עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גטו ובידוד > מזרח אירופה
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
תעודות רבות הנוגעות ליהודי פינסק בשנים 1943-1939 נמצאות בארכיון המחוזי הממלכתי בברסט ובסניפו בפינסק שבבלארוס. העתקים ממנו הובאו ליד ושם בשנים האחרונות. החומר הארכיוני מאיר תחומים שונים בחיי היהודים בשנותיה האחרונות של קהילת פינסק: בזמן השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939 ובעת הכיבוש הגרמני בשנים 1943-1941.



יהודי פינסק לאור תיעוד ארכיוני מהשנים 1939 - 1943
מחברת: תקוה פתל-כנעני


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

במכתב מיום 21 באוקטובר [1941] הסביר גיאורג מרסונס (תלמיד פולני בפינסק) לגביטסקומיסר (Gebietskommissar ,נציב המחוז)1 כיצד בדעתו לסייע לאמו:

אני בן 13 וברצוני לעזור לאמי, משום שתנאי מחייתה קשים מאוד. לעבוד איני יכול, משום שעליי ללמוד בבית הספר, אבל אני יכול להשתכר כחבר בתזמורת העירונית מפני שהיא מנגנת בערבים. לצערי אין לי אקורדיון, שבו אני יודע לנגן. אני יודע שיש יהודי שיש לו אקורדיון ולכן אני מבקש מאוד את רשותך שהכלי יימסר לתזמורת העיר או יושאל לה, ובכך תינתן לי האפשרות למלא את מבוקשי - להיות לתועלת למשפחתי.2

התעודה הזאת ותעודות רבות אחרות הנוגעות ליהודי פינסק בשנים 1943-1939 נמצאות בארכיון המחוזי הממלכתי בברסט (State Archives of the Brest District)3 ובסניפו בפינסק שבבלארוס. העתקים ממנו הובאו ליד ושם בשנים האחרונות.4 החומר הארכיוני החדש רב ומגוון, וכתוב בשפות רוסית, גרמנית ופולנית. הוא מאיר תחומים שונים בחיי היהודים בשנותיה האחרונות של קהילת פינסק: בזמן השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939 ובעת הכיבוש הגרמני בשנים 1943-1941.

התיעוד מאפשר להעריך את מספר היהודים שחיו בפינסק ערב הכיבוש הנאצי ועל סמך זה לאמוד את מספר הנספים באקציה הגדולה באוגוסט 1941. באמצעותו אפשר לעקוב אחר מאבק ההישרדות של הקהילה לאחר אקציה זו ולעמוד על פעילות היודנרט למען האוכלוסייה היהודית. רשימות שמיות שהוכנו אחרי אקציית אוגוסט 1941 מציגות תמונה מדויקת ככל האפשר של אוכלוסיית הגטו ערב חיסולו הסופי.

קהילת פינסק נוסדה ב- 1506 כשהעניק הנסיך המקומי, פיודור ירוסלבסקי (Feodor Yaroslavski), לכ- 15 משפחות ממגורשי ליטא (כנראה תושבי ברסט) זכות ישיבה בעיר ומעמד של קהילה. היישוב היהודי התמיד בגידולו. בשנת 1896 הגיע מספר היהודים בעיר ל- 21,819 והם היו 77.3 אחוז מכלל התושבים, ובשנת 1914 היו בעיר 28,063 יהודים – 72.5 אחוז מכלל האוכלוסייה. ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים ב- 20,200 ועם הכיבוש הגרמני (יולי 1941) נמצאו בעיר כנראה 26,000 יהודים.5

פינסק הייתה ערש הולדתה של חסידות קרלין (שהייתה במאה השמונה-עשרה פרבר של העיר) ובמשך עשר שנים (1785-1775) שימש בה ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ברבנות. במהלך המאה התשע-עשרה שימשה הקהילה מרכז למסחר ולתעשייה זעירה וחלק גדול מכלכלת העיר נמצא בידיים יהודיות. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים קנתה לה מקום בפינסק תנועת חיבת ציון, שעם פעיליה נמנו גם חיים ויצמן ויעקב שרתוק (אביו של משה שרת) ועם זאת, ניהלה בה גם המפלגה הסוציאליסטית היהודית - הבונד - פעילות ענפה.

מלחמת העולם הראשונה והמלחמה בין פולין לרוסיה פגעו קשות בקהילת פינסק. מתוך כ- 28,000 יהודים שחיו בעיר בשנת 1914 נותרו בה בסוף המלחמה כ- 15,000 בלבד. ב- 5 באפריל 1919 נערכה בעיר אספה של צעירים יהודים ובתואנה של התכנסות קומוניסטית פוזרה בכוח ו- 35 ממשתתפיה נורו למוות בידי חיילי הצבא הפולני.6

בשנים שלאחר מכן הלכה הקהילה והשתקמה. כמה מהפליטים שנמלטו או גורשו ממנה חזרו, ובמסגרת המדינה הפולנית העצמאית חודשו חיי הציבור של היהודים בתחום הפוליטיקה הפנימית, כלכלה, חינוך ותרבות.

ב- 17 בספטמבר 1939 בערב נכנסו הטנקים הראשונים של חיל החלוץ הסובייטי לתחומי העיר (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). הדבר עורר רגשות שמחה, אך גם חששות בקרב יהודים שומרי מצוות, פעילים במפלגות ובתנועות הנוער הציוניות ובעלי רכוש ועסקים. הקומוניסטים שהיו עד אז במחתרת יצאו אל מחוץ לעיר לקבל את פני חיל החלוץ הסובייטי. "פינסק המְתה ורעשה בדומה לתזמורת, אשר כליה מכוונים בטרם יגיע המנצח. הגיע המנצח, אולם איש לא ידע מה המנגינה אשר תנוגן".7

למחרת הוקמה בעיר מנהלה אזרחית חדשה שלא מאנשי העיר, וראש העיר הפולני נאסר. בתוך ימים ספורים באו לעיר פקידים רבים ותפסו את מקומם של הפקידים הבכירים הפולנים, שרבים מהם הספיקו לברוח. מי שלא ברח נעצר וגורש בידי הנקו"ד לפנים רוסיה. הפקידים החדשים שוכנו בחדרים שהופקעו מבעלי הבתים.8

הבנקים נסגרו ובמקומם נפתח בנק ממשלתי והתושבים נדרשו להפקיד בו את חסכונותיהם. בתי החרושת, בתי הקולנוע והתיאטראות הוחרמו והולאמו. במקומות העבודה הגדולים אורגנו ועדים חדשים, תאים מפלגתיים קומוניסטים, שעיקר תפקידם היה לחנך את הפועלים לנאמנות ולמסירות למשטר החדש; כונסו אספות רבות במקומות העבודה וחובת הנוכחות חלה על כולם. ההיקף הגדול של המסחר, ששותק עם פרוץ המלחמה, לא התחדש. הורגש מחסור במצרכי מזון, המחירים האמירו ותורים השתרכו ליד חנויות המכולת. מוצרי עור וסדקית נחטפו בידי הפקידים, החיילים והקצינים, ששילמו בזלוטי.9

בין המסמכים שהגיעו ליד ושם נמצאות תעודות העוסקות בהלאמה. על-פי תקנות והנחיות שקבעה מועצת הקומיסרים של העם בביילורוסיה10 (S.N.K - Soviet Narodnikh Komisarov) (10 במאי 1940–15 בינואר 1941) נקבע למשל שאין להלאים בניינים ששטחם קטן מ- 113 מ"ר, בתים דו-משפחתיים השייכים לשני בעלים ובתים ל- 60 אחוז משטחם במצב פיזי גרוע. מה יש להלאים? רכוש של מי שהיו פקידים במדינה הפולנית, "קבוצות ראקציונריות", בעלי אחוזות, מבני תאטרון, מוזיאונים, ספריות ואנדרטאות (שהוצבו בתוך מבנים), וכמובן בניינים ששטחם עולה על 113 מטר מרובע.11

לענייננו יש להבחין בין ההלאמה המוניציפלית ובין ההלאמה הלאומית. במקרה של הלאמה מוניציפלית על בעלי הרכוש המוחרם, שהוא בעיקר בתי מגורים, לצרף דיירים נוספים לבתיהם ולשלם שכר דירה, ואילו במקרה של הלאמה לאומית נדרשו הבעלים להתרחק 100 ק"מ מן העיר (וברוב המקרים גורשו אחר כך לעומק ברית-המועצות). התיעוד המצוי בידינו עוסק רובו בהלאמות מוניציפליות, וכך כוללת רשימת בעלי הבתים שרכושם הולאם בידי ה-Ispolkom (הוועד המבצע - Ispolnitelny Komitet) שמות רבים של יהודים. סוג הרכוש שהולאם מלמד שהייתה שכבה ניכרת של יהודים אמידים שהתגוררו בבתים גדולים, בנויים מאבן (בנייה שנחשבה יקרה), במרכז העיר.12 יהודים רבים פנו לשלטונות וביקשו לבטל את ההחלטה להלאים את רכושם. רוב הפניות נדחו, אבל היו לא מעט מקרים שבהם נמצאה טענת המערער צודקת וההלאמה בוטלה. יש מערערים שפנו אף לתובע העיר והלה הביא לפתרון המחלוקת בין הרשויות השונות.13

בינואר 1940 הוצא הזלוטי מהמחזור ובבנקים היה אפשר להמיר עד 300 זלוטי בלבד. משפחות רבות נותרו בלא חסכונות. במצבם הכלכלי של שכבות העובדים בפינסק לא חל שינוי ניכר לרעה. אמנם החופש ניטל מהם ונאסר עליהם לעזוב את מקום העבודה בלי רשות, אולם ניתנה להם אפשרות לצאת לנופש במוסדות הבראה. בתי הקולנוע והתאטרון היו מלאים פועלים (שקיבלו כנראה כרטיסים חינם). היה אפשר לקנות ספרים בזול, וניתנו חינם אין כסף שיעורי ערב בחשבון וברוסית . בית החולים של הקהילה ובתי החולים הפרטיים נסגרו. לעומת זאת הורחב בית החולים הממשלתי. כמה מהרופאים ומאנשי הצוות הרפואי שהועברו אליו הפכו לעובדי ממשלה. פרקטיקה פרטית נאסרה והעזרה הרפואית ניתנה חינם.14 מעורכי דין, פרט לחמישה מהם, נשללה הזכות לעסוק במקצועם. כשבועיים לאחר הכיבוש נפתחו בתי הספר ובימים הראשונים לא חלו בהם שינויים של ממש. לאחר חודש נאסר לימוד הלשון העברית והספרות העברית, והיידיש נקבעה כשפת ההוראה לכל המקצועות בבתי הספר העבריים. תכנית הלימודים שונתה לחלוטין והובאו מורים מרוסיה. לימוד התנ"ך ויצירותיהם של המשוררים והסופרים העבריים הלאומיים נאסר אפילו בתרגום ליידיש. כל ספרי הלימוד הוחלפו בספרי לימוד שהובאו מברית המועצות. החינוך היהודי-לאומי נעקר ובבתי הספר התנהלה תעמולה אנטי-דתית.15

המפלגות היהודיות חדלו להתקיים ותנועות הנוער ירדו למחתרת. עדיין אין בידינו תיעוד מפורט בנושא זה ואנו מסתמכים כאן על עדויות של ניצולים. ניסן רזניק, חניך בית ספר תרבות בפינסק וחבר בתנועת הנוער הציוני מגיל תשע, מספר שעם פרוץ המלחמה הבינו פליטים רבים ממערב פולין ועמם חברי תנועות הנוער החלוציות שעליהם לרדת למחתרת:

גייסנו את החברים הפעילים בקן. החבאנו את הארכיונים של התנועה. זכור לי, בקופסאות פח, באדמה... הייתה לנו ספרייה גדולה ובעלת חשיבות. ידענו את יחסם לשפה העברית... ספרייתנו הייתה גדולה וכללה מאות ואלפי ספרים ואת הספרים הללו ברובם השתדלנו לחלק בין החברים [...] לא היו לנו כוונות לשנות את המשטר הסובייטי. התכוונו לשמור על הרוח הלאומית, על הרוח החלוצית.16

שומרי המצוות נפגעו מאוד. יום המנוחה נקבע ליום ראשון, חגי ישראל בוטלו ובמקומם הונהגו 7 בנובמבר (יום המהפכה הבולשביקית) ו- 1 במאי. חוק שיצא ב- 22 ביוני 1940 מנע את האפשרות לשבות מעבודה ביום השבת בכך שקבע כי פועל המאחר לעבודה יותר מ- 20 דקות, ישלם קנס של 20-15 אחוז ממשכורתו במשך שלושה עד שישה חודשים. איחור שני יגרור אחריו מאסר של שלושה עד שישה חודשים. בית הכנסת המרכזי הפך לתאטרון ובתי המדרש נסגרו. התנהלה תעמולה חריפה נגד הדת ועריכת חופה וקידושין הייתה בחזקת סכנה.17

אם כלפי האזרחים היה יחסם של השלטונות חשדני, הרי כלפי הפליטים היה יחסם שלילי. מיד לאחר פרוץ המלחמה הוצפה פינסק פליטים. יהודי העיר העניקו להם קבלת פנים חמה, הזמינו אותם לבתיהם, הציעו להם אוכל ומשקה וקורת גג. בתי הקפה והמסעדות היו מלאים מן הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות. הקהילה היהודית עשתה כל שביכולתה כדי להקל על סבלותיהם של הפליטים, אך לא כן השלטונות החדשים. הפליטים נפגעו מן האיסור להתגורר בעיר המחוז, לכן כשנודע להם הצו בדבר החובה לשאת אזרחות סובייטית שהוציא הסובייט העליון ב- 29 בנובמבר 1939 , הגיבו רובם בסירוב. הם מיאנו לקבל תעודת זהות עם סעיף המגביל את זכויותיהם כאזרחים, והחלו להירשם ברשימות החוזרים לגנרלגוברנמן (Generalgouvernement). מי שלא הצליחו לחזור לשטחים הכבושים בידי הגרמנים הוגלו לסיביר. 383 משפחות של יהודים (עד שש נפשות במשפחה) הוגלו לפנים ברית-המועצות.18

לפי כרטסות תנועת התושבים שהכין משרד הפנים, עברו דרך העיר כ- 2,000 יהודים. הכרטסות מציינות את גילם, מאין הגיעו ולאן המשיכו, ואת מועדי ההגעה לעיר ועזיבתה. כמו כן רשומים בהם שינוי מקום המגורים בבילורוסיה, מקום ותאריך לידה, מקום עזיבה והגעה, ושמות פליטים מפולין שברחו דרך פינסק, בציון הלאום. רבים הגיעו לעיר הגדולה מכפרי הסביבה, אחרים הגיעו כעובדים מטעם המפלגה,19 אולם כאמור לא כולם יכלו להישאר בעיר.

הכרטסות מאפשרות לבחון האם ועד כמה שיתפו היהודים פעולה עם השלטונות הסובייטיים ותפסו את מקומותיהם של בעלי תפקידים מקומיים. על-פי הכרטסות, השאלונים וקורות החיים אפשר לצייר תמונה ברורה של מידת מעורבותם של היהודים בשלטון הקומוניסטי בשנים האלה. הנתונים מאפשרים לקבוע גם מאילו מגזרים הגיעו היהודים שהשתלבו במשטר הקומוניסטי, מה היה גילם, מה הייתה השכלתם, מהיכן הגיעו ומה היה חלקם במשרות הגבוהות. מתוך הכרטסות האישיות של חברי המפלגה (משנת 1940) שהגיעו לפינסק לעבוד ב-Gorkom (הוועדה העירונית של המפלגה הקומוניסטית - Gorodskoiy Komitet Partii) עולה שכ- 25 אחוז מהם היו יהודים, מהם בתפקידים בכירים כגון מזכירי מפלגה.20 רוב בעלי התפקידים היהודים הובאו אפוא מחוץ לפינסק. כשמעיינים בקורות החיים של המועמדים לחברי ה-Ispolkom בפינסק מדצמבר 1940, מוצאים בין היהודים פועלים, מנהל כוח אדם בבית חרושת לבשר, מנהל חשבונות ומנהל מחלקת הרפואה בעירייה (שהוא חסר השכלה).21 בהודעות על מינויים אנו מוצאים פועלים יהודים שהפכו למנהלי מחלקות כפי שהיה בבית החרושת לגפרורים ובבית החרושת לבשר.22

יותר מ- 50 אחוז מהשמות המופיעים ברשימות ובחוות הדעת של חברי ועדות הבחירות באזורי בחירה בעיר (מאוקטובר 1939 עד פברואר 1940) הם של יהודים. מקצתם קומוניסטים מלפני המלחמה ומקצתם פועלים שהיו מקורבי המשטר הקומוניסטי.23 גם בפרוטוקולים של ישיבות מחוז פינסק על מינוי חברים לתפקידים חדשים מוצאים קומוניסטים יהודים רבים.24

לנוכח העובדה שהיהודים קופחו בזמן השלטון הפולני אפשר לומר שהמשטר הקומוניסטי "תיקן את המעוות" ופתח לפניהם אפשרויות עבודה ותעסוקה שהיו סגורות בפניהם קודם, ובעיקר במנגנון הממשלתי. לכן גדל מספרם בקרב בעלי המשרות אם כי לא הגיע לשיעורם באוכלוסייה הכללית. לא כל נושאי המשרות היהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית ולא כל התפקידים דרשו זאת. על-ידי בדיקה כוללת ומדוקדקת של המסמכים החדשים ושל הנתונים השונים בדבר עיסוקם של היהודים נוכל לברר מחדש את ההנחה שיהודים רבים "שירתו" את הקומוניזם וזכו ממנו לטובות הנאה.

הניתוק מן הנעשה בפולין היה מוחלט. הרדיו הסובייטי לא תיאר את הזוועות שנתחוללו בה וגם מי שהאזינו לתחנות החוץ, למרות האיסור, לא הצליחו ללמוד מהן על המתרחש שם.

עם התקפת הגרמנים על ברית-המועצות, ב- 22 ביוני 1941, אחזה בהלה ביהודי העיר. הם חיפשו נתיבי בריחה, אבל לא היה מוצא. את הרכבות מילאו חיילי הצבא הנסוג, ויתרה מזו הן שימשו מטרה להפצצות האויב. כלי רכב אחרים לא היו. היו שיצאו ברגל לכיוון לונינייץ (Luniniec, הנמצאת 65 קילומטר ממזרח לפינסק), אולם בדרך עיכבו אותם חיילים סובייטים והחזירו אותם העירה. ב- 4 ביולי 1941 לפנות ערב הגיעו ראשוני חיל החלוץ הגרמני אל שערי העיר פינסק. הגרמנים החלו מיד בהחרמת הבניינים הגדולים בשביל הגסטפו, ה-Ortskommandatur (מפקדת קצין העיר) ואחר כך בעבור הגביטסקומיסריאט (נציבות המחוז).25 בתי הספר הפכו לקסרקטינים בעבור החיילים, בתי מלון הוסבו למגורי קצינים והבתים הטובים ביותר יועדו לפקידות הגרמנית הגבוהה. היה ביקוש לידיים עובדות, אך עדיין לא היה גוף שיסדיר את העבודה, לכן חטפו הגרמנים עובדים ברחובות. החטיפות לוו בבעיטות ובתלישת פאות וזקנים. בתחילה חזרו החטופים מדי ערב לבתיהם והם מוכים ופצועים ונמנעו להבא מלהיראות ברחובות. הגרמנים חטפו ברחוב הראשי, ליסטובסקי (Listowski), 16 יהודים, בתואנה שהם נלקחים לעבודה. הנלכדים הובלו לבניין בית המשפט המחוזי בקרלין, שם שכנה המפקדה של הצבא הגרמני. למחרת נודע כי הם הובלו לחורשת לישצ'ה (Leszcze) הסמוכה, ושם נורו ונקברו. רק אחד הצליח להיחלץ לאחר ששכב פצוע מתחת לערמת הגוויות, וסיפר את שהתרחש.26

בימים הראשונים לכיבוש השתמשו הגרמנים בשירותיה של המשטרה הפולנית . היא סייעה לכובשים בביזה, בהתעללות ובהלשנות. המפקד היה אנטולי סולוגוב (Anatoli Sologov), פקיד בית משפט לשעבר, וסגנו, בנו של עורך הדין דימיטרי שמיגילסקי (Dimitrij Śmigielski). בד בבד החלו השוטרים הפולנים לאסור אנשים שאיישו משרות בימי השלטון הסובייטי.27

ב- 30 ביולי 1941 הוצא הצו על הקמת היודנרט חתום בידי המפקד הצבאי במקום, גנפרט (Genppert), והופנה אל ראש העירייה הפולני פליציאן שליווינסקי (Felicjan Śliwiński). לא נאמר דבר באשר לגורם שנדרש לבחור בחברי היודנרט, אבל לפי ההתפתחויות סביר להניח שנבחר בידי ראשי היהודים (לא ידוע מי היו). על היודנרט הוטל לקשר בין המפקד ובין האוכלוסייה היהודית ולהוציא לפועל את פקודותיו. בין השאר נאמר בצו כי על היודנרט לכלול 24 חברים, וביניהם יושב- ראש שעליו יוטל לבוא למפקדה ולדווח על כל חבר במועצה; כמקובל היה היושב ראש חייב לציית לשלטון הגרמני הצבאי ולמשטרה ולמלא אחר דרישות הגרמנים. בסוף הצו נאמר שאם לא ימלאו אנשי המועצה את הדרישות יומתו. עד מהרה הוגשה רשימת חברי היודנרט ואושרה בידי המפקד יומיים לאחר מכן. המפקד השאיר בידיו את הזכות לבצע שינויים ודרש מהיודנרט להתחיל מיד בעבודתו.28

מנהל גימנסיה תרבות, דוד אלפר (David Alper), נבחר ליושב- ראש, אולם יומיים לאחר בחירתו הבין כי נדרש ממנו למלא את פקודות הגרמנים והתפטר. עשרה ימים לאחר ההתפטרות, באקציה הראשונה, נרצח אלפר עם חברי יודנרט אחרים. מקצת מחברי היודנרט שמילאו את תפקידם במלואו (כנראה שמונה חברים), נותרו בחיים. בנימין בוקשטנסקי (Beniamin Buksztański) נבחר ליושב- ראש (לא ידוע מי בחר בו) והיה גם ממונה על ענייני הכלכלה; מוטל מינסקי (Motel Miński) נבחר לסגנו, אך למעשה הוא היה היושב- ראש בפועל. בתור תושב דנציג בעבר היטיב מינסקי לדבר גרמנית ושימש מקשר עם הגרמנים. בעיקר התרכז במגע היום-יומי עם רשויות המחוז.29

חלק מן הציבור היהודי חש עוינות כלפי היודנרט, שמילא תפקיד פעיל בריכוז האלפים שנרצחו באקציה הראשונה:

לעבודה ביודנראט של פינסק גויסו משטח העיר אנשים בולטים, שהצטיינו בעבר בפעילותם החברתית... תחילה לא תפסתי בדיוק מה טיבו של היודנראט, אך מאז הרגע הראשון התייחסתי אליו בחוסר אהדה. משהוצע גם לי להצטרף אליו כעובדת מן המניין, סירבתי. העדפתי לקבל עלי משימה של עובדת ניקיון עירונית, שתפקידה לטאטא את רחוב נאדבז'ז'נה [Nadbrzeźna].30

הצווים נגד היהודים הופיעו על לוחות המודעות - החובה לענוד שני טלאים צהובים על החזה ועל הגב (מאוגוסט 1941; עד אז חויבו היהודים לענוד סרט לבן עם מגן דוד על יד שמאל), ועונש מאסר על המשתמטים מן החובה הזאת; איסור הליכה על מדרכות; מעצר בני ערובה בשביל כופר נפש . לדעת סולומיאן-לוץ פאני, "כאן גילה היודנרט יוזמה: היה אוסף כספים, מנהל משא-ומתן עם הגרמנים... סבורים היו, שייצאו ידי חובתם בסיפוק תאבון הגרמנים. שהללו יסתפקו אולי בכסף, בזהב, ובסופו של דבר ייחנקו בווילאות ששדדו מחדר ילדים...".31

כחודש לאחר כניסת הגרמנים בוצעה אקציית אוגוסט 1941. ב- 2 או ב- 3 באוגוסט 1941 קיבל פרנץ מאגיל (Franz Magill), מפקד יחידת הרוכבים (Reitende Abteilung) בחטיבת הפרשים השנייה של הס"ס, פקודה (שמקורה כנראה בהימלר) שנוסחה בזו הלשון:

על-פי פקודת ה-RFSS יש לירות למוות בכל היהודים בני 14 ומעלה הנמצאים באזורים הנסרקים; את הנשים היהודיות והילדים יש לגרש אל הביצות. היהודים הם העתודה של הפרטיזנים; הם תומכים בהם. את ההריגה בירי יש לבצע על-פי הוראות משרדי הס"ד המקומיים. בעיר פינסק יש לבצע את ההריגה בירי בידי פלוגות פרשים 1 ו- 4, שיש להעבירן לפינסק. באקציה זו יש להתחיל מיד. יש לדווח על הביצוע.32

מאגיל מסר את פקודת ההריגה לפלוגות הפרשים וההרג בוצע בימים 8-6 באוגוסט 331941. הדעות חלוקות בנוגע למספר היהודים שנרצחו באקציה זו. בית המשפט שדן את מאגיל קבע שבאקציה הזאת נרצחו כ- 4,500 גברים יהודים מתוך כ- 20,000 שהיו אז בפינסק, ולא קיבל את הערכותיהם של העדים היהודים בדבר כ- 11,000 קרבנות.34 נחום בונה, אחד העדים שנקב במספר 11,000 , מסתמך על ההנחה שעם כניסת הגרמנים חיו בפינסק 30,000 יהודים. נראה שעל-פי הערכתו גדלה האוכלוסייה היהודית בין מיפקד 1931 ל- 1939 הן גידול טבעי והן בעקבות הגעת יהודים נוספים מהאזור וממקומות רחוקים יותר. חיזוק להנחה הזאת אפשר למצוא בכרטסות התנועה המוזכרות35 שערכו הסובייטים בשנים 1941-1939, אך רק בדיקה מדוקדקת של הכרטסות האלה וספירת הנכנסים לעומת היוצאים יאפשרו הערכה מדויקת יותר של מספר היהודים בפינסק ערב האקציה הראשונה. אם מקבלים את ההנחה שהאוכלוסייה היהודית אכן גדלה, משום שלא כל העוברים דרך פינסק עזבו אותה, אולי יש לקבל את הערכתו של בונה שבעת כניסת הגרמנים חיו בפינסק 30,000 יהודים. אבל ב- 15 בינואר 1942 (לאחר אקציית הגברים) היו בפינסק 18,017 יהודים ומהם 6,106 גברים ו- 11,911 נשים.36 אם נרצחו 11,000 גברים פירוש הדבר שלפני הרצח היו בפינסק יותר מ- 17,000 גברים מתוך 30,000 יהודים. אבל יחס של 17:13 בין מספר הגברים למספר הנשים אינו מתקבל על הדעת, אלא אם כן היו הרוב המכריע של הפליטים שנותרו בפינסק גברים. לעומת זאת, הערכת בית המשפט אינה מדויקת כלל. אם לאחר האקציה נותרו 18,017 יהודים, אין לקבל את ההערכה שרק 20,000 יהודים חיו ערב המלחמה בפינסק משום שיהודים עברו דרך פינסק וחלקם נשארו. אחר כך הועברו אליה יהודים מיישובי הסביבה (בעיקר לקראת הקמת הגטו). עם זאת, אין כל הוכחה שמספר היהודים בפינסק הגיע ל- 30,000 ערב הכיבוש הנאצי. כנראה שערב כניסת הגרמנים היו בפינסק כ- 26,000 יהודים ובאקציה הראשונה נספו בין 7,000 ל- 8,000 מהם.

הנספים היו גברים ובני נוער, בני מעמדות שונים ובעלי עיסוקים שונים, פרט לרופאים. למעשה הושמד הרוב המכריע של הגברים. מדוע לא נשים וילדים? מדוע לא כל יהודי פינסק? הרי לפי פקודת הימלר היו היחידות האלה צריכות לרצוח את כל יהודי פינסק בירי או בגירוש אל הביצות, ובמשך חודש אוגוסט 1941 נרצחו כל היהודים כמעט בעיירות הסמוכות כג ון יאנוב (Janow), מוטול (Motol), לונינייץ, לאחווה (Lachwa), דווידגרודק (Dawidgrodek), דרוהיצ'ין (Drohiczyn), לוהיצ'ין (Lohiczyn) ועוד.37

הפסקת הרצח האריכה בשנה ושלושה חודשים את חיי הנותרים בפינסק, בעיקר נשים וילדים. יהושע ביכלר מניח כי השינוי הקיצוני והסטייה מפקודתו המפורשת של הימלר לרצוח את כל יהודי פינסק נבעו מאילוצים בשטח, כמו חוסר יעילות בדחיפת נשים וילדים לביצות בעונה זו של השנה, או שהימלר עצמו שינה את הפקודה כדי לא להיות מעורב בפעילות של האיינזצגרופן - ממלכתו הבלעדית של היידריך.38 על כל פנים, גם כאן בולט הקו הבלתי עקיב ברצח היהודים בשטחים הכבושים של ברית-המועצות.

כמה שבועות לאחר הטבח הגיעו השלטונות האזרחיים לפינסק ובראשם קומיסר המחוז וסגנו. יושב ראש היודנרט וסגנו הוזמנו ללשכתם ונצטוו להקפיד על ביצוע הפקודות, כגון הפקודה לאסוף 20 ק"ג זהב, תוך איום של גירוש כל היהודים. על יד היודנרט הוקמה ועדה מיוחדת לצורך ריכוז הזהב. בהמשך נגזל רכוש נוסף מהיהודים, כולל פרוות. העוברים על הצו נענשו בתלייה.39

בחומר הארכיוני החדש אין כמעט מסמכים של היודנרט כגון פרוטוקולים, אם כי יש תיעוד על פעילותו בתחומים שונים. מסיבה זו, וכן משום שהוא כולל תיעוד רב של ההנהלה העירונית, אין לראות בחומר הזה את ארכיון היודנרט. המסמכים הנוגעים לתקופה הזאת עוסקים בכמה נושאים: עבודה, תזונה, אספקה וסעד (בעיקר הדאגה לבית היתומים), מגורים ודיור, בריאות ותברואה (כולל פטירות), מסים וקנסות, החרמות וקונטריבוציות, סטטיסטיקה ותיעוד אישי. גם כאן חשיבות מיוחדת טמונה בשמות היהודיים המצויים כמעט בכל תעודה ותעודה, ברשימות, פניות, צווים, קנסות וכו'.

אחרי אקציית אוגוסט 1941 נדרש היודנרט להכין רשימות של עובדים יהודים. הרשימות האלה מאפשרות לבדוק מי עבד, היכן ובאילו תחומים. כך אנו מוצאים שיהודים עבדו במחלקות שונות של העירייה כגון המסחר, החקלאות, התחבורה, האספקה, הספורט והדיור. 40 יהודים עבדו ב- 44 מקומות עבודה, רובם מחוץ לגטו. הם עסקו באספקת שירותים לגרמנים (כגון הצבא והמספנות), סיפקו שירותים לאוכלוסייה העירונית (כולל משקי בית נוצריים), בתי חרושת, בתי מלאכה ומנסרות.41 כמה יהודים עבדו? כחודש לאחר כליאת היהודים בגטו כתב יושב- ראש היודנרט לגביטסקומיסר לאמור: "מתוך האוכלוסייה היהודית בפינסק עובדים מדי יום 4,150 פועלים. נוסף על כך עובדת יתר האוכלוסייה המסוגלת לעבוד, המונה בערך 8,000 יהודים, במקומות שונים ולפי דרישת משרד העבודה בערך כל יום שלישי".42

חובת העבודה חלה על גברים בני 14 עד 60 ועל נשים בנות 16 עד 50. במסמך המפרט את ההוראות הנוגעות לחובת העבודה של היהודים מצוין כי "יהודים יישלחו לעבודה רק אם אין כוחות 'אריים'" (סעיף 4) וכי "לא ישולם שכר עבודה" (סעיף 5).43 למרות הסעיף הזה ניתנו הוראות תשלום בעבור עובדים יהודים שהועסקו כמסגרים, כמכונאים, במספנה וכו'.44

מחלקת העבודה של היודנרט העסיקה מספר גדול ביותר של פקידים. היא הכינה את רשימות העובדים ושיבצה אלפים מהם במקומות עבודה שונים. רוב העובדים היו קבועים, ואחרים עבדו כפועלים זמניים. הדרישות לעבודה הגיעו גם מההנהלה העירונית וגם מהיודנרט. יש תיעוד של הוראות מהמפקד העירוני לראש היודנרט על משלוח עובדים (יולי-נובמבר 1941) המפרטות את סוג העבודה ואת מקומה, וכן מצויים דוחות ורשימות עובדים שהכין היודנרט (בספטמבר 1941) על-פי ההוראות האלה. נוסף על כך קיימות רשימות עובדים בעבודות שונות.45 ההנהלה העירונית דרשה עובדים לביצוע עבודות שונות והוציאה צווי גיוס לעבודה (פברואר-אוקטובר 1942) בציון הכתובות ומקומות העבודה שבהם יש להתייצב.46 אולם ראש היודנרט גם דאג לבקש אישורי עבודה למיניהם, בין השאר כדי לזַכות את בעליהם במזון ובכרטיסי מזון.47 באחת הפניות המעניינות למנהל המשק החקלאי בפינסק מ-21 בינואר 1942 טוען ראש היודנרט לאמור:

הנשים והגברים היהודים עובדים במפעלים שונים, בבתי מלאכה וכן בבתי חרושת למען הצריכה, ומביאים תועלת רבה לשלטונות הגרמניים, בשעה שחוץ מלחם אין הם מקבלים שום מצרכים אחרים כמעט. גם אין להם מספיק בגדים חמים (שכן מסרו אותם לצבא הגרמני) ועצים להסקה. בתנאים האלה הלחם הוא המזון העיקרי של האוכלוסייה היהודית בפינסק. בהתחשב בנימוקים הנ"ל היודנרט מבקש להגדיל את מנת הלחם היומית בשביל האוכלוסייה הבוגרת בעיר פינסק מ- 100 גרם ל- 200 גרם.48

בסיכומו של דבר עבדו קרוב לשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית (כ- 12,000 מתוך כ- 18,000 נפש שהיו בגטו באפריל 1942 לפני הגעת יהודי הסביבה). יהודים פנו להנהלה המקומית לצורך קבלת אישורים לפתיחת עסקים ובתי מלאכה בעיר (יולי-דצמבר 1941) וניתנו להם אישורים זמניים.49 כן אנו מוצאים אישורי עבודה הכוללים את שם העובד היהודי ובקשה לא לעכב את שכרו.50

כאמור פרט ללחם לא חילקו הגרמנים בתחילת הכיבוש כל מצרכים. הפועלים היהודים שעבדו בעיר ניהלו עם איכרי הסביבה עסקות חליפין של בגדים ואריגים תמורת מצרכי מזון. רק ב- 17 בנובמבר 1941 ניתנה הוראה ממחלקת התזונה והחקלאות של הגביטסקומיסריאט להבטיח תזונה ליהודים באזור פינסק. בהוראה נקבע כי היודנרט יספק את המזון בהתחשב בהקצבות המנות שנקבעו: "מצרכי המזון יימסרו ליודנרט והוא יהיה אחראי לחלוקתם בצורה נכונה וחסכנית".51 אסור היה ליהודים לקנות מצרכי מזון בחנויות ובמסעדות של "ארים", בשווקים, במקומות חלוקה ממשלתיים, ואצל חקלאים. כמו כן נאסר עליהם לבצע עסקות חליפין. בסעיף 6 נקבע: "יש לרשום את התוצרת החקלאית של היהודים ואת מלאי המזון ולהתחשבן עם הבעלים". ההוראה מסתיימת באיום שכל המפר את ההוראות ייענש חמורות.

היודנרט פעל רבות להשגת מצרכי מזון ליהודים, בעיקר לחם. הוא שלח שוב ושוב בקשות לגביטסקומיסר להספקת לחם, תפוחי אדמה, כרוב, גזר, סלק, ואף בשר. היודנרט דאג גם להזין את הסוסים, שכן עגָלות היו כלי התחבורה היחיד שהותר לשימוש (וגם אז רק לאחר שאושר לשכור אותן מהאיכרים), ואת הפרות, כדי לשמור על תנובת החלב. הבקשות נענו, אם כי לא תמיד במלואן.52

כל בקשה של היודנרט לוותה בחישובים על-פי מנת המזון לכל יהודי. מנת הלחם חושבה לפי 200 גרם למבוגר ליום ו- 100 גרם לילד, ואילו הבשר חושב לפי 200 גרם לאדם לשבוע.

היודנרט הקים מטבח ציבורי ליהודים וסיפק מלאי מזון לחורף. הוא דאג לפתיחת מאפיות ולאספקת קמח. בדרך כלל אושרה הבקשה בחלקה. כשביקשו לפתוח ארבע-חמש מאפיות התירו את פתיחתן של שלוש. היודנרט נהג להציג את בקשותיו בשלבים. למשל, קודם ביקש את פתיחתן של מאפיות, ולאחר אישורן פנה ואמר: "לכשאישרתם את המאפיות, אנו מבקשים קמח". אחר כך ביקש היודנרט למכור ליהודים את הלחם בשני רובלים לקילו, בטענה ש"בכך נוכל להשתמש ברובל אחד להוצאות שלנו".53

בשל חשיבותו תפס הלחם מקום מרכזי בתכתובת של היודנרט. בין יולי 1941 לאפריל 1942 ערכו מעקבים אחר צריכת הלחם וכמויות ייצור הקמח, רשימה של המאפיות ושל כמויות הלחם שנאפה, דוח הכנסות והוצאות על מכירת לחם54 ורשימת היהודים שקיבלו כרטיסי מזון לחודשים ינואר-אוגוסט 551942. היודנרט דאג במיוחד לבית היתומים ולא נלאה מלכתוב למנהל מחלקת החקלאות. פעם ביקש שמן פשתן ופעם מצרכי מזון. רוב הבקשות נענו בחיוב.56

היודנרט עסק גם בדיור. יהודים פנו בבקשה לקבל אישורים למגורי קבע בפינסק. היהודים האלו נחלקו לשתי קטגוריות - יהודים שהשלטונות הסובייטיים גירשו מפינסק בשל היותה עיר מחוז, ויהודים שנשלחו ללמוד מחוץ לעיר (בעיקר הנהלת חשבונות בביאליסטוק) והמלחמה ניתקה אותם מבני משפחותיהם. הפניות זרמו מספטמבר עד דצמבר 1941 והן כללו גם בקשות לקבלת דרכונים (ששימשו תעודות זהות) שאבדו מסיבות שונות, ביניהן מעצר בידי הנקו"ד והחרמת הדרכון הרוסי. כל הבקשות כמעט נענו בחיוב והיהודים היו רשאים לחזור ולגור בפינסק. בידינו אישורים על כתובות חדשות ואישורים שנמסרו מיודנרטים של גטאות אחרים על מעבר של יהודים או על חזרתם לפינסק. יהודים חזרו מביאליסטוק, מלונינייץ, מיאנוב, מלוצק ומקוברין (Kobryn). האישורים כוללים בדרך כלל את שם האדם, את מקום עבודתו או את המקום שבו שהה אצל קרובי משפחה.57

בקשות המעבר אל העיר ובתוכה לוו לעתים בבקשת היתר להעביר חפצי בית (בצירוף רשימות של החפצים), בדרך כלל רהיטים ובגדים. מחלקת הסדר נהגה לאשר את העברת החפצים אך הגבילה אותה ליום אחד.58 בכמה מקרים היה צורך באישור של עדים שהחפצים אכן של היהודי המבקש להעביר אותם.59

בנובמבר 1941 נערכה רשימת בתים בבעלות יהודית פרטית או קהילתית. בכמה מהבתים נעשו מדידות שטח ונספרו מספר החדרים ומספר הנפשות. הרשימה נועדה לשם החרמת הבתים במועד מאוחר יותר.60 נראה שגירוש היהודים מבתיהם היה הסיבה לבקשות הרבות לאישורים להעברת חפצים מדירה לדירה.

במקביל היו תושבים לא-יהודים שהועברו מאזור הגטו ודירותיהם הוחרמו. גם במקרים אלה מופיע תיאור הבתים. התאריך המדויק אינו ידוע. נראה שהתיעוד הוא מהתקופה שלפני הקמת הגטו, כשביקשו לרכז את היהודים באזור אחד ולשם כך היה צורך בפינוי תושבים.61

ב- 30 באפריל 1942 התפרסמה הפקודה על הקמת הגטו והיהודים שלא גרו ברחובות הכלולים בגטו נדרשו לעבור אליו עד למחרת בארבע אחר הצהרים. היודנרט השתדל למנוע את הקמת הגטו (לא היה קשה לדעת על תכנונו כיוון שעבדו על גידורו וגם מפני שהתקבלו ידיעות שבמקומות אחרים כבר הוקמו גטאות). שבוע לפני הכניסה לגטו פנה היודנרט לקומיסריאט והעלה טיעונים נגד הקמתו. הוא ציין בעיקר את תנאי התברואה הגרועים, את המחסור במים ואת החשש מהתפשטות מחלות מידבקות כתוצאה מריכוז אנשים כה רבים בשטח קטן. אולם גזרת הגטו לא הוסרה. הותר להעביר אליו כלי מטבח, מצעים ומעט בגדים. השכם בבוקר המו הרחובות יהודים שנשאו עליהם צרורות. מי שנותרו בבתיהם סייעו למצטרפים. כל בעל בית נדרש לנעול את ביתו ולרשום על המפתח את שמו ואת כתובתו ולמסרו ליודנרט. את בתי היהודים שפונו תפסה האוכלוסייה המקומית.

את המעבר לגטו מתאר נחום בונה בזו הלשון: "בכל קרן רחוב עמדו הנאצים יחד עם השוטרים הפולנים והאספסוף, וזירזו את ההולכים בצריחותיהם ואגב זה חיטטו בצרורות ונטלו את אשר חשקו עיניהם…". כ- 20,000 איש נכנסו לגטו, כולל יהודי הסביבה. היודנרט הכין מראש את חלוקת החדרים לפי 1.20 מ"ר לנפש. במהומה של אותו היום לא נשמר הסדר ולכל חדר נכנסו שלוש- ארבע משפחות. החצרות נמלאו אנשים. שתי משאבות מים היו בכל הגטו ולידן השתרכו תורים ארוכים. על הסדר פיקחה המשטרה היהודית.62

כפי שצפה היודנרט, הידרדר מאוד המצב הבריאותי בגטו, בעיקר לקראת חיסולו. המחלות הנפוצות היו דיזנטריה וטיפוס המעיים. יהודים רבים נפטרו גם מרעב. החומר התיעודי החדש כולל מאות טופסי רישום של חולים במחלות מידבקות ושל נפטרים. בטפסים מפורטים שם החולה, כתובתו, גילו, שם המחלה, מקום הימצאו, האם אושפז ומתי. בידינו גם חוות דעת רפואיות ותאריכים של ניתוחים וטיפולים63 המאפשרים בדיקה סטטיסטית של מספר החולים, סוג המחלות, שיעור התמותה בגילים שונים וקצב התמותה - לפי רשימות נפטרים בשנת 1941 (מאוגוסט עד דצמבר) נפטרו 185 יהודים ואילו בשנת 1942, עד החיסול, נפטרו 843 יהודים, כלומר כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית.64 טופסי רישום הנפטרים כוללים גם מוות מרעב וגם עקב פציעה אנושה מנשק חם.65 עובדי היודנרט בחברה קדישא טיפלו כל יום בעשרות לוויות של מתים שנקברו בבית הקברות בקרלין, שגדרותיו פורקו.

על סמך חוות הדעת של הרופאים, רובן מאוקטובר 1942, קרוב לחיסול, ולאחר כליאה של כמה חודשים בגטו, אפשר לקבל תמונה מדויקת של התנאים הירודים שבהם חיו היהודים ושל הפעולות שעשה היודנרט לשיפור המצב.

היודנרט לא נלאה מלכתוב מכתבים לגביטסקומיסריאט על המצב הירוד השורר בגטו ועל התפשטות המגפות. בידינו התכתבות עם רופא המחוז המציינת את הפעולות הנדרשות כדי לשפר את תנאי התברואה ואת המצב הבריאותי, רשימת רופאים יהודים בצירוף תאריכי לידה, כתובות, תעודות והשכלה. רופאים יהודים רבים עבדו במרפאות "אריות".66 לפי מסמך פשוט המתיר שימוש בחשמל (החשמל בגטו נותק) מתברר לנו אילו מוסדות רפואיים פעלו בגטו למען היהודים ועד מתי.67 כך פעלו בית חולים, בית מרקחת ומרפאה כללית. באותה רשימה מצוינים גם שמות של רופאי שיניים, בקטריולוגים וטכנאי שיניים.

לרופאים מפינסק נזקקו גם יהודים בגטאות אחרים וקיימת תכתובת ענפה בדבר העסקת רופאים יהודים בפינסק ובמחוז, וכן בקשות מגטאות אחרים לשלוח רופאים מפינסק, אישורים לעבודה במרפאות "אריות" ובקשות למינוי רופאים יהודים במקומות שונים.68

לעומת המאמצים שהשקיע היודנרט בבריאות, בהשגת מזון ובסידור עבודה, הוא לא עסק כלל בתחום התרבות. בחומר המצוי בידינו לא נמצאה כל עדות לקיומה של פעילות כלשהי בתחום הזה. רוב המורים, אנשי האינטליגנציה ועסקני הציבור הוותיקים נספו באקציות של אוגוסט. לא היה מי שיארגן בית ספר, לא ידוע על מסיבות וערבי בידור לא מטעם היודנרט ולא מטעם גוף אחר. כמו כן אין זכר לפעילות של תנועת נוער או מפלגה.69

הגטו התקיים שבעה חודשים. הרעב גבר ועמו ניסיונות ההברחה. השוטרים הגרמנים והפולנים הרגו יהודים שלא צייתו להוראות - הם פתחו באש גם לשם שעשוע "וכמטרה שימשו להם ילדים שחצו בזחילה את גדרות התיל, בהביאם פת לחם אשר השיגו בחוץ, אצל הנוצרים". ירו גם בנשים שהשיגו בחירוף נפש תפוחי אדמה או את קליפותיהם. "מוות בגלל פת-לחם. מוות בגלל קליפות תפוחי-אדמה. מוות ללא כל סיבה".70

היודנרט נאלץ להתמודד לא רק עם הצורך בעבודה ובמזון. היה עליו לדרוש מהציבור היהודי פעם אחר פעם לשלם את הקונטריבוציות ולשאת בעול החרמת חפצים וכו'. כך נמצאות דרישות מנובמבר 1941 מצד מההנהלה העירונית אל היודנרט לספק לז'נדרמריה עד השעה 6:00 כמות מסוימת של חפצי בית שונים בציון גודל החפצים וייעודם, כגון חמש מחבתות לטיגון בשר ועוד, או דרישה מדצמבר 1941 למסור לקומנדטורה הצבאית שטיח גדול ווילונות לשבעה חלונות.71

חלק גדול של התיעוד עוסק בכספים שדרשו השלטונות הגרמניים. ליודנרט לא היו אפשרויות רבות לגיוס כספים, אבל הוא ניסה לתמרן ביניהן. למשל הוא לא רק "תרם" חפצי בית להנהלה העירונית אלא גם מכר חפצים, ובידינו חשבונות מהמכירות האלה.72

לפי דרישותיה של ההנהלה העירונית בפינסק מהיודנרט בנוגע לתשלום מסים, אפשר לסרטט את מפת בעלי מלאכה החייבים לשלם מס דרך היודנרט (סנדלרים, ספרים, כובענים, פרוונים, פחחים).73 התעודות המעניינות ביותר הן אלה העוסקות בפניותיו של היודנרט לציבור היהודי לשלם קונטריבוציות. הן נרשמו ב- 19 וב- 20 באוקטובר 1941, כולן באותו הנוסח ובשפה הרוסית: "בקשר לקונטריבוציה שהוטלה על האוכלוסייה היהודית של העיר פינסק, היודנרט של העיר פינסק דורש להפקיד לקופתו 50 רובל היום עד השעה 5:00 אחר הצהריים ברחוב אלברכטובסקה 24". הצו כולל איום שאם לא ישולם הסכום, ייאלץ היודנרט לצרף את שם המסרב לרשימה, שאותה ימסור לגביטסקומיסר. רוב ה"מוזמנים" לשלם אכן עשו זאת. ההוכחה היא החותמת מאחורי הצו.74 אבל היו יהודים שלא זו בלבד שמתחו ביקורת אלא גם התנגדו לצעדי היודנרט וסירבו לשלם את כופר הנפש.

סוג אחר של תשלומים היה הקנסות שהטילה מחלקת הסדר של ההנהלה העירונית על עברות שונות. חומר מרתק בקטגוריה זו אפשר למצוא בצווים לתשלום קנסות, בעברות החייבות במס ובבקשות לביטול קנסות.75 על "עברת" היעדרות מהעבודה במשך יום או יותר הוטל קנס של 60 רובל או שישה ימים בכלא. הצווים ניתנו בתקופת הכיבוש הנאצי מאוגוסט 1941 עד חיסול הגטו.

מה הייתה תגובתם של היהודים? מתוך ההתכתבות עולה שמקצתם, שחשו שנעשה להם עוול והקנס אינו מוצדק, פנו אל מחלקת הסדר בעירייה והסבירו מדוע יש לבטל את הקנס. בין היתר מתועדת פנייה של גולדה ליברמן מ- 4 במרס 1942 ובה טענה שנפלה אי-הבנה: "כנראה קראו בעבודה גלייברמן ושמי ליברמן. באותו יום עבדתי. היודנרט יכול להעיד",76 או מכתב אחר שבו מציינת לייצ'ה גרבוש שאינה אשמה כלל. היא טענה שהיא קטינה והיודנרט לא סיפק לה מקום עבודה, ולכן היא מבקשת לבטל את הקנס שהוטל עליה בסך 45 רובל או שישה ימים בכלא.77 פרידה קושניר השאילה את הסוס והעגלה שלה לתושב כפר סמוך ולא קיבלה אותם חזרה. היא מבקשת גם להחזיר לה את רכושה וגם לבטל את הקנס על היעדרותה מעבודת הכפייה.78 אטלה-חיה פרישמן נקנסה ב- 100 רובל או בעשרה ימי מאסר משום שהחזיקה בבעלותה חנות מכולת שלא הייתה רשומה בעירייה. נוסף על כך נטען כי בחנות לא הוצגה רשימת מחירים ואלו היו גבוהים מאוד. נפסק כי היא עברה על החוק ונמצאו עדים פולנים להוכחת העברה.79

לעתים נודע לשלטונות על עברות מתוך הלשנות של מקומיים, כמו במקרה של דבורה גרינברג, שעברה ברחוב ללא טלאי. למלשין הייתה גם השערה מדוע הסירה היהודייה את הטלאי; לדעתו היא עשתה זאת "כדי להסתובב בין העגלונים". גרסתה של ה"נאשמת" הייתה אחרת. אמנם היא הייתה ברחוב ההוא ואכן בלי הטלאי, אבל לטענתה שכחה לענוד אותו כי רצה לרחוב לחפש את אחיה כדי שייתן לה את האישור לקבלת לחם במאפייה. ידוע לנו שנערך משפט בעניינה, אבל אין אנו יודעים כיצד הסתיים.80

לפי כל מה שתואר לעיל נראה כי גם היודנרט וגם ההנהלה העירונית עסקו רבות בהכנת רשימות של יהודים על-פי קטגוריות שונות. נוסף על הרשימות שהוזכרו במאמר קיימות גם רשימות של נשים יהודיות שהכינה ההנהלה העירונית, רשימה לפי האלף-בית הרוסי עם מספר סידורי ורשימה לפי המספר הסידורי המופיע ברשימה הקודמת. ברשימות נמצאו 6,400 שמות של נשים יהודיות.81 כן הכין היודנרט רשימת גברים יהודים. אבל שלא כמו ברשימות הנשים, ברשימה זו אין לנו רישום לפי מפתח.82 יש צווים המורים כיצד להכין רשימות של יהודים, ואכן הוכנו רשימות שכללו תאריכי לידה, כתובות, מקומות עבודה ומקצועות.

חשובות ביותר הן התעודות המסווגות כאישיות (Personalausweis), שהוכנו מספטמבר 1941. כלומר חסר תיעוד חשוב כזה על הנספים באוגוסט 1941, מה שמקשה על הערכת מספרם. התעודות כוללות כיתוב ברוסית ובגרמנית ומציינות את מספר התעודה האישית, שם משפחה ושם פרטי, שנת לידה, מקצוע, מצב משפחתי, דת, לאום, כתובת, מקום עבודה (כולל מובטלים), תצלום וחותמת.83

ב- 20 באוקטובר 1942 יצא צו חדש: להימצא בערבים בבתים, כדי שהמשטרה היהודית תערוך מרשם תושבים. היהודים לא יצאו לעבודה כמה ימים ופחד השתרר בקרבם. מינסקי הפיג את המתח בהודיעו שיהודי פינסק יישארו בחיים.84

הגטו בפינסק היה האחרון שהושמד בתחום הפעולה של ה- RSHA (Reichssicheitshauptamt - המשרד הראשי לביטחון הרייך) בפינסק. ב- 27 באוקטובר 1942 הוציא הימלר צו להנס אדולף פריצמן (Hans-Adolf Prützman), ה-HSSPF (Höhere SS- und Polizeifuhrer – המפקד העליון של הס"ס והמשטרה) באזור, לחיסול הגטו:

מטה פיקוד הצבא מודיע לי שהקו ברסט-גומל (Gomel) נתון להתנפלויות של כנופיות במידה גוברת והולכת, ובכך מופרעת האספקה לכוחות הנלחמים. על סמך ההודעות המונחות לפניי יש לראות בגטו פינסק את המרכז לפעילות הכנופיות בביצות הפריפט.

על-כן אני מורה לך לחסל מיד את הגטו בפינסק ולהשמידו, אף שקיימים שיקולים כלכליים נגד כך. אם האקציה תרשה זאת, יש לייחד [מתוך אוכלוסיית הגטו] 1,000 כוחות עבודה גבריים, ולהעמידם לרשות הצבא לשם הקמת סוכות עץ. אולם את עבודתם של 1,000 כוחות העבודה האלה יש לקיים רק במחנה סגור ושמור מאוד. אם אי-אפשר להבטיח שמירה זו, יש להשמיד גם אותם.85

מאחר שזה זמן מה תוכננה השמדת הגטו, עשה הגביטסקומיסר קליין הכנות לכך. אקרמן (Ackerman),86 אחד מחברי הגביטסקומיסריאט, הורה לתושבים מקומיים ולאסירים אזרחיים לחפור שבעה בורות בשדה תעופה נטוש, כשלושה קילומטרים מפינסק. כל אנשי הס"ד הזמינים מן הסניפים של הס"ס באיזור כונסו בפינסק. נוסף על כך רוכזו כל יחידות המשטרה שהיו מוצבות באזור פינסק, והיה אפשר לוותר עליהן.

לאחר התדרוך הקיפו בבוקר של 29 באוקטובר יחידות המשטרה את הגטו בהתאם לפקודה. בשעה 6:30 נדרשו היהודים להתכנס בקרבת בית העלמין היהודי. רובם הלכו לשם בלא התנגדות. יחידות המשטרה והמיליציה המקומית חיפשו בכל הבתים אחר יהודים שנשארו. במקום הכינוס הוצאו כ400- עובדים יהודים לשם העסקתם בהמשך בבית החרושת לעץ לבוד, בבית החרושת לגפרורים ובבתי מלאכה אחרים. היתר נדרשו למסור את דברי הערך שבידיהם והובלו בטורים תחת משמר של יחידות משטרה אל בורות הירי. באותו יום נרצחו כ- 10,000 בני אדם.87

הפרשים הוצבו במרחק של כקילומטר אחד משני צִדי דרך ההובלה, והם סובבו באותו מרחק את מקום ההוצאה להורג. תפקידם היה לתפוס יהודים שנמלטו. חברי בטליון המשטרה 310 חסמו את מקום ההוצאה להורג.

ב- 30 וב- 31 באוקטובר וב- 1 בנובמבר נסרק הגטו שוב בחיפוש אחרי יהודים שהסתתרו. בעזרת כלבי גישוש הוצאו היהודים ממחבואם. בפריצה לחלק מן המחבואים השתמשו ברימוני יד. חולים וילדים קטנים שאמהותיהם נאלצו להשאירם, נורו עוד בגטו. אנשי ס"ד הרגו באותם הימים את תושבי בית החולים היהודי. הם ירו בחולים בצריף שבקרבת מקום אחרי שזרקו מחלונות בית החולים את החולים שהיו רתוקים למיטות. כדי לקבור את גופות היהודים שנורו בגטו הורו ל- 200 מן הפועלים היהודים שהופרדו קודם לחפור שני בורות בקרבת בית הקברות היהודי. הפועלים האלה נורו מיד אחרי שסיימו את מלאכתם. כמו כן נורו יהודים שהסתתרו מתחת לרצפת בית החולים למחלות מידבקות ונטמנו בבורות. גם בעת ההובלה אל בורות הירי בוצעו הריגות. יהודים שהתמוטטו בדרך נורו.88

אחרי מבצע ההשמדה נותרו רק 143 בעלי מלאכה. הם שוכנו בשני בתים של מה שכונה "הגטו הקטן" ועבדו בתור חייטים, סנדלרים ופועלי דפוס.89 ב-23 בדצמבר 1942 חוסלה גם שארית הגטו ובא הקץ על קהילת פינסק.

האוכלוסייה המקומית נהנתה מאסונם של היהודים. להלן שלושה מסמכים המעידים על כך: רשימת בגדים שנמסרה ל"ארים", הכוללת חשבונות ממכירת החפצים, שהכין מפקד הס"ס;90 בקשה לקנות בית יהודי, שיש לשער שנענתה בחיוב;91 פניות של תושבי פינסק שביקשו לפטור אותם מתשלום שכר דירה בבתים שהיו בבעלות יהודית. הפניות הן מיולי 1942, כלומר לאחר שהיהודים הוכנסו לגטו, ומדובר בבתים שבהם גרו יהודים ונחשבו לרכושם עד שהופקעו.92

סיכום

בשנות השלטון הפולני ניסו היהודים לשמור על ארגונם הפנימי, הקדישו את מרצם לפיתוח מוסדות הקהילה היהודית ונאבקו על זכויותיהם כמיעוט לאומי. בחודשי השלטון הסובייטי התאימו היהודים את עצמם למצב החדש וניסו להפיק ממנו את המיטב. הם הכירו את ההוראות והצווים של השלטון החדש וערערו כאשר חשבו שנעשה להם עוול. אבל הם פעלו כיחידים. לא הייתה קהילה ולא היו מוסדות מיוחדים ליהודים. הם היו אזרחים שווים והשוויון הזה פגע במערכותיהם העצמיות, אבל לפחות יכלו לעבוד ולהתפרנס.

עם הכיבוש הנאצי השתנו אורחות החיים לחלוטין, אך גם אז העזו היהודים לפנות בבקשות. כאמור נענו כמה מהפניות בחיוב, כגון בקשות המגורים בפינסק. גם כשהוטלו קנסות בגין עברות, היו שפנו בבקשה לבטלם. היהודים המשיכו לנהוג כפי שנהגו שנים - היכן שהיה בידיהם לפעול ולהשיג דבר מה, הם פעלו ולא נלאו מלנסות. אלא שהפעם, גם אם הצליחו להשיג כמה הטבות היו אלה הטבות למראית עין בשל גזרת הכליה שנגזרה עליהם ועל כלל היהודים תחת הכיבוש הנאצי.

התיעוד שנסקר כאן מאפשר לשחזר את חיי היהודים בחודשים הקשים האלה. באמצעותו אפשר לצייר תמונה של דמות היודנרט ושל פעילותו למען יהודי הקהילה. ביטול מוסדות הקהילה על-ידי השלטון הסובייטי הקשה על היהודים וחייב ארגון מחדש. מהבחינה הזאת פעל היודנרט במהירות וביעילות. הוא איתר את התחומים הזקוקים לטיפול מידי והקדיש להם את זמנו ואת מרצו. הוא שם את הדגש על חיי היום-יום ולא נלאה מלחפש דרכים, אמצעי מחיה ואפשרויות קיום לכלל היהודים. הוא ניסה לתמרן בין דרישות השלטונות ובין צורכי היהודים, ולבטל גזרות שונות בעזרת פניות חוזרות ונשנות לרשויות. הוא נלחם במחלות באמצעות העסקת רופאים, הפעלת בית חולים ומציאת תרופות, ונאבק ברעב על-ידי הספקת עבודה לכלל תושבי הגטו, חלוקת כרטיסי מזון והשבחת המזון שסופק. עם זאת הפעיל היודנרט לחצים על היהודים כשהיה צורך בקונטריבוציות ובהחרמת חפצים. ודאי שתהיה ביקורת על פעילותו, אבל הוא פעל בתנאים מתמידים של לחץ ואיום החל מאקציית אוגוסט 1941, המשך בכליאה בגטו וכלה באקציה של החיסול הסופי. זאת הייתה למעשה השארית של היודנרט לאחר שרבים מחבריו הושמדו מיד לאחר שנתמנו.

לקריאה נוספת באתר יד ושם:
חומרי עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא גטו ובידוד
מחקרים נוספים בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד

הערות שוליים:

  1. נראה שבאותה עת שימש פול גרהרד קליין (Paul Gerhard Klein) בתור גביטסקומיסר.
  2. ארכיון יד ושם (איו"ש), M-41/863. השנה אינה מצוינת. קרוב לוודאי שמדובר בשנת 1941, משום שיהודי פינסק נכלאו בגטו רק במאי 1942.
  3. לברסט יש כמה שמות בכמה שפות הקשורות לתקופות שונות בהיסטוריה: ברסט-ליטובסק (Brest-Litovsk), בז'שץ' (Brześć ), ובריסק בפי היהודים.
  4. התיעוד המתואר במאמר הוא חלק מתיעוד רחב ומסועף הקיים בארכיונים השונים ברחבי ברית-המועצות לשעבר. אף שהתיעוד הארכיוני על פינסק רחב היקף, תמיד אפשר להניח שקיים חומר נוסף בארכיונים שונים, אם בעיר פינסק עצמה ואם בארכיונים ממלכתיים אחרים. התיעוד המקורי מחולק לחטיבות. כל חטיבה (Fond) מורכבת מרשימות (Opis) והרשימות מחולקות לתיקים (Del). כמעט כל החומר על הכיבוש הגרמני מצוי בחטיבה 2135 והתיעוד על השלטון הסובייטי בחטיבה 200. בהיעדר אמצעי חיפוש ובהיעדר גישה ישירה למאגרי המידע, החומר מוזמן על סמך התיאור של החטיבה, שאינו תמיד מדויק. לכן לא מיד ולא תמיד מצליחים להזמין את התיעוד הנדרש.
    הסקירה על הקהילה בפינסק מראשיתה עד סופה מבוססת בחלקה על מקורות משניים ובעיקרה על התיעוד החדש, שרוכז בחטיבה שמסומלת בארכיון יד ושם כחטיבה M-41 (תיעוד מארכיונים בבלארוס), בעיקר כשמדובר בשנים 1943-1939. הרבה מן הנאמר כאן על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי נכתב כמעט במדויק בידי נחום בונה כבר בשנת 1966: "השואה", בתוך נחמן תמיר (מירסקי) וזאב רבינוביץ (עורכים), פינסק ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק-קארלין, ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, ב, תל אביב תשכ"ו, עמ' 360-325. בונה התבסס כמעט רק על עדויות. כעת אפשר לאשש הרבה מדבריו בתיעוד שהובא ליד ושם. כמו כן לאחרונה נכתב מחקר בברסט על יהודי פינסק: א' רוזנבלט (E. Rozenblat) וא' אלנסקייה (I. Yelenskaya), יהודי פינסק 1944-1939 (רוסית), אוניברסיטת ברסט, ברסט 1997. חשיבות המחקר מתבטאת בכך שזו הפעם הראשונה שכותבים בבלארוס על אנטישמיות בקרב הביילורוסים, אנטישמיות שניצניה החלו לפרוח בחודשי השלטון הסובייטי והתפרצה בזמן הכיבוש הנאצי (ההסבר המצוי הוא שהיהודים שיתפו פעולה עם הקומוניסטים). הספר מסתמך על תעמולה ביילורוסית נגד היהודים כפי שהתפרסמה בעיתונות הביילורוסית באותן השנים. כמו כן ערך המחקר טבלאות סטטיסטיות בנושא העבודה, התמותה, המקצועות שבהם עסקו היהודים ומפעלים פרטיים. המחברים צירפו רשימות של פרטיזנים ושל ניצולים.
  5. Encyclopaedia Judaica (Jerusalem: Keter, 1974), vol. 13, p. 538. רוב הכותבים על פינסק אומדים את אוכלוסיית העיר היהודית ב-30,000 נפש ערב המלחמה. ראה לדוגמה: אהרון ישראלי, קהילת פינסק, משרד החינוך והתרבות בשיתוף עם בית לוחמי הגטאות, תל אביב 1970, עמ' 4; בן ציון דינור, "לדמותה ההיסטורית של פינסק", תמיר ורבינוביץ (עורכים), פינסק ספר עדות וזיכרון ב, עמ' 15-14. על משמעות מספרים אלה ועל בחינתם המחודשת לאור התיעוד הנדון – ראה להלן.
  6. משה מלמד, שביל כבשו רגלי, בהוצאת חברים [שפיים], תשנ"א, עמ' 24.
  7. י' מרגולין, "בימי הכיבוש הסובייטי 1941-1939", תמיר ורבינוביץ (עורכים), פינסק ספר עדות וזיכרון ב, עמ' 311; ראה גם עזריאל שוחט, "במלחמת העולם השניה עד הכיבוש הנאצי", שם, א, עמ' 292-287.
  8. על הלאמת דירות ורשימות של בעלי תפקידים חדשים בעיר – ראה בהמשך.
  9. שוחט, "במלחמת העולם השניה", עמ' 288.
  10. כך היה השם בשנים ההן ועד פירוקה של ברית-המועצות.
  11. הוראות של הקומיסריון העממי של הכלכלה על אופן הלאמת רכוש האזרחים, 26 בפברואר 1941, איו"ש, M-41/2273.
  12. צווים על הלאמת דירות, רשימות של בעלי בית שדירותיהם הולאמו, פניות לביטול ההלאמה והתכתבות בנוגע להלאמה, 1941-1939, איו"ש, M-41/2252-2661.
  13. ראה לדוגמה ביטול ההחלטות על הלאמה, ינואר-מאי 1941, איו"ש, M-41/2270, 2276, 2277, 2278.
  14. מרגולין, "בימי הכיבוש הסובייטי", עמ' 312; לתיאור חייהם של הרופאים הפליטים ראה פאני סולומיאן-לוץ-לוץ, נערה מול גרדום, מורשת, תל אביב 1971, עמ' 41-40.
  15. שוחט, "במלחמת העולם השניה", עמ' 288.
  16. עדותו של ניסן רזניק, איו"ש, 03-3931, עמ' 2; עוד על הפעילות ראה יהודה הלמן, "בראשית הכיבוש הסובייטי", פינסק ספר עדות וזיכרון ב, עמ' 187-186.
  17. שוחט, "במלחמת העולם השניה", עמ' 291; פסח פקץ', "שלטון הסובייטים בפינסק", תמר ורבינוביץ (עורכים) פינסק ספר עדות וזיכרון א, עמ' 320.
  18. רשימות עובדים יהודים שעבדו בעיר, אפריל-מאי 1942, איו"ש, M-41/993, עמ' 104; סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 42; יוסף ליטבק, פליטים יהודים מפולין בברית המועצות 1946-1939, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 1988, עמ' 89.
  19. כרטסות תנודה (הגעה ועזיבה) בפינסק והסביבה 1941-1939, איו"ש, מ- M-41/2292-2661.
  20. שאלונים של חברי הכנס המפלגתי, איו"ש, M-41/ 2530; רשימות של מזכירי ארגונים מפלגתיים, 1940, איו"ש, M-41/2536; כרטיסים של מועמדים למפלגה הקומוניסטית, 1940, איו"ש, M-41/2527; שאלונים של נציגי הכנס האזורי של המפלגה הקומוניסטית, אפריל 1940, איו"ש,M-41/2587 .
  21. קורות חיים של מועמדים לחברי איספלקום (Ispolkom) בפינסק, 15 בדצמבר 1940, איו"ש, M-41/2533.
  22. הודעות על מינויים של עובדים מקומיים במפלגה הקומוניסטית, אוקטובר 1940, איו"ש, M-41/2531.
  23. רשימות וחוות דעת של חברים בוועדות הבחירות בפינסק, 1940-1939, איו"ש, M-41/2532.
  24. ראה לדוגמה רשימות מזכירי ארגונים מפלגתיים, 1940, איו"ש, M-41/2536.
  25. מיד עם הכיבוש צורפה פינסק לרייכסקומיסריאט של אוקראינה ובראשית ספטמבר 1941 הגיע לעיר הגביטסקומיסר. בשטחי ברית-המועצות שנכבשו בידי הגרמנים נהגו להציב ממשל צבאי ולהחליפו בממשל אזרחי, בדרך כלל עם הקמת הגטו.
  26. נחום בונה, "השואה והמרי בפינסק", ילקוט מורשת ז (תמוז תשכ"ז, יולי 1967), עמ' 81.
  27. נחום בונה, "השואה והמרי", בתוך פינסק ספר עדות וזיכרון ב, עמ' 326; סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 57.
  28. התכתבות בין היודנרט ובין ההנהלה העירונית, יולי 1941 עד ינואר 1942, איו"ש, M-41/945, עמ' 4, 7.
  29. רשימות עובדים יהודים שעבדו בעיר, אפריל-מאי 1942, איו"ש, M-41/993, עמ' 98-97.
  30. סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 58.
  31. שם, עמ' 59-58.
  32. פסק דין נגד פרנץ מאגיל ואחרים, 1964, איו"ש, TR-10/516, עמ' 66-65 (המקור נמצא ב- Schwurgericht Braunschweig (2Ks I/63.
  33. לתיאור מפורט של אופן ביצוע הרצח ראה שם, עמ' 87-70.
  34. שם, עמ' 98; ראה הסבר בתוך: Justiz und NS-Verbrechen, Sammlung deutscher Strafurteile wegen Nationalsozialistischer Tötungsverbrechen 1945-1966 (Amsterdam: Amsterdam University Press ,1979) (25 vols.), vol. 20, pp. 62-63..
  35. כרטסות תנודה (הגעה ועזיבה) בפינסק והסביבה, 1941-1939, איו"ש, מ- M-41/2292-2661.
  36. בונה, "השואה והמרי", עמ' 89; רישום סטטיסטי של המחלקה לסטטיסטיקה בהנהלה העירונית, ינואר 1941 עד מאי 1942, איו"ש, M-41/898.
  37. Justiz und NS- Verbrechen, pp. 55-57.
  38. יהושע ביכלר, "חלקן של בריגאדות ואפן-ס"ס ברצח היהודים בברית-המועצות", ילקוט מורשת מ"א (אייר תשמ"ו, יוני 1986), עמ' 56-55.
  39. בונה, "השואה והמרי", עמ' 92-91; ראה לדוגמה תעודה מטעם היודנרט בתוך התכתבות בין היודנרט ובין נציב המחוז בנוגע להקצבות מזון, ינואר-אוקטובר 1942, איו"ש, M-41/881, עמ' 4.
  40. רשימת עובדים יהודים שהכין היודנרט, אוקטובר-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/936.
  41. נחום בונה בדק ומצא את מקומות העבודה, על מספר העובדים שבהם על-פי התיעוד החדש. ראה נחום בונה, "יהודי פינסק בגיטו - תמונת מצב", ילקוט מורשת ס"ד (מרחשון תשנ"ח, נובמבר 1997), עמ' 65-57.
  42. התכתבות בין היודנרט ובין המחוז בנוגע להקצבות מזון, ינואר-אוקטובר 1942, איו"ש, M-41/881, עמ' 13.
  43. בתוך התיק: צווים מטעם היודנרט לתשלום קונטריבוציות, אוקטובר-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/942.
  44. פניות ובקשות לאישורי מגורים, 1941, איו"ש, M-41/929, עמ' 10, 15, 22.
  45. צווים מהמפקד העירוני לראש היודנרט על משלוח עובדים יהודים, יולי-נובמבר 1941, איו"ש, M-41/900; רשימות לפי כתובות, ספטמבר 1941, איו"ש, M-41/910; רשימת עובדים שהכין היודנרט, פברואר-אוקטובר 1942, איו"ש, M-41/947; באותו נושא ראה M-41/901, 910.
  46. רשימת עובדים ששלח היודנרט לביצוע עבודות שונות, ספטמבר 1941 עד ינואר 1942, איו"ש, M-41/904; התכתבות בנוגע לגירוש יהודים מביתם, ינואר-מרס 1942, איו"ש, M-41/914; M-41/900, 901.
  47. ראה למשל התכתבות בין היודנרט ובין הגביטסקומיסר בנוגע להקצבות מזון, ינואר-אוקטובר 1942, איו"ש, M-41/881, עמ' 3, 6; פניות של תלמידים יהודים בפינסק לגביטסקומיסר לקבלת אישורי עבודה, אוגוסט-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/863.
  48. איו"ש, M-41/881, עמ' 4.
  49. אישורים זמניים לפתיחת בתי מלאכה מההנהלה העירונית ליהודים, יולי-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/959.
  50. דוגמה לתשלום, כולל הסכום ברוטו, ניכויים ונטו, ראה בתוך אישורי עבודה ליהודים מההנהלה העירונית, ינואר-דצמבר 1942, איו"ש, M-41/935, עמ' 9.
  51. הוראה להבטחת תזונה ליהודים באזור פינסק ממחלקת התזונה והחקלאות שבגביטסקומיסריאט, 22 בדצמבר 1941, איו"ש, M-41/880. הוראות נוספות בדבר אספקת מזון לגטו והתכתבות על הקצבת מזון, ראה אוקטובר-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/879; ינואר-יולי 1942, איו"ש, M-41/881.
  52. כך לדוגמה ביקש היודנרט 50 טון מספוא ואושרו רק 20 טון, או הבקשה ל-1 טון מלח נענתה רק למחצה. ראה בקשות להקצבת מזון, ינואר-יוני 1942, איו"ש, M-41/881.
  53. 14 באוקטובר 1941, איו"ש, M-41/879.
  54. בין השאר יש פרוטוקולים של בעלי מאפיות שפנו להנהלה העירונית בנוגע לכמויות הלחם שאפו: איו"ש, בתיק M-41/957, 961, 964-969, 972-982, 984 מצויות שתי רשימות, האחת כוללת 19 מאפיות והשנייה כוללת גם את כמות הקמח שאפתה כל מאפייה. הרשימות הן מיולי 1941 ויש להניח שמספר זה צומצם בהמשך.
  55. רשימות יהודים לקבלת כרטיסי מזון, 1942-1941, איו"ש, מ-M-41/907-910.
  56. פברואר-מרס 1942, איו"ש, M-41/881, עמ' 9, 11.
  57. פניות של יהודים להנהלה העירונית לקבל אישור מגורים, יולי-דצמבר 1941, איו"ש, מ-M-41/886-888; אוקטובר 1941, איו"ש M-41/929; בקשות וקבלת אישורים למגורים בפינסק, אוגוסט-ספטמבר 1941, איו"ש, M-41/930; פניות ובקשות של יהודים; אוקטובר 1941, ראה לדוגמה מכתב מ-22 באפריל 1942, איו"ש, M-41/867.
  58. איו"ש,M-41/886 . האישורים מופיעים בשלוש שפות.
  59. איו"ש, M-41/886, 914.
  60. רשימת בתים בפינסק שהיו בבעלות יהודית, ינואר-אוקטובר 1942, איו"ש, מ-M-41/ 915-916, בנוגע למדידת השטח, ראה: M-41/913.
  61. רשימת תושבים שהועברו מאזור הגטו ובתיהם הוחרמו, 1942, איו"ש, M-41/988-989.
  62. בונה, "השואה והמרי", עמ' 335-334; דוחות חקירה, כתבי אישום ופסקי דין במשפטים של אנשי בטליון המשטרה 306 , 1963, איו"ש, TR-10/790, עמ' 129. המקור נמצא ב- Lg Frankfurt/Main U Js 901/62 .
  63. חוות דעת רפואיות של המרפאה היהודית, פברואר-אפריל 1942, איו"ש, M-41/948; הודעות של מחלקת הבריאות בגביטסקומיסריאט על יהודים חולים במחלות מידבקות, ינואר-דצמבר 1942, איו"ש, M-41/868.
  64. רשימה של יהודי פינסק שנפטרו בשנים 1943-1941, איו"ש, M-41/921. את הבדיקה ערכה ריטה מרגולין, עובדת יד ושם.
  65. חוות דעת רפואיות על פטירת יהודים, ינואר-דצמבר 1942, איו"ש, מ-M-41/868-870.
  66. רשימות של יהודים שעבדו במערכת הבריאות בפינסק מינואר-אוגוסט 1942, איו"ש, M-41/903. רשימות נוספות של רופאים, מאוגוסט 1942, ראה איו"ש,M-41/992 . מאחר שהרשימה נערכה לפני הכניסה לגטו הרי כתובות המגורים הן עדיין בשטח שמחוצה לו.
  67. רשימות עובדים יהודים שעבדו בעיר, אפריל-מאי 1942, איו"ש, M-41/993, עמ' 75.
  68. ראה לדוגמה איו"ש, M-41/993; אישורי עבודה שמסר הגביטסקומיסר לרופאים יהודים, אפריל-יולי 1942, איו"ש, M-41/873.
  69. בונה, "השואה והמרי", עמ' 336. היעדר החינוך והתרבות אינו ייחודי לגטו פינסק. גם בגרודנה ובלובלין לא התייחסו לתחומים האלה. לעומת זאת, בגטאות אחרים כגון וילנה וביאליסטוק, דאגו גם היודנרטים וגם אנשי תרבות לתחומים האלו.
  70. סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 64.
  71. צווים לתשלום קונטריבוציות, אוקטובר-דצמבר 1941, איו"שM-41/926 ,; התכתבות בין יהודים ובין מחלקת של העיריה בנוגע לתשלום קונטריבוציות ולגביית מסים הסדר, אוקטובר-נובמבר 1941, איו"ש,M-41/942 .
  72. חשבונות של היודנרט ממכירת חפצי בית להנהלה, אוקטובר-נובמבר 1941, איו"ש, M-41/943.
  73. רשימת יהודים שעליהם לשלם מס ותעודות על מספר היהודים בעיר, פברואר-יולי 1942, איו"ש, M-41/953.
  74. איו"ש, M-41/942, עמ' 43-42. רוב הצווים נקבו בסכום הזה, אך יש גם 100, 150, 200, 250, 300, 400 ו-500 רובל, כנראה לפי מידת אמידותו של היהודי.
  75. צווים של מחלקת הסדר להטלת קנסות על יהודים, ינואר-מרס 1942, איו"ש, M-41/932.
  76. שם, עמ' 18.
  77. שם, עמ' 12.
  78. צווים לתשלום קנסות, אוקטובר-דצמבר 1941, איו"ש, M-41/926, עמ' 26.
  79. שם, עמ' 37-35.
  80. ינואר-פברואר 1942, איו"ש, M-41/933, עמ' 6-4. עוד על הקנסות ראה הוראות של מחלקת הסדר בהנהלה העירונית על הטלת קנסות על יהודים, פברואר-מרס 1942, איו"ש, M-41/949, 950.
  81. רשימות נשים יהודיות, ינואר 1942, איו"ש, (ללא תאריך)M-41/922-923, 890 .
  82. רשימת שהכין היודנרט על גברים יהודים, אוגוסט 1941, איו"ש, M-41/940. לא ברור אם התיעוד החסר לא הובא ליד ושם או אם אינו קיים כלל.
  83. תעודות אישיות של יהודים, ספטמבר 1941, איו"ש, מ-M-41/893-895. תיעוד אישי נוסף ראה: אישורים אישיים מטעם היודנרט ומטעם ההנהלה העירונית, ינואר-אוקטובר 1942, איו"ש, M-41/934, 939.
  84. סולומיאן-לוץ, נערה מול גרדום, עמ' 75.
  85. דוחות חקירה, כתבי אישום ופסקי דין במשפטים של אנשי בטליון המשטרה 306 , 1963, איו"ש, TR-10/790, עמ' 126.
  86. אין עליו פרטים.
  87. איו"ש, TR-10/790 , עמ' 129-128. מדובר בבטליון המשטרה 306, בפלוגה 2 של בטליון 310, מחלקת הפרשים השנייה של המשטרה, פלוגה 3 של בטליון 320.
  88. שם, עמ' 132-131.
  89. בונה, "השואה והמרי", עמ' 112.
  90. רשימת בגדים של יהודים בפינסק שנמסרו לתושבים "ארים", מרס-דצמבר 1943, איו"ש, M-41/885.
  91. פנייה של תושב פינסק לגביטסקומיסריאט לקנות בית יהודי, ינואר-דצמבר 1943, איו"ש, M-41/878.
  92. פנייה לגביטסקומיסר בנוגע לשכר דירה, 25 ביולי 1942, איו"ש, M-41/876.


אל האסופה גטו ובידוד3

ביבליוגרפיה:
כותר: יהודי פינסק לאור תיעוד ארכיוני מהשנים 1939 - 1943
מחברת: פתל-כנעני, תקוה
תאריך: 2001 , גליון כ"ט
שם כתב העת: יד ושם, קובץ מחקרים
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות לפריט זה:

1. עורך כרך כ"ט: דוד זסילברקלנג.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית