כאן המקום לעסוק בסוגייה הכללית המתעוררת בעקבות הקביעה הסכימטית של סימון: באיזו מידה ניתן להחיל על מנהיגים הנתונים בסיטואציות קיצוניות כדוגמת זו שבה הייתה נתונה מנהיגות יהודי גרמניה בתקופת השואה אמות מידה של התנהגות ציבורית ואחריות היסטורית שאינם חלים על אנשים "רגילים". בהקשר הנוכחי חשוב יותר להבהיר, שאין בסיס לדימוי המקובל שלפיו ריסקו הרדיפות הנאציות את כוח העמידה של הציבור היהודי-הגרמני. המחקר ההיסטורי של השנים האחרונות מעלה תמונה מרשימה של מנהיגות יהודית נאמנה, אשר מתוך בחירה והקרבה, סירבה לנטוש לאחר "ליל הבדולח" את הציבור שעליו הייתה מופקדת ונשארה על משמרתה עד הסוף המר. דומה שחלק מאי ההבנה שבה נתקלה מנהיגות היהדות הגרמנית לאחר השואה מקורו בכישלון להבחין בין תגובות ותופעות שהם חלק מהתהליך הסטיכי והבלתי רצוני של ההתרחשות ההיסטורית – ואשר פעלו אכן בכיוון של התפוררות -- לבין ההיערכות המוסדית והמאורגנת של ההנהגה המרכזית בתקופה שלאחר פרעות "ליל הבדולח".

נבקש תחילה להתחקות אחר התגובה הספונטנית והבלתי מתוכננת שהגיבו יהודי גרמניה על ההתפתחות – תגובה שהקיפה הן את הפרטים היהודים והן חלק ניכר מפעילי הציבור. הציבור היהודי נגמל או התפכח משתי הנחות שהיו מקובלות גם על רואי השחורות ומחשבי הקיצים שבקרב היהדות הגרמנית בשנים הראשונות שלאחר תפיסת השלטון על ידי הנאצים. ההנחה הראשונה הייתה כרוכה באמונה, שבטיפולו ב"שאלה היהודית", לא יזדקק המשטר לאמצעים אלימים וחסרי תקדים באופיים -- שהמערכה האנטי-יהודית, חסרת רחמים ומעצורים ככל שתהיה, תתנהל בעיקרה באמצעים חוקיים. האמונה הזו נשענה, בין השאר, על הצהרות והבטחות מפורשות של ראשי המשטר. "יהיה אשר יהיה", מצטט המנהיג הציוני בנו כהן את הבטחתו של ראש לשכת היטלר, לאמרס, "השלום והסדר יובטחו ליהודים". ההנחה השנייה, שהייתה כרוכה בראשונה, הייתה שלרשות יהדות גרמניה, גם אם איבדה את בסיס קיומה המדיני והכלכלי עם עליית הנאצים לשלטון, עומדת אורכה של טווח זמן ניכר למדי שבו תוכל לנווט בעצמה את תהליך הפירוק . לשון אחר, גם אם נגזרה על הקהילה היהודית בגרמניה גזירת חיסול, הרי מדובר בתהליך הדרגתי שישתרע על פני שנים אחדות. סנטה יוספטל, מהפעילות המרכזיות של תנועת "החלוץ" בגרמניה, משחזרת במבט לאחור את נקודת הראות של המוסדות הציוניים:

"בשנים ההן – 1936-1934 – ידענו ששלטונות גרמניה יעזרו לנו להגירה. הם היו מעוניינים שיהודים יצאו. לא פחדנו שמי שלא יוצא עכשיו, לא יוכל לצאת."

הנחות אלה נופצו לרסיסים בפוגרום "ליל הבדולח". ליהודי גרמניה – ציונים כמתבוללים – הסתבר, קודם כול, שהמשטר לא יירתע משום אמצעי במלחמתו ביהודים, ושנית -- וכמסקנה מהרישא -- שהישארות בגרמניה – גם אם המדובר בהתמהמהות זמנית – כרוכה בסכנת נפשות של ממש.

מהגירה מתוכננת ליציאת מנוסה

את הביטוי המוחשי לתחושת החירום, ואף הבעתה, שאחזה ביהודי גרמניה, ניתן לראות בבירור במנוסת הבהלה שפקדה אותם בעקבות הפרעות. אם בנובמבר 1938 חיו עדיין בגבולות הרייך הישן כ-300,000 יהודים, הרי עד פרוץ המלחמה פחת מספרם לכ– 185,000. הווי אומר, הגירה של כמעט כ- 40% במשך פחות משנה! יתר על כן, חל גם שינוי קיצוני באופייה של ההגירה. בשנים הראשונות עמד עדיין ליוצאים שיקול דעת מסוים אשר לבחירת יעד ההגירה ולמועדה. בתכנון ההגירה ובבחירת היעדים מילאו תפקיד מרכזי חברת "העזרה" (Hilfsverein ) והמשרד הארצישראלי בברלין. המהגרים היו ברובם צעירים אשר כיוונו עצמם אל ארצות הגירה "קלאסיות" מעבר לים, כגון ארץ-ישראל, ארצות-הברית וארצות אמריקה הדרומית. לגבי העולים לארץ-ישראל, הופעל הסדר "העברה" אשר אפשר הוצאת רכוש יהודי מגרמניה לארץ-ישראל בתנאים משופרים מאלה של המהגרים לשאר הארצות. לאחר פוגרום "ליל הבדולח" לא היה עוד אפשר לדבר על תכנון ההגירה היהודית מגרמניה: תנועת היציאה או המנוסה הופכת לתהליך סטיכי ובלתי מבוקר לגמרי. כאשר חשו יהודי גרמניה את החרב המונחת על צוואר, לא היה עוד מקום להיות בררנים באשר לבחירת תנאי היציאה ויעדיה. כל ארץ וכל מקום נידח ייתכנו ובלבד שייפתחו את שעריהם ומייד. לצורך כך היו המועמדים להגירה מוכנים אף להיפרד מכל נכסיהם. בעיקר נכונה הקביעה לגבי אלפי עצירי מחנות הריכוז שלגביהם היציאה לאלתר הייתה תנאי לשחרורם מהתופת הנאצית. מעתה ואילך הרחיקו גם למזרח אסיה (בעיקר לשנחאי, 17,000), למרכז אמריקה ולאפריקה. עם היוצאים, או המבקשים לצאת, נמנו מבוגרים כצעירים, קרובים ליהדות ורחוקים ממנה. חסרת תקדים הייתה גם הנכונות החדשה של משפחות יהודיות להיפרד מיקיריהן ואפילו מילדיהם הקטינים, ובלבד שאלה יגיעו למקום מבטחים. ילדה בת 15 מנירנברג משחזרת:

"הכול השתנה לאחר ליל הבדולח. אמי וסבי הבינו שעליהם לצאת מגרמניה אם רק ניתן הדבר, אך לכל הפחות שומה עליהם להוציא את אחי ואותי, יהיה אשר יהיה."

אכן עליית הנוער החלה לפעול עוד בשנת 1934. אבל מספר הנערים שעלו במסגרתה לארץ-ישראל לפני נובמבר 1938 – כ- 3000 נערים ונערות -- מתגמד לעומת מספר היוצאים לאחר מכן. בסך הכול יצאו מגרמניה בתשעת החודשים שמסוף 1938 ועד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 יותר מ-18,000 ילדים ובני נוער. זאת לעומת מספר כולל של כ- 6,000ילדים ובני נוער – (מהם 4,800 לארץ-ישראל) – שיצאו ממנה בשש השנים הקודמות. בריטניה הגדולה לבדה, אשר סגירת שערי ארץ-ישראל לא מנעה ממנה לפתוח את דלתות ביתה שלה, קלטה בתקופה זו 7,800 ילדים מגרמניה. מרביתם הגיעו באמצעות ה"קינדר-טרנספורטים" (משלוחי ילדים) המפורסמים.

התארגנות המוסדות היהודיים בעקבות פוגרום "ליל הבדולח"

למחרת ליל הבלהות נסגרו על פי צוו כל הארגונים היהודיים בגרמניה, מלבד המשרד הארצישראלי בברלין וארגון "העזרה", אשר נחשבו חיוניים לקידום ההגירה, ואיגוד התרבות היהודי (ה"קולטורבונד"), אשר פעילותו הסדירה הייתה דרושה למשטר – משמע לשר התעמולה גבלס – כדי לשמר כלפי חוץ מראית עין של נורמליות. עם הארגונים שפעילותם נסגרה מייד נמנים גם שתי ההסתדרויות הפוליטיות-אידיאולוגיות הראשיות של היהדות הגרמנית: "התאחדות ציוני גרמניה" ו"האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" (אשר הסבה את שמה לאחר ספטמבר 1935 תחילה ל"אגודה המרכזית של יהודים בגרמניה" ואחר כך ל"אגודה המרכזית היהודית"). הפעילים הציונים, ביניהם יושב הראש, בנו כהן, ומנהל המשרד הארצישראלי, פרנץ מאיר, אשר הצליחו להתחמק ממאסר בימים הראשונים שלאחר הפוגרום, ניצלו עתה את זכותם לרשיון עלייה לארץ-ישראל. בפברואר 1939 כבר לא נותר איש מהפעילים הציונים המרכזיים על אדמת גרמניה. גם שלושת הפעילים החשובים של "האגודה המרכזית" -- יושב הראש האחרון, ארנסט הרצפלד, עורך הבטאון שלה, אלפרד הירשפלד והיועץ המשפטי הנס רייכמן, (האחרון לאחר חווייה טראומטית במחנה ריכוז נאצי) יצאו מגרמניה.

לעומת זאת, מרבית הפעילים של הארגון היציג המרכזי, "הנציגות הארצית", לא נטשו. אירועי פוגרום "ליל הבדולח" האיצו את התהליך הארגוני והתוכני של הסבתה של "הנציגות הארצית" בעלת האופי הפדרטיבי ל"התאחדות הארצית", ארגון החובה הריכוזי שליווה את יהדות גרמניה בשנות הכיליון האחרונות. "הנציגות הארצית" נוסדה עוד בשנת 1933 כמסגרת גג וולונטרית שבה השתתפו כל הכוחות המכוננים של היהדות הגרמנית המאורגנת: ההסתדרויות הפוליטיות החשובות – "האגודה המרכזית", "התאחדות ציוני גרמניה", "ברית חיילי החזית היהודיים" מחד גיסא, והארגונים הקהילתיים למיניהם - לרבות קהילת ברלין הגדולה - מאידך גיסא. כל אחד מהכוחות המכוננים הללו שמר על מידה רבה של אוטונומיה גם לאחר הקמת הגוף המתאם והמייצג העליון. חרף היוקרה הרבה שממנה נהנתה "הנציגות הארצית" בקרב יהודי גרמניה בשנים הראשונות, לא היו לה סמכויות כפייה או גבייה משלה, והיא הייתה סמוכה לגמרי מבחינה תקציבית על שולחנן של הקהילות בתוך גרמניה ותלויה בנדיבותם של ארגוני הסיוע היהודיים מחוץ לגרמניה. מצב הדברים השתנה מעיקרו כאשר ביטלו הנאצים באביב 1938 את ההכרה החוקית בקהילות היהודיות כגופים ציבוריים, ונטלו מהן בכך את האפשרות למסות את חבריהן. מכאן נולדה היוזמה היהודית הפנימית להסבתה של מסגרת הגג הפדרטיבית הרופפת של "הנציגות הארצית" למסגרת חובה ריכוזית, שהחברות בה תהא חובה על הגופים היהודיים. היוזמה היהודית אומצה במקורה על ידי השלטון הנאצי, והולידה לאחר תהליך ארוך ונפתל את החוק הרשמי מה-4 ביולי 1939 בדבר ייסודה של "ההתאחדות הארצית".

הדבר המהותי הוא, שהייתה קיימת מידה רבה של רציפות פרסונלית וארגונית בין שני הגופים המרכזיים הללו. נכון הוא שמצבם של יהודי גרמניה, וממילא גם המצע והמסגרת הממשית לפעולתו של הגוף החדש, השתנו לחלוטין. אולם בניגוד לדימוי המעוות שדבק בה, ההנהגה המרכזית של יהדות גרמניה לא קרסה תחת מכות פוגרום "ליל הבדולח" והגזרות שבעקבותיו ולא איבדה את כוח העמידה המוסרי שלה. גם בתקופה האפלה ביותר היא שמרה על מסורתה העצמאית וניסתה להגן כמיטב יכולה על האינטרסים של הציבור שהייתה מופקדת עליו. לא זו בלבד שאין זה נכון ש"ההתאחדות הארצית" שימשה כלי שרת בידי הנאצים לביצוע הגירושים, אלא שהיא אף ניסתה, תוך סיכון עצמי רב, לטרפד את שילוחם של יהודי דרום-מערב גרמניה באוקטובר 1940 למחנה ריכוז בדרום צרפת, וכשלא עלה הדבר בידה הכריזה על יום תענית וצום של כל פעילי הציבור.

לראשי ההנהגה המרכזית של יהדות גרמניה -- הרב ליאו בק, יושב הראש, סגנו אוטו הירש, המנהל האדמינסטרטיבי, יוליוס זליגסון, וכן פאול אפשטיין ופעילים אחרים -- לא חסרו הזדמנויות לצאת בעוד מועד ממלכודת המוות הנאצית, אך הם גמרו אומר שלא לנטוש את משמרת ספינתה הטובעת של היהדות הגרמנית "כל עוד יהודי אחד זקוק לעזרתם" (ליאו בק). ייזכר במיוחד בהקשר זה יוליוס זליגסון. כאשר אירע הפוגרום נמצא זליגסון בהולנד אך חש מייד חזרה לברלין, נעצר ושוחרר שוב לפי דרישתו של ליאו בק. הוא נעצר שנית ב-1940 ונרצח. כמוהו גם אוטו הירש ופאול אפשטיין אשר נסעו אל מחוץ לגבולות גרמניה לאחר פרוץ המלחמה וחזרו אליה. איש מהם לא שרד את השואה – הירש נרצח במאטהאוזן ב-1941 ואפשיין הוצא להורג בטרזיינשטאט ב-1944.

לקריאה נוספת:
פרעות "ליל הבדולח" – הוראות היידריך
מעדותה של לורה קודיש על רקע אירועי ליל הבדולח ושילוחו של האב לזקסנהאוזן

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
מקורות מקוונים בנושא ליל הבדולח
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39



אל האסופה גרמניה הנאצית והיהודים 1933-19393

אל האסופה חיים יהודיים בשנים 1939-19453

ביבליוגרפיה:
כותר: בין הלם לתגובה : הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938
מחבר: פרנקל, דניאל
תאריך: 1998 , גליון 30
שם כתב העת: בשביל הזיכרון
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. בית הספר המרכזי להוראת השואה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית