עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > המחנות
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
אשבורן חנה-אידה, ילידת הולנד, 1929. בקטע זה מעדותה מתארת חנה-אידה אשבורן את החיים במחנה המעבר ווסטרבורק שבהולנד.



מעדותה של חנה - אידה אשבורן על החיים במחנה המעבר ווסטרבורק שבהולנד


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אשבורן חנה-אידה, ילידת האג (Hague), הולנד, 1929.
העדה גדלה בבית ציוני. הוריה אף ביקרו בארץ ישראל ב-1934. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1940, השיגה משפחת העדה סרטיפיקטים לעלייה, אך לא הייתה להם יכולת לממשם. בשנת 1943, גורשה המשפחה למחנה המעבר ווסטרבורק (Westerbork), ולאחר מכן למחנה הריכוז ברגן-בלזן (Bergen-Belsen) בגרמניה. ביולי 1944 שוחררה משם כחלק מקבוצה של 222 אסירים בעלי סרטיפיקטים, אשר הועברו לתורכיה ונמסרו לידי הבריטים. לאחר מסע ברכבות ואוניה שעבר דרך אוסטריה, הונגריה ותורכיה, הגיעה לבסוף העדה לנמל חיפה בארץ ישראל.

הגענו למחנה ריכוז ווסטרבורק. נסענו המון שעות, וכשהגענו היה כבר אחרי הצהריים. אני באמת לא יודעת למה זה לקח כל כך הרבה שעות, אבל ככה הסיעו אותנו. מזל היה שזו לא היתה רכבת של בהמות. זאת היתה רכבת מיושנת, אבל רכבת עם תאים. טוב, אנחנו באנו שם לווסטרבורק, ומיד התנפלו על אבא ואמא 'באתם, באתם, אתם תהיו אתנו בצריף של ההכשרה, אתם חייבים להיות אתנו, שמרנו לכם מיטות'. והנה באמת בדרך ראינו כל מיני חברים מההכשרה, שתמיד היה לנו מגע אתם, ונכנסנו לצריף הזה אחרי שכמובן היינו צריכים למסור כסף שהיה לנו אתנו, והיינו צריכים לעבור בדיקות אם אנחנו מתאימים, אם אין לנו כינים. טוב שלמזלנו אנחנו באנו מהבית. ונכנסנו לצריף הזה, ונשארנו ממש בפתח, מפני שהאנשים, הנוער של ההכשרה היה מאוד אהוד על המנהלים של המחנה הזה, והיו להם הטבות. ובין ההטבות היה, שהביקורת בתוך הצריף לא היתה כל כך קפדנית, ולמה בפה פעור? מפני שבחיים שלנו לא ראינו דבר כזה. כל חלוץ וכל חלוצה עשה מהמיטה שלו, - וזה כל מה שהיה לאנשים שם - ארמון, בית, מה זאת אומרת? התקינו מדפים עם המראה לגילוח או המראה כדי להתאפר קצת...

ש. בנים ובנות היו ביחד?
ת. לא. הצריף היה כך שבכניסה היה דלפק לחלוקת אוכל, ובצד אחד היו הגברים ובצד שני הגברות, כאשר ילדים עד גיל 12, זאת אומרת בנים עד גיל 12 בערך ישנו עם האמא בצד של הגברות, ומעל לזה - עם האבות. לנו לא היו בנים, אנחנו היינו רק שלוש אחיות. והתחילה מיד פעילות גדולה. היה צריך לשבץ את אבא ואמא בעבודה. ואמא מיד קיבלה איזשהו תפקיד ניהולי בקשר עם ההכשרה שוב, ואבא היה צריך לעבוד בדואר, מסכן, ולסחוב את השקים עם החבילות ולשפוך אותם על השולחנות. אז עוד הגיעו חבילות למחנה ההוא, של אנשים מהמשפחה, או של חברים שתמכו במשפחה שלהם מבחוץ, ואבא היה צריך לסחוב את כל זה... כמובן שכבר הבריאות שלו התחילה להתדרדר, כי אבא לא היה רגיל לעבודה פיזית, אפילו שהיה ספורטאי טוב. טוב, אנחנו היינו שם, שיבצו...

ש. באיזה חודש הגעתם?
ת. התחלת ספטמבר 43'. כן, זה היה לגמרי התחלת ספטמבר. והסתגלנו לחיים האלה. אבל החיים האלה בכל זאת היו, הייתי אומרת, די טראומטיים. כי לא ידענו לאן זה יוביל אותנו. לא היה לנו שום מידע...

אנחנו ידענו שצריך להישמר בכל הכוחות ובכל מה שניתן - לא להישלח הלאה. מה שהיה טראומטי עבורי, בתור ילדה במיוחד, היה הימים שהרכבות היו נוסעות. ושהיו בוחרים את האנשים שצריכים להישלח ברכבות. הטרגדיות, הבכי, כשלמשל, האם נבחרה להישלח והבת יכלה עוד להישאר מפני שהיא השתייכה להכשרה. זה היה מאוד קשה. וזה היה כל שבוע מחדש נותן כל כך את ההרגשה שיש סכנה גדולה, שהסוף קרב. איך יהיה הסוף, לא ידענו מה יהיה הסוף. חשבנו כמובן שמרוב תת-תזונה אנחנו רק מזה כבר נוכל לגמור...

אני ישנתי מעל לאמא. היו שם שלוש מיטות אחת מעל לשניה, כאשר מעלי היתה בחורה מההכשרה, חלוצה, ובאמצע אני ואמא למטה. ואמא תמיד אמרה, תחזיקי לי את היד אז תצליחי להירדם, ולא תפחדי. ובמשך הזמן התרגלתי, ולפעמים הייתי מתעוררת בבוקר והיו המון מיטות ריקות, מפני שבלילה היתה רכבת, ואני אפילו לא שמעתי, כי החזקתי ביד של אמא. זו היתה תקופה מאוד קשה, כי למשל, האחות האמצעית שלי, זאת שהיתה בשנתיים גדולה ממני, עבדה בתור מטפלת בבית היתומים. ובהתקפות היו [נשלחות] קטגוריות שלמות של אנשים, קבוצה של מחלה כזאת וקבוצה של מחלה כזאת, אנשים מסוג כזה וכזה, ולפתע מעמיסים על רכבת והם היו נעלמים. ולאחותי היה הרבה יותר קשה מבחינה נפשית מאשר לי. גם מבחינה פיזית, בגלל השלב בחיים שלה שבו היא היתה, כבר בת 17, והיתה זקוקה למזון טוב, כי היא גדלה והיתה צריכה לצאת מגיל ההתבגרות, וגם בגלל סוג העבודה שהיה לה. היא התקשרה לילדים, לתינוקות, לילדים הקטנים, והיתה צריכה להלביש אותם ולארוז להם כדי להישלח, ותמיד שוב להיפרד. אחותי הבכורה היתה בהכשרה, בת 18-19, והשתתפה לגמרי בחיים של הקבוצה הזאת, ועבדה בתור חלוצה. המנהל של מחנה הריכוז הזה מאוד העריך בצורתו הוא את העבודה של החלוצים, מפני שהם היו רגילים לעבוד קשה והוא נתן להם לעבוד קשה, הוא השתמש בהם כדי לבצע עבודות. מה היתה העבודה של אחותי? כמה חודשים במחנה הזה, זה היה להעביר גושים ענקיים של צמח מסוים, של אריקה, בהולנדית קוראים לזה היי, גושים גדולים על מריצות, והיו הרבה בנות שהיו להן דלקות בפרקים, בגלל שהעבודה היתה מדי קשה עבורן. כך היינו שם כמה חודשים...

ש. היה רעב?
ת. כמובן שהאוכל לא היה מי יודע מה. אבל זה עוד לא היה לגמרי כל כך גרוע כפי שהיה אחר כך במחנה השני. קיבלנו טיפ-טיפה חבילות.

ש. מי שלח?
ת. מי שלח? למשל, לאבי היתה מזכירה במשך שנים, שעבדה אצלו מגיל 14. וגדלה והיתה לאישה. והיא היתה צריכה להפסיק לעבוד בשבילו. והיא נשארה ידידה של המשפחה, והיא ידעה איפה אנחנו וקצת גם מותר היה להתכתב, לא הרבה. והיא היתה שולחת לנו משהו.

לקריאה נוספת:
וסטרבורק
מעדותה של אלן פבזנר על מצוקת היהודים באמסטרדם, הולנד עם כניסת הגרמנים
מעדותה של מרים בולה-לוי על הקמת היודסה-ראט ופעולתו בעת הגירושים, הולנד

באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
עדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים



אל האסופה המחנות הנאציים3

ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותה של חנה - אידה אשבורן על החיים במחנה המעבר ווסטרבורק שבהולנד
שם  הפרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם, 5877/0.3


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית