עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גטו ובידוד > מערב אירופה
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
פבזנר הרץ (אלן), ילידת אמסטרדם, הולנד, 1931. בעדותה מתארת הלן את חייה כילדה בתקופת הכיבוש הנאצי.



מעדותה של אלן פבזנר על מצוקת היהודים באמסטרדם, הולנד עם כניסת הגרמנים


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

פבזנר הרץ (אלן), ילידת אמסטרדם (Amsterdam), הולנד, 1931.
ב-9-10 במאי 1940 פלש הצבא הגרמני להולנד וכעבור מספר ימים נכנע צבא הולנד. בשנת 1943 נשלחה העדה עם הוריה מאמסטרדם למחנה המעבר ווסטרבורק (Westerbork), משם גורשו בשנת 1944 למחנה ברגן-בלזן. בני משפחתה נבחרו להיכלל במשלוח 222 - רכבת שיצאה מברגן בלזן עם 222 יהודים שקיבלו סרטיפיקט להגיע לארץ ישראל כעסקת חליפין תמורת אזרחים גרמניים (הטמפלרים) שנאסרו ע"י הבריטים. העדה הגיעה לארץ. לאחר סיום המלחמה שבה להולנד ובשנת 1950 היא שבה והשתקעה במדינת ישראל.

החיים חלפו להם בנחת, עד שנכנסו הגרמנים לאמסטרדם?

ת. ואז מהר מאוד הכל השתנה. הגבלות על כל דבר ליהודים, זה כלל לעבור לבית-ספר יהודי. אסור היה להמשיך ללמוד בבית הספר הרגיל, הגבלה, אחרי שמונה בערב נדמה לי אסור היה לצאת, ואני הייתי רגילה לשחק בערב ברחוב עם החברים, ופתאום זה היה אסור. וכל המגבלות שהגרמנים הטילו על כל האוכלוסיות של- לנסוע באוטובוס, ברכבת, בחשמלית - הכל היה אסור. להיכנס להרבה מקומות או לפארקים היה אסור.

ש. אחותך גם היתה אז בבית ספר?

ת. אחותי באותה תקופה עזבה את הלימודים והיא התחילה לעבוד באיזה מעון של ילדים יהודים. למדה, רצתה להיות מטפלת, נכנסה לשם כדי ללמוד את מקצוע המטפלת, ואחר כך זה הפך להיות מעון שילדים נקלטו בדרך למחנות, כי המעון הזה בדיוק היה מול התיאטרון שבו ריכזו קבוצות של יהודים לפני שהם נשלחו הלאה. אז הילדים היו שמה, ושם היו גם הרבה הברחות ילדים, אבל לא אני שאספר את זה, כי לא הייתי בתוך, את יודעת את זה. יש הרבה עדות כבר. והיא בעצם, באותו שלב, כבר עזבה את הבית. זה היה בתנאי פנימייה, ובאותו שלב היא כבר לא היתה בבית.

ש. ואז מה? נכנסו הגרמנים?

ת. התחילו ההגבלות, תפסו את היהודים, קודם היתה איזו קבוצה של בחורים צעירים שאני מאוד זוכרת, פתאום תפסו אותם ברחוב, שלחו אותם למאוטהאוזן. אני זוכרת, כי זאת פעם ראשונה בשבילי שנתקלתי, שאנשים שהכרתי, שידעתי מי הם פתאום נעלמו. וככה זה התחיל, שבעצם בערבים ישבנו, אחרי 20:00 וחיכינו מי בתור, ואיפה הם באים, ו...

ש. את זוכרת פחד?

ת. אני זוכרת פחד, כי זה כל ערב היה, הישיבה הזאת של לחכות, שמענו אוטו, איפה הוא עוצר. אם את שואלת על פחד, אני זוכרת גם פחד מהפגזות, מצד האנגלים יותר. הם עברו בלילות, התחושה של אווירונים וכו', בשבילי היה מאוד קשה. מיד היתה אזעקה, ברגע שהם באו, האנגלים, וניסו להגיע לגרמניה, ומיד היתה אזעקה, ובשבילי זה היה מאוד מאוד טראומטי. הקטע הזה.

ש. מה ההורים שלך דיברו ביניהם על העניין?

ת. הם מעט מאוד דיברו, כמו שהיה מקובל, לא מדברים, לא מראים, שזה היה החינוך הבסיסי, את בטח כבר שמעת את זה, ולדבר זה היה מהם והלאה, לא דיברו. לכן אני גם לא יודעת מה היו החרדות שלהם, מה המחשבות. לגבי אחותי, אני יודעת שהיא תכננה שהיא לא תלך למחנות, היא תסתתר אצל נוצרים, היו לנו מכרים שהציעו לה וגם לי, ושזה הגיע לגבי ההורים אמרו שהם לא רוצים לסכן משפחה נוצרית, שהם ייקחו ילדה, הם ראו בזה שהם יסכנו...

ש. מצפוניים.

ת. אחותי היתה כבר יותר בשבע שנים, עצמאית וכו', והם לא חושבים שזה רצוי, לכן אני נשארתי עם ההורים.

ש. נשארתם באמסטרדם עד שנת 43'?

ת. עד 43', לקחו אותנו מהדירה.

ש. במשך שלוש השנים האלה, שנתיים-שלוש, את המשכת ללכת לבית ספר?

ת. הלכתי לבית-ספר אחר, בית-ספר יהודי.

ש. נוצרה לך בעצם שגרת חיים חדשה?

ת. כן. השאלה אם כל בוקר יש אותו מורה, אולי כבר יש מורה אחר, כי הקודם כבר לקחו אותו. מי נשאר מהתלמידים, זה כל יום היה איזה מין ספירה או הסתכלות או מי נשאר. אבי גם כן כבר לא עבד אז בעבודה שלו, הגרמנים לקחו את בית החרושת שלו.

ש. הוא עבד אז במשהו אחר?

ת. הוא עבד אז בוועדת יהודים שניהלה את הדברים, אז הוא היה בתוך, הוא היה אחראי על הירקות, זה אני יודעת, משהו עם ירקות. וזה איפשר לנו, אז קיבלנו איזה חותמת, וזה איפשר לנו עד יוני 43' להישאר. ואז זה כבר לא תפס יותר.

ש. איך היה מבחינת מזון למשל?

ת. אני חושבת שטוב, כמו שבכל הולנד היה, קיבלנו דברים, אני לא זוכרת בדיוק, אני לא זוכרת השהייתי רעבה. בטח היו דברים אחרים.

ש. מבחינת חברה, היתה לך חברה חדשה להכיר, נכון?

ת. טוב, זה כבר פחות היה, מפני שאני חושבת שאז באיזשהו שלב לא מתקשרים, כי ממילא אנשים נעלמים. מחליטים כבר לא להתקשר. לא יודעת אם זאת החלטה רציונלית, אבל זאת איזו תחושה - לא מתקשרים יותר, משתדלים לא להתקשר יותר.

ועם הלא-יהודים אז שלום שלום, אבל מרחוק. כבר היה לנו הכוכב [=טלאי צהוב], לא רצינו, באמת, לא לסכן גם אותם. זאת בערך שגרת החיים עד ה20- ביוני 43'. כשבבוקר באו עם רמקולים גדולים, שכולנו צריכים להתייצב באיזה אצטדיון גדול, כל היהודים שהיו עוד בבתים, וכולם היו ממושמעים, ובאו.

לקריאה נוספת:
וסטרבורק

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד



אל האסופה גטו ובידוד3

ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותה של אלן פבזנר על מצוקת היהודים באמסטרדם, הולנד עם כניסת הגרמנים
שם  הפרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם,  9491 /0.3.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית