חומר הגלם לעשית בגדי הפשתן.
בדרך כלל, חומר הגלם לעשיית בגדים אינו מקבל טומאה, עד לאחר שלב הטוויה והאריגה, בהיותו בד מושלם הראוי לשימוש. בבגד המנוגע נאמר בתורה דין יוצא דופן (ויקרא יג,מח): "או בשתי או בערב לפשתים ולצמר". כלומר, לא רק בד מוכן עשוי להיטמא אם ייראה בו נגע, אלא אפילו חומר הגלם הלא מעובד, סליל חוטים של צמר או פשתן, טמא אם נראה בו נגע.
על רקע זה הסוגיה דנה בכשרות חוטי הפשתן לסיכוך, שכן, חוט העלול לקבל טומאת נגעים - פסול לסיכוך. השאלה הנדונה היא: מאיזה שלב בתהליך ייצור חוטי הפשתן הם מקבלים טומאת נגעים?
תהליך ייצור החוטים כולל מספר שלבים: א. שריית גבעולי הפשתן במים, כדי שיתרככו וירקיבו ויפרדו מן הסיבים ("תרי"). ב. כתישת שאריות הגבעולים ("דייק"). ג. סירוק הסיבים ("נפיץ"). ד. טווית הסיבים הקצרים לחוט אחד ארוך. לפני שהחל התהליך, ברור שהגבעולים ("הוצני") כשרים לסיכוך. לאחר השלב השלישי ("אניצי פשתן"), ברור שהם פסולים. ר' יוחנן התלבט לגבי "הושני פשתן", ורבה בר בר חנה התלבט האם הספק רק על פשתן שכבר עבר את השלב השני, או שמא הספק מתחיל כבר לאחר השלב הראשון.
הסוגיה מעוררת קושי, שכן, התורה מטמאת "שתי" או "ערב" שיש בו נגע, ופירושו, לכאורה, סליל חוט המוכן לאריגה, ואילו הגמרא פוסלת את חומר הגלם לסיכוך כבר בשלב מוקדם יותר! לדעת רש"י, אכן טומאת נגעים מתחילה בטרם נוצר סליל חוט. לדעת תוספות, זוהי חומרא מדרבנן, בגלל שהחוט מתקרב למצב שהוא יכול לקבל טומאה.
