עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדולעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריוגרפיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > המרד הגדול
מסדהמוסד ביאליק


תקציר
תיאור מפורט ומרגש של כיבוש יודפת על ידי הצבא הרומי, בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים.מתיאור הקרב ניתן ללמוד על שיטות הלחימה שהיו נהוגות בימי הרומאים ועל גבורתם הרבה של הלוחמים. בראש היהודים עמד יוסף בן-מתיתיהו, שלבסוף ברח מהמערכה, נישבה על ידי הרומאים, שינה את שמו ליוספוס פלביוס והפך להיות ההסטוריון שתיעד את המרד הגדול.



כיבוש יודפת
מחבר: יוסף בן מתתיהו


ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משגב חזק לפני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים לישר את הדרך העולה שמה, כי הייתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. מקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי-הצבא. וביום החמישי, בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (אייר) (שנת ג"א תתכ"ז - 67 למניין הנהוג), מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל-כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלוהים נפל האיש הזה-אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו- בפחת אשר כרה לו בידיו, - ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקדת פלצידוס ושר-העשרה איבוטיוס, איש גיבור-חיל וחכם-לב, וצווה אותם לסגור על העיר, פן ימלט יוסף ממנה.

ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס את כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה חשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על-כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר. אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד להם מנוס. כי אמנם האונס מפליא לגבר חיילים במלחמה!

ה. וכעלות הבקר התנפלו הרומאים על העיר. והיהודים החונים בשדה (לפני שערי העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי-הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצווה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת-מינם ועצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במידה שהוסיף הייאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבושת (פן יינגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכוח ימינם ואלה באומץ לב ובחמת עברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה-עשר איש, ומהם נפלו שבעה-עשר חללים ושש מאות איש נפצעו.

ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד - הוסיף להם כוח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערה מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי-הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעצם כוח שונאיהם וגם הרומאים לא עייפו ממצור העיר הקשה.

ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כולה בראש סלע תלול, המוקף מעברים תהומות אין-חקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל-כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם טרם הגיע אליה. זאת הייתה תכונת יודפת הבצורה.

ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אמץ-לב היהודים המגנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להתייעץ אתם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על-כן שלח את כל הצבא להביא את החמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין-מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הציפוי לא נזקו אנשי-הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נתך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשה משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי-אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המולת מפצם את עושי המלאכה.

ט. אחרי-כן הציב אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצווה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי-ברזל (לונכות - לונכיאות) ואבנים גדולות בנות משקל כיכר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי-הקשת הערבים וכל הרובים והקלעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפוי בעלי-המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס, כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, כי הרווחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל-כן צווה לחבר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם.

י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסכל את עצת הרומאים. ועל-כן אסף את הבונים וצווה אותם להוסיף על גבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאל-ידם לעשות את המלאכה תחת מטר-החצים ואבני-הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צווה להקים מחיצת עצים (על החומה) ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני-הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בליחם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאמץ לב בני העיר.

יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחוכמה ולעז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כוח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים, ומדי יום ביומו התנגשו אתם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזימות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש, עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, ימותו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר ייכשל כוחם. על-כן צווה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה.

יב. ולחם נמצא בעיר לרב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעיינות בקרב העיר ויושביה מצאו סיפוקם במי-גשמים, ואין הגשמים מצויים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגוועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אכל והאנשים אשר בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקוות הרומאים, ועל-כן חלק את המים במשורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת הייתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמידה אשר לא יכלו לשתות לרוויה ככל אות-נפשם הלך צימאונם הלוך וגדול ונפשם הייתה שוקקה כאלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיו הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במידה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי-הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים.

יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימשכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו בידו את עירם בעל-כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקוותו זאת וצווה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים - אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות - מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על-כן נואש ראש-הצבא מתקוותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להלחם בה בחזק-יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקוותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגווע ברעב ובצמא.


יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו - יתנו עליו משמר ; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם - על-כן גמר בלבו להישאר בעיר, והתאזר בגבורת הייאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: "הנה הגיעה השעה לצאת לקרב, כי אין לנו עוד תקווה להימלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזיכרון לדור אחרון". ובדברו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גיבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע אל מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב.

יח. והרומאים נמצאו בצרה מדי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משא כלי-נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. על-כן צווה אספסינוס על אנשי-חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי הייאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי-הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי-האבנים שלה להרגיע את היהודים, גם המון כלי-הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי-המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו את נפשם בכפם ; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא במקומם.

יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צווה להביא את האיל (איל-הברזל). האיל הוא קורה ארכה כדמות תורן (של אנייה) ובקצה נמצא מטיל-ברזל כתבנית איל, ועל-כן נקראה בשם הזה. ובתוך היא תלויה בחבלים - כעל מוט עגלה - על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי-כן הם דוחפים אותה כלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקצה. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לאורך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם יישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כוחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחזק-יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי-החצים (הקטפולטות) ויתר כלי-הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אתם קרבו רובי-הקשת והקלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי-צבא אחרים את איל-הברזל, המצפה כלו זמורות וממעל לצפוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון (נגיחה ראשונה) הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמיימה, כאלו כבר נפלו בידי אויביהם.

כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תבקע החומה, התחכם לעצור רגע קטן את כוח המכונה. הוא צווה להוריד שקים מלאים קש מוץ אל המקום אשר יראו את האיל נשא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כוחו. בגלל הדבר הזה כלו הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארוכים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על-כן מהרו אנשי יוסף להק על נפשם באש. הם לקחו את כל אמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סוכותיהם ואת סוללותיהם גם-יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להיעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף-עין לחכה האש את הכפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזיעת אפם.

כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר-גבורה לשם ולזכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכוח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שמו אותו למטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רומא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעצם-יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם.

כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי (אולי צריך להיות הלגיון החמשה-עשר) ושרפו את המכונות ואת הסוככים יחד עם הסוללה, ויתר הרומאים קדמו את פני הסכנה והעלו מכסה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל-הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה, ואז ירה אחד הלוחמים (היהודים) מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כוח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש-הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגבר חיילים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי-הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה.

כג. המונים המונים מאנשי צבא יוסף נפלו חללים מחצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל-זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל-כן היה קשה להם להישמר מפגעיהן. וכוח כלי-הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת-אחת, והלם אבני הבליסטראות עקר את צנות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכוח מטר האבנים הגדולות והכבדות לנפץ את כלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על-יד יוסף נפגע באבן שלוחה (מאחת המכונות), והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק שלשה ריסים. ובבקר נפגעה אישה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענה לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גיבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמורת הבקר תחת מפץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך טרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות-העליה (מכונות-העליה היא סלם עם גשר מתפרק, שמטילים אותו למקום הפרץ בחומה, למען יעלו אנשי-הצבא) ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את שברם בכלי-נשקם ולבצר את מקום הפרץ.

כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי-זינם ולהתייצב בשלוש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות-העלייה, ואחריהם הציג במערכה את גיבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאורך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להסתר. ומאחוריהם הציג את רובי-הקשת וצווה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי-צבאו צווה לקחת סולמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ-החומה, בעוד אשר הנשארים ייסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפנו את דרך מבוא החומה.

כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל-כן שלח את הזקנים ועייפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ-החומה שלח את גיבורי צבאו, ובראש כלם ששה אנשים (לגדוד) על-פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צווה עליהם לאטום את אוזניהם, לבל ייבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי-החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות-העליה על פרץ החומה, - למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: "היום הזה ילחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על-כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות להרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה".

כו. ככה ערך יוסף את צבאו להלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מקפה במערכה משלשת, .- כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם (בפרץ החומה) - ועל-יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שם את לבו, ובצפיתו צפה אל רעם כלי-הקלע.

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עברים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקדתו ואטמו את אוזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות-המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגלו את כל אמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עייפו מכבד המלחמה ולא נמצאו אנשי-חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי-צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העייפים. על-כן חזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגינהם עד היותם כגוף מצק אחד ובעבי המערכה כלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.

כח. ובעת הצרה הזאת למד האנס את יוסף עצה טובה - כי כן הוא דרך האנס להפליא מזימות לעת תקף הייאוש - והוא צווה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגניהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי-זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחם. השמן הקודח הזה להט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על-נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על-פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על-נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השרפה, על-כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על-נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור.

כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כוח הרומאים - כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. - ואף כי ראו אנשי-הצבא את צרת חבריהם הנכווים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני מבשל על קרשי רצפת הגשרים, להכשיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי-הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב ; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים הייתה הרווחה ליהודים ולא הטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת-הכשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש-הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשלש מאות פצועים נשאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת הייתה בעשרים למדש דיסיס (סיון).

ל. ואספסינוס אמר לנחם את לב אנשי-צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי-אם מבקשים לעשות מעשה, על-כן צווה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גבה האחד, ולצפות אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מצקים בכבד משקלם ולא תשלט בהם האש. ואחרי-זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי-הקשת וגם הציג בהם כלי-קלע קלים ויחד אתם את הקלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גבה המגדלים והצנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על-נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפו מעל לראשיהם, וגם לא להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על-כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד.


לג. ויושבי יודפת חזקו את לבם להביש את תקוות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה (למצור העיר) התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובשר לו, כי רק מתי-מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי-אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכופים ומכבד הקרבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אתם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה ילכדו יושבי העיר על-נקלה, אם ינסה איש להתנפל לעת האשמורה האחרונה (אשמורת הבקר), יען כי אז הם אומרים למצוא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העייפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על-כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. יאמנם אספסינוס לא הרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל ייסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העינויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור-פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על-כן צווה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.

לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. לראשונה עלה טיטוס עם דומיטיוס סבינוס, אחד משרי-האלף, בראש מתי-מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים (הנמים) ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קלוריוס (נ"א צראליס) שר-האלף ופלצידוס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר-ועוד לא חשו המנצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעורים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן-ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו עליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים, אשר היה עוד בהם כוח להלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשפעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל-ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מיאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם.

לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להימלט לשמועה הראשונה על-דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת-מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידיהם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתן לרומאים העולים לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר-המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא מהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע.

לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבויים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צווה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש-עשרה לממשלת נירון בראש-חדש פנמוס (תמוז).

ביבליוגרפיה:
כותר: כיבוש יודפת
שם  הספר: תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים
מחבר: יוסף בן מתתיהו
תאריך: 1968
הוצאה לאור: מסדה; מוסד ביאליק
הערות: 1. מתרגם: ד''ר י. נ. שמחוני.
הערות לפריט זה: 1. מתוך פרק חמישי בספר שלישי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית