עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על פועלו של ארתור רופין שעמד בראש המשרד הארץ ישראלי ותרומתו לבניין הארץ ולארגון הישוב היהודי. המאמר בוחן את יחסו של רופין לשאלה הערבית ומתאר את נסיונותיו להגיע להבנה עם הערבים.



ארתור רופין
מחברת: פרופ' מרגלית שילה


[ראוויטש (גרמניה) 1876 - ירושלים 1943]

שנות חייו הראשונות של ארתור רופין עברו עליו בעיר הולדתו ראוויטש. משפחתו נמנתה עם המשפחות היהודיות הוותיקות בעיר. גדל בבית מסורתי, קיבל השכלה יהודית מעטה וביקר בבית-ספר כללי. בהיותו בן תשע ירדה משפחתו מנכסיה ועקרה למאגדבורג, ואז החלו שנות המצוקה של רופין הצעיר. כבן בכור למשפחה מרובת-ילדים חש אחריות רבה לקרובים לו, ובהיותו בן ארבע-עשרה ותלמיד מצטיין נאלץ לעזוב את ספסל הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. מאחר שגילה בלימודיו כישרונות מרובים ורצון עז להוסיף דעת, נתלוותה לעבודתו כשוליה בבית-מסחר סיטוני לתבואה הרגשת עצב. אף-על-פי-כן עבודתו לא הנמיכה את רוחו ולא פגעה בתכניותיו. בהיותו בן חמש-עשרה ערך תכנית מפורטת לשבע שנות חייו הבאות, וכך רשם ביומנו: 'סיכוי זה של חיים ללא תהילה, יש בו משום ביעות... כל עמלי ושאיפותי אין להם אלא תכלית אחת – מוניטין בדורות הבאים'.

בבית-מסחר זה רכש רופין ניסיון מעשי רב. ועד מהרה קיבל תפקידים אחראיים. בצד כושר עבודתו והקפדתו הרבה על ניצול זמנו התגלה רצונו הנחוש להקדיש את חייו למטרה נעלה. בהיותו כבן תשע-עשרה עבר את בחינות הבגרות כאֶקסטרן, מעשה יוצא דופן בגרמניה של אותם הימים, והדרך למרחב נפתחה לפניו. למרות הצעות פרנסה מפתות שקיבל, עזב בשנת 1899 את בית-המסחר והחל את לימודיו באוניברסיטאות ברלין והאלֶה. צימאון הדעת שלו היה גדול. הוא למד משפטים, פילוסופיה, כלכלה וביולוגיה, וב- 1903 זכה בפרס מדעי חשוב.

בבגרותו התרחק רופין משמירת מצוות לה הורגל בבית הוריו, אך שמר על זיקה נפשית עמוקה ליהדות. הוא גילה עירנות מרובה לגילויי האנטישמיות בגרמניה, ולא נהג לפוטרם כדבר של מה-בכך. ב- 1893 כתב ביומנו: 'האנטישמיות הולכת ומתגברת כמפל שלג בהרים'. לאחר ארבע שנים הוסיף: 'יש רגליים לדבר שבעטיה של האנטישמיות אהיה אנוס סוף-סוף להגר מגרמניה לארץ שאין בה אנטישמיות'. הוא גילה עניין רב במהות העם היהודי ובקורותיו. והחל בחקר החברה היהודית בזמנו. ב- 1902 פרסם את המאמר הסטאטיסטי הראשון על יהודי פרוסיה, שהיווה מעין הקדמה לספרו הראשון על הסוציולוגיה של העם היהודי 'יהודי ההווה' (1904). החברה היהודית היתה איפוא למושא התעניינותו, אם במחקר ואם בעשייה. לנוכח מחקריו הגיע רופין למסקנה, כי הסכנה המיידית האורבת לעם היהודי היא ההתבוללות. יותר משחשש מפני אפשרות הכחדתו של העם היהודי בידי כוחות חיצוניים, חשש מחיסולם העצמי על-ידי היטמעות בגויים. הרצל, מייסד התנועה הציונית, חרד מפני האנטישמיות, ואילו חרדתו של רופין, אבי ההתיישבות הציונית, היתה מפני אימת ההתבוללות.

הקמתה של התנועה הציונית עוררה את תשומת-לבו של רופין, ואולם בתחילה לא מצא עניין באסיפות בהן ביקר. המלל הרב שהתנועה הצטיינה בו דחה את איש המעשה. עם זה, כבר ב- 1904 כתב רופין ביומנו, כי התנועה הציונית מציעה פתרון לבעיה היהודית ויש לנסותו. הוא חקר את הכמיהה היהודית מדורי דורות לציון ואת הציונות המודרנית, הבחין בקשרים האמיצים של יהודי מזרח-אירופה לעמם, ועמד על התרופפותם של קשרים אלו בקרב יהודי מערב-אירופה. הוא היה ער לעובדה, כי פנייתם של יהודי מערב-אירופה לציונות מקורה דווקא באנטישמיות: "בלא אנטישמיות לא היתה ציונות במערב אירופה. עם מות האנטישמיות תמות שם הציונות".

האם ארץ-ישראל הולמת לשמש קרקע למדינה-יהודית? – זו היתה השאלה שהרבתה להעסיק את רופין. לנוכח הימצאותם בארץ של יותר מחצי מיליון ערבים, ולנוכח חישוביו בדבר יכולת הקיבול של הארץ, חשש שמא אין זו הארץ היעודה. אף-על-פי-כן הגיע למסקנה, כי אין ארץ שתהא הולמת את העם היהודי יותר, ועל כן יש לפתח את הארץ ולהגדיל את כושר קליטתה. מאחר שהענף הכלכלי החשוב ביותר של ארץ-ישראל בתחילת המאה היה חקלאות, הדגיש רופין את הצורך בהפניית היהודים לעבודת-האדמה. משניתח את תנאי הארץ ומצב העם היהודי בראשית המאה העשרים, סבר כי צו השעה אינו עלייה מיידית אלא הכנת היהודים לארץ והכנת הארץ להתיישבות היהודים בה. לדעתו, מן הראוי שהתנועה הציונית תשנה את הטאקטיקה שלה, והשגת היתר חוקי להתיישב בארץ-ישראל יהיה יעדה הסופי של התנועה, ולא יעדה הראשוני. העם עדיין אינו מוכן להתיישבות בקנה-מידה גדול, ועל-כן היתר פוליטי (צ'ארטר) אין בו צורך מיידי.

מחבר 'יהודי ההווה' לא תהה רק עד כמה הולמת ארץ-ישראל את העם היהודי, אלא אף תהה על אופיו הרוחני של היישוב. האם היהודים בארץ יהיו אורתודוקסים, מתנגדי-דת, או מסורתיים? האם תוקם בארץ חברה מערבית מתקדמת, או חברה יהודית דוגמת זו של יהודי מזרח-אירופה? כיצד ישכילו יהודי מערב-אירופה ויהודי מזרח-אירופה לחיות בכפיפה אחת? רופין סבר שבניין הארץ עשוי להביא לליכוד היהודים בעולם כולו, ומטרה קונקרטית, כמו רכישת אדמות, עשויה לדבר אל לבם של רבים מבני העם.

לדבריו, במאה העשרים תוכרע השאלה הנוקבת: אם העם היהודי יוסיף להתקיים. מטרת הציונות, לדעת רופין, היא החייאת היהדות, והיא תוכל להתגשם תוך כדי בניין המולדת. הדרך להשגת ארץ-ישראל אינה קצרה, ורופין המשילה ל'הליכה במדבר'.

ב- 1905 הצטרף רופין לתנועה הציונית והחל שוקל לראשונה את השקל הציוני. במקום מושבו בברלין השלים את לימודיו, וניהל את המשרד של החברה לסטאטיסטיקה של היהודים. במשרד זה התוודע לראשונה אל יעקב טהון, שהיה לידידו הקרוב ועוזרו הראשי במשך שנים רבות. בברלין גם קשר קשרים עם אישים ציוניים נוספים, אשר ביקשו כמוהו מענה לשאלות-היסוד של הציונות. טהון הציג את רופין בפני פרופ' אוטו וארבורג, מי שעמד למן קיץ 1903 בראש הוועדה לחקר ארץ-ישראל. וארבורג פנה אל רופין, שזכה עתה זה בתואר עורך-דין (אסֶסור), בהצעה כי יסייר מטעם התנועה הציונית בארץ-ישראל וישרטט תכנית לעבודה מעשית, רופין נענה בחיוב.

הביקור בארץ ותוצאותיו

במאי 1907 יצא לראשונה רופין הצעיר לארץ. נסיעה זו ויתר פעולותיו זכו לתיעוד מפורט, הן ביומניו הן בשפע מכתביו שנשתמרו בקפידה בארכיון הציוני. כתבים אלה משמשים כר נרחב לא רק ללימוד מעשיו, אלא אף להצצה לעמקי נפשו, לחשיפת הגיגיו וללימוד מאווייו.

בביקורו הממושך בארץ, שארך חמישה חודשים, נפגש רופין עם אישים רבים ולמד היטב את תנאי הארץ ובעיות היישוב. תוצאות ביקורו הניבו לא רק תזכיר מפורט על מצב היישוב, אלא אף מסקנות ותכנית לעבודה מיידית. מהלכים אלה היו אופייניים לדרכו: לימוד הבעיות ממקור ראשון, הסקת מסקנות והצעת דרכי עשייה. תכניתו הקצרה, שכונתה 'אבטונומיה יהודית בארץ-ישראל', הכילה את העקרונות היישוביים שהנחוהו מני אז.

מטרתו הראשית של רופין היתה להציע תכנית עבודה למוסדות הציוניים, תכנית שיעדיה יהיו בני-השגה ובטווח זמן הנראה לעין. רופין הציע יצירת שני גושים יהודיים – יהודה והגליל, אשר ארבע ערי-הקודש תהיינה במרכזם והם יחוברו ברצועת אדמה. רוב האוכלוסייה היהודית תתגורר בטריטוריות אלו, ורוב הקרקע תהיה בבעלות יהודית. רופין חשב על קליטה מירבית של עשרת אלפים איש בשנה, שיתלוו לה רכישת קרקע מאסיבית ופעילות כלכלית יצרנית. רופין אף הצביע על הצורך לעורר כמיהה לאומית בקרב היהודים יושבי הארץ. הוא קיווה שבמשך עשרים שנה לערך יבואו לארץ כ- 200,000 יהודים, ויהיה אפשר להשיג את מירב היעדים. בתכניתו ביקש לשלב לא רק את הציונים, אלא גם את אנשי היישוב הישן המתגוררים בארבע ערי-הקודש, ואת יהודי התפוצות. בניין ארץ-ישראל היה בעיניו בניינה מחדש של היהדות, וכפי שהתבטא בערוב ימיו: 'לפנינו עומדת ברירה זו: או נצחון המפעל שלנו, או שקיעת היהדות'.

בקיץ 1907, בעת כינוסו של הקונגרס הציוני השמיני בהאג, נתקבלה ההחלטה בדבר הקמת הנציגות הציונית הראשונה בארץ – המשרד הארצישראלי. הוועד הפועל הציוני אימץ את תכנית הפעולה שהוצעה על-ידי רופין, ובהנחיות שניתנו לו נקבע כי רופין ימונה על כל העשייה הציונית בארץ, להוציא עבודת בנק אפ"ק. להלכה היה רופין תלוי בוועד הפועל הציוני שמקום מושבו היה בגרמניה, אך למעשה נתקבלו רוב הצעותיו. התקציב שהועמד לרשותו הספיק להוצאות המשרד בלבד, וכספים לביצוע עבודה יישובית היה עליו לקבל מן הקק"ל, או מקרנות אחרות. עבודתו של רופין לא התרכזה רק בתכנון ובהוצאה-לפועל, אלא גם בגיוס כספים. המפעל הציוני בארץ-ישראל שהופקד בידי עורך-הדין הצעיר הצריך כושר עשייה בתחומים רבים.

מפקיד ציוני למנהיג ציוני

באפריל 1908, לאחר נישואיו לאשתו הראשונה סלמה, הגיע רופין ליפו. כאן, במרכז היישוב החדש בארץ, נקבע גם מקום מושבו של המשרד הציוני החדש. תיאור קורותיו של רופין בארץ ותיאור מפעלו – המשרד הארצישראלי – מהווים למעשה מקשה אחת. כל מסכת עשייתו של המשרד הארצישראלי טבועה בחותמו האישי של מי שעמד בראשו.

קודם שבא רופין לארץ פורסמה בעיתונות הציונית תכניתו היישובית הראשונה, והיא חווה להכשרת פועלים בגליל התחתון. התכנית נתקלה בהתנגדות ובביקורת נוקבת של ראשי היישוב החדש. בני היישוב חשו עלבון צורב מעצם בואו של פקיד חדש, שהופקד על ענייניהם. ואולם רופין, שניחן בכושר מנהיגות, עמד על כך כי לא יוכל להגשים את תכניותיו בלי שיתוף-פעולה מושלם עם בני היישוב. בבניין הארץ לא ראה פרויקט כלכלי בלבד, אלא משימה בעלת ייעוד חברתי-לאומי. המחלוקת הציבורית הראשונה, שהתעוררה בעקבות תכנית החווה, נסתיימה בפשרה. רופין היטה אוזן לביקורת, צימצם את היקף המשק, ומפעלו החל בשיתוף-פעולה עם בני היישוב.

ייסוד המשרד הארצישראלי הביא לעשייה יישובית ענפה, שניזומה ברובה על-ידי המשרד ביפו. פִּריה של פעולה זו היה ההתיישבות הציונית החדשה, שקמה בין השנים 1908 ל- 1914. ואמנם עשייה התיישבותית זו היתה גולת-הכותרת בעבודתו של רופין. בשנים אלו הונחו היסודות למפת ההתיישבות ועוצבו אבני הבניין היישובי.

המטרות הפוליטיות של המשרד הארצישראלי

תכנית האוטונומיה, שאותה הציג רופין בעקבות ביקורו הראשון בארץ ב- 1907 ואשר פורסמה בשעתו ברבים, היוותה הצהרה ברורה ויחידה בדבר כוונותיו הפוליטיות של מנהל המשרד הארצישראלי. רופין ביסס את תכניתו להשגת אוטונומיה יהודית על תקדמים שונים בקורות האימפריה העות'מאנית במאה הי"ט. ואולם מהפכת 'התורכים הצעירים', שאירעה בקיץ 1908, השפיעה, כנראה, על הימנעותו מאז ואילך מהזכרת היעדים הפוליטיים של היישוב. ויקטור יעקובסון, מי שהיה למעשה באופן השנים נציג מדיני של ההסתדרות הציונית בקושטא, כתב לרופין באחת מאיגרותיו, כי רצוי שלא להזכיר כלל כי מטרת התנועה הציונית היא ריכוז יהודים בארץ-ישראל. ואמנם, המודעות לחששם זה של התורכים מהתעוררותה של שאלה לאומית יהודית בארץ-ישראל, הביאה להימנעותם של אישי התנועה הציונית מהצהרות פוליטיות כלשהן. רק סקירה נוקבת של מהלכיו של מנהל המשרד הארצישראלי מלמדת מה היתה מטרתו.

ואמנם בדיקת היקף העשייה, שרופין היה מעורב בה, מצביעה על רצונו להקים בארץ חברה יהודית, הנפרדת במידת האפשר מן החברה הערבית, ומספקת במידת האפשר את כל צרכיה. רכישת קרקע והקמת יישובים עמדו במרכז הפעילות הציונית, אך היו גם מאמצים לארגון היישוב, להגנתו, להקמת מערכת שיפוטית יהודית נפרדת ועוד. המגמה למלא אחר כל הצרכים היישוביים היהודיים באורח נפרד ובלא קשר עם כלל האוכלוסייה מדברת בעד עצמה. בניגוד ליישוב הישן ולאנשי העלייה הראשונה, שנשענו במידה רבה על האוכלוסייה הערבית בכל הנוגע לעבודה ולשמירה, המשרד הארצישראלי חתר, במידה רבה, אחר מילוי צורכי היישוב באורח עצמאי. המשרד טיפח ככל יכולתו יצירת ישות יהודית אוטונומית.

יחסו של המשרד הארצישראלי לשלטונות

אמנם טיפוח יחסים טובים עם השלטונות, שלא ראו בעין יפה את כוונות היהודים לקימום מרכז יהודי-לאומי בארץ-ישראל. הוחשב אך לא הוכר כבעל חשיבות עליונה. רופין הפראגמאטיסט ראה את בניין היישוב כמטרתו הראשית, והדרכים להשגתה הם שכיוונו את יתר מהלכיו. כך, למשל, יחסו של המשרד הציוני כלפי שאלת ההתעתמנות. היתרונות של שמירת נתינות זרה בארץ-ישראל והנאה מהגנה קונסולארית היו ברורים לכול. אף-על-פי שלא אחת הובעה הדעה כי עדיף לחסות בצִלה של תורכיה מצִלה של מעצמה אחרת. החסינות הקונסולארית הועדפה בדרך-כלל ונראתה כבעלת תועלת רבה לבניין היישוב. התורכים לא ראו בעין יפה את נאמנותם של היהודים לארצות מוצאם, אך ראשי המשרד לא קיבלו עליהם את הנתינות העות'מאנית. רוב יהודי ארץ-ישראל נהגו כך, והעדיפו את היתרונות שהיו נחלתם של הנתינים הזרים. רק במועד מאוחר יותר, בראשית 1913, כאשר הצטיירה אפשרות של ביטול האיסור על הכניסה לארץ ('הפתקה האדומה'), עודד המשרד את קבלת האזרחות התורכית, מנהל המשרד הארצישראלי קיווה, כי בעקבות ההתעתמנות העתידית יכירו התורכים בנאמנות היהודים כלפיהם וייווכחו בבוגדנותם של הערבים. הסברה המקובלת היתה, כי העוינות התורכית תחלוף לאחר שהשלטונות יתרשמו מן התועלת שהיישוב היהודי יביא לארץ. ואולם העידוד לקראת ההתעתמנות היתה לו משמעות מעשית מעטה. להצהרות הנאמנות לתורכים לא נתלוותה בדרך-כלל קבלת הנתינות העות'מאנית.

מעורבותו של המשרד הארצישראלי במערכת הבחירות לפארלאמנט התורכי מהווה פן נוסף במערכת יחסיו עם השלטונות. מאמציו המרובים של רופין לקחת חלק במערכת הבחירות שנערכה בירושלים, מלמדים על החשיבות שייחס לשיתופם של היהודים במהלכים המדיניים, ועל רצונו כי היהודים יהוו גורם פוליטי בעל משמעות בארץ. יתר על כן, הם מורים על רצונו של המשרד הארצישראלי להיות מעורב בכל תחומי החיים. עם זה, כאשר הוכח כי המאמצים אינם מצמיחים את הפירות המקווים, נזנחה פעילות זו.

מכל מקום, בניגוד להרצל לא ראה רופין ביחסים המדיניים עם התורכים את המפתח לדרכו ההתיישבותית. ואמנם התנאים ששררו באימפריה העות'מאנית הם שאפשרו, ואף הצדיקו, עמדה זו.

השאלה הערבית

הרצון להכיר לעומקה את ההוויה הארצישראלית הביא למאמצים להיטיב להכיר גם את החברה הערבית. רופין מעולם לא היה שותף לדעה, כי 'ארץ ישראל היא ארץ ריקה מתושבים'. בשמונה שנות פעילותו הראשונות בארץ למד ועקב באורח מתמיד אחר החברה הערבית. בעקבות המהפכה התורכית חלה האצה בהתפתחות התודעה הלאומית הערבית, ומהלך זה עורר שימת-לב מרובה. השינויים שעברו על ערביי ארץ-ישראל בשנים שקדמו למלחמת-העולם הראשונה באו לידי ביטוי בהערכותיו המשתנות של המשרד הארצישראלי.

עם הגיעו ליפו באביב 1908, זמן קצר לאחר תיגרה בין יהודים לערבים שגררה מעורבותם של השלטונות, 'מאורע פורים' הנודע, סבר רופין כי בני היישוב החדש, ובמיוחד פועלי העלייה השנייה, נוטים להגזים בהערכתם את העוינות הערבית. הוא חשש, כי דיבורים על פוגרומים בארץ-ישראל יפילו אימה על המתעניינים בבניין הארץ ויזיקו למאמצים הציוניים. עם עלייתו חשב, כרבים אחרים, כי העוינות הערבית שכיחה בעיקר בקרב הערבים הנוצרים, ואין היא אלא אנטישמיות מסורתית שטופחה בארץ על-ידי המיסיון. את הסכסוכים בין יהודים לערבים הסביר כמתח טבעי בין שתי קבוצות אתניות שונות.

ואולם דעה מוקדמת זו לא היתה סוף פסוק. בהתאם לדרך עבודתו השיטתית ביקש רופין לחקור את הבעיה על כל היבטיה. העיתונות הערבית, שהחלה לראות אור בארץ למן סתיו 1908, עוררה עניין רב גם בקרב אנשי המשרד הארצישראלי ושימשה אשנב להכרת החברה הערבית. מקיץ 1909 ביקש אפוא רופין, כי מאמרים בעלי עניין מיוחד יתורגמו מן העיתונות הערבית לשפה הגרמנית, וייקראו הן על-ידי הנהלת המשרד הארצישראלי ביפו הן על-ידי ההנהלה הציונית שמושבה היה בגרמניה. ואמנם מראשית 1912 מוּסדה קריאת העיתונים בערבית, ולמשרד הארצישראלי נוספה מחלקה לעיתונות ערבית.

התגברות הרגשות הלאומיים בקרב החברה הערבית, שבאו לידי ביטוי בדרכים שונות, הביאו את המשרד הארצישראלי למסקנה כי ראייתו את האיבה הערבית חייבת בהערכה מחודשת. במארס 1912 כתב רופין לוועד הפועל הציוני בברלין:

עמדתנו שרק [הערבים] הנוצרים הם אויבינו, ואילו [הערבים] המוסלמים הם ידידנו,היא מוטעית. ככל שניתן להסיק מן העיתונות, נראה כי ההיפך הוא הנכון...

השאלה שניצבה בפני רופין ואנשיו במשרד הארצישראלי היתה אפוא: האם ניתן לשכך את האיבה הערבית הגואה? האם יש פתרון לבעיה?

במחלקה לעיתונות ערבית של המשרד הארצישראלי התגבשה עמדה, כי העיתונות הערבית אכן עשויה לשמש לא רק מקור מידע על הערבים, אלא אף צינור להעברת תעמולה ציונית אוהדת לקהל הקוראים הערבי. לפיכך המשרד הארצישראלי עודד משלוח מאמרי-הסברה לעיתונות הערבית, שבהם הוצגה העמדה היהודית. כן הוזמנו מאמרים אוהדים למפעל הציוני מפרי-עטם של מזרחנים. העמדה הציונית, שעוצבה עוד על-ידי הרצל, היתה אופטימית בתכלית: 'הבניין הציוני בארץ מהווה ברכה לארץ וליושביה, והערבים שייהנו מפירותיו יברכו על המפעל הציוני'. מאמרים על ההתיישבות היהודית נשלחו ופורסמו אף בעיתונות ערבית מחוץ לארץ-ישראל. הופצו גם עלונים מיוחדים ברוח זו שחולקו בין קוראים ערבים. יתר על כן, רופין ועוזריו חיפשו קשרים עם יהודי ארצות-ערב, כדי שהללו יפעילו את השפעתם ויסנגרו על ההתיישבות הציונית. אף נעשה ניסיון לעודד הקמתם של חוגים ציוניים במצרים ולבנון. כדי להשפיע על מערכות העיתונים, שיציגו עמדה מאוזנת יותר בכל הנוגע לדיווחים על ההתיישבות היהודית, שולמו דמי מנוי לעיתונים בשביל קוראים ציונים. בכל הדרכים הללו ביקש המשרד הארצישראלי להדגיש את התועלת המרובה שמפיק היישוב הערבי בארץ מן ההתיישבות הציונית. התעמולה היהודית הדגישה גם את מוצאם המשותף של היהודים והערבים, וכן את נאמנותם של היהודים לאימפריה העות'מאנית. במשרדי התנועה הציונית דנו גם באפשרות של הוצאת עיתון בערבית מטעמה. פעילות מגוונת זו ביטאה את ההשקפה, כי הסברה נאותה תפקח את עיניהם של הערבים ותסלול את הדרך למערכת יחסים ידידותית.

הרצון העז לשמור על יחסים הוגנים עם הערבים הביא את רופין ואת אנשי המשרד הארצישראלי לעמדה הפרובלמאטית בדבר הימנעות מהחרמת העבודה הערבית. אמנם רופין סבר כי יש להעדיף עבודה עברית, אך אין גם להחרים עבודה ערבית. המשרד הארצישראלי התנגד לדרישתם של הפועלים להנהגת עבודה עברית בלבד. וסבר כי אין להפריז בהפגנת הרצון לחיים יהודיים נפרדים. אמצעים נוספים שנקט רופין לשם שיפור היחסים עם הערבים היו הלוואות כספיות, שניתנו על-ידי בנק אפ"ק, וכן סיוע רפואי על-ידי רופאים יהודים.

העבודה המרובה והאמצעים הכספיים שהושקעו בניסיונות אלה מעידים הן על ההכרה בעוינות הערבית, הן על החשיבות הרבה שיוחסה להסברה נאותה. עם זה, מאמצי ההסברה שלא הניבו פירות הביאו להכרה גוברת והולכת, כי חרף הברכה הכלכלית המרובה שמפיקים הערבים מן ההתיישבות הציונית, אין הם רוחשים לה אהדה. זאת ועוד, ריבוי סימני האיבה הביאו להכרה הנחרצת בדבר רצינותה וסכנותיה של 'השאלה הערבית'.

ניסיונות לארגון היישוב

לאיבה הערבית היתה תוצאה נוספת: התארגנותו של היישוב הארצישראלי. הניסיונות הראשונים לארגון היישוב היהודי בארץ משנת 1903 ומשנת 1907 לא האריכו ימים. פלגנותם הרבה של יהודי ארץ-ישראל לבני היישוב הישן ולבני היישוב החדש, לבני עלייה ראשונה ולבני עלייה שנייה, לספרדים ולאשכנזים, כל אלה הקשו על הקמת גוף ציבורי מייצג. נראה כי אימת העוינות הערבית, שהתעצמה במיוחד בשלהי 1910 ובראשית 1911, היא שהביאה בכנפיה את הניסיונות המחודשים לארגון יהודי ארץ-ישראל.

היתה זו יוזמתם של אנשי פתח-תקווה בפברואר 1911, לנוכח התגברות התנועה האנטי-יהודית בארץ. ציבור המתכנסים ביפו מנה נציגים של המשרדים השונים, אשר פעלו בארץ, ושל נציגי מושבות יהודה. בין באי-כוח המשרדים נכחו ראש המשרד הארצישראלי, ארתור רופין, וסגנו יעקב טהון. לא היה כל פורום בוחר, האישים השונים ראו עצמם כדוברי היישוב החדש. הנושאים המרכזיים אשר נידונו בפגישות 'הוועד הזמני' (כך כונה הארגון), היו בירור משמעות העוינות הערבית המתגברת, ליבון שאלת היחסים עם השלטונות התורכיים וחיפוש אחר דרכים לטיפול בבעיות אלו. תחושת הנוכחים היתה כי בד בבד עם התגברות השטנה הערבית גוברת אף השטנה התורכית. בין דרכי הפעולה שנידונו היו: פנייה לחכם-באשי בתורכיה, עידוד צעירי היישוב ללימוד הערבית והתורכית, הפצת תעמולה על ערכה של העלייה היהודית וייסוד הסתדרות ארצישראלית כללית. הדעה שרווחה בין חברי הוועד הזמני תאמה את עמדת ראשי המשרד הארצישראלי – התועלת שמביאים היהודים לארץ היא שתסלול את הדרך להבנה ביניהם לבין שכניהם.

'הוועד הזמני' נפגש בתדירות במשך כשנתיים, אך לפעילותו לא היתה השפעה מרובה. התרבות הפגיעות מצד הערבים ביהודים. הביאה לניסיון אירגוני חדש. באביב 1913 התכנס ביפו בבית המשרד הארצישראלי ועד מצומצם מבין חברי הוועד הזמני, אשר כונה 'הוועד התמידי', ואשר מגמתו היתה לעסוק רק בעניינים מדיניים ולפעול למען הקמת 'הסתדרות עברית כללית'. הוועד התכנס בקביעות בבית המשרד הארצישראלי, בהשתתפות רופין וטהון. אמנם 'ההסתדרות הארצישראלית הכללית' לא קמה, אך המצב הבטחוני המתוח הביא להקמת הסתדרויות מחוזיות: 'התאחדות מושבות יהודה' ו'התאחדות מושבות הגליל התחתון'. בחוזר, שנכללה בו קריאה לארגון כל היישוב היהודי, הודגש: "שוטננו ומתדיננו מבחוץ מסתדרים וקמים לבולענו חיים. ההתנגשויות עם שכנינו הולכות ומתרבות ומקבלות יותר ויותר צורה חדה".

ב- 1912 כתב רופין, כי העדר ארגון פוליטי ערבי הוא בעוכרי הערבים, וכי בלא ארגון פוליטי לא יהוו כוח של ממש. מודעות זו לחשיבות ההתארגנות הדריכה את מאמציו לארגון היישוב היהודי בארץ, ואולם הללו הניבו פירות חלקיים בלבד.

הסבר לכשלון מאמצי ההתארגנות מצוי במכתב ששיגר רופין לוועד-הפועל הציוני. לדבריו, חוסר אישיות פוליטית מתאימה הוא בעוכרי היישוב: 'כל מה שניסינו עד כה עם הערבים לא עלה יפה, מאחר שלא נמצא אף אדם מתאים לנשיאת משא זה על כתפיו'. רופין הציע לפתוח משרד מיוחד לעניינים מדיניים, אשר יהיה מסונף למשרד הארצישראלי ואשר יעמיס על שכמו משא זה. ההכנות לפתיחת המשרד התמהמהו, והמלחמה העולמית שפרצה בקיץ 1914 סיכלה את התכניות.

תכניות להגנה עצמית

כבר בעת ייסוד חוות כינרת, ביוני 1908, תמך רופין בארגון שמירה מקומית יהודית מקרב פועלי החווה. המשרד הארצישראלי תמך בשמירה יהודית, והעסיק את חברי 'השומר' כקבוצת כיבוש במרחביה. בין סעיפי התקציב של היישובים, שהוקמו על-ידי ההסתדרות הציונית, היה אפילו סעיף מיוחד שיועד לרכישת נשק. ממון הקרן להגנה עצמית, שנוסדה בעקבות פרעות 1903 ברוסיה, זרם גם לארץ-ישראל. התקציבים השונים יועדו לשמירה מקומית בלבד. נראה כי בקרב ראשי המשרד הארצישראלי לא היתה תחושה של סכנה כללית מיידית. הצעה יחידה מפורטת בדבר תכנית-הגנה כוללת הועלתה בשלהי 1912 על-ידי ישראל שוחט, מייסדו של ארגון 'השומר'. הצעה זו נשלחה למוסדות התנועה בגרמניה.

מפגשים עם ערבים

הרצון לשפר את יחסי היהודים והערבים הוליד ניסיון חדש: מפגשים לשם בירור סלעי המחלוקת. למן אביב 1913 נתהוו קשרים בין אישים ערבים לנציגי התנועה הציונית במגמה לנסות וליישר את ההדורים בין שני הצדדים. הפגישות נערכו בקאהיר, דמשק, ביירות, קושטא, פאריס, ואף בירושלים ויפו. הנציגים הערבים ייצגו תאים פוליטיים שונים. האישים היהודים השונים, ששיתפו פעולה, היו ברובם נציגי התנועה הציונית. גולת-הכותרת של הפגישות היתה התכנית לוועידה יהודית-ערבית, שהיתה אמורה להיערך בברומנה שבלבנון, בקיץ 1914. נחום סוקולוב, שביקר באביב 1914 באזור, תרם להידוק הקשרים. יעקב טהון, סגנון של רופין, נסע מטעם המשרד ונפגש עם האישים השונים במגמה להכין סדר-יום לוועידה. אף נציגי השלטון התורכי היו מעורבים בעניינים. החוגים הציוניים לא חסכו טרחה ונסעו למפגשים השונים, אך ככל שרבו המגעים התברר, כי ליהודים יקשה מאוד להיענות לתביעות הערבים.

במכתב מפורט לוויקטור יעקובסון מיום 23 ביולי 1914 הבהיר רופין את הדרישות הערביות. לדבריו, הערבים מבקשים כי היהודים ישנו לחלוטין את מדיניותם הציונית בארץ-ישראל. התביעות הערביות, כפי שמנהל המשרד הארצישראלי הציג אותן, מלמדות על הסתייגותם הנמרצת של הערבים מן היעדים הציוניים, הן בגוף והן ברוח. אף הדגיש רופין, כי הערבים לא יסתפקו בדיבורים והם דורשים מעשים. התביעה הערבית הראשונה היתה, כי היהודים יצמצמו את היקף רכישות הקרקע בארץ. התביעה השנייה עניינה השימוש בשפה העברית; הערבים הציעו כי היהודים יצמצמו את השימוש בשפה זו לטובת השימוש בשפה זו לטובת השימוש בשפה הערבית. התביעה השלישית התמקדה ברצון היהודים להקים בארץ-ישראל חברה נפרדת מן האוכלוסייה הסובבת. הערבים ביקשו, כי היהודים יפתחו בפניהם את הרובעים היהודיים החדשים כדי שיוכלו לחיות ביחד.

רופין היה ער למשמעות העמוקה של ההצעות הערביות, והביע חששות מרובים מפני הוועידה המיועדת. כיצד ניתן אפוא להפיס את דעתם של הערבים, ועם זה לא לסגת מן הרעיון הציוני? אף בקרב הערבים שררו היסוסים לא מעטים לקראת המפגש הקרב, והמועד נדחה על-ידי שני הצדדים. המלחמה שפרצה באוגוסט סיכלה גם תכניות אלו, ואולם חילופי הדעות הבהירו לאישים הציונים לאן נושבת הרוח הלאומית הערבית.

חיזוק הנוכחות היהודית

בקונגרס הציוני הי"א, ב- 1913, חמש שנים לאחר שהחל בעבודתו כראש המשרד הארצישראלי, נדרש רופין בפומבי לשאלת יחסה של התנועה לערביי ארץ-ישראל בנאומו היה רופין מודע לא רק להשפעת דבריו על הציבור הציוני, אלא אף לפרסומם הצפוי בעיתונות הערבית. הוא הצהיר כי מטרתו היא שיפור היחסים בין היהודים לערבים והסביר כיצד ניתן להגיע לכך: עיבוי ההתיישבות היהודית במרכזים היהודיים הקיימים; הבאת רווחים כלכליים לאוכלוסייה הערבית; הימנעות מרכישת אדמת פאלחה ונישול ערבים מנחלתם.

הצהרת-כוונות זו מעידה על רצונו לחזק את היישובי היהודי בארץ, מבלי לפגוע באוכלוסייה הערבית. יתר על כן, בפניותיו לציבור הרחב המשיך רופין לדבוק בעמדה, כי הסברה נאותה וסיוע הולם הם הצעדים אשר יסללו את הדרך ליחסים תקינים בין היהודים לשכניהם הערבים.

ואולם בדיקה מקרוב אחר מעשיו של רופין ואחר תכניותיו שלא יצאו מן הכוח אל הפועל – והללו מתועדות לפרטי-פרטים בארכיון הציוני – מעלות, כי רופין ביקש לחזק את הנוכחות היהודית בארץ בכל דרך אפשרית. אמנם מלכתחילה גרס כי רצוי לפתח את המרכזים היהודיים הקיימים, אבל בדיעבד התעניין בהתיישבות יהודית בכל חלקי ארץ-ישראל המערבית, ואף המזרחית. מאחר שלא נתאפשר לרכוש קרקע על-פי תכנון מראש אלא רק על-פי היצע, סבר רופין כי יש לקנות כל חלקה אשר קנייתה מזדמנת, ואין לנהוג על-פי סדר עדיפות כלשהו. רופין היה ער בתכלית לאילוצים המרובים, המשפיעים על האפנדים הערבים למכור את נחלותיהם, ולפיכך טען כי יש לנצל כל הזדמנות, שמא קשיי העתיד ירבו מקשיי ההווה. מתוך מודעות לעוינות הערבית המתגברת חרד מפני היום, שבו יסרבו הערבים להציע נחלותיהם ליהודים. יתר על כן, כיוון שכל רכישה עוררה גל של תגובות שליליות בעיתונות הערבית, הציע לרכוש נחלות גדולות בבת-אחת, שהרי בכל קנייה תתעורר שנאה. אף-על-פי שבדבריו בקונגרס הצהיר, כי 'לרוב אנו קונים רק אדמה שאינה טובה לפאלחה', עסק באותה עת בתכנון רכישת עשרות אלפי דונאמים בעמק יזרעאל, שהיו מיועדים בעיקר לפאלחה. הוא אף הציע לקנות אדמות בלבנון כדי להעביר, בשעת הצורך, את הפלאחים הערבים אליהן (בניגוד מפורש להצהרותיו בקונגרס).

תוך כדי בניין היישוב היהודי התברר לרופין, כי הדרך היחידה בפני התנועה הציונית, כתגובה לעוינות הערבית, היא תגבור העמדות היהודיות בארץ. הגישה שעוצבה במשרד הארצישראלי ביפו היתה, כי דווקא חיזוק העמדות הציוניות יביא להשלמת האוכלוסייה הערבית עם הנוכחות היהודית. מטבע הדברים לא ניתן פומבי לעמדה זו, אך היא היתה לקו מנחה בעשייה הציונית.

טיפוח 'ההתלהבות הלאומית'

מראשית צמיחתה היתה ההוויה הציונית בארץ-ישראל בעלת כפל פנים: פן מעשי ופן רוחני. בניין היישוב היה למסד לבניין של חברה יהודית חדשה בעלת ערכי תרבות עתיקה-מתחדשת. רופין הדגיש את רוח העשייה לא פחות מאשר את עצם העשייה. לדעתו, סיבת התנוונותם של של היישובים הישנים היתה בכך שהנוער עזב את הארץ מחוסר התלהבות לאומית. בעובדה זו ראה התראה, ועל כן ביקש לשמור על התמד ההתלהבות בבני הנעורים. לא אבני הבניין יקבעו את אופיו ודמותו של המפעל הציוני, אמר, אלא רוחם של העושים במלאכה. 'אנו זקוקים לחלוציות. יש בה יותר מהתלהבות לאומית או דתית'.

הערכה זו לרוח הביאה להערכת רופין את בוני הארץ. סבור היה, שאין אומה בעולם שמעמד הפועלים שלה ישתווה אל מעמד הפועלים בארץ בבינתו ובהשכלתו. כל העשייה הציונית שלו נעשתה מתוך התאמה ושיתוף-פעולה עם העושים, עם החלוצים. שיתוף-פעולה זה היה המסד, שעליו צמחו שיטות ההתיישבות החדשות של התנועה הציונית.

רופין עמד על כך שבארץ נוצר טיפוס יהודי חדש 'מעין טיפוס המכבי'. הוא אף צפה שתהליך הבניין יארך זמן רב. הדיבור העברי היה פסגת הישגי הרוח הארצישראלית החדשה: 'הגדול בהישגי התרבות של יהודי ארץ-ישראל הוא תחיית הלשון העברית', אמר, רופין ראה בכך צעד ראשון בתחייה התרבותית היהודית שתפרח בארץ-ישראל, ובטיפוח הרוח הלאומית היהודית ראה את התנאי לחיזוק הבניין היישובי.

1943-1915

מלחמת-העולם הראשונה פגעה ביישוב היהודי פגיעה אנושה. כל תנופת העשייה שגברה במידה רבה כל כך בשנת 1914, נקטעה באמצע. האחד באוגוסט 1914 היווה נקודת-שבר. המשרד הארצישראלי לקח על עצמו את השמירה על היישוב, וכספי הסיוע היהודי האמריקאי הועברו דרכו. רופין ראה עצמו נושא דברם של כל בני היישוב. בשלהי 1915 גזר עליו ג'מאל פחה, מנהיגה הצבאי של הארץ בתקופת המלחמה, לעזוב את תפקידו. יעקב טהון, סגנו עד אז, היה לממלא מקומו. בספטמבר 1916 גזר ג'מאל פחה, כי רופין יגורש מארץ-ישראל ולא ישוב אליה 'לעולם'. כך נקטעו שמונה שנות עשייה אינטנסיבית בשעתו הקשה ביותר של היישוב.

ישיבתו של רופין בקושטא מעת גירושו ועד תום ימי המלחמה נוצלו להמשך הסיוע ליהודי ארץ-ישראל. רופין השכיל להמיר בזהב את שטרות הכסף אשר קיבל כתרומות ליישוב, ועל-ידי כך להגדיל את שוויים כמה מונים. הוא אף שימש צינור להעברת מידע מארץ-ישראל לאירופה. בדרכו האופטימית הוא שירטט תכנית לפעולה גדולה שתיעשה בארץ אחרי המלחמה. כיבוש הארץ על-ידי הבריטים והצהרת בלפור, שעליהם נודע לו במקום שבתו בקושטא, רוממו את רוחו. 'אפילו בחלומנו לא חזינו שמלחמת-העולם עתידה להעניק לנו מתת גדולה כל כך'.

ב- 1920 חזר רופין לארץ-ישראל כחבר 'ועד הצירים'. בין השנים 1921 ל- 1931 היה חבר, בהפסקות קצרות, של ההנהלה הציונית, ובין 1933 לבין 1935 חבר הנהלת הסוכנות היהודית. מ- 1933 היה ממונה על המחלקה ליישובם של יהודי גרמניה, ומשנת 1935 עמד גם בראש המכון לתיכנון מחקר כללי. בצד תפקידים אלה החל משנת 1926 להרצות באוניברסיטה העברית בירושלים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. פעילותו הענפה היתה מלווה נסיעות רבות לחלקי העולם השונים, הן לשם איסוף כספים בשביל היישוב הן לשם לימוד ומחקר.

ואולם השאלה שהרבתה להטריד את רופין היתה השאלה הערבית. עוד בשבתו בקושטא ובשרטטו את תיכנון בניין הארץ לשלושים השנים הבאות, הציג את שאלת היחסים עם הערבים כבעיה בה"א הידיעה, הניצבת בפני התפתחות היישוב היהודי בארץ. ב- 1925 היה רופין בין מייסדי קבוצת 'ברית שלום', שביקשה למצוא פתרון של שלום. עד פרעות 1929 נראה היה לרופין, כי הפתרון ההוגן הוא כינון מדינה דו-לאומית, אך בעקבות הפרעות הודה כי המצב אינו בשל לכך, וכי 'התעמולה של "ברית שלום" עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל'. דעתו היתה, כי רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים 'שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו'.

אימי הנאציזם ומוראות המלחמה גם הם לא הנמיכו את קומתו של רופין, והוא לא חדל לתכנן לקראת ימים טובים יותר. אמנם לאחר מלחמת-העולם הראשונה לא נשא עוד בעמדת מנהיגות, אך הוכר כבר-סמכא ביישוב היהודי בכל הנוגע להתיישבות חקלאית. ההיסטוריון אלכס ביין כינהו 'אבי ההתיישבות הציונית', האיש שהשכיל להוליך את התנועה הציונית מן המשא-והמתן הדיפלומאטי לעבר בניין הארץ.

רופין חיבר ספרים בנושאי הסוציולוגיה של היהודים, ההתיישבות החקלאית ועוד. לאחר מותו יצאו יומניו בשלושה כרכים.

א' רופין, פרקי חיי, א-ג, תל-אביב 1968.
א' רופין, שלושים שנות בנין, ירושלים תרצ"ז.
א' רופין, יסוד מפעלנו, ירושלים תש"ו.
מ' שילה, ניסיונות בהתיישבות, ירושלים תשמ"ח.

ביבליוגרפיה:
כותר: ארתור רופין
מחברת: שילה, מרגלית (פרופ')
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית