עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > לאומיות ומאבקים לאומייםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מלחמות עולם > מלחמת העולם הראשונה
זמנים : רבעון להיסטוריה


תקציר
לבתי הקברות הצבאיים היה תפקיד בעיצוב התודעה הלאומית. המאמר בוחן את הזיקה שבין הנופלים במלחמת העולם הראשונה לבין התחייה הלאומית הגרמנית, את  חילון המיתוס הנוצרי ואת דרך ההנצחה בבתי הקברות. המאמר משווה בין ההתייחסות לנופלים בגרמניה לבין ההתייחסות אליהם בצרפת.



פולחן החייל המת: בתי-קברות לאומיים ותחייה לאומית
מחבר: ג'ורג' מוסה


התפתחות הלאומיות, והלאומיות הגרמנית בפרט, זכתה לתיאורים וניתוחים מדעיים רבים. יסוד חשוב, פולחן החייל הנופל על חרבו בשירות המולדת, הוזנח בספרות זו. המות ההמוני, במלחמה, כפי שהכירה אותו אירופה לראשונה במלחמת העולם הראשונה, גרם זעזוע עמוק בקרב בני האדם, זעזוע שהביא אחדים לגנות את המלחמה מכל וכל, ואחרים לכך שיחפשו – וימצאו – משמעות למות. המתים למען המולדת אינם מתים באופן מוחלט, והם מוסיפים להשפיע על החיים, הרואים במתים סמל, שלפיו עליהם לכוון את חייהם. הארכיטקטורה של בתי-הקברות הצבאיים נועדה לחזק את הקשר שבין החיים והנופלים, וזאת בצורות שונות בארצות שונות ובזמנים שונים. בתי הקברות שתוכננו כ"שדירות גבורים" הדגישו את האלמנט הפולחני והעניקו תחושת המשכיות וקשר בין העבר המפואר להבטחות הטמונות בהווה. "הפאשיזם על כל גווניו", אומר המחבר, "אימץ לעצמו את חווית המלחמה וראה עצמו יורשה של האחדות בין הנופלים לחיים, בין מקדשי השם בעבר והעילית של המפלגה בהווה".

העניין המחודש בתולדות היחס אל המוות לא נדרש עדיין לבחינתו של פולחן החייל הנופל על חרבו. זו השמטה מוזרה, לא רק משום שפולחן זה הוא מרכזי בהתפתחות הלאומיות, אלא גם משום שהוא שינה את יחסם של בני-האדם אל המוות עצמו. אכן, תולדות הפולחן הזה הינם חלק בלתי-נפרד של חילון הדת הממוסדת מחד גיסא, ומאידך גיסא גורם בתהליך התבהמותה של התודעה, שבישרה את האלימות בין שתי מלחמות-העולם.

בראש דיוננו יש להעמיד את מלחמות השחרור הגרמניות, שכן במלחמות אלו נקבצו אל הדגל ההמונים, ואילו משוררים וסופרים יצרו את מיתוס הגבורה וההקרבה. הנופלים לא היו עוד חיילים שכירים, או, מבחינת המיתוס, מגויסים בכפייה, אלא פטריוטים שהשליכו את חייהם מנגד בשמחה על מזבח המולדת. הֶרדֶר, שטרם הושפע מחווית המלחמה הזאת, חשב שהמוות הינו מראה מעודן, של שלווה ונחת; ואילו תאודור קורנר (Theodor Koerner), מתנדב ופטריוט. כתב בשירו: "האם אמות מוות שאין בו הדר? שירה, את מקור האש, התירי את רסן חורבנך, מהרי".

רוממות-רוח זו חזתה את מלחמת-העולם הראשונה. מיתוס מלחמות השחרור תרם את השראתו להיווצרות אגדות מאוחרות יותר על-אודות החייל בחזית. שוב עמדו המתנדבים במרכז מיתוסים כאלה, ולעיתים קרובות הם היו אף יוצריהם; המתנדבים סימלו את ההקרבה מלאת השמחה. אין ספק שבמלחמת-העולם הראשונה תאמה המציאות במקרים רבים את המיתוס הזה. חקר שיריהם של החיילים הראה, שמגויסים ותיקים שרו שירים נוסטאלגיים על המשפחה והבית, ואילו המתנדבים הצעירים מהם העדיפו שירים מסעירים יותר על הקרב והניצחון. פולחן הנופלים נעטף בהתלהבות כזו, בפרט משום שהמתנדבים האמינו, שהם עצמם הינם עילית מקודשת. לא רק ה"גייסות החופשיים" (Free Corps) במלחמות השחרור קיבלו את ברכת הכנסייה, אלא גם גדודים רבים במלחמת-העולם הראשונה: "עתה אנו מקודשים". הלחימה והנפילה בקרב הפכו לחובה קדושה, מוצא משיגרת היום-יום.

שילר העניק הילה של שבח לחייל העומד מעל לטרדות היום-יום. אכן, שירים מימי המלחמות המוקדמות היללו ורוממו את חירותם של החיילים, שאינם עוד אסירי השיגרה. הנפילה בקרב היתה גולת-הכותרת של חירות כזו. באורח האופייני לו כתב שילר בנשימה אחת על ההסתכלות הישר לתוך עיני המוות ועל כי "רק החייל חופשי הוא". בימי מלחמת-העולם הראשונה חש ואלטר פלקס (Walter Flex), שמוות מול פני האויב משלים את מבנהו המוסרי של כל אדם. בקיצור, הנפילה בקרב העניקה משמעות לחיים, אף אם עד לרגע ההקרבה היו החיים משוללי כל משמעות. המלחמה המודרנית הפכה למעין פסטיוואל, אירוע יוצא-דופן, שאיפשר לבני-האדם להגיע לדברים נעלים יותר. שאיפה זו לחוויות חדשות היתה נחלתם של המתנדבים במלחמות השחרור ובמלחמת-העולם הראשונה גם יחד.

אין ספק, המציאות בחזית היתה שונה, וחיילים רבים התפכחו וסיגלו לעצמם גישה צינית. רוחם של המתנדבים ופולחן החייל הנופל בקרב היו מיתוסים, אך ככל המיתוסים התבססו על מציאות, ולוּ רק חלקית (בלי ספק היו המיתוסים הללו שרירים וקיימים בשעת ההתלהבות הראשונית לקראת המלחמה ואפילו לאחר מכן). המיתוס של חוויית המלחמה נישא על כתפי המתנדבים, וכך האריך ימים גם לאחר ההתפכחות ונותר אף לאחר תום מלחמת-העולם. מיתוס פטריוטי כזה לא היה מאריך ימים תקופה כה ארוכה, אלמלא סיפק צורך אמיתי. בשעת המלחמה הוא סייע לאנשים לעמוד בפני הטבח שלא היה לו אח ורע: פחדו של האדם מפני מותו והימצאותו לעיתים כה קרובות מוקף בגופות חבריו לנשק. יתר על כן, משהגיע השלום, ואיתו התבוסה והמהפכה, היה בכוחו של המיתוס הזה להסביר, מדוע לא נפלו החברים לשווא ומדוע העלו הלוחמים את קורבנם. אין ספק, עבור רבים הפך הקרב להיות "מצב מתמשך בחיים", כדברי ארנסט יינגר (Juenger). הם הביטו אחורה אל המלחמה, אך גם קדימה אל השלום.

מסורות, סמלים ופולחן

ככל הפולחנים, התבסס גם פולחן הנופלים על מסורות מושרשות עמוק: חייל הניצב בפני הקרב זקוק לקרקע יציבה כדי להתמודד עם חוויה חדשה בתכלית, והוא הדין גם לגבי ההלם שלאחר המלחמה. השאיפה למיוחד, לחגיגי, היתה נעוצה באירועים שהתרחשו לפני למעלה ממאה שנים. אך בעשרות השנים שקדמו לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה הפך החיפוש אחר מוצא מן השעמום הכללי, מאי-הנחת שלא הוגדרה כל צורכה, לתופעה שכיחה ביותר בקרב האינטלקטואלים. בסופו-של-דבר היו הם אלה אשר נתנו ביטוי לחוויית המלחמה ורוממו את השאיפה לייחודי ולמקודש בחיים. כך קרא ריצ'רד דהמל (Dehmel), שייעד עצמו לכתוב שירי מלחמה רבים: "שיר לי על מוות ועל חיים... דומה שאנו נישאים מעל לחיים הנכרכים אחרינו". ב- 1910 השמיע אחד ממשיכי דרכו של ניטשה קריאה, הנוגעת אף יותר לענייננו: "בואי, מלחמה! היא אורבת לנו סביב בצריחים מבהיקים של ענן... אולי מתוכה יעלה משהו חדש". תפארת הקרב הועלתה על נס ותוארה כמרוממת את לב האדם ומציבה אותו "מעל לחיים הגשמיים, האנושיים". האקספרסיוניסטים, באהבתם ליוצא-דופן, לחולף, במאמציהם להתנשא מעל להווה, העניקו התלהבות חדשה לשאיפה זו. ב- 1910 הודה גיאורג היים (Georg Heym) ביומנו, שהוא מוצא שהחיים "משעממים, כה משעממים". אילו הוצבו מתרסים, היה הוא ראשון העולים עליהם, כדי לחוש, ולו אף כשכדור בחזהו, שמץ של התלהבות. הדבר מזכיר בוודאי את שאיפתו של קורנר (Koerner) למות במהירות. בשנים אלו ראו רבים במלחמה את הסביבה האידיאלית ל"סופר בשיאו", למות המוסכמה, לתבוסת הדור הישן ולהאלהת הנעורים.

ההתנגשות בין הדורות הפכה לחלק משמחת הקרב, והנופלים סימלו את נצחון הנעורים. "זיגפריד הצעיר" היה לדמות פופולארית ב-Heldenhaine ("שדירות הגיבורים") ובאנדרטאות לזכר המלחמה. ב- 1930 סקר קארל פון סיגר (von Seeger) את האנדרטאות שהוקמו לזכר מלחמת-העולם הראשונה וכתב: "האידיאלים של אמנות יוון עודם תקפים; הצעיר הערום, הגמיש והשרירי, המלא התלהבות ורצון – מסמל את האנושיות המושלמת". אחרים התפעמו מהקרבת הנעורים ומצאו הקבלה בין גיבורים אלה לבין גרמניה כאומה צעירה. "שדירות הגיבורים" (שעוד נעמוד עליהן בהמשך) התכוונו לסמל את הנופלים ואת נעוריה הנצחיים של גרמניה גם יחד. זיגפריד היה אפולו צעיר, וכמותו היתה גם גרמניה. ההלל הזה לנעורים הושר בעיקר בפי אלו שהיו זקנים מכדי שיילחמו בחזית. אך לא תמיד היו פני הדברים כך: הדבר מתברר מן האירוטיקה שבתיאוריו של ואלטר פלקס את ידידו וורכה (Wurche), וכן מן התשבחות שהרעיף ארנסט יינגר (Juenger) על המלחמה. לעיתים קרובות התלווה אל ההתפעלות מן הנעורים גם אידיאל הרעות. דומה שקשה לסווג את האידיאלים שהנחו את אלו שכתבו על המלחמה על-פי דורם, או על-פי חוויות החזית של הכותבים. אפשר בהחלט שהצדק עם מוריס ריינו (Maurice Rieuneau), בכותבו שבצרפת היו הלאומנים הקנאים ביותר בני דורו של מוריס בארס (Maurice Barres), כלומר, דורו של אדם שמעולם לא ראה שדה-קרב. אך הוא דן גם ברוח הגבורה המשותפת לאלו שהתבגרו תחת לחצה של טבילת האש.

על כל פנים, החיפוש אחר "דברים נעלים" חצץ בין החייל בחזית לבין אלו שניהלו חיי שיגרה,במיתוס ובמציאות גם יחד. המלחמה לא היתה רק חיפוש אחר היוצא-דופן, החוויה הגדולה, אלא נתפסה בעיני רבים שהטיפו למיתוס שלה כתהליך קוסמי. בתהליך זה תפס פולחן הנופלים מקום מרכזי. לא די בכך שהוא סימל את מחזור החיים והמוות הנצחי, אלא שבבתי-הקברות הצבאיים ובאנדרטאות לזכר המלחמה הפך הערטילאי למוחשי, שאפשר לגעת בו ולעבדו.

פולחן הנופלים התמזג עם הנושאים הבסיסיים של הנצרות המוכרת והנעימה. הקריאה "עתה אנו מקדשים" מרמזת על קשר בין ההקרבה במלחמה לסיפור צליבתו ותחייתו של ישו. מכל המסורות שהזכרנו, הנצרות כדת, או כחסידות פופולארית, מעניקה את הקרקע היציבה ביותר, שעליה ניתן לעמוד מול חווית המלחמה. דומה שהדבר נוגע לעניין פי כמה יותר ממה שמכונה "תיאולוגיית המלחמה", שלה הטיפו בבית ובחזית. החיילים לא רחשו כבוד רב למרבית הכמורה; וכך, במציאות כה קיצונית, נחלה הנצרות הבלתי-קלריקאלית, הבלתי-ממוסדת, את נצחונה – זו היתה חסידות פופולארית, שבה מצאו החיילים תקווה בסבל, לפי המסורת הנוצרית.

מלחמות השחרור כבר הושוו ל"סעודה האחרונה", ועתה חזר ואלטר פלקס, מראשי מעצבי המיתוס של מלחמת-העולם הראשונה, על ההשוואה: המלחמה הינה "הסעודה האחרונה", אחת ההתגלויות החשובות ביותר, שבאמצעותן נוסך ישו אור על העולם. מות ההקרבה של מיטב אנשינו, המשיך פלקס וכתב, אינו אלא חזרה על פרשת ייסוריו של ישו. הייסורים מובילים לתחייה: "בליל חג-המולד משיחים המתים בקולות אנוש". כאן נקשרו שלבי פרישת ייסוריו של ישו לחוויות המלחמה המודרנית. ב- 1813 קרא מקס פון שנקנדורף (von Schenkendorf): "המולדת קמה לתחייה, הו איזה פסחא נפלא!" בעת מלחמת-העולם הראשונה הוענקה ל"חג-המולד של המלחמה" חשיבות מיוחדת, שלא זכתה עדיין לניתוח הראוי לה. החגיגות הזכירו את הבית ואת המשפחה, רגע של נורמאליות בחפירות; אז נפתחו החבילות ונעשה ניסיון לערוך משתה. אך גם הנופלים נכחו בחגיגות והוזכרו בנאומים ובמחשבות: אכן, "חג-המולד של המלחמה" הזכיר את הבית, אך היה גם יד לנופלים.

