עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
לורה קודיש, ילידת גרמניה, שנת 1926. אביה היה דמות מרכזית ומשפיעה בעיר, ונשלח לאחר ליל הבדולח למחנה זקסנהאוזן. בעדותה מתארת לורה את חזרתו מהמחנה.



מעדותה של לורה קודיש על רקע אירועי ליל הבדולח ושילוחו של האב לזקסנהאוזן


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

לורה קודיש, ילידת דורטמונד (DORTMUND) שבגרמניה, בשנת 1926.
אביה היה דמות מרכזית ומשפיעה בעיר, ונשלח לאחר ליל הבדולח למחנה זקסנהאוזן. העדה הועברה בטרנספורט הילדים לאנגליה וחיה אצל משפחה יהודית, שם קבלה יחס נפלא. היא התכחשה לעברה ולא ידעה את גורל בני משפחתה עד לפגישה עם ילדי הקינדר טרנספורט מאנגליה, בעקבותה נפגשה עם אחותה מארה"ב והכירה מחדש את האב דרך כתביו.


אסירים עובדים במחצבה, סכסנהאוזן, גרמניה

...זיכרון אחר הוא באמת יותר משמעותי. לקחו את אבי לזקסנהאוזן (Sachsenhausen). הוא סבל שם קשות מאד.

ש. באיזו שנה זה היה?
ת. זה ב- 1938. זה אחרי ה'קריסטל נאכט'.

ש. את זוכרת כיצד הוא נלקח לשם? את היום שהוא נלקח?
ת. אני חושבת שבאותו הזמן גם עשו חיפושים אצלנו בבית. זכורה לי הדפיקה על הדלת, ואיך שבאו ונכנסו, ואיך הפכו את הספרים ואת הספרות ואת מה שיש. אנשי הגסטאפו עשו חיפוש. ואיפה שהיה אפשרי אז אמא שלי תמיד הסתירה אותי.

ש. בתוככי הבית?
ת. בתוך הבית. ופעם אחת היא לקחה אותי אפילו לתוך השירותים אותה, עם דלת נעולה. כדי שלא נהיה בסביבה. היא כנראה מאד שמרה עלי.

ש. כי עד אז, עד התקופה של ה'קריסטל נאכט' הבנתי שאת לא נפגשת כל כך עם אנשי אס.אס. ברוטאליים או אנשי גסטאפו?
ת. לא, שום דבר.

ש. לא היו שום אירועים חריגים?
ת. לא, גם אז לא. אבל אני חושבת שזה מתוך זה שהייתי אני אני, חייתי את החיים הפנימיים שלי. עם הספרים שלי, ועם הטיולים שלי עם אבא שלי ועם המשפחה.

ש. עדיין בשנים האלה, ב- 1938/9 אתם ממשיכים בטיולים?
ת. אני חושבת שכן. עד ה'קריסטל נאכט' אני חושבת שכן. אני חושבת שגם בטיולים המאורגנים שהוא ארגן בבית הספר עם הילדים, וגם הטיולים האישיים.

ש. אני מתארת לי שבכל אופן הרגשת את האווירה שכל פעם אנשים עוזבים. את זוכרת דבר כזה?
ת. כן, הרגשתי את הכובד של האווירה, מפני שגם הערבים המוזיקליים הם פחתו. שמעתי את הדיבורים של ההורים שלי שאיפה הוא לקחו את זה, לקחו את זה, זה נסע לפה, זה נסע לשם.

ש. דיברו על זה?
ת. דיברו איך שהוא, קצת מעורפל, מפני שרצו לשמור… בעצם כל הזמן אבי חשב, ההורים שלי חשבו שזה לא יכול לקרות. שזה משהו שלא שייך לתוך החיים שלהם. ובתוך המסגרת הזו הוא עשה הרבה הרבה כדי בכל זאת לעזור לכל אלה שכן קרה להם. הוא ארגן קונצרט של מאה ילדים ששרו בתוך בית הכנסת. את זה אני זוכרת היטב, מפני שאני גם שמעתי את זה. וזה גם כתוב עליו. זה היה בשביל מה שנקרא 'עזרת חורף' - 'וינטר הלפה'. זאת אומרת, שהיהודים העשירים יותר יכלו לעזור משהו גם ליהודים שלא היה להם כסף, שבאמת סבלו קשות. אני זוכרת את ההישגים שלו כבן אדם. שהוא גם ניגן בעוגב. אני לא יודעת מה הוא לא ניגן. הוא ממש ידע לארגן, ידע לעזור, ידע להיות במקום איפה שהיה חייב להיות. והוא לעולם לא חשב שלו יקרה משהו.

ואז כשלקחו אותו לזקסנהאוזן הוא היה שמה, אני לא יודעת כמה זמן, אולי כמה שבועות, אבל ממה שאני שמעתי אחר כך, הוא סבל קשות. הוא היה נמוך קומה, אפילו בין יהודים הוא היה נמוך קומה. אבל בתור בן אדם הוא היה מאד חזק באופי. הוא איך שהוא, וגם מתוך התפקיד שלו כ'זילזויגר' (Seelsoiger) כרב, הוא תמיד דרבן את אלה שסבבו אותו. ובצורה כזאת קרה לו שעשו ממנו מוקד לעונשים. זה היה חורף מאד מאד קר. איך שאני למדתי הרבה יותר מאוחר. במסדר, היה מסדר, והם היו, אני לא יודעת באיזה ביגוד הם היו. אבל לקחו אותו והשפריצו עליו מצינור מים, השפריצו על כל הביגוד שלו, מים קרים, קפואים. והשאירו אותו בחוץ בכפור לעמוד. אז הוא סבל. היה לו מאד קשה. ואז הכריחו אותו גם תמיד לסדר את המיטות.

ש. הוא סיפר על זה?
ת. אני חושבת שלמדתי את זה אחר כך. חלק מזה אני יודעת, חלק מזה. מפני שאני הייתי עוד נוכחת כשהוא בא הביתה.

ש. ובאיזה מצב הוא בא הביתה?
ת. גרוע מאד.

ש. הוא היה מושפל? הוא היה מדוכא?
ת. אני הייתי שם כשהוא הגיע הביתה. להפך, הייתי ממש נוכחת כשהוא נפגש עם אמי. ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני ראיתי את הקרבה ביניהם, הקרבה האמיתית. אפילו קצת נפגעתי שאני לא יכולתי להיות יותר בתוך זה, כילדה.

ש. מה את בדיוק זוכרת, שאמא מקבלת אותו?
ת. כן, כן, זה בלי ספק. אני חושבת שהייתה אהבה רבה ביניהם, אהדה ואהבה. הוא הגיע עם ידיים חבושות. כל הידיים שלו, הוא לא היה יכול לנגן, הוא לא היה לעשות שום דבר. והנגינה זה היו החיים שלו, חלק מהחיים שלו, אבל זה נתן לו הרבה מאד. היו לנו ידידים, אחד הידידים היה רופא, והוא היה בא לבית והיה חובש לו את זה והכל. והוא היה עוזר לו. אני זוכרת שהוא ישב על יד הפסנתר וניסה לנגן ובקושי יצא צליל.

ש. כמה זמן הוא היה בזקסנהאוזן?
ת. אני חושבת ששישה שבועות, משהו כזה. מספיק בשביל לשבור בן אדם, אבל כנראה הוא היה חזק אופי, וכנראה הוא למד מזה הרבה. וזה הוסיף לו בהבנה שלו כלפי אנשים אחרים.

ש. כשאת אומרת למד, השינוי שלו מבחינה רגשית כלפייך היה גם שונה?
ת. לא, לא. את זה אני אחר כך למדתי ממכתבים שלו.

ש. אבל את הרגשת שוני ביחס שלו אלייך, למשל? בביטוי של זה?
ת. זה היה מעט מאד זמן, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת.

ש. ראית בכל אופן אדם שקצת השתנה?
ת. הוא היה זקוק לעזרה. אני מתארת לי שאהבתי לעזור לו. אם הוא ביקש משהו ממני הייתי עושה. החיים המשיכו. אמא שלי הייתה אשה מאד חזקה, אז היא השתדלה עד כמה שאפשר שהחיים ימשיכו לפי איזה שהוא סדר.

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים



אל האסופה גרמניה הנאצית והיהודים 1933-19393

ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותה של לורה קודיש על רקע אירועי ליל הבדולח ושילוחו של האב לזקסנהאוזן
שם  הפרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם, פריט מס' 11677/0.3


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית