יותר משליש מן התנ"ך מורכב מסיפורים. יש הסכמה כללית בדבר הסגולה האמנותית של סיפורים אלה ובדבר היותם ממיטב היצירה הספרותית בעולם. אולם במדע המקרא לא היה החקר הספרותי של הסיפור המקראי אלא עניין צדדי למדי. חוקרי המקרא רובם ככולם נתנו דעתם לשאלות של ביקורת המקורות וביקורת הנוסח, ומאוחר יותר גם לביקורת המסורות וביקורת העריכות, כלומר לבעיות של התהוות הסיפורים; ואילו בדיקת תכונותיהם האמנותיות נדחקה לקרן-זוית. אמת, נעשו עבודות גם בתחום זה, אך לא היה בכוחן של עבודות אלה להפוך את העיון הספרותי במקרא לזרם ראשי, שופע ורב-עצמה, ועיון זה נשאר בבחינת אפיק שולי ומשני בחשיבותו.
גם עבודתו של גונקל, אשר הרבה לעסוק בבחינות הספרותיות של המקרא, לא שינתה את המגמה הזאת באופן ניכר; נהפוך הוא, יש בה אף כדי להדגים אותה. בדברו על הסיפורים בספר בראשית הטעים גונקל, כי מי שאינו שם לב לצורה האמנותית של סיפורים אלה, לא זו בלבד שהוא מונע מעצמו הנאה רבה, אלא גם אינו ממלא כראוי את תפקידו המדעי, שהוא להגיע לידי הבנתם של אותם סיפורים; אדרבה, השאלה במה טמון יופיים המיוחד היא שאלה מדעית ממדרגה ראשונה, והיא גם יורדת אל עומקם של התוכן והתפיסה הדתית שבסיפורים אלה. ובסעיף השלישי של מבואו לספר בראשית, סעיף הנושא את הכותרת "הצורה האמנותית של אגדות ספר בראשית" עמד גונקל על עניינים כמו פשטות הסגנון, המבנה הפנימי, מספר הנפשות ודרך אפיונן, היחס בין עלילה, שיחה ותיאור, תכונות העלילה והעדר הערכה מפורשת.
אולם, על אף ההשפעה העצומה שהשפיע גונקל על דרכו של מדע המקרא, כמעט שלא היה המשך לצד זה של עבודתו, ועניינים אלה נותרו בצדי הדרכים של המחקר. ואילו על דרך-המלך עלו נושאים אחרים, שבהם עסק גונקל, כמו תולדות הצורות והסוגים. חקר הצורות והסוגים היה פתח, שדרכו ניתן לחדור אל השלבים הקדומים של הסיפורים ואל תולדות המסורות טרם הועלו על הכתב.
הווה אומר, לצד העיסוק בהיסטוריה של הסיפורים הכתובים צמח הנסיון לעמוד על קדם-ההיסטוריה שלהם, בהיותם עדיין מסופרים בעל-פה. הגישה ההיסטורית המובהקת ניכרת לא רק בהנתעניינות המכרעת בכל הנוגע לשינויים, שחלו במרוצת הזמן בדמות הסיפורים, ובנסיונות לשחזר את צורתם הראשונית, אלא גם במגמה לראות בסיפורים אמצעי כדי להגיע אל הכרת המציאות ההיסטורית-תרבותית, כמו "המקום בחיים" (Sitz im Leben) או התפיסות, המוסדות והמנהגים הדתיים בגלגוליהם.
אין ספק שהגישות ההיסטוריות למיניהן רב ערכן להכרת עולם המקרא וספרות המקרא. אולם הגישה והשיטות הספרותיות אינן נופלות בחשיבותן מן הגישות והשיטות ההיסטוריות, שכן יש עניין לא רק בהתהוותו של הסיפור במקרא אלא גם בהווייתו, ומי שמבקש לעמוד על הווייתו חייב לגשת אליו בגישה ספרותית ולהשתמש בשיטות מחקר ספרותיות. מן הנמנע להגיע אל הבנת מהותו של הסיפור המקראי, לעמוד על מערכת יסודותיו ומרכיביו ולחדור אל עולמו הפנימי בלא הסתייעות בשיטות ובכלים של מדע הספרות.
בהתאם למגמה רווחת בחקר הספרות בימינו יעמדו במרכז התעניינותנו בספר זה האספקטים הצורניים והמבניים של הסיפורים המקראיים, לרבות פרטי המבע הלשוני שלהם. כלומר, לא ניגש אל הסיפור מתוך התבוננות בעובדות הסיפור, בתוכני עלילה או במוטיבים – אף כי גם אלה יעלו מדי פעם – כי אם מתוך עיון בטכניקות, באופני עיצוב, בדרכי סיפר (narration), וכיוצא באלה עניינים הנוגעים למלאכת הסיפור, ואל לנו להקל ראש בצדדים אלה של הסיפור, דהיינו באופן שבו מוגש החומר הסיפורי ובדרך ארגונו. שכן לתוכן של הסיפור, לרעיונותיו, נושאיו וערכיו אינו יכול להיות קיום נפרד מטכניקות העיצוב, ואלה קובעות את צביונו של הסיפור לא פחות מן התוכן. באמצעות הטכניקות ודרכי העיצוב נקבעת המשמעות של העובדות שבסיפור. בכוח הטכניקות ודרכי העיצוב להדגיש ולטשטש, להבליט ולהעלים, להאיר ולהאפיל. הן מרמזות לקשרים, סיבתיים ואחרים, בין המאורעות, והן אמצעי עיקרי להפעלת ההשפעה של הסיפור על הקורא ולהכוונת עמדתו ותגובתו לנוכח המסופר. ואין הבדל, אם השתמש הסופר בטכניקות העיצוב במודע ובדרך מחושבת או באורח בלתי-מודע ואינטואיטיבי – השאלה הקובעת היא, מה הן דרכי העיצוב המצויות ביצירה למעשה, מה תרומתן ומה פעולתן.
מכאן, שאם נשים-לב לדרכים, למבנים ולצורות, יתחוור לנו מה הם היסודות, שהמשמעויות של הסיפור וכוח השפעתו מבוססים עליהם – וכתוצאה מכך תושתת האינטרפרטציה על קרקע איתנה ומוצקה. ולא עוד אלא שהתבוננות בדרכי העיצוב תחשוף גם משמעויות נוספות, דקות ומדויקות יותר.
כל סיפור הוא יצירה חד-פעמית ובעלת יחוד, אך הוא בנוי ממרכיבים אוניברסליים ובטכניקות בניה, המשותפים לו ולסיפורים אחרים. בצירופיהם המיוחדים בונים מרכיבים וטכניקות אלה את המערכת השלמה של הסיפור האינדיבידואלי. המרכיבים והטכניקות אחוזים זה בזה ומשולבים זה בזה באורח הדוק ביותר, והם פועלים תוך זיקה הדדית והשפעת גומלין. אך כדי להגיע לידיעה שיטתית ומאורגנת של דרכי העיצוב לסוגיהן יהיה צורך לפרום את אריג הסיפור השלם ולבחון את הטכניקות באופן נפרד ובזו אחר זו.
כאן ידון תחילה הסגנון לפרטיו, לאחר מכן המספר ודרכי הסיפר, עיצוב הדמויות, מבנה העלילה, הזמן והמרחב. לאחר הבחינה של האספקטים השונים האלה בנפרד יובא בסוף ניתוח של סיפור אחד בשלמותו, הכורך בתוכו את כל האספקטים האלה ביחד.