בסיפורי "אגדת חג-המולד" כתב ואלטר פלקס על-אודות אלמנת מלחמה, אשר הטביעה את עצמה ואת בנה. הם הושבו לחיים באמצעות פגישה עם רוחות החיילים. התחיות האישיות חזו את שליחותם הכללית יותר של הנופלים: להביא נחמה וישועה. פלקס השווה את החיילים המתים למלאכים שהביאו את בשורת לידתו של ישו לרועים. לודוויג גאנגהופר (Ganghofer), סופר פופולארי מן הדור הישן, ראה בגרמניה עצמה סמל לשלושת חכמי הקדם [המאגים] שהלכו בעקבות הכוכב לבית-לחם. גרמניה הפכה לכלי בידי אלוהים לישועת העולם.

בזמן המלחמה נשמעו רעיונות כאלה מעת לעת, לא רק בפי פלקס, אלא למשל בפי יוליוס צרצר (Zerzer), ביצירתו "המיסה במלחמה" (Kriegsmesse 1914). ביצירה זו נקשרו חייהם ומותם של החיילים קשר בל-יינתק עם קצב המיסה עצמה. אך רק לאחר התמוטטותה של גרמניה שבים המתים באמת לתחייה וכוחו המחייה של המיתוס מתגשם במלואו. ב"הלל לצבא ולצי" (1920) הועלתה הטענה, שהנופלים לא מצאו מנוחה לנשמותיהם, הם נודדים ברחבי גרמניה, מסכות המוות החיוורות שלהם אינן נעות, בדיוק כמו ברגע שבו מסרו את חייהם למען מולדתם. הנופלים שבים כדי לחדש את נעוריו של ה"פולק" (Volk), העם, שכן "להילחם, למות, לקום לתחייה – זוהי מהו הקיום. ממותם יקום ה'פולק' וישוב על כנו". דברי שבח אלו באו מן הימין הפוליטי, אך רפובליקת ויימאר אימצה לעצמה את הרעיון הזה. במדריך הרשמי לאנדרטאות לזכר המלחמה נאמר, שהנופלים עלו מקברותיהם וביקרו אצל גרמנים בחשכת הלילה, כדי לעוררם לשקם את המולדת. סיפורי רוחות-רפאים מוכרים נשזרו בנושאים מן התחייה הנוצרית, כדי להזים את סופיותו של המוות בשדה-הקרב ולהעניק תקווה לאומה המובסת.

כך ניתן לנצל את הנופלים למען מטרות נוספות, פרט לרעיון תחיית המולדת: לקורבנות הקדושים יוחסו מיני שאיפות, כפי שהנופל בקרב של פלקס הציל אם ובנה מטביעה. "ספר הזיכרון של מכבי-האש בווסטפאליה", למשל, קרא לנופלים לשקם את האינדיווידואליזם לנוכח החברה ההמונית. אך תביעות כאלה לא היו בחזקת כלל. יתירה מכך, לא כל סמלי התחייה היו נוצרים; לעיתים קרובות הועלה רעיון הפניקס הקם לתחייה. ובכל זאת, בבתי-קברות צבאיים היתה על-פי-רוב לצד "צלב ההקרבה", המציין את הקברים, קאפלה המכילה ציורים או ציורי-קיר של התחייה. הדבר בא לביטוי הטוב ביותר בבית-הקברות האיטלקי ברדיפוליה (Redipuglia), אשר, בדומה לזה שבקלבריה, מצוין בשלושה צלבים. הקאפלה מכילה ציור קיר, שבו נראה חייל ישן, פשוטו כמשמעו, בחיקו של ישו. אין כמעט חשיבות לעובדה, שהפאשיסטים בנו את בית-הקברות הזה בשנות השלושים, שכן איקונוגראפיה כזאת מצויה גם בבתי-הקברות הצבאיים של מרבית האומות האחרות, כתגובה שכיחה ביותר למוות ההמוני במלחמה.

לאחר 1918 ביקש הימין הפוליטי בגרמניה נקמה, ולכן הדגיש באורח היסטרי כמעט את התמונות החיים והמוות, ונזקק שוב ושוב אל איגרתו של פאולוס אל הרומאים. כך הסכים השמרן פרנץ שאווקר (Schauwecker) לדעתו של הנאצי-אלפרד רוזנברג, שבעת מלחמה החיים והמוות חד הם. הקרב על לאנגמארק (Langenmark), בנובמבר 1914, נתפס כמדגים בצורה הטובה ביותר את עניין התמזגות החיים והמוות. בלאנגנמארק נטבחו אלפי סטודנטים וחברי תנועות-נוער גרמניות, כאשר פרצו את קווי האויב בסערה. קרב זה הפך חיש מהר למיתוס רב-עוצמה. כאן נמצא פורקן לאידיאליזאציה של הנעורים. יתר-על-כן, רבים מיצרני מיתוסים כאלה באו מרקע אקדמי או מקרב תנועות-הנוער. למשל, באחד מכינוסי הזיכרון הרבים שהתקיימו בלאנגנמארק לאחר המלחמה, נזכר יוזף מגנוס ווהנר (Josef Magnus Wehner) כיצד צעדו להם צעירים, פרחי הנוער הגרמני בשירה של שפתיים, כביכול, אל עבר מותם. מתנדבים אלו לא איבדו את התלהבותם מלאת-השמחה לקראת ההקרבה – אפילו אל נוכח פני הקרב. ווהנר האמין, שכוח החיים של הנופלים קם ועלה מקבריהם כדי לחדור אל תוך הסטודנטים החיים – מתנדבי המלחמות הבאות. קרב לאנגנמארק עבר את תחומי הזמן; לא ניתן לכולאו בתוך תחומי ההיסטוריה, כך כתב רודולף בינדינג (Binding), שכן הוא היה מיתוס חי, ששמר על נעוריו ועל חיותו. מקרב כל בני-האדם החיים על-פני האדמה, רק לנוער הגרמני לבדו היתה הזכות לסמל התחדשות נצחית שכזו. הקרבתם העניקה כבוד לנוער בכל רחבי העולם, כשם שדמותו של זיגפריד הצעיר נוצלה לתאר את כל אלו שנקברו תחתיו ב"שדירות הגיבורים".

יומרות אימפריאליסטיות חודשו כחלק של פולחן הנערים הנופלים בקרב. הרייך הגרמני אינו יודע גבולות, טען וֶוהנר, ועליו להעניק חוק וסדר לכלל האנושות: הקרבה למען המולדת – פירושה חיים, לא מוות. פאול אלברדס (Paul Alverdes) תיאר את הרוגי לאנגנמארק משיחים את החיים. בדו-שיח זה כל אחד מן החיים נוטל את תפקידו של חבר שנפל. שוב הודגשה המשכיותם של החיים והמוות, וברבות הימים קראה מקהלת הנוער של היטלר ביום הזיכרון: "מיטב עמנו לא מתו כדי שהחיים ימותו, אלא כדי שהמתים ישובו לתחייה".

הנופלים לא מילאו את שליחותם כפרטים, אלא כקהילה של חברים לנשק. "בשיגרת היום-יום בעת שלום", מספר לנו ספר זיכרון אחר, "אדם אינו מתנסה לעולם במשמעות הענקת כל שיש לו למען החברה. את זאת לימדה אותנו המלחמה". ואכן, רוממותה של הרעות-לנשק בעת מלחמה נבנתה בעיקרה על פולחן הנופלים. הם הפכו לחלק בלתי-נפרד מרעותם של החיים, ונאמר שהם מוסיפים לחיות בנשארים בחיים, אשר ממילא עתידים להצטרף לשורותיהם חיש מהר. פולחן המתים נתפס כמציאות חיה ולא רק כנושא להרהורים פאסיביים. זה היה, ללא ספק, אחד הנושאים בסיפורי המלחמה של פלקס. אחריו הדגיש פאול אלברדס, למשל, את תפקידם המכריע של המתים בחיזוק הידידות שבין החיים. רעיונות אלה לא היו נחלתם של הגרמנים לבדם. בצרפת קשר אנרי דה-מונטרלאן (Henri de Montherlant) גם הוא בין הגבורה במלחמה לפולחן הנופלים.

הנופלים היו חלק חיוני של השרשרת אשר השתרעה, לדברי ליוויוס ואלה שבאו אחריו, בין השמים לארץ. עתה נאמר, ששרשרת זהב זו מאחדת את השמים, החיים והמתים באחווה גרמנית אחת: אין תימה, איפוא, שהנופלים היו כמעט תמיד סמל כקבוצה, ושורות הקברים הפשוטים שלהם הדגישו את השוויון שבחוויית המלחמה. כפי שנראה להלן, גם כאשר נקברו הנופלים במלחמות בבתי-קברות אזרחיים, הופרדו קברותיהם בעזרת מחיצה או קיר. גם בעניין זה ארנסט יינגר הינו אופייני לקסם שבמיתוס הרעות. במקורו הכיל ספרו "סופת הפלדה" רבים מזכרונות המלחמה שלו. אך כאשר שיכתב את הספר, בשנות העשרים, שינה את חוויותיו האישיות והפכן לחוויות החברה, נחלת כל חבריו לנשק.

הנאצים עשו שימוש מרובה במושג הקהילייה העממית (Volk), ובאחד המקרים אף הרחיקו לכת ותקפו את פולחן החייל האלמוני. הנופלים לא מתו, הם חיים; שכן את אשר הם זרעו, קוצר עתה אדולף היטלר. האמונה בגרמניה איחדה את הנופלים בקרב לפרשת ייסוריו ותחייתו של ישו, אשר נוצלו להסיר מתודעת הציבור את רעיון המוות, אלא גם בתי-הקברות הצבאיים והאנדרטאות לזכר המלחמה הגשימו במידה רבה את המשימה הזאת.

בית-הקברות הצבאי מסמל את פולחן החייל שנפל בקרב. תולדותיו לא נחקרו עדיין, וכל שנוכל הוא לשרטט את הרקע שמתוכו צמח ולהמתין לתוצאותיו של מחקר כזה בעתיד. בתי-קברות כאלו הינם חדישים; רק בימי מלחמת האזרחים האמריקנית נאספו הגופות באורח שיטתי משדות-הקרב ונקברו במקום אחד. בית-הקברות הצבאי בגטיסבורג (1863) היה אחד משטחי הקבורה הצבאיים הראשונים. אף כי שנה קודם לכן נוסדו מה שכונו בתי-קברות לאומיים. הקברים הללו היו פשוטים, ולא ניתנה כל תשומת-לב לאפשרות יצירתו של מקום פולחן לאומי. אין כל ראיה לכך, שמלחמת האזרחים השפיעה על אירופה. ואכן, בעת סיורו בקברי מלחמה בריטיים בצרפת, אמר המלך ג'ורג' החמישי למארחו, כי "...מעולם בהיסטוריה לא הקדיש עם מצבות אישיות לנופלים ולא שמר עליהם כך...". ברור שהמלך ראה בכך דבר חדש וחסר-תקדים ולא הכיר את התקדים האמריקני. מכל מקום, המלחמה ההמונית המודרנית הראשונה בעידן של רגישויות גבוהות הביאה לקבורה השיטתית הראשונה של כל הנופלים. קודם לכן, כאשר נקברו החיילים בקברי-אחים במקום נפילתם, לא היה היחס אליהם, על-פי-רוב, מעורר כבוד. בני-אדם חששו מהצחנה העולה משדות-הקרב.

בימי מלחמות השחרור הגרמניות הוקמו פה ושם בתי-קברות קטנים. הם הרשימו את הצופים שסיירו בהם כעבור שנים בפשטותם הראויה לציון – לוחות אבן חסרי עיטור כלשהו הונחו על קברים אחידים. אך בתקופה מוקדמת זו היו אנדרטאות, לא בתי-קברות, הדרך המקובלת לזכור את הנופלים. למשל, עד למלחמת-העולם הראשונה צוינו רק קבריהם של מפקדי הצבא ביחס מיוחד. עד למלחמת צרפת-רוסיה הושארו גופות החיילים לרקב במקום שבו נפלו, או שעצמותיהם נאספו בבית-קבורה סמוך (כפי שעולה מתיאורו של "מדריך תיירים" (Baedecker) של שדות-הקרב בצפון צרפת מ-1889). בתי-קברות צבאיים, כמקום ריכוזם של קברים אישיים וכמקום לפולחן היו, לפחות באירופה, תוצאה של הטבח חסר-התקדים של מלחמת-העולם הראשונה.

הדגמים החשובים ביותר קיבלו את השראתם הן מן ה"השכלה" הצרפתית והן ממלחמות השחרור. התופעה של שורות הקברים הדחוסות מן המאה השמונה-עשרה התעוררה בחלקה בשל שיקולים סניטאריים ובחלקה בשל הדרישה לשוויון, שהועלתה בעת המהפכה הצרפתית. לעיתים נפתחו הקברים והעצמות הועברו לחדרי קבורה משפחתיים – דבר שעורר חשש רב מסיבות סניטאריות ומצביע על מודעות לריחות, מודעות שגברה והלכה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה. עתה הועברו בתי-הקברות אל מחוץ לתחומי העיר עצמה, כדי למנוע זיהום של צחנה, והיה אפשר לתכנן את בתי-הקברות החדשים בצורה הגיונית יותר מאשר קבורה בחצר הכנסייה המקומית. וכך אנו שומעים על ברן, ב- 1761, שאסור בה לפתוח עוד קברים, וכי יש לשמור על מרחק מתאים בין הקברים.

המהפכה הצרפתית עודדה את רעיון שורות הקברים, משום ש"יש לקיים שוויון בבתי-הקברות כמו בערים. החירות אינה תלויה בעשירים", כך כתב קמברי (Cambry) ב- 1792 ב"מאמר על הקברים" (Rapport sur les Sepultres). יתר על כן, בהצהרה מיום שנים-עשר ביוני 1804 נאמר, שגופות העניים ייקברו זו לצד זו ולא זו על גבי זו, כפי שהיה מקובל. קברים נפרדים לא היו עוד בחזקת זכות מיוחדת לאלה שיכלו להרשות זאת לעצמם, אלא הפכו לחוק, וגם העניים נקברו בשורות. בית-הקברות החדש במונמארטר התיר אומנם מעט ייחודיות, ונשמר מקום מיוחד לאפרם של "אנשים דגולים". כאן קבעה תחיית הקלאסיקה את צורת הקברים וסגנונם, ופירושו של דבר היה פשטות מסוימת. כאשר היה מדובר בזכר הנופלים במלחמות השחרור, הדגישה גרמניה, ארצו של וינקלמן (Winckelmann), את היעדר העיטורים ואת ההרמוניה והסימטריה שבמצבות. הפשטות היוונית התמזגה עם אידיאל ההתנהגות החיילית, כפי שתואר, למשל, באנדרטה לזכר הנופלים שהוקמה ב- 1813 בכנסייה בפוטסדאם.

במלחמת-העולם הראשונה נבנו בתי-הקברות הצבאיים על-פי תקדימים אלו. יתירה מזו, הם עצמם הפכו עתה ייחודיים באופן שלא היה שכיח במאה התשע-עשרה. ההבחנה בין קברים צבאיים לקברים אזרחיים, הבחנה שנעשתה החל מ- 1915, חשובה כאן: נאמר כי בתי-הקברות האזרחיים הינם חומרניים בהתפארות המוגזמת הניכרת במצבותיהם, ואילו בתי-הקברות הצבאיים פשוטים ומציינים את הרעות בעת קרב. "מצבות, בפשטותן ואחדותן, כחיילים בקרב, משרים אווירה רצינית ומכובדת." כעבור שנתיים, בכינוס של "החברה לגננות בווירטמברג, שיוחד לבתי-הקברות לחללי המלחמה, הבחין האדריכל הנודע פאול בונאץ (Paul Bonatz) בין בתי-הקברות הצבאיים לאזרחיים: הראשונים מאופיינים בסדר ובציותו של הפרט לכלל: ואילו האחרונים מדגישים את חירות הפרט. כאן ניצבו החיילים והאזרחים זה מול זה, ובתי-הקברות היו סמל ההתנגשות הנצחית בין החייל בחזית לבין חזית הבית.

בונאץ ראה בשורות הקברים עצמן מצבה לנופלים, משום שהן העניקו תחושת הרמוניה בחלל סגור, ואכן, שטח מוגדר היטב חיוני לבתי-הקברות הצבאיים, שכן הם היו, והינם, מקומות פולחן לכל.

תשומת-לב רבה יוחדה לחומות המקיפות את השטח. האם עליהן להיות קירות אבן מוצקות, כחומות המקיפות מנזרים, כנסיות כפריות עתיקות או אחוזות? בפרסום צבאי רשמי נאמר, שקל יותר לאדם לרכז את מחשבותיו בשטח מגודר היטב, מאשר בשטח המתמזג עם השטחים הסובבים אותו. אין ספק, נאמר בהמשך הפרסום, תחושת קדושה אפשר ליצור גם ליד קבר יחיד ביער או בשדה, אך עבור שורות צפופות של קברים יש הכרח בשטח סגור. ברור שיש לתחום את הקברים הצבאיים בשטח נפרד, גם כאשר הם מצויים בבתי-קברות אזרחיים. אלה הם מקומות פולחן, וכך יש לנהוג בהם. ואכן, כאשר הועברו חיילים שנפלו בשדה-הקרב לאחוזות-קבר משפחתיות, היו שראו בפעולה זו מעין בגידה של אלה שהיו "חברים בין חברים".

בהנחייתו של וילהלם השני לשר המלחמה הפרוסי, מיום 28 בפברואר 1917, בנוגע לבתי-הקברות הצבאיים, סיכם רעיונות אלו כך: בתי-הקברות חייבים להיות מעוצבים ב"פשטות חיילית" ברוחם, בהרמוניה עם הטבע הסובב אותם; יש להימנע מאבחנה בין דרגות; ובמידת האפשר יש לשמור על בתי-הקברות שהוקמו בחזית בעת הלחימה, "בידי חברים", ללא פגע. בכל בסיס וליד כל מועצת-מימשל הוקמה ועדה קבועה של אמנים בשירות, שתפקידה היה לפקח על עיצוב בתי-הקברות. הפיקוח המרכזי נמשך גם לאחר המלחמה, ועסק בפרטי-הפרטים עד לשיחים ופרחים.

היה חשש, שמא קברי המלחמה יאבדו את פשטותם וייעשו מקושטים – המצבה לזכר מלחמת 1870/71 צוינה שוב ושוב כדוגמה רעה, שיש להימנע ממנה. אך הסכנה הגדולה ביותר שהתריעו עליה האדריכלים וחברות הגננות היתה זו, שהמצבות ייוצרו בייצור המוני. כך הזהירה החברה השילזית לשימור המולדת (Heimatschutz), שמפעל אחד באאכן מייצר צלבי ברזל גדולים בייצור המוני, וכן מצבות מבהיקות ביותר. אנשי החברה השילזית חשו, שמצבות החיילים חייבות להיות מיוצרות בידי אמנים ואומנים יחידים, ולא בבתי-חרושת. מובן שפטריוטיזם כזה זיהה את הרוח הגרמנית עם האומן של ימי-הביניים. פולחן הנופלים היה אויבה של המודרניות חסרת הנשמה, כביכול, כשם שבית-הקברות הצבאי התנגש עם זה האזרחי. הגעגועים לתקופת הטרום-תיעוש תרמו תרומה מכרעת לפולחן ולעיצוב בתי-הקברות. הצרפתים, כך מספרים, היו הראשונים אשר קבעו את האנדרטאות שלהם לזכר המלחמה במרכז ערים סואנות, ואילו הגרמנים העדיפו סביבה בלתי-מושחתת וטבעית.

ההתנגדות המסורתית למודרניות היתה חלק של "רוחם הנצחית" של הנופלים. היא באה לביטוי בהתנגדות לייצור ההמוני, ובטענה שהנופלים חייבים לשים קץ לחברה ההמונית. הטבע, כפי שנראה להלן, סימל גם הוא את הנצחי, בניגוד לרוח המודרניות חסרת המנוחה. בבתי-הקברות של המלחמה הודגשה סביבתם הטבעית. יתר על כן, בניגוד למצב הקיים, ה"אחווה בחפירות" נחשבה כחברה של משפחה (Gemeinschaft) ולא כחברה שנכפתה מלמעלה (Gesellschaft). הגעגועים לחברה כזו ליוו את עליית ההכרה הלאומית במאה התשע-עשרה, ופולחן הנופלים הזכיר לחיים את האידיאל.

עניין אחר אשר נשזר במתקפות נגד הייצור ההמוני היה, שמקומות הפולחן עלולים לאבד מחשיבותם. זה לא היה חשש של מה-בכך. לדוגמה, בתערוכה שהתקיימה במינכן ביוני 1916 ושמה "מלחמה ואמנות", היה אגף מיוחד לקיטש בימי המלחמה. כאן פיאר דיוקנו של הינדנבורג מבחר עצום של כריות, כלי-מטבח ואפילו שימורי סרדינים, ואילו דגמי חיילים במדים שימשו לקסתות דיו ומאפרות. רימוני-יד וכדורים עוצבו במסגרות לתמונות ונרות, או שהועתקו ועוצבו בחפיסות סבון. מארגני התערוכה לעגו לקיטש הזה, אך הם קיבלו את קיומם של צעצועי מלחמה, בין אם ייצגו את "מלחמת הים האנגלית-גרמנית", ובין אם הובל הילד, באמצעות התמונות, אל "אדמת צפון צרפת הספוגה בדם".

חיקוי זה של המלחמה התקבל, ככל הנראה, על דעת רבים; "משחק" מוכר, שבו המטרה מקדשת את כל האמצעים. משחקים מסורתיים לילדים ולמבוגרים הותאמו למען מטרות לשעת מלחמה; חיילים, רובים והתועבות שבוצעו, כביכול, בידי האויב – כל אלה נטלו את מקומן של תמונות שלוות על לוח המשחק. בגרמניה ובצרפת סיפרו לילדים כיצד ניתן לחקות מלחמה אמיתית באמצעות משחק בחיילי עופרת: "בעזרת תותח אפונים נפתח קרב נורא ועקוב-מדם, עד שלבסוף לא ייוותרו אלא חיילי אויב מעטים". יתירה מזו, לא רק שעשועים פרטיים אלא גם חזיונות המוניים היו חלק מהתהליך: מחזות ב-Der Hias הפופולארי, עם קציניו הסטריאוטיפיים; והדמויות הטיפוסיות המעוצבות כרקע לבמה; קרקסים כשל סאראסאני, אשר השתמש במכונות-ירייה ובמתקפות פרשים כדי לחקות את המלחמה ברוסיה. ועוד, כמעט מיד לאחר המלחמה הפכו שדות-הקרב, שיועדו להיות אתרים לעלייה-לרגל, למוקדי-משיכה לתיירים. הכל עטו על המזכרות הצבאיות, ומה שהיה עלייה-לרגל לשדה-הקרב הפך לסיורים שאורגנו על בסיס רחב בידי חברת "תומאס קוק ובניו".

מה שהיה אמור להיות חוויה אמיתית של פולחן, היה עלול לאבד כל משמעות, אף כי אין כל אפשרות לדעת עד לאיזו מידה הגיעה טריוויאליזאציה זו במוחותיהם של העולים-לרגל לפלנדריה. אלה שניסו למנוע חילול-קודש זה קשרו את הדבר לחברה ההמונית, לייצור ההמוני ולבידור ההמוני המודרניים. רוח יראת-הקודש והפולחן הגרמנית היתה חייבת לדחות כל רוח מודרנית. שורשיה של ההתנגדות הגוברת והולכת לעידן המודרני היו נעוצים עמוק בהיסטוריה והוזנחו בתבוסה ובמהפכה. אך אין ספק שהיא הושפעה גם מן התצוגה המוחשית של מה שהעידן המודרני מסוגל לעולל למקומות קדושים ולגיבורים. חששות אלו לא נעלמו עד תום מלחמת-העולם השנייה, אך היו נחלתו של הימין לבדו: "חיש מהר ישמשו בתי-הקברות רק מטרה לטיולים של תושבי הערים בשעות אחרי-הצהריים של ימי ראשון".

העניין בעיצובם ומבניהם של בתי-קברות אלו נבע בחלקו מהמיסטיקה הלאומנית ומן המסורת, ובחלקו מן הניסיון לשמרם כאתרי פולחן. אלה היו נושאיהן של התערוכות הנודדות שסיירו ברחבי המדינה, בחסותן של חברות מקומיות לשימור ההיסטוריה, או של ועדות רשמיות-למחצה של אמנים ואדריכלים. כל הפרזה בעיצוב ובמבנה נאסרה. מעל לכל הוטלה החובה לשמור על אווירה פשוטה וסגפנית. שום תכנון חפוז לא הותר. ואכן, ועדות מקומיות, ולא בני משפחותיהם של הנופלים, הן אשר מימנו את הקמת המצבות.

בעיצובם של בתי-הקברות נודעה חשיבות רבה למיקומם ולסביבתם הטבעית. "על בתי-קברות אלה להעניק את הרושם שהם מהווים חלק של הנוף, טמונים בחיקה של אמא אדמה הנצחית ונישאים בטובה." שיר הלל זה לטבע הושר כדי לתרץ את השימוש בחומרים טבעיים ולגנות את הסגנונות המודרניים על היותם בני-חלוף בלבד. הטבע סימל את האידיאל המושרש היטב והבלתי-משתנה כביכול של הנוף הגרמני. באמנותו שימש האמן דוגמה לרוח לאומית כנה ונצחית זו; ומכאן הפחד שמא ייוצרו המצבות בייצור המוני.

צורתו החדשה בתכלית של בית-הקברות הצבאי, שנולדה בעקבות מלחמת-העולם הראשונה, היתה קשורה קשר הדוק לפולחן הטבע. ההצעה להקים "שדירות גיבורים" (Heldenhaine), הועלתה לראשונה ב- 1914 ואושרה כהרף בידי שר הפנים הפרוסי. פילדמארשל פון הינדנבורג העניק את תמיכתו לרעיון, ולשבחה של התפיסה כתב על-אודות "העץ הגרמני המסוקס ובעל השורשים היציבים, המסמל את העוצמה הפרטית והקיבוצית כאחד".

הטבע עצמו היה אמור לשמש מצבה חיה: היער הגרמני הקדוש היווה מסגרת הולמת לפולחן הנופלים. הרעיון לא היה חדש. במאה השמונה-עשרה ואף לאחר-מכן, בעת מלחמות השחרור, הועלתה ההצעה להשתמש ביערות עצי אלון למיקומם של אתרי קבורה, שחשיבותם בעיני הפטריוטים רבה במיוחד. בכל רחבי המדינה ניטעו "אלוני הקיסר", כהודיה לנצחונות במלחמת 1870/71.

לאחר מכן, בשנת 1880, הוקמו בגרמניה בתי-קברות-גנים, דומים לאלה שנבנו בארצות-הברית בין השנים 1830 ל- 1850. בלי כל קשר לכך, אך ככל הנראה מתוך הכרתם של בתי-הקברות-הגנים הללו, עיצב הנס גרסל (Graessel) בשנת 1907 "בית-קברות-יער" (Waldfriedhof) עבור העיר מינכן. בעיני גרסל היה המיזוג בין הטבע לאדריכלות חיוני לחיזוק הנפש ולחוש הפטריוטי, ההכרחי כל כך בהרהורים על-אודות המוות. אין להותיר את הסביבה טבעית כמות שהיא, אלא יש למזגה במראהו המסודר של בית-הקברות. "יופי הוא סדר", כך הגדיר זאת גרסל, ולחוש הפטריוטי לא הותר להתערב בהרמוניה, האמורה לשלוט במוות, כשם שהיא אמורה לשלוט בחיים.

כוונתם המוצהרת של בתי-הקברות הללו היתה להסוות את המוות. ממשעוליו הפתלתולים של בית-הקברות-ביער שהקים גרסל לא נראו כל הקברים, אלא רק יער של עצים גבוהים, שביניהם הוסתרו הקברים. אדם עשוי לטייל בכל גן יפה, ומאלף ביותר לראות כיצד אובדת תחושה זו בחלקיו החדשים יותר של בית-הקברות הזה, שבהם נקבעו הקברים בתוך דשאים או הוצבו זה לצד זה באורח המסורתי. כוונתם של בתי-הקברות בגנים או ביערות היתה לסלק את ההרהורים על-אודות המוות ולהחליפם בהרהורים על-אודות הטבע. המתים היו אמורים למצוא את שלוותם באותה סביבה עצמה המשרה גם שלווה על נפשם חסרת-המנוחה של החיים. מחשבה זו הובעה הן בפי קמברי (Cambry) בעת המהפכה הצרפתית, כאשר עיצב את בית-הקברות החדש של מונמארטר, והן בפי הרומאנטים, שהקימו את בית-הקברות-פארק. היער כסמל לאומי נקשר אל היער כמסווה למציאות המוות.

שדירות הגיבורים

"שדירות הגיבורים" נבנו על בסיס הנחות אלה, ונוסף על כך ניצבו כסמלים לתקוות נצח, החודרת למעגל המוות והתחייה. הטבע מתחדש ללא הרף, כשם שהנופל בקרב מסמל את האביב, החייב לבוא, בסופו-של-דבר, לאחר החורף. הטבע סימל את הערכים הקוסמיים הנצחיים, בניגוד לחולות הנודדים של הזמן ולרוח המודרנית. יתירה מזו, אם המלחמה גרמה להיווצרות "כוחות יסוד" אלו, שאפיינו את האדם הכן בניגוד לציוויליזאציה המלאכותית, כפי שחשב יינגר (Juenger) למשל, אזי הטבע הבלתי-מושחת דומה לאדם הבלתי-מושחת בחפירות. "שדירות הגיבורים" הוסיפו סמליות כזו לרומנטיציזם של קודמיהם.

בהעלותו את ההצעה לעיצוב "שדירות הגיבורים", נדרש וילי לאנגה (Willy Lange), אדריכל גנים, לסמל את האחדות הגרמאנית בדומה למגדליו של ביסמרק, שמאות מהם שובצו ברחבי הארץ. אך שלא כמגדלי האבן הללו, חייבים הגיבורים הגרמאנים החדשים להיות בעלי "אלון חיים" (Lebenseiche), שבאמצעותו יוכלו להמשיך את חייהם גם לאחר המוות ולשאוב הנאה מן השמש והכוכבים, משירת הציפורים ומניחוח הפרחים, ולקחת חלק בשמחותיה ובסבלה של המולדת. לאנגה קיווה ש"שדירות הגיבורים" הללו יהפכו לאתר חגיגות פטריוטיות. בכך ימלאו את אותה המשימה שמילאו בעבר האנדרטאות הלאומיות: לספק מרחב הולם לפולחנים הלאומיים. הוא אף גרס, שטקסי חגיגות כנסייתיות מסוימות, כ"יום-הראשון-של-חג-הפסחא", או "חג הקציר", יתקיימו אף הם שם. "שדירות הגיבורים" לא רק המשיכו את המסורת לצרף סמל נצחי למען ההמונים החיים (כפי שהדבר בא לביטוי במצבות לאומיות רבות), אלא שבמזיגה הנקוטה בהן בין סמלי הטבע לסמלי הנצרות הן מדגישות את נושא המוות והתחייה.

"שדירות גיבורים" רבות הוקמו. לעיתים זכה כל חייל שנפל בקרב לעץ משלו. על-פי-רוב יצרו העצים חצי גורן, ובאמצעה "אלון השלום", או מצבה פשוטה ל"תזכורת". סלע או צוק נחשבו מתאימים במיוחד, משום שהם היו מעצם טיבם סמלים לעוצמה הקדמונית (Urkraft), והומלץ להשתמש בהם למצבות לזכר המלחמה, "צוקים עצומים כסמל לגורלה של גרמניה". בהצעה שהועלתה, להקים "שדירת גיבורים" על שמו של ואלטר פלקס ליד אייזנאך (Eisenach), על אי מול ווארטבורג (Wartburg), היתה כוונה לכלול מצבת סלע שכזו. מסופר, שכאשר ניגשו לתכנון האנדרטה הלאומית לזכר המלחמה בימי רפובליקת ויימאר, עיצבו גם אותה לבסוף בצורת "שדירות גיבורים". במצבות לאומיות אחדות שכאלה הוקם גם איצטדיון, שבו התכנסו העולים-לרגל, וכן "דרך קדושה", שהובילה מן האצטדיון דרך היער אל מה שכונה "כיכר זיכרון". הועלו גם הצעות להקים שדירות כאלה במקומות שהיו בעבר הרחוק והמעורפל מקומות פולחן גרמאניים, והיו בהם אלונים מסוקסים (מן הסוג שהיה אהוב כל כך על הינדנבורג) או סלעים גדולים. סמלים נוצריים וגרמניים וסמלים השאובים מן הטבע הוצגו יחד ברבות מתוכניות העיצוב. אך לבסוף לא נבנתה אנדרטה לאומית כזו ליד אייזנאך; אינטרסים מקומיים מנוגדים מנעו את הממשלות החלשות בוויימאר מלייעד לה מקום.

יערות אלו אינם קיימים בתחומי גרמניה לבדה. בצרפת נדרש אדואר הריו (Eduard Herriot) להקים גני קברים (Jardins funebres). יתר על כן, עד היום קיימת באיזור פאריולי (Parioli) ברומא "שדירת גיבורים" שכזו, ובה כל עץ נושא לוח ועליו שמו של חייל שנפל בקרב. בצרפת היה פולחן הנופלים לא אחת דומה לזה שהיה נוהג בגרמניה. בשנת 1917 התקיימו שני משאלים בקרב כמה מן האינטלקטואלים החשובים, באשר לדרך הטובה ביותר לכבד את זכר הנופלים, והתוצאות הדגישו את הצורך בפשטות בעיצוב בתי-הקברות והאנדרטאות, לסמל את הרעות ולאו דווקא את האינדיווידואליות, ואת הצורך למקם את המצבות הללו בסביבה טבעית. דעות דומות לאלו הושמעו באנגליה, אף כי הגרמנים טענו, שהאנגלים ביקשו בעיצוב הקברים האישיים אחידות גדולות אף יותר מזו שהם עצמם התירו. יתר על כן, בצרפת הוחיה לאחר המלחמה מיתוס ה-Debouts les morts, פרי הגותו של מוריס בארס על-אודות החיילים המתים הבאים לעזרת החיים בשדה-הקרב, על-מנת להוכיח, שהנופלים לא מתו, ויש להיוועץ בהם בנוגע לעתידה של צרפת.

אנו מצויים רק בתחילת המחקר על-אודות פולחן הנופלים, אך דומה שיש בו כמה מאפיינים זהים בכל המדינות הלוחמות, אולי משום שהבעיות הכרוכות במוות ההמוני היו, אחרי ככלות הכל, זהות, כשם שהמסורות הלאומיות והנוצריות שקבעו את מאפייני הפולחן הזה דומות אף הן.

"שדירות הגיבורים" ובתי-הקברות הצבאיים הפכו את ההרהורים על-אודות המוות למיתוסים מרגיעים ומרוממי-נפש, ולסמלים. השטח הסגור והקברים הצפופים נתנו ביטוי לטרגדיה של המוות האישי למען המטרה הלאומית הגדולה יותר. חוויית המלחמה עצמה היתה נשגבת, רוממה את האנשים מעל לשעמום שבחיי היום-יום והיתה לדרמה קדושה, שבהם הם היו עשויים למלא תפקידים רבי משמעות, ואילו פולחן הנופלים היה שיאה של הדרמה הזאת ומופת לדורות הבאים. מקומות מנוחתם של הנופלים היו מקדשי פולחן שהוקדשו למען מטרה נעלה יותר, שאותה היתה המלחמה אמורה לשרת: ההגנה על הקהילייה העממית ((Volk שתבעה "הליכה בדרכי ישו" (imitatio Christi), ואשר הצביעה על גזע הגיבורים שיקום בעתיד. מקברים אלה קמו המתים לעורר את החיים ולהקים את גרמניה לתחייה לאחר תבוסתה; ממקומות פולחן אלו הם עלו להטיף נגד החברה ההמונית ולמען שיקומם של הערכים האמיתיים הטרום-תעשייתיים, אשר באו לביטוי בכל עיצוב ובכל תכנון של בתי-הקברות שלהם.

חוויית המלחמה היתה הלם ששינה חיי רבים מאלה ששירתו בחזית. "לאחר כל זאת? לישון ולהתעורר? לאכול ולשתות? לאחר כל אלה? אולי להתחתן? להוליד ילדים?". אין ספק, שאדווין אריך דווינגר (Edwin Erich Dwinger) הפריז בהערכת השפעתה של המלחמה, אך ש להניח, ששאלות דומות צצו במוחותיהם של חיילים רבים. המדריך היבש והמפוכח לחיילים ותיקים, שפורסם מטעם הממשלה הגרמנית ב- 1918, ציין זאת בדרכו שלו: החיילים הוותיקים היו "מנוכרים כליל מן הקיום האזרחי". בשל חוויית המלחמה המהממת שלהם איבדו כל מגע עם "צורכי החיים הבסיסיים". פולחן המתים סימל זאת באופן מיוחד. יתירה מזו, כאשר תורגם המוות בשדה-הקרב למקומות פולחן ממשיים, הם היוו תזכורת חיה ל- Volksgemeinschaft, רעות שחוזקה בדם מקדשי השם.

פולחן הנופלים בתודעה הלאומית הגרמנית

הנאצים התבססו על פולחן זה והתענגו על בתי-קברות אשר הדגישו את ההמשכיות בין העבר המפואר להבטחה הטמונה בהווה. ואכן, הפאשיזם על כל גווניו אימץ לעצמו את חוויית המלחמה וראה עצמו יורשה של האחדות שבין הנופלים לחיים, בין מקדשי השם בעבר והעילית של המפלגה בהווה.

לאחר מלחמת-העולם השנייה, נותר עיצובם של בתי-הקברות הצבאיים כשהיה אך פולחן הנופלים לא התחדש. אולי, כטענת אחדים, הוועדות לטיפול בבתי-קברות צבאיים (Kriegsgräberfürsorge) היוו תחליף, אף כי תחליף דל, למיתוס המשכר של חוויית המלחמה. אך ועדות כאלה פעלו גם לאחר מלחמת-העולם הראשונה. באותם ימים הדגישו את פולחן הנופלים והטיפו להתחדשות לאומית. הוועדות שדאגו לקברי המלחמה לאחר מלחמת-העולם השנייה היו טרודות בעבודה המעשית ולא התעניינו כמעט בקידום המיסטיקה הלאומית. וגם כאן עלינו לפנות לפרסומי האגף הימני, כגון אלו של ותיקי האס-אס כדי להיזכר בפולחן החייל שנפל בקרב.

פולחן הנופלים הפך לחלק חשוב בתודעה הלאומית הגרמנית מאז מלחמות השחרור, אך במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא העניק ממשות לרעות של החיים והמתים, אשר היתה אמורה לעצב את האומה האמיתית. מצבות מלחמה ובתי-קברות צבאיים הפכו למקדשים של פולחן לאומי, ובדרכים רבות האפילו על המצבות הלאומיות המסורתיות. לא בגרמניה לבדה, אלא בכל מדינה, והפולחן עשוי לספר לנו רבות על-אודות התודעה הלאומית והמסורות שהתבססה עליהן.

אלה אשר הקריבו את הקורבן העליון לא מתו, אלא מוסיפים למלא את שליחותם למען תחייה לאומית. אין כל מקום לאבל אישי על רקע קורבן האמור להיות מלא שמחה, ועל רקע החיים-לאחר-המוות המוקדשים לגאולת ה"פולק". ההשוואה למצרות ברורה כאן, כפי שהייתה ברורה בכל הדיון הזה. פולחן הנופלים מדגים את תהליך החילון, החשוב הרבה יותר, בסופו של דבר, מן העימות, שכה מרבים לדון בו, בין הדת למודרניזם.

הפולחן נוטה אף להצדיק את המוות ההמוני במלחמה. אך הוא לא היה הגורם היחיד בתהליך, אלא אולי החשוב שבהם. ירידת ערכה של המלחמה וחיקוייה בחיי היום-יום הפכו בוודאי את זוועותיה למוכרים יותר, וכך מפחידים פחות, עבור מספר רב של בני-אדם. אלה המסורים לפולחן הנופלים חששו מירידת ערכה של המלחמה כחלק מעוינותם כלפי המודרניזם, אשר איים על אווירת הקדושה ויראת הקודש, שראו בהן צורך בסיסי להתחדשות הלאומית. אך צעצועים המיוצרים בייצור המוני, תיירות (ודרמה) הובילו בלי ספק בקלות רבה יותר להשלמה עם האלימות למען המטרה העליונה.

תוצאות בלתי-רצויות כאלו של מלחמת-העולם הראשונה לא היו נחלתן של כל האומות במידה שווה. בצרפת, למשל, התרחשו אמנם כמה תופעות דומות לאלו שהתרחשו בגרמניה, אך התגובה היתה לעיתים קרובות גינוי המלחמות כולן. מאידך בגרמניה מובסת, הלם המהפכה, המהפכות והמהפכות-שכנגד, אובדן גדול יותר של הרגישות לחיי הפרט ולגורלו היה ללא ספק אחת התוצאות של פולחן הנופלים.

לקריאה נוספת:

Ernst Jünger, The Storm of Steel (New York, 1975)

George L. Mosse, The Nationalisation of the Masses (New York, 1975)

—, Nazi Culture (New York, 1966)

William K. Pfeiler, War and the German Mind (New York, 1942)

Edward Steere, "Origins of the National Cemetry System", The Quartermaster Review XIII (1953)

Frederick Ungar (ed.), No Compromise, Selected Writings of Karl Kraus (New York, 1977), pp. 69-74: "Tourist Trips to Hell"

ביבליוגראפיה מפורטת בנושא המאמר ימצא הקורא בהערות הבאות בסוף הנוסח האנגלי של המאמר: Journal of Contemporary History 14 (1979), pp.1-20

________________

ג'ורג' מוסה הוא פרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת וויסקונסין, ארה"ב, ופרופסור אורח באוניברסיטה העברית, ירושלים. כתב ספרים רבים בתולדות גרמניה, החל במאה ה- 16 ועד המאה ה- 20. בין השאר פירסם ספרים על "תרבות נאצית" ו"משבר האידיאולוגיה הגרמנית" (שניהם באנגלית). יחד עם וולטר לקר, הוא עורכו של הרבעון: Journal of Contemporary History

ביבליוגרפיה:
כותר: פולחן החייל המת: בתי-קברות לאומיים ותחייה לאומית
מחבר: מוסה, ג'ורג'
תאריך: 1981 , גליון 6
שם כתב העת: זמנים : רבעון להיסטוריה
בעלי זכויות : אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: אוניברסיטת תל אביב; מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי; האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הרבעון להיסטוריה זמנים נוסד בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ביזמתם של הפרופסורים צבי יעבץ, שאול פרידלנדר וחיים שקד בשנת 1979. שנים רבות ערכה את כתב העת ד"ר עדית זרטל, ואחריה ד"ר נעמה שפי, והוצאת זמורה-ביתן הוציאה אותו לאור. החל מגיליון 86 (אביב 2004) יוצא כתב העת בשיתוף פעולה בין בית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ובחסות החברה ההיסטורית הישראלית. עורכים את כתב העת מרצים מן החוגים להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, ובראשם פרופסור מירי אליאב-פלדון, ובית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה הוא המו"ל של הרבעון להיסטוריה במתכונתו החדשה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית